נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

קדימויות בריפוי חולים

וינברגר, משה. "קדימויות בריפוי חולים" שו"ת עמק הלכה אסיא, א (תשמ"ו), עמ' 109-117.

קדימויות בריפוי חולים

הרב משה וינברגר

קדימה בריפוי חולים כשאין די רופאים או די תרופות

שאלה:

1) אדם החולה במחלה חשוכת מרפא וקרוב לודאי שימות ממנה תוך מספר חדשים, ובינתיים לקה בהתקף לב המסכנו באופן מידי, אך יש לה מרפא. וכנגדו יש חולה אחר שגם כן לקה בהתקף לב הדורש טפול מידי. ואין די תרופות לשניהם יחד. את מי מהם יש להעדיף? האם יש הבדל בין אם התרופה שייכת לאחד מהם או אם היא של בית החולים?

2) פצועים שהובאו לביה"ח בשעת לילה, ואין לצוות אפשרות לטפל בכולם. את מי יש להקדים?

 

פרק א' תרופה השייכת לאחד החולים

כשלבעל ה"חיי שעה" יש תרופה וחבירו יכול לחיות ע"י התרופה חיי עולם:

בגמ' ב"מ סב. "שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתתו של חבירו. עד שבא ר"ע ולימד "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חבירך". ובפשטות מחלוקתם היא: שב"פ סובר שחיוב הצלת חבירו היינו אפילו אם מסכן עצמו בכך. ולכן חייב לוותר על מימיו הנחוצים לו להצלת עצמו, כדי להציל את חבירו. ופסקו הרא"ש והרי"ף כר"ע, ולפי"ז אין אדם צריך לסכן עצמו בסכנה ודאית להצלת חבירו1 .

אמנם עדיין יש לדון שמא רק במקרה שכל ההצלה שיכול להציל את חבירו תהיה רק לחיי שעה, אינו מחויב להקריב לשם כך את החיי עולם שלו. וכמו שמקרה שבגמ' ב"מ שאם שניהם שותים שניהם מתים. ומקריב חיי עולם להצלת חיי שעה. אבל במקום שהצלת חבירו תהיה לחיי עולם אולי באמת יש חיוב לסכן עצמו. ובפרט במקרה הנידון שהצלת חבירו תהיה לחיי עולם אולי באמת יש חיוב לסכן עצמו. ובפרט במקרה הנידון שהצלת חבירו תהיה לחיי עולם, ואילו חייו הם חיי שעה. אולי בזה חיי עולם של חבירו עדיפים מחיי שעה שלו, ומחוייב לוותר על חיי שעה שלו להצלת חבירו לחיי עולם.

אבל באמת אי אפשר לומר כך. שהרי אפילו ב"פ המחייב ליתן ממימיו לחבירו נתן טעם לדבריו "ואל יראה במיתתו של חבירו". אבל ליתן לחבירו את כל המים ועי"כ חבירו יחיה והוא ימות, גם ב"פ אינו מחייב. דאם יעשה כן יראה חבירו במיתתו ובמה עדיף חבירו ממנו2 . ולמעשה מהגמ' עצמה מוכח שאף על חיי שעה שלו א"צ לוותר עבור חיי עולם של חבירו. שהרי ב"פ המחייב לוותר על חיי עולם שלו עבור חיי שעה של חבירו ודאי סובר שחיי עולם וחיי שעה שוים הם. ואף שר"ע חולק, היינו משום שלומד מפסוק ש"חייך קודמין". אבל אינו חולק ביסוד הסברא שחיי עולם וחיי שעה שוים3 . וכיון ששוים הם, כשם שא"צ לוותר על חיי עולם בשביל חבירו, ה"ה על חיי שעה. וגם זה יש ללמוד מהפסוק ד"חייך קודמין" ואפילו חיי שעה. וכשם שלמאן דס"ל "חייך קודמין" צריך לוותר על חיי עולם בשביל חיי שעה של חבירו, ה"ה למאן דס"ל "חייך קודמין" חיי שעה שלו קודמין לחיי עולם של חבירו.

