נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נופך לדיון על קביעת רגע המוות והשתלת איברים

מרגלית, דוד. "נופך לדיון על קביעת רגע המוות והשתלת איברים" ספר אסיא א, עמ' 198-199.

נופך לדיון על "קביעת רגע המוות והשתלת איברים"

ד"ר דוד מרגלית

שלשת המרצים, פרופ' קן, פרופ' דוידסון ואחרון אחרון הרב הגאון ר' ברוך רבינוביץ, האירו את הנושא מצדדים שונים. ביחוד יש לציין, את הדיון הממצה והמעודכן של הרב רבינוביץ, הן מבחינת מיצוי עומק ההלכה והן מבחינת הידע הפיסיולוגי הרב, שהמרצה ניחן בו, בחינת ידע חדש בקנקן ישן.
אמנם הכל מסכימים, כי השאלה העיקרית היא בקביעת רגע המוות, הווה אומר : אותו רגע, שהרופא יכול לסמוך עליו במצפון נקי שהנפטר מת. ברגע זה יכל הוא לגשת לנתיחת גווית הנפטר על מנת להוציא ממנו את האבר הנדרש להשתלה לגופו של אדם חולה, השוכב בהרדמה ומחכה לקבל האבר לגופו.
אכן לא כולם, לא אלה שהביעו כאן את דעתם ולא אחרים, לא יוכלו בודאות גמורה לקבוע, אם רגע המוות הוא בהפסקת הנשימה, בהפסקת פעולת הלב כקביעת הקדמונים, או ב"מות מוחי" כהצעה הרפואית החדשה. אם הקריטריון "מות מוחי" בא לדחוק את רגליהם של הקריטריונים הקודמים: הפסקת הנשימה, או פעילות הלב, הרי צריך הרופא להתנגד לתפיסה זו בתוקף, כי הרפואה לכל ענפיה התפתחה מאד בעשר-עשרים השנים האחרונות, ממש עד לבלי הכר, ולפיכך אין שום ערובה לכך, כי אותו מות מוחי, שנתקבל בחפזון ע"י העולם הרפואי כקריטריון בטוח למוות, יחזיק מעמד עוד הרבה שנים. ובמצב של "הכל נוזל" במדע הרפואי, ייתכן מאד שאיזו תגלית, או שורה של תגליות, בשנים הלא רחוקות, תהפוך ותשים לאל את המושג של "מות מוחי" ובמקומו יוצג מושג אחר ל"רגע המוות".
ולכן כה הפתיעני הגאון ר' ברוך רבינוביץ בברק הרעיון שלו, בסוף דבריו, המיועד לעקוף את הכרחיותה של קביעת "רגע המוות" בשביל הרופא המנתח, ולאפשר לרופא להחזיק בחיים את האיש הגוסס, באופן מלאכותי, שעות אחדות על ידי מכונה-לב, עד שלא יהא שום ספק בדבר מותו של האיש, ואז יוכל להפסיק את החיים המלאכותיים בנתקו את המכונה מהגוף, ולגשת לנתיחה ולהוצאת האיבר המיועד להשתלה, על פי ההלכה.
במה דברים אמורים, כשנשנה את הלך מחשבותינו ולא נדבר על "השתלת אברים" כללית, כחטיבה אחת. יש להבדיל הבדל יסודי בין השתלת כליה, קרנית וכו' לבין השתלת הלב. כל שאר האיברים ניתן להחזיקם בקירור עמוק ועל אחת כמה וכמה לפי שיטתו של הפתרון ההלכתי המצויין של הרב רבינוביץ (החזקת האברים של הגוסס באופן מלאכותי). לא כן הלב, כאן מוכרחים להוציאו מגוף הנפטר בעודו בחיים ושום התחכמות לא תעזור כאן. גם החזקת הרקמות האחרות "בחיים" על ידי הזנתם בנוזל מלאכותי במקום דם טבעי, אי אפשר לתתה ענין ללב, שכן החימצון של הרקמה יסבול, וכן צומת העצבים הפנימי, באופן שלב כזה ספק אם יצלח להשתלה בגוף החולה.
