נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

סימן יח – איסתתים גובתא דשכבת זרע

הלפרין, מרדכי. "סימן יח – איסתתים גובתא דשכבת זרע" רפואה, מציאות והלכה – וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא, תשע''ב, עמ' 219-222.

סימן יח – איסתתים גובתא דשכבת זרע

ראשי פרקים:

פרק א –    סוגית "שני נקבים" – הקושי בהבנת המציאות

פרק ב –    ישוב הסוגיא לאור המידע הרפואי המעודכן

פרק ג –     סיכום

פרק א. סוגית שני נקבים – הקושי בהבנת המציאות

הלכות פצוע דכא, כרות שופכה ואיסור הסירוס[1] נוגעות למגוון רחב של נושאים רפואיים מעשיים, כדוגמת: ניתוחי ערמונית[2], טיפול ביילוד עם היפוספדיאס[3], כריתת אשכים במצבים רפואיים שונים[4] ועוד. מצד שני, הכרת האנטומיה והפיזיולוגיה של מערכת אברי הרביה בזכר חיונית לא רק להבנת הסוגיא אלא גם לאבחנה ולפסיקה המעשית.

כדוגמא חיה ראוי לעיין בשתי סוגיות הנראות לכאורה כסותרות את המציאות האנטומית של ימינו:

א. הברייתא במסכת בכורות[5] קובעת:

"ת"ר שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום. בשעה שאדם נצרך – אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר".

ב. במסכת יבמות[6] מתואר מקרה פתולוגי:

"ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא: איסתתים גובתא (קנה – רש"י) דשכבת זרע, ואפיק במקום קטנים. סבר רב ביבי בר אביי לאכשורי. אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי אמרת מילי מוליתא. במקומה מבשלה, שלא במקומה לא מבשלה".

לברייתא בבכורות הסבר מילולי פשוט: בשופכה ("אורתרה") המהווה צינור מוצא לשתן ולנוזלי הזרע, קיים קרום דק (כקליפת השום) מפריד בין נתיב המוצא של השתן ובין נתיב המוצא של נוזלי הזרע[7], ופגיעה בקרום זה גורמת לעקרות. באופן דומה מוסברת עובדת פומבדיתא: נסתם נתיב המוצא של נוזלי הזרע, ניקב הקרום המפריד, והנתיב הסופי של נוזלי הזרע עבר אל נתיב המוצא של השתן. מסקנת רב פפי: פגיעה מעין זו אוסרת לבוא בקהל[8]. התמיהה הבאה מתבקשת:

"וזה פלא גדול. כי הלא עינינו רואות שלכל אדם יש רק שביל אחד לאורך כל הגיד ומשם הוא מוציא גם שתן וגם שכבת זרע. ובזמן קיום יחסים, אותו חלק של צינור השתן שנמצא בין שלפוחית השתן ובין מקום הכניסה של שבילי הזרע לתוך צינור השתן – מתכווץ, ואז אין אפשרות לא לשתן לצאת ולא לשכבת הזרע ללכת אחורה לתוך שלפוחית השתן"[9].

בשתי דרכים עקרוניות ניתן ליישב את "הפלא הגדול": שיטת החזון אי"ש[10] מחד, ושיטת הגרח"ד פדווא[11] מאידך. לדעת החזון אי"ש "בדבר זה נשתנו הטבעים". כלומר, התיאור האנטומי והפתולוגי המתואר בתלמוד היה מדוייק בתקופת התלמוד, אך במהלך השנים חלו שינויים אנטומיים ופיזיולוגים[12] בגוף האדם. לעומתו כותב הגרח"ד פדווא:

"ואנכי משתומם מאד על המראה הזה. כי ודאי כמו דחזינן היום שאין שם אלא שביל אחד, כן היה גם בימי חז"ל ואין בזה שום שינוי בטבע. שהרי משנה מפורשת במקואות פרק ח' משנה ד': בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים, כשיטיל את המים טמא וכו'. והנה יוצא ברור ממשנה זו דהדרך המשמשת לשכבת זרע משמשת גם למי רגלים. וכמו שפירש הרמב"ם בפירוש המשנה שם וז"ל: וכל בעל קרי אם לא השתין קודם הטהרה, הנה בעת שישתין יטמא, כי אז תצא השארת הזרע הנשאר בחלל האמה, עכ"ל [הרמב"ם]. ואם כי רש"י בחולין כ"ד ע"ב כתב וז"ל: שמא נשאר בפי האמה צחצוח קרי ויוצא עם מי רגלים, עכ"ל [רש"י], הנה ברור כי גם רש"י נתכווין לחלל האמה ולא לפי האמה ממש. שהרי כתב שהציחצוח יוצא, ויוצא פירושו מבפנים לחוץ. ועוד, מדלא מהני קינוח ורחיצה אלא הטלת מים דוקא, אלמא דהענין הוא שטיפה מבפנים. עוד ראיה ברורה דאותה הדרך המשמשת לשכבת זרע משמשת גם למי רגלים, וכן היה בימי הגמרא ואין בזה שינוי הטבע, ממה דאיתא התם לפני זה במשנה: ראה מים חלוקים או עכורים וכו'. עוד שם במשנה: המטיל טיפין עבות מתוך האמה טמא דברי ר' אלעזר חסמא, ע"כ לשון המשנה. והנה אלה הדינים מורים בלי ספק שהדרך המשמשת למי רגלים משמשת גם לשכבת זרע, ואין להטיל שום ספק בזה, וברור מעתה שכן היה גם בזמן הגמרא".