אמנם בגמ' ע"ז כז: מבואר שמותר לאדם לסכן חיי שעה שלו בשביל הצלת חיי עולם שלו, והגמ' אומרת שהחולה במחלה שודאי ימות ממנה אם לא יתרפא מעכו"ם, מותר לו להתרפא מעכו"ם אע"פ שאפשר שהגוי יהרגנו מיד. משום ד"לחיי שעה לא חיישינן", ובשבו"י ח"ג סי' עה פסק על סמך גמ' זו להתיר לנתח חולה שאם לא ינתחוהו ודאי ימות, ואם ינתחוהו אפשר שיחיה, ואפשר שימות מיד. משום ד"לחיי שעה לא חיישינן". ומותר לסכן ודאי חיי שעה בשביל ספק חיי עולם. ולכאורה מוכח שחיי עולם עדיפים על חיי שעה. ואפילו ספק חיי עולם עדיף על ודאי חיי שעה. וה"בית יצחק" יו"ד ח"ב סי' קס"ב רצה להוכיח מכאן דיש להעדיף הצלת חיי עולם מהצלת חיי שעה. אבל באמת אין זו קושיא על דברינו. כי כל דברי הגמ' הנ"ל הם רק באותו אדם. כשהנידון מה עדיף לו – חיי שעה או ספק חיי עולם. אך כשהנידון הוא בינו לאחרים, הרי החיי שעה שלו קודמים אף לחיי עולם של חבירו. וכל זה בכלל הלמוד ש"חייך קודמין". וכדמוכח בגמ' ב"מ הנ"ל שבין שנים אין עדיפות לחיי עולם של חבירו על חיי שעה שלו.

והבאור בזה: משאנו דנים באדם מה עדיף לו חיי שעה או חיי עולם, ודאי שחיי עולם עדיפים לו. וכיון שעדיפים, כדאי לסכן חיי שעה בשביל חיי עולם. אך כשהנידון בין שני בני אדם, לגבי בעל חיי השעה ודאי שחיי עצמו עדיפים לו מחיי העולם של חבירו. וגם כלפי שמיא מי יודע מה עדיף. ואולי יקנה זה עולמו בשעה אחת יותר מחבירו בשנים הרבה. היוצא מדברינו: אדם החולה במחלה מסוימת שאין לה מרפא וודאי ימות ממנה תוך זמן מה, ועתה לקה בהתקף לב והוא מסוכן באופן מיידי, ובידו תרופה למחלתו. וחבירו אף הוא לקה בהתקף לב ואין לו את התרופה, חיי בעל התרופה קודמים אע"פ שהם חיי שעה, ואילו חיי חבירו הם חיי עולם, ומשום כך אינו חייב ליתן התרופה לחבירו.

ובאם בכל זאת ברצונו לוותר על חיי השעה שלו ולהציל חיי העולם של חבירו, ג"כ נראה לאסור. שהרי האחרונים תמהו בסוגית הגמ' בב"מ מה סברא היא זו שאדם יהיה חייב לוותר על חייו שלו להצלת חיי חבירו. ובארו ה"מחנה חיים" מ"ב חו"מ סי' נ', וה"חמדת ישראל" לרמ"ד פלאצקי, שגם ב"פ לא אמר שיש חיוב לעשות כן רק שמדת חסידות היא. וזהו לשון "מוטב" ור"ע החולק סובר שאין בזה מדת חסידות, ושאסור לעשות כן. (אכן בכמה מקרים יהיה מותר לאדם לוותר על חייו, ואפילו חיי עולם עבור חיי חבירו. בספר חסידים תרצ"ח כתב: "שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג את אחד מהם, אם אחד ת"ח והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי. כר' ראובן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא את ר"ע, כי רבים היו צריכים לר"ע. וא"כ בגדול הדור שרבים צריכים לו, מצוה לוותר על חייו עבור הצלת חבירו, אף שאינו מחוייב בזה.

היעב"ץ ב"מגדל עוז" אבן בוחן פינה א' כותב דאם אביו או רבו או ת"ח בסכנה יכול להעדיף הצלתו מהצלת עצמו.

