החולה לפנינו (ג) – החולה לפנינו (דברי הסבר)

ד"ר יעקב לוי

במאמרי זה ברצוני להשיב על השגותיו של פרופ' מאיר ולהעמיד את הדברים על בירורם.

בהרצאתי על ה"חולה לפנינו" התכונתי להוכיח, כי אין ביכולתן של העובדות הרפואיות והתקדמות אמצעי התקשורת לבסס הצעת רופאים לרבנים לשנות את ההלכה של החולה "שלפנינו", המתירה ניתוח מת לפי פסקו של ה"נודע ביהודה". לפי הצעה זו, יש להניח הנחה פיקטיבית "כאילו" החולה לפנינו, בהסתמך על צלילי הסיסמא "רחוקים נעשו קרובים".

לא היה בדעתי להתעסק בהרצאתי בשיקולי ההלכה, וגם עכשיו אין בדעתי להכנס לויכוח הלכתי. הבאתי את תשובות הפוסקים כרקע לבירור המציאות הרפואית והטכניקה של התקשורת החדישה. בהקשר זה הבאתי גם את דברי ה"חזון איש" זצ"ל. ידעתי שבספרות מצויה הדיעה, כאילו התשובה ההיא מדברת על מחלה "מצויה" – במובן של מחלה שכיחה – למשל דלקת הריאות או שחפת, המאפשרת לדבריהם להתיר בימינו לנתח מתים. אבל אינני מבין איך יכולים לטעון עלי, שאני הפכתי את כוונתו של החזו"א, באמרי שדבריו מתיחסים למגפה.

ובכן, ניתי ספר ונחזי. נקרא את דברי החזו"א זצ"ל, ואיך אני הסברתיו בהרצאתי.

א. לשון ה"חזון איש" – (אהלות ס' כ"ב, אות ל"ב) :
בפתחי תשובה ס' שס"ג סק"ה, בשם הנודע ביהודה והחתם סופר, באם יש חולה קמן – מותר לנוולו משום פקוח נפש, אבל אין חולה קמן אסור, ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר, דבזמן שמתריעין עלה (אף שאין בשעה זו חולה קמן) משום חולי מהלכת, הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר. וכדאמר בעירובין מ"ה ובתענית כ"א: ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פקוח נפש, אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה, כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום, דא"כ בטלות כל המצוות. אלא לא מקרי ספק פקוח נפש בדברים עתידין שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת אין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבנום להצלה מתהפך לרועץ. (ההדגשה – שלי). לשון התשובה מסתמכת על המשנה בתענית (דף י"ט ע"א) : וכן עיר שיש בה דבר או מפולת – אותה העיר מתענה ומתרעת.

ב. נראה לי למעלה מכל ספק, שהתשובה מדברת על מגפה – אפילו אם היא רק מתקרבת – ולא על מחלה שכיחה. ובכיוון זה מצביעה כבר הלשון : דבר, חולי מהלכת. ומאחר שמתריעין עליה, הרי זאת הוכחה שהיא נמצאת לפנינו ("מצוי דבר"), ומסכנת אנשים הנמצאים "פה ועכשיו" לפנינו, את בני העיר, כמו שהמצור על עיר ספר מסכן את אנשי העיר.

עם כל רצוני הטוב לא אוכל לראות בתנאים הללו שינוי עקרוני לעומת פסקו של הנוב"י. גם הוא אינו מדבר על ה"חולה לפנינו" כאפשרות יחידה להיתר ניתוח המת, אלא דבריו מעידים על עמדתו, שהותר לנתח את המת "ביש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה. . ." 1 . נראה לי ברור, שגם במקרה של החזו"א היה הוא מסכים להיתרו. אם כן, מדוע ניצור חילוקי דיעות עקרוניים בין הפוסקים האלו, אשר מפיהם אנו חיים, ולמה למצוא קרע במקום שאפילו סדק אין שם.