לפיכך בחר הגרח"ד פדווא לפרש את התיאור האנטומי בתלמוד באופן שונה, ללא צורך בקביעה של שינוי הטבעים:

"ועתה על כרחך הא דאיתא בבכורות מ"ד ע"ב: שני נקבים יש בו באדם וכו', הכוונה על מקום שלפני הגיד אשר בו נפגשים שביל הזרע הבא מן הביצים ושביל השתן הבא מן השלפוחית ומתחברים והיו לאחד להמשך אל הגיד, ושם אם ניקב זה לזה נעשה עקר: וגם האי דאיסתתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים ג"כ אי אפשר לפרש אלא על המקום הזה, שנסתם שביל הזרע שם במקום פגישתם, ועל ידי זה ניקבה המחיצה שביניהם ואפיק במקום קטנים אל השביל לשניהם".

הנשמת אברהם9 הוסיף:

"ואפשר אולי להוסיף שהכוונה של "ניקב זה לזה" הוא למעלה ממקום התכווצות של צינור השתן בזמן קיום יחסים, כך שהזרע, במקום לזרום קדימה לתוך הגיד, זורם אחורה לתוך כיס השתן וממילא נעשה האדם עקר".

הגרש"ז אויערבאך שליט"א[13], אף שכתב להוכיח מדברי הרמב"ם[14] "שבכל אורך הגיד יש רק שביל אחד משותף לשניהם", תמה על ביאורי חשב האפוד והנשמת אברהם בסוגיית יבמות: "צ"ע אם זה כל כך עמוק בגוף איך ידעו אם זה סתימה או שרק נעשה נקב ויצא דרך שם"?

פרק ב. ישוב הסוגיא לאור המידע הרפואי המעודכן

לאור הסכמת האחרונים שגם בעבר היה בגיד רק שביל אחד המשותף לשתן ולש"ז, ניתן לפרש את הברייתא בבכורות ואת סוגית יבמות באופן נפלא: "שני הנקבים" הם: הנקב הראשון הוא שביל הזרע הדו צדדי המגיע עד לשופכה דרך הערמונית. הנקב השני הוא החלק הקריבני של השופכה היוצא מתוך כיס השתן ומגיע עד נקודת המפגש עם שבילי הזרע.

"כקליפת השום" ש"בין זה לזה" היא החסימה הפונקציונלית (התכווצות שרירית) המונעת חדירת זרע לכיס השתן בעת תשמיש, והמונעת חדירת שתן לשבילי הזרע בעת הטלת שתן. פגיעה בחסימה פונקציונלית זו, מאפשרת חזרה של זרע לכיס השתן (במקום פליטה החוצה) בעת תשמיש, וגורמת כמובן לעקרות[15]. (גם יכולת השתן לחדור לשבילי הזרע, עלולה, כנראה, לגרום לזיהום מערכת שבילי הזרע ולעקרות).

לפי ביאור זה, אין שום סתירה בין המצב האנטומי הידוע לבין הברייתא, יתר על כן, עובדת פומבדיתא מקבלת הסבר פשוט: חסימת צינור הזרע והפרשתו "במקום קטנים", משמעותה גם ש      הזרע לא נפלט בזמן תשמיש – דהיינו סתימה פונקציונלית של צינור (גובתא) הזרע.

וגם שבעת הורקת כיס השתן אחרי תשמיש מופרשים נוזלי הזרע, כלומר: הזרע יוצא[16] ממקום השתן[17].

תופעה כזו מאובחנת מייד ע"י הפגוע. לכן הדיון במסכת יבמות מובן היטב, שהרי התיאור בגמרא הוא תיאור פונקציונלי גלוי, ומיושבת קושית הגרש"ז אויערבאך שליט"א[18].

אמנם אם נקבל הסבר זה כפשט הסוגיא, תנבע ממסקנת רב פפי חומרה הלכתית קשה ביותר: גם פגיעה בתוך הגוף (בניגוד לפגיעה בכיס האשכים הנמצא מחוץ לגוף) אוסרת לבוא בקהל. אם כן, לא ניתן להסתמך על חידושו של החזון אי"ש[19] המגביל את איסור פצוע דכא וכרות שופכה דווקא לפגיעה חיצונית.