ה"הליכות אליהו" (הובא ב"ציץ אליעזר") כותב דזקן שאינו ראוי להוליד רשאי למסור נפשו עבור בנו הראוי להוליד. וביעב"ץ שם כתב להתיר לאב למסור נפשו עבור בנו שלא חטא עדיין.

 

פרק ב. תרופה השייכת לבית החולים

כשהתרופה של ביה"ח ואין בה די לשני החולים, ומצבם הוא שאת האחד ניתן להציל לחיי שעה, ואת השני לחיי עולם: החזו"א בלקוטים ב"מ על הגמ' הנ"ל כותב שאם המים של אדם שלישי ואין בהם די לשניהם, לדעת ב"פ יחלק בין שניהם, שהרי גם אם יתן לאחד מהם יצטרך המקבל להתחלק עם חבירו. ולדעת ר"ע "חייב ליתן לאחד. כיון דבשביל חייך קודמין אמרה תורה דחיי עולם שלו קודם לחיי שעה של השני, גם הנותן צריך להשתדל בהצלת חיי עולם". ויש לנהוג לפי סדרי הקדימה המוזכרים בהוריות יג ולהקדים אביו ורבו לאחרים וכל הקרוב לירושה קודם. וכן כהן קודם ללוי ולוי לישראל. ות"ח קודם לע"ה וכו' (עיין במשנה הוריות יג). ולפי דבריו שחיי עולם עדיפים ודאי שאם אחד חולה במחלה אחרת וחייו הם רק חיי שעה, ודאי שיש להקדים את חבירו להצלתו לחיי עולם. וכדבריו כתב גם ב"מחנה חיים" מ"ב אה"ע סי' י"ט.

אכן לכאורה יש לעיין בדבריו. דלכאורה לפי המתבאר מהסוגיא הנ"ל בב"מ דבריו צריכים ביאור. שהרי בגמ' מבואר דלב"פ עדיף חיי שעה של שניהם מחיי עולם של אחד מהם. ולמעשה גם ר"ע היה מודה בזה. רק שסובר שבמקום שהוא עצמו זקוק להצלה זו יש פסוק ד"חייך קודמים". וא"כ כשהמים של אדם שלישי דל"ש "חייך קודמים" גם לר"ע אין להעדיף הצלת אחד מהם לחיי עולם. וצריך להציל שניהם לחיי שעה. וא"כ אפילו אם אחד מהם לא יוכל לחיות אלא חיי שעה כגון שהוא מסוכן כ"כ שלא תועיל לו התרופה רק לחיי שעה, או שחולה בעוד מחלה שודאי ימות ממנה, ואלו השני אפשר שיתרפא לחיי עולם ג"כ יש להעדיף החיי שעה של שניהם ולחלק התרופה ביניהם. וכ"כ ב"חקר הלכה" ח"ב אות ח' ערך חולה, וביסוד סברא זו הזכירה החזו"א עצמו בדעת ב"פ. וצ"ע מדוע פירש שר"ע חולק בסברא זו. אמנם בגליוני החזו"א על הגר"ח פ"ה מיסוה"ת כתב בפשיטות דכשהמים של אדם שלישי יחלק בין שניהם וכדמשמע לכאורה בסוגיין.