אבל הפרופ' מאיר מביא כעד את הרב אריאלי שליט"א, שגם הוא משתמש במלים "שרחוקים נעשו קרובים". הבאתי בהרצאתי את דבריו, והוספתי שהוא משתמש בהם רק באופן מוגבל. פסק דינו מוכיח זאת כמאה עדים. הוא פוסק 2 : "ניתוח מת, כדי להציל חולה אחר מצוי, וקרוב הדבר שעל ידי הניתוח יינצל – מותר". ברור, איפוא, שהחולה המסוכן לא יהיה באיזו ארץ רחוקה. ליתר הבהרה מוסיף הרב את התנאי : "אם אפשר להודיע מיד על תוצאות הבדיקה להציל את החולה". בדבריו אלו רוצה הרב למנוע, שבעלי דמיון לא ישתמשו לרעה בסיסמא "רחוקים נעשו קרובים", ולהרחיב את ההיתר לכל המחלות השכיחות. הרב מתיר אך ורק לטובת חולה שהוא מצוי. במקרה ותובא שאלה בענין מחלה שכיתה לפני רב פוסק, יהיה עליו לברר בכל מקרה ומקרה לפי הנתונים שלפניו. גם רב שיפסוק לפי הנוב"י והחזו"א יידרש לברר כל מקרה בירור אינדיבידואלי.

אני משוכנע, שאם יפנו במקרה מסויים לשלושה רבנים – אחד שהולך בעקבות הנוב"י, שני שפוסק לפי סגנונו של החזו"א, ועוד אחד שמסתמך על פסקו של הרב אריאלי – תהיינה התשובות דומות זו לזו כביצה אחת לשניה. כי סוף סוף הם תמימי דיעה להתיר את הניתוח רק אם האפשרות להציל על ידו את הנפש לא תהיה רחוקה ביותר. ואינני רואה כאן "מחמירים" או "מקילים" בדברי הפוסקים, כפי שהפרופ' מאיר מזכיר אותם. אני רוצה להניח, שהוא אינו מכנה כ"מקילים" את אותם "המחברים" הרוצים לשנות את ההלכה המקובלת, עפ"י סברות של דמיונם, שהן הן הקרקע שעליהן צמחה הסיסמא "רחוקים נעשו קרובים" כהנחיה כוללת. בהרצאתי הבאתי את ההוכחה, שלפי המציאות הרפואית אין שחר לסיסמא הזאת.

הפרופ' מאיר רוצה להוכיח לעיני, כרופא ילדים, את חשיבות ניתוחי המתים, בהביאו דוגמא ממחלת סרטן הדם. תמיד נמצאים בבתי החולים שלנו כמה מקרים של המחלה, והם לבקר את היעילות והסכנות של התרופות המתחדשות מדי יום ביומו. הפרופ' מאיר יודע כמוני שערכם של התרופות החדישות אינו נקבע על פי קומץ הבדיקות הנעשות בארצנו, אלא על פי הבדיקות ההמוניות המבוצעות בבתי החולים בארצות הברית וכד', בחקירות בחיות ניסוי, על יד מטות של אלפי חולים ובמעבדות משוכללות. ורק על פי בקורת מדוייקת של כל הממצאים האלה מוציאים בתי החרושת והממשלות את הרשיון להשתמש בתרופות החדישות לטיפול בחולים. ובכן, מה יתנו ומה יוסיפו לנו הבדיקות המעטות, באופן יחסי, הנעשות בארצנו? ואם תאמר, אולי נמצא דוקא כאן כמה ממצאים חשובים. האם נוכל להציע לרבנים, שעפ"י הספק-ספיקא הזה ישנו את פסק הדין ואת תנאיו להתיר ניתוח מתי ישראל ?

