נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

התראה על קירוב מותו של גוסס

מחפוד, איתמר. "התראה על קירוב מותו של גוסס" חוברת אסיא נט-ס, עמ' 204-208.

התראה על קירוב מותו של גוסס

התראה על קירוב מותו של גוסס

לכבוד העורך,

ראיתי את מאמרו של הרב הגאון ר"י זילברשטיין שליט"א ב'אסיא' גליון טבת התשנ"ה [גל' נה עמ' 53-46], ומכיון שלענ"ד הדברים אינם מוכרחים, ברצוני להגיב עליהם כדרכה של תורה.

הנה דברי החפץ-חיים בספרו אהבת חסד [פרק כ סע' ב, הובאו במאמר שם עמ' 47] מבוארים, דבהצלת נפש של חבירו מחוייב לבזבז כל ממונו ככל לא תעשה, דאיפסק כן ברמ"א או"ח סי' תרנו, והוא מהרשב"א ב"ק ט ע"ב והר"ן פ"ג דסוכה [ריש טז, א בדפי הרי"ף], והכא איכא הלאו דלא תעמוד על דם רעך, דנלמד בסנהדרין עג ע"א לחיוב למיטרח ואגורי כשחבירו טובע בנהר. והרב זילברשטיין שליט"א העיר [שם עמ' 48] מדברי מהרש"ם [ח"ה סי' נד] דהיכא שהוא שב ואל-תעשה אינו מחוייב לבזבז כל ממונו, דהעניות כמיתה, ודקדוקיה מעבירין את האדם על דעת קונו. ומרן הגרי"ש אלישיב שליט"א [הובא שם] ס"ל דכיון דחיוב הצלה נלמד מ'והשבותו' – כמו דבהשבת אבידה אינו מחוייב לבזבז ממון כך בהצלת חבירו, ודרשת בן פטורא בב"מ סב ע"א אינה מסברא [כמו שסבר הח"ח] אלא דרשה מהפסוק, ואנן דקיימא-לן כר"ע דחייך קודמין – א"כ אף אינו חייב להפסיד ממונו היכא שיבוא לידי עניות. זה תורף דבריו.

ולכאורה נראה, דמכיון דהגרע"א בהגהותיו לשו"ע יור"ד סי' קנז ס"ד הביא את דברי הריב"ש סי' שפז, שליכא חילוק בין ל"ת שהוא בקום ועשה לבין אם הוא בשוא"ת, והפמ"ג או"ח תרנו סק"ד רק נסתפק בזה ולא ראה את דברי הריב"ש, בודאי דהכי נקטינן. וכיון דחזינן דעל ל"ת מחוייב לבזבז כל ממונו ולא איכפת במה שיהיה עני על-ידי זה, כמו בדליקה בשבת דלא התירו לו לכבות אף שיהיה עני ויחזר על הפתחים, ופעמים יהיו לו נושים ובעלי-חוב אמרינן דמחוייב לבזבז כל ממונו על זה ולא לכבות, אף דהוא רק איסור דרבנן לרוה"פ דסברי מלאכה שאצל"ג פטור. וכ"מ מהא דאיפסק ברמ"א יור"ד רל"ב סי"ב דאם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה – מקרי אונס, דנתקשה שם הב"ח הלא בשביל ל"ת מחוייב לבזבז כל ממונו, ולכן דחה דין זה מהלכה. ומוכח מקושייתו דאף היכא דהוא בשוא"ת מחוייב לבזבז כל ממונו. ומהא דאיפסק הכי ליכא ראיה כלל, דבשוא"ת אינו מחוייב להוציא כל ממונו, דהא המקור להאי דינא הוא בריב"ש, דהוא ס"ל דאף בל"ת בשוא"ת מחויב לבזבז כל ממונו. וע"כ כמש"כ הט"ז סקי"ז והש"ך שם סקכ"א דאמרינן דעל דעת זה לא נדר ואינו עובר כלל על הנדר; ואדרבה מדלא תירצו לקושיית הב"ח דהוי שוא"ת ובכה"ג א"צ לתת כל ממונו, מוכח דסברי דליכא חילוק.

גם בחו"מ סי' שלט ס"י איפסק דאם אין בידו ממון אינו עובר בבל תלין. והגרע"א שם הביא דברי החינוך מצ' תקפח דאם אין בידו לפרוע באותו יום אא"כ יאבד הרבה משלו אינו עובר, וציין לעיין בשו"ת מוצל מאש סי' מה. ובפתח הגליון שם העתיק דברי המוצל מאש, דנתקשה מהא דבל"ת מחויב לבזבז כל ממונו, ותירץ דחשיב ניתן לתשלומין ואינו עובר על הלאו; הרי דס"ל דאף אם הלאו הוא בשוא"ת מחוייב לבזבז כל ממונו. וזה כונת הגרע"א שסיים בציון לסי' קנז, דהיינו ששם הביא דברי הריב"ש הנ"ל דאין חילוק בין קו"ע לשוא"ת, ובכל גוונא חייב לבזבז כל ממונו, ודלא כהפמ"ג והחות יאיר. וע"ע אהבת חסד פ"ט סק"ז ובנתיב חסד שם.