ולבאר דברי החזו"א בליקוטים ב"מ היה אפשר לומר: בסוגית הגמ' ב"מ משמע שב"פ נוקט סברא, ור"ע דורש מפסוק לאפוקי מסברת ב"פ. ולפי"ז במקום שלא שייכת הדרשה מהפסוק, יודה גם ר"ע לסברת ב"פ. ולכן נקטנו בפשטות דכאשר המים של אדם שלישי שאז ל"ש דרשת ר"ע "חייך קודמים", שוב יש לנו לנקוט כסברת ב"פ ויחלק המים בין שניהם. וכן מוכח מסברת ב"פ דחיי עולם וחיי שעה שוים. וכשם שהוא עצמו צריך לוותר על חיי עולם בשביל חיי שעה כ"ש שאדם שלישי צריך להחשיב חיי שעה של האחד לא פחות מחיי עולם של השני. ובאדם שלישי גם ר"ע מודה. אבל ביסוד הדברים באמת קשה מאד לומר שהגמ' נוקטת שהסברא הפשוטה היא כב"פ דימותו שניהם ורק שר"ע דורש מפסוק ד"חייך קודמים". דמהיכי תיתי לומר כן שיצטרך להקריב חייו להצלת חבירו, וכ"ש חיי עולם שלו להצלת חיי שעה של חבירו. שהרי כל מצות הצלת חבירו נלמד מ"לא תעמוד על דם רעך" או מ"והשבותו לו" לרבות השבת גופו. וזה מצות עשה, ומהיכי תיתי שיהיה חייב למסור נפשו בשביל מ"ע זו. דרק בג' עבירות מצינו דייהרג ואל יעבור, אבל לא לקיום מצוות עשה.

אכן בספרא (פרשת בהר אות ע"ד, ספרא דבי רב פר' בהר פרק ו' אות ג') לשון הברייתא כך הוא: "וחי אחיך עמך": "זו דרש ב"פ שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד מהם אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים. דרש ב"פ ישתו שניהם וימותו שנא' וחי אחיך עמך. א"ל ר"ע וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך". והנה לפי הספרא מתבאר שדברי ב"פ אינם מסברא. רק אדרבה נזקק הוא לדרשה. אבל מצד הסברא באמת לא היה צריך ליתן ממימיו לחבירו. וא"כ י"ל דמצד הסברא חיי עולם עדיפים מחיי שעה. רק שב"פ דרש מפסוק דצריך ליתן מימיו לחבירו ומזה יוצא דחיי עולם שלו וחיי שעה של חבירו שוים. אבל ר"ע הלומד מפסוק ד"חייך קודמים" ולא דורש כב"פ, לדידו באמת תהיה הסברא הפשוטה דחיי עולם עדיפים מחיי שעה. ואם ננקוט שהסברא הפשוטה כר"ע, ובאמת כך מסתבר דמהיכי תיתי יצטרך למסור נפשו להצלת חבירו, נוכל לומר דמה — שהוצרך ר"ע לדרשה ד"חייך קודמים" הוא לומר שאפילו איסורא איכא אם יתן מימיו. (ויש בזה חזוק לדברינו בפרק א' שאם התרופה של אחד מהם אסור לו ליתן לחבירו אם עי"כ ימות הוא).

ולפי"ז באמת נכונים דברי החזו"א בליקוטים דלר"ע חיי עולם עדיפים על חיי שעה. וממילא אדם שלישי צריך ליתן המים לאחד מהם להצילו לחיי עולם. ולא לחלק בין שניהם שיחיו עי"כ חיי שעה.

אכן בגמ' ב"מ לא מוזכר דרשת ב"פ רק מוזכר שר"ע מקורו מדרשה, אבל בגמ' מוזכר "דרש ב"פ" ולא נזכר מה דרש. אכן הריטב"א באר דכונת הגמ' דדרש מ"וחי אחיך עמך" דימותו שניהם וכמו בספרא. ולפי"ז גם לגמ' דידן אין הסברא הפשוטה כב"פ רק שדרש כן. וא"כ גם לגמ' דילן יש לומר דר"ע סובר דחיי עולם עדיפים מחיי שעה. ולכן בנידון של שאלתנו: אם יש שני חולים שהאחד מהם חולה במחלה ממארת ואין לו אלא חיי שעה ועתה נפצע או לקה בהתקף לב, וחולה שני שאף הוא נפצע או לקה בהתקף לב, ואין אפשרות לטפל בשניהם יחד, יש להעדיף את זה שיכול לחיות חיי עולם, ואין להאריך חיי שניהם לחיי שעה. וכדברי החזו"א הנ"ל4 .