אבל נניח אפילו שבדיקות אלו דוקא בארץ תהיינה חשובות ביותר להצלת נפשות. וכך כותב פרופ' מאיר: "השפעתן (של התרופות החדישות) יש לבדוק רק בנתוחים לאחר המוות". כידוע, נותן לנו התכשיר האנטומי רק את האפשרות לדון בעקיפין על תהליכי החיים. לעומת זאת, יכולים רופאי מחלקות ילדים – בדרך כלל – לקבוע את ערכן ואת סכנתן כבר בחיים, ע"י בדיקות קליניות יום-יומיות או מעבדתיות, ע"י בדיקות דם שונות חוזרות ונשנות, ע"י ביופסיות במח עצמות וכו'. ואם, במקרה יוצא מן הכלל, ימות אחד הילדים מסיבות בלתי ברורות, הרי אז נותנת לנו דוקא ההלכה המקובלת את האפשרות לנסות להציל את חיי שאר הילדים הנמצאים, לדברי פרופ' מאיר, בטיפולנו. במקרה זה תהיה לפנינו דוגמא מאלפת בעיני, עד כמה ההלכה של "חולה לפנינו" עדיין בתוקפה. כאן – ללא ספק – המקום לשאול שאלת חכם, והרב ידון בכובד ראש בטענותיהם של הרופאים, ובהתחשב במציאות של תקופתנו ובעמדת המדע החדיש יחליט אם להתיר את ניתוח הילד המת.

מנסיוני אני, כמנהל במחלקת ילדים, לא אוכל אלא לאשר, שכך היא דרכם של רבני דורנו. כל פעם שהפניתי שאלותי להרב אריאלי נוכחתי לראות, שפסקי דינו, שהתחשבו במציאות ימינו, היו מבוססים כמקובל על תשובתו של הנוב"י.

צר לי מאד כאשר אני קורא בין השורות – במאמרים שונים – את המגמה להראות טעם לפגם בדברי הנוב"י, באמרם שהוא חי לפני כ-200 שנה. לי נראה, שדבריו העקרוניים עדיין חיים וקיימים.

גם דברי הרב קוק זצ"ל, שנאמרו בהוסד האוניברסיטה העברית, עדיין חיים וקיימים ! הרב, בזמנו, היטיב להבין את הלך הרוח של הגויים, שלא השתנה מאז ועד קום המדינה ועד היום. הוא, אוהב ישראל גדול, רצה להציל את מתי ישראל עמנו, העם הקדוש, מאיזמל האנטומים. ולואי שרופאי ישראל ילמדו ממנו איך להבין ולפעול מתוך אהבת ישראל.

ספרות
1. נודע ביהודה, מהדו"ת, ר"י.
2. תורה שבעל-פה, כרך ו', ירושלים, תשכ"ד, עמ' נ.ד. ועיין גם במאמרו ב"נועם", כרך ו', תשכ"ג, שהבאתיו במאמרי הנ"ל.

הערת העורך: ראה להלן עמ' 230-227 ובמקורות שצויינו שם.

הזהרות הרצויות לרופא :

ג. לא ירבה דברים ושיחה בטלה ; . . . ט. יורה טעותו אם טעה ; י. יקבל תוכחה מגדול ממנו בשמחה וטוב לב ; . . . יד. יכין לו ספרים לעיין בם חכמת הרפואה מעטים וטובים ; . . . יח. לא יגדיל חולי קל וקטן כאלו הוא גדול ; יט. לא יקטין חולי גדול ; . . . כא. יקבל לרפא מעט חולים ולא יטעה ברבוי החולים ; . . . כג. הרופא לא יבזה שום דבר, כי מדבר קטן יקבל אות לידיעת הדבר ; . . . כט. לעולם ישתמש מהנסיון והטעם גם יחד ; . . לג. יחשוב קושי וסכנת ענין הרפואה ; . . . לה. פעמים ישמח את החולה בדברים רכים וטובים ; לו. ירפא החולי במהירות, במתיקות וודאות בלי ספק ; . . . סב. ידע מהו החולי הראשון והמקרה נמשך ממנו ; . . . עה. הרופא ילמד ידיעת איברים וחלקי בנין הגוף.

(ספר אוצר החיים, מאת יעקב צהלון, 1693-1630)