לחומרה זו השלכות מיידיות על כל מי שעובר כריתת ערמונית (פרוסטטה), בין אם נכרתו שבילי הזרע הפנימיים, ובין אם לא נפגעו, משום שקיימת זרימת זרע לכיס השתן (במקום פליטה) אחרי כל כריתת ערמונית בה לא נותקו שבילי הזרע[20]!

בכל זאת ניתן למצוא שני סניפי היתר לכרותי ערמונית, גם לפירוש האחרון: שיטת הסמ"ג[21] (ע"פ דיוקו של החת"ם סופר[22]) דכל מה שנעשה לצורך רפואה אינו יוצר פצוע דכא. שיטת הר"א ממיץ[23] הלומד בעובדת פומבדיתא שכל הדיון הוא אך ורק לגבי כשרות הוולד (הנובעת מהעקרות של הפגוע מפומבדיתא),
אך אין שום איסור על הפגוע לבוא בקהל.

פרק ג. סיכום

ניתן לפרש בפשיטות את הברייתא בבכורות ואת סוגית יבמות גם על פי המצב האנטומי והפיזיולוגי הידוע כיום, ולמרות הסתירה לשיטת החזו"א המתיר פצוע דכא בשבילים שבחלל הבטן, ניתן להקל ולהתיר לבוא בקהל את כרותי הערמונית, בהסתמך על שיטת הסמ"ג כמו גם על שיטת היראים.

  1. שו"ע אבהע"ז סי' ה.
  2. ראה: נשמת אברהם, מהדו"ק חלק אבן העזר, סי' ה ס"ק ו.
  3. ראה: נשמת אברהם, מהדו"ק חלק אבן העזר, סי' ה ס"ק ד.
  4. ראה: נשמת אברהם, מהדו"ק חלק אבן העזר, סי' ה ס"ק ה.
  5. בכורות מד,ב.
  6. יבמות עה,ב.
  7. באופן המזכיר מעט את הממברנה המחלקת את תעלת האוזן הפנימית. ראה: ע. זהר וי. שפירא, הגוף ותפקודו (עם עובד 1977), פרק 12, עמ' 218-220.
  8. רמב"ם, איסורי ביאה, טז, ה; שו"ע אהע"ז, ה,ו.
  9. נשמת אברהם חלק אבן העזר, סי' ה, ס"ק ג. ראה גם הגוף ותפקודו שם (7) פרק 8, 130-132.
  10. חזו"א אהע"ז, סי' יב, ס"ק ז.
  11. שו"ת חשב האפוד, ח"ב, סי' ח. הובא בנשמת אברהם שם (9).
  12. צריך לומר שחלו גם שינויים פיזיולוגים, משום שכיום השביל המשותף איננו סיבה לעקרות בניגוד למצב בימי חז"ל ע"פ הבנת החזו"א. ראה: "ביצחק יקרא" על המשנה ברורה סי' ג' סעיף יז. לעומת זאת ראה ב"שונה הלכות" שם, שהביא את דין השו"ע להלכה גם בזמן הזה ולענין זה לא הביא את החזו"א שנשתנו הטבעים. וראה פרק ב' להלן.
  13. הובא נשמת אברהם שם (9), סס"ק ג.
  14. הלכות משכב ומושב, פ"א, הלכה י"ד.
  15. לפ"ז ניתן, אולי, לפרש בפשיטות את סוף הברייתא בבכורות (שלא כרבינו גרשום): "בשעה שאדם נצרך – אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר": כשאדם נצרך לתשמיש, אם הזרע עובר אחורה לכיוון כיס השתן – אינו מוליד (-נמצא עקר). (וכן להפך, בשעה שנצרך לנקביו, אם קיימת זרימת שתן אחורה לתוך שבילי הזרע – הדבר עלול להביא לעקרות).
  16. "אפיק".
  17. "במקום קטנים".
  18. וכ"כ הגאון ר' יהושע מקוטנא (ישועות מלכו סי' יח, הובא בספר ברית אברהם הכהן עמ' שנז), דכוונת חז"ל לשני שבילין בתוך הבטן, אבל בגיד יש רק שביל אחד. וכעין זה כתב גם במשפטי עוזיאל מהדו"ת חלק אבהע"ז סי' ו', הובא בספר אסיא ב' עמ' 141.
  19. חזו"א, אישות, סי' יב, סוף אות ז.
  20. נשמת אברהם, שם ס"ק ו, ד"ה בזמן הוצאת הפרוסטט.
  21. סמ"ג, לאוין, קיט (הובא בחת"ס, להלן הע' 22).
  22. שו"ת חת"ם סופר, אהע"ז, ח"א, י"ז.
  23. ספר יראים (עם ביאור תועפות ראם לר' אברהם אבא שיף, ווילנא תרנ"ב-תרס"ב, מהדורת צילום: מכון חתם סופר, ירושלים תשל"ג), סי' כט; הובא חלקית: בית שמואל, אבן העזר, ה, סס"ק ט. בב"ש נשאר בצ"ע אי כופין להוציא אם נשא.