 

פרק ג. שני פצועים שאחד מהם טרפה

אכן נידון זה אם להעדיף הצלת חיי עולם או חיי שעה נזכר בכמה מגדולי הפוסקים גבי טרפה ושלם. ה"תפארת צבי" או"ח סי' יד דן אם מותר להרוג טרפה להצלת השלם. ומסקנתו דאפילו נימא שאין בהריגת הטרפה משום שפיכות דמים, מ"מ מצות הצלה יש גם בטרפה. וכשם שמצוה להציל השלם כך מצוה להציל הטרפה. ולכן אין להרגו להצלת השלם דגם אותו חייבים להציל והרי חיי הטרפה הם רק חיי שעה, ומוכח מדבריו דלענין הצלה חיי עולם וחיי שעה שוים. (והנה הנו"ב מ"ת חו"מ נט אסר ג"כ הריגת הטרפה להצלת השלם. אך טעמו משום יש בזה ש"ד אף שאין על ההורגו חיוב מיתה. ולפ"ז אין ראיה שיש חובת הצלה להציל טרפה במקום שזה על חשבון הצלת שלם. אך מדברי ה"תפארת צבי" שאוסר הריגת הטרפה לשם הצלת השלם משום שגם כלפיו יש מצות הצלה. מוכח לכאורה דלענין הצלה חיי עולם וחיי שעה שוים).

אמנם ה"בית יצחק" יו"ד ח"ב סי' קסב כתב דאם אין בהריגת טרפה משום ש"ד מותר להרגו להצלת השלם, וכתב הטעם דחיי שעה במקום חיי עולם לאו כלום הם. (וראיתו מע"ז כז: "וכבר הזכרנו לעיל דלכאורה יש לדחות ראיה זו) וכדבריו כתב התפא"י פ"ח מיומא דחיי עולם במקום חיי שעה לאו כלום הם. וראיתו מנדרים כב. שעולא ראה אחד ששחט את חבירו, ופחד שיהרוג גם אותו ואמר לרוצח "פרע ליה בית השחיטה" אע"פ שעי"כ מקרב מיתתו כמבואר בר"ן שם, והציל עי"כ את עצמו, אמנם יש לפקפק בזה דשמא רק בטרפה שחיי השעה שלו אינם חיים גמורים מותר בכה"ג, שהרי ההורגו פטור, ואילו ההורג גוסס חייב מיתה. וא"כ אין ראיה שבחולה שאינו טרפה, שחיי השעה שלו הינם חיים גמורים, תהיה עדיפות לחיי עולם על חיי שעה. (ועיין במנ"ח רצו שהתיר למסור טרפה לצורך הצלת שלם כיון דלאו נפש הוא, ולא מטעם חיי שעה).

אמנם למקרה שאחד הפצועים טרפה והשני אינו טרפה יש לכאורה ראיה שהצלת השלם קודמת. ובפשטות גם הסברא נותנת כך. ונראה שגם ה"תפארת צבי" שאסר הריגת הטרפה להצלת השלם משום שיש מצות הצלה גם כלפי הטרפה מודה בזה דהצלת השלם קודמת להצלת הטרפה. ורק להרגו אסור, דכיון שיש מצות הצלה גם כלפיו אין להרגו בידים להצלת השלם אף שהשלם קודם. אבל להצילו קודם לשלם אפשר וגם ה"תפארת צבי" מודה שהשלם קודם.

 

פרק ד. מהם חיי שעה

מדברי ה"בית יצחק" הנ"ל והאחרונים שדנו אם מותר להרוג טרפה להצלת השלם, ודנו מצד שהטרפה אין לו אלא חיי שעה, משמע דכל שאינו יכול לחיות יותר מי"ב חודש חשיב חיי שעה. שהרי טרפה אפילו למ"ד טרפה אינו חי, עד י"ב חודש יכול לחיות. ומוכח דעד י"ב חודש חשיב חיי שעה.