ונראה לענ"ד דמוכח כן מהא דחו"מ סי' יב ס"א, דדיין חייב לומר את הדין אף אם יחייב את בעל-הדין הקשה וחושש שיהא רודפו, ובספרי דברים אות א מפורש דהוא אף אם יכהו. ונלמד זה מקרא ד'ולא תגורו' בסנהדרין ו ע"ב. ואף אם יפסיד הדיין ממון על-ידי זה חייב לומר את הדין, עיין בב"ח שם, ובתומים סק"ב, ובמהר"ם שיק מצוה תטז. ומהא דאין פודין את השבויים יתר על דמיהם בגיטין מה ע"א אף דהוא קצת פיקו"נ, וכמפורש ברמב"ם פ"ח מהל' מתנו"ע הי"ב, ומשמע מזה דאינו מחוייב לבזבז ממונו בשביל הצלת חבירו, הנה בתו' גיטין נח ע"א ד"ה כל מפורש דאפילו באיכא סכנה אינו מחוייב לפדותו לתירוצא בתרא, ועיין נמי ברמב"ן שם דמוכח כן; מ"מ התם הוי תקנת הציבור, ולהכי אף במקום סכנה לא מיחייב, כהא דעובדא דחסיד אחד בב"ק פ ע"א ובמאירי שם. ואולי גם מהתם ליכא ראיה, דהוי על הציבור לפדותו ולא על היחיד, דודאי אין היחיד מחוייב כדאיפסק ברמ"א יור"ד סי' שלו ס"ג, וכהא דסי' רנ ס"א ברמ"א עייש"ה. שו"ר שהחת"ס חו"מ קעז עמד בזה, ותירץ על-פי דעת הרא"ש פ"א דב"ב דדוחקא דציבורא חשיב סכנה.

והלום ראיתי בספר אמרי בינה הל' דיינים סי' יט שהאריך בזה טובא, וכתב בפשיטות דהלכה כהריב"ש, ובפרט שהביאו הגרע"א בגליון הנ"ל. עייש"ב.

גם נראה לענ"ד דליכא ראיה כלל מהשבת אבידה דאינו מחוייב לבזבז ממונו על זה; חדא דהא סברת 'למיטרח ואגורי' נלמדת מהלאו דלא תעמוד על דם רעך, וזה ודאי לאו ככל הלאוין דמחוייב להוציא כל ממונו. ואף להמנ"ח מצוה רצו דס"ל דאף במטרח ואגורי איכא הקרא דוהשבות, מ"מ אין זה פירוש להלאו דלא תעמוד, וכדמוכרח לומר כן בהא דחייב להצילו מקרא דוהשבות, דלולי קרא דלא תעמוד הו"א דלא היה מחוייב להצילו ע"י הוצאת ממון, אף דאיכא הלאו דלא תוכל להתעלם הנאמר באבידה, וכדסובר המהרש"א שם, ובהעמק שאלה שאילתא לח אות א. ולכאורה מאי שנא מכל הלאוין דמחוייב להוציא ממון. ועכצ"ל דהקראי דמיירי באבידה בוודאי מפרשי אהדדי, וכשליכא החיוב להשיב ליכא גם הלאו; אבל כשילפינן מקרא דלא תעמוד על דם רעך חייב אף היכא דליכא דין השבה. ומוכח כן מהא דאינו מחוייב להפסיד בשביל האבידה, בב"מ לב ע"א באבידתו ואבידת חבירו, וזה אף שאבידתו שווה פחות משל חבירו, מדלא מצינו חילוק בזה. וגם מוכח כן בהא דחו"מ סי' רסה ס"א. וזה ודאי דבהצלת נפש מחוייב להוציא ממון, וכמפורש בש"ס שם ובמאירי ורשב"א ב"ק פב ע"ב. וכן הא חזינא דזקן ואינה לפי כבודו פטור מהשבה, ולהרא"ש הוא אף איסור דכבוד התורה, וודאי מחוייב להציל חבירו מסכנה אף שאינה לפי כבודו. ועיין סוטה כב ע"ב היכי דמי חסיד שוטה וכו'. וע"כ דחילוק הוא מדין אבידה, דרק נלמד מקרא דהשבות דאיכא חיוב השבה גם בנפש ולא רק בממון. ואע"פ שמזקן ואינה לפי כבודו אין ראיה, דהא כל שבשלו הוא מחזיר חייב להשיב אף דאינה לפי כבודו, ובוודאי גבי הצלת עצמו יציל, מ"מ מסתברא דאף בלי זה לא היה הו"א דזקן ואינה לפי כבודו ייפטר מהשבת נפש. ואיכא ראיה נמי מהא דס"ל להרמב"ם דאבידה מדעת אינו חייב להשיב, ואיפסק כן בחו"מ רסא ס"ד. ומכ"ש להרא"ש דהוי הפקר ולא רק פטור מהשבה, ודאי אדם שמאבד עצמו לדעת חייב להצילו גם אם לא נימא דהוא מצד החיוב להפרישו מהעבירה דמאבד עצמו, שזה גם בכלל לא תעמוד על דם רעך, וכדסובר המהרשד"ם יור"ד סי' רד, והיינו לפי שאיכא איבוד נפש; משא"כ בממון היכא דליכא בל תשחית אין בזה איסור כלל.