ויש מקום להתפלא, שגם הרופאים המצויינים, המתדיינים באותה חוברת (פרופ' קן, פרופ' דוידסון) מדברים על השתלת איברים בצורה כוללנית, וגם הם וגם פרופ' אשכנזי (הרפואה, כרך ע"ט, חוברת א') אינם מבדילים הבדלה מוחלטת ומודגשת בין הלב לבין שאר האיברים. האופי האובייקטיבי, המאפיין את דבריהם, ביחוד את דבריו של אשכנזי, והמראה שהם לא נתפסו לסינוור ולאיבוד עשתונות ע"י ההתפתחות המפליאה של הטכניקה הכירורגית והטכנולוגית, המאפשרת ביצוע ניתוחים בחזה פתוח כדבר שבשיגרה, וביצוע א. א. ג. ושאר בדיקות דומות, שלא חלמנו עליהם, – והם נשארו מדענים קרי מזג, שאינם מתפעלים יתר על המידה מהישג זה או אחר של מדעי הרפואה והטכנולוגיה בימינו ומשתדלים לדון באובייקטיביות, בחינת שודא דדייני, על ערכו האמתי של המושג החדש של "מות מוחי" וכל הנובע ממנו.
וכה יאמר פרופ' אשכנזי : " . . . נמצא, אפוא, שעדיין אין באפשרותינו להצביע על בדיקה אובייקטיבית ודאית ומוחלטת, שתוכל . . . להעיד על "מות המוח".
המחבר דוחה כל מיני בדיקות אחרות בשטח המוח – "באשר מדובר לא בשיטת איבחון במטרה לעזור לחולם, אלא בנסיון לקבוע מוות בלבד". אשכנזי התעלה כאן מבחינה מוסרית-רפואית, אם כי אין הוא, כמובן, דן מבחינת ההלכה. המוסר היהודי שברפואה מדברת כאן מתוך גרונה הרשות ניתנה לנו לרפא אבל לא להרוג לשם רפוי, ובפרט שגם הרפוי של חולה הלב ע"י השתלת לב רחוק מלהיות בבחינת ודאות כלשהי.
כשמופיעה תרופה חדשה, אין משתמשים בה לגבי האדם אלא אם כן נעשו בה נסיונות רבים מאד בבעלי חיים, הן מבחינת ארסיותה, הן מבחינת המינון והן מבחינת התוצאות המזיקות לגוף, העלולות להופיע אחרי כמה שנים, או אפילו אחרי דורות. מה החפזון, אפוא, בהשתלת לב, שאחרי שתים-שלוש שנות נתוחים כבר הוכיחה את עצמה כבלתי יעילה, וגם הענין האימונולוגי לא מצא עדיין את פתרונו וספק אם ימצא בקרוב.
לסיכום, יש לדון בכובד ראש באמצעים כדי לאפשר השתלת איברים גם לפי ההלכה, ובעיקר ראוי לתשומת לב מיוחדת הפתרון ההלכתי שהבריק במוחו של הגאון ר' ברוך רבינוביץ שליט"א, אולם את השתלות הלב יש לדחות בשתי ידים ומכמה וכמה בחינות.
ולבסוף אסיים בפנייה לחברי הכירוגים: חכמים, היזהרו במעשיכם ותבורכנה ידיכם.
הרשות ניתנה לרפא ואף מצוה לרפא, משום "והשבות לו", אולם ככל שהטכניקה והטכנולוגיה מתפתחות, יש לשמור על מוסר הרפואה ועל קדושת חיי האדם. כל אדם במשמע ואף גוסס בכלל. להיפך יש להתחשב עם הנסיונות המרים של הזמן האחרון שאין שתולי הלב מאריכים ימים ולהפסיק את ההשתלות של הלב ער שנחכם יותר על ידי ניסויים ממושכים יותר בבעלי חיים.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.