אכן בע"ז כז: גבי האסור להתרפא מעכו"ם שמא יהרגנו, מבואר בגמ' שבמקרה ואם לא יתרפא ודאי ימות ואם ילך לרופא העכו"ם שמא ירפאנו או שמא יהרגנו, מתרפאין ד"לחיי שעה לא חיישינן". וברש"י ור"ן שם מבואר דאם לא ילך לעכו"ם "שמא יום או יומים יחיה". משמע ד"חיי שעה" זה דוקא כשהמיתה קרובה תוך זמן קצר. אבל באמת יש לישב: כשהנידון אם להתרפא מעכו"ם שמא יהרגנו אין להתיר רק אם בלא הריפוי מיתתו קרובה תוך יום או יומיים, אבל אם יכול לחיות יותר אין להתיר דשמא יזדמן רופא ישראל, או עכו"ם מומחה דלא חשיד אשפיכות דמים. אבל כשהנידון על קדימה בריפוי י"ל דכל שלא יחיה י"ב חודש חשיב חיי שעה ואין להחשיבם. אבל ביותר מזה אין לדקדק מי יחיה יותר דלעולם לא ידע האדם את יומו. (ועיין בשו"ת חת"ס יו"ד עו דמוכח דגם כשיכול לחיות יותר מיום-יומים חשיב חיי שעה).

 

פרק ה. סיכון חיי אחד להצלת חבירו

ה"מחנה חיים" הנ"ל רצה להוכיח שעדיף להציל אחד לחיי עולם מאשר שנים לחיי שעה מריב"ז שבקש מטיטוס את שולשלת ר"ג וחכמי יבנה ולא בקש להציל את כל ישראל פן ישיב פניו ריקם ולא יציל אף את המועטים, כמבואר בגיטין נו: אכן באמת אין משם ראיה לנידון דידן, כי שם לא היה שייך להצלת כולם לחיי שעה, והאפשרויות היו: ודאי הצלת המעטים, או ספק הצלת הרבים. בזה העדיף ריב"ז הצלת המעטים שהיא ודאית דאין ספק מוציא מידי ודאי.

ובאמת נוכל ללמוד מכאן שכאשר בפנינו שני חולים ויש אפשרות לטפל רק באחד מהם, אם מצבם הוא שסיכויי הצלת אחד מהם גדולים מסכוי הצלת השני יש להעדיף את זה שסיכוי הצלתו גדולים יותר. דהשני נחשב כספק לגבי ודאי. וכן במקום שיש שני חולים ויש תרופה אחת שמי שיקבלה יחיה, אך בקבלת חציה לא תהיה תועלת לאף אחד מהם ואפילו לחיי שעה, יש ליתנה לאחד מהם, ויש ליתנה לזה שסכויי הצלתו גדולים יותר. ואפילו אם יש ספק אם מחצית הכמות תועיל לשניהם ואפשר שלא תועיל וימותו שניהם, אפשר ג"כ דעדיף ודאי הצלת האחד מספק הצלת השנים. (כמו במקרה של ריב"ז). ויש להביא לזה סמך מה"עמודי אור" סי' צ"ו, שבאר דאף לשיטת הירושלמי (שהביא ההגמ"י הובא בכס"מ הל' רוצח פ"א הי"ד) שאדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה להצלת חבירו, (וכתב הכס"מ הטעם: "מפני שהלה ודאי והוא ספק". דהיינו שכיון שחבירו בודאי פיקו"נ, ואם לא יסתכן ודאי תאבד נפש, חייב להסתכן בספק סכנה להצילו דשמא לא ימות ולא תאבד שום נפש) דזה דוקא אם הצלת חבירו ודאית. ואפילו שהוא ימות חבירו ינצל, ואז חייב להסתכן דאפשר שחבירו ינצל והוא ג"כ ישאר בחיים. ונמצא שלא תאבד שום נפש ואף אם ימות מ"מ נפש אחת תינצל. אבל אם המצב הוא שאם יסתכן להצלת חבירו ואם ימות הוא גם את חבירו לא יוכל להציל, אז אין לו להסתכן דכיון שכרגע חייו הם בודאי והצלת חבירו מוציאה מידי ודאי שלו. דאדרבה עתה ודאי יחיה אחד מהם, ואם יסתכן אפשר שיאבדו שתי נפשות לכן אל לו להסתכן. (כגון: חבירו טובע בנהר, ואינו יודע לשחות, ואילו הוא יודע לשחות ויש לו קרש הצלה, ואם לא יתן לחבירו, חבירו ודאי ימות והוא ינצל, ואם יתן הקרש לחבירו חבירו ודאי ינצל רק שהוא מסתכן ונכנס לספק, לדעת הירושלמי יתן לחבירו את קרש ההצלה, שהרי אם יתן נפש אחת ודאי תישאר ואולי ינצלו שניהם. אצל אם צריך לסחוב את חבירו ובמדה ויטבע, יטבע גם חבירו, אל לו להצילו דעתה אחד ודאי יחיה ואם יסתכן, שמא ימותו שניהם).