וכן ראיתי שפשיטא ליה להשרידי אש ח"א עמוד שיג, ומשפט כהן סי' קמד, דלהצלת חבירו מחוייב לבזבז כל ממונו. וכ"מ במרחשת ח"א סי' מג. וכעת התבוננתי וראיתי לב"י באבקת רוכל סי' קצה דאם יפסיד ממון מותר לו לכבוש עדותו, דמדין גמילות חסד אינו מחוייב להפסיד ממון, עיי"ש. ולכאורה הא אף לרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי דבהגדת עדות יש גמ"ח, מ"מ הלא איכא לאו דאם לא יגיד בכובש עדותו, וכדאיתא בב"ק נו ע"א. ועובר נמי בל"ת על דם רעך, וכמ"ש הר"מ בסהמ"צ ל"ת רצז. ומוכח דבשוא"ת אינו חייב לבזבז ממונו. אכן אין זה מוכרח כלל, די"ל דהלאו הוא רק כשבא לבד וכובש עדותו, כדמשמע ברשב"א ב"ק שם. גם י"ל דמה שכתבו הראשונים דאיכא גמ"ח הוא לומר שאינה כי אם מצוה, שאינה גוררת חיוב ממון. וע"ע אמרי בינה דיני עדות סי' ח, והפלאה כתובות כז ע"ב תוד"ה אמר. ובדין רפואת אשתו, שחייב לחזר על הפתחים, וכדמביא מדברי עזר מקודש אבה"ע סי' ע, דבדין שארה כסותה לא יגרע מחוייב לחזר על הפתחים, דאיכא לאו. והעיר בצדק דליכא לאו כי אם כשיש לו, אבל לא כשאין לו. וכן הלאו לא מהני אלא רק דחייב לבזבז כל ממונו, אבל לא לחזר על הפתחים.

ומ"מ הדמיון לדברי העזר מקודש צ"ע, דלכאורה ל"ד לחיוב מזונות דהוא חוב, שאם לא מקיימו עובר בלאו, משא"כ ריפוי הוי תקנה דרבנן (ויעויין נמי באבני מילואים סי' עט), וא"כ מהיכא תיתי לחייבו לחזר על הפתחים? ופשוט שאינו ענין לפלוגתת הראשונים בדין רפואה אם הוא כמזונות, עיין כתובות נא ע"א ברש"י ותוס'. גם אינו מסתבר חידושו של העזר מקודש, בפרט להסמ"ע חו"מ סי' צז סקנ"ז דחיוב המזונות מה"ת הוא כשיש לו, והדין שצריך להשתדל עבור זה אינו אלא חיוב דרבנן, ולכן פשוט שאין ללמוד מזה לדין ריפוי. וערבך ערבא צריך, דחיוב להשכיר עצמו מצינו שהוא מנהג דרך ארץ, משא"כ חיזור על הפתחים.

בברכה רבה,

הרב איתמר מחפוד

תגובת הרב יצחק זילברשטיין

בדבר הערתו של הרב היקר איתמר מחפוד שליט"א, נראה שגם לשיטת הריב"ש, שאין חילוק בין לא תעשה שבקום עשה ללא תעשה שבשב ואל תעשה, אין ראיה שאדם חייב לבזבז כל ממונו להצלת חברו, דמאחר ומצוות הצלה היא מהמצוות שבין אדם לחברו, ומכיון שכתב המהרש"ם שהעניות כמיתה, לכן חייך קודמים. ובפרט שתורתנו הקדושה כתבה "לא תעמד על דם רעך" – הגע עצמך, אדם המוכר דירתו ונותן גם מעיסקו חומש, האם נחשב שעמד מנגד ולא עשה להציל חבירו?

והמלך החפץ בחיים יתן לנו ולכל ישראל חיים טובים ומאושרים, לראות הבית בהיבנותו, ולאור באור פני מלך החיים.

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.