מבואר מדבריו דעדיף ודאי חיי האחד מספק חיי שנים. וא"כ גם בנידון דידן, שאם נחלק התרופה בין שניהם אפשר שימותו שניהם, ואם ניתן לאחד מהם ודאי שיחיה. יש להעדיף חיי האחד מספק חיי שנים. ויש לנהוג בזה עפ"י כללי הקדימה המוזכרים בהוריות י"ג.

ובמקרה ששני חולים בפנינו, האחד ודאי מסוכן והשני ספק מסוכן. ויש רק תרופה המספקת לאחד, כתב הפמ"ג מ"ז או"ח שכ"ח ס"ק א' דיתנו לזה שהוא ודאי מסוכן. והסכים עמו ב"חקר הלכה" הנ"ל. וההסבר בזה דכיון שבזה שהוא ודאי מסוכן הננו מקיימים ודאי מצות הצלה ובשני רק ספק, הודאי עדיף, ונראה דאפילו אם יש לשני דין קדימה מצד היותו כהן או ת"ח וכו' מ"מ הודאי עדיף. דדיני הקדימה נאמרו רק כשמצד מצות הצלה היא מתקיימת בשוה. אבל אם מצד עצם מצות ההצלה יש ודאי מול ספק, הודאי עדיף. ועוד י"ל דאם נעדיף את הספק פיקו"נ, הודאי ימות ותאבד נפש. אבל אם נעדיף את הודאי פיקו"נ אפשר שגם הספק יחיה ולא תאבד שום נפש. אלא שב"חקר הלכה" הוסיף דכל זה באדם שלישי, או כשהתרופה של ביה"ח, אבל אם התרופה של הספק לא יתננה.

 

פרק ו. כשכל החולים במצב שוה

בהוריות יג. נאמרו כמה דיני קדימה לענין הצלה בפיקו"נ. וכבר הזכרנו לעיל שכל דיני קדימה אלו שייכים כאשר מצד מצות ההצלה כולם שוים, אבל אם בעצם מצוה ההצלה יש עדיפות לאחד מהם: כגון חיי עולם וחיי שעה, ספק וודאי, אין לילך אחר סדרי הקדימה המוזכרים בהוריות. כי סדרי קדימה אלה הם מעלה במצות הצלה. ולכן ראשית צריכים אנו לדון היכן יש יותר חיוב הצלה, ובאיזה מהחולים מתקיימת יותר המצוה, וזה תלוי בספק וודאי ובחיי עולם וחיי שעה, ושאר החילוקים שהזכרנו. ורק כאשר מצד מצות ההצלה המצוה בכולם שוה יש לדון מי קודם. בגמ' שם מבואר שאיש קודם לאשה (בגלל שיש יותר מצוות שחייב בהם), ת"ח לע"ה, ואפילו לכה"ג ע"ה. כהן ללוי ולוי לישראל, יעוי"ש. ויסוד הדברים הוא – תכלית חיי האדם הוא לשמור התורה והמצוות ולכן מי ששייך בזה יותר הוא קודם. אמנם אין אנו יודעים כלפי שמיא דמא דמאן סומק טפי. ובמי חפץ ד' יותר. וכן אין לנו מאזני המשפט לדון מעמד בני האדם כלפי שמיא. ושמא העליונים אצלנו תחתונים הם למעלה, והתחתונים אצלנו עליונים הם בשמים. לכן רק בדברים הנכרים ובולטים יכולים אנו לקבוע מי ת"ח יותר מהשני. וכן בין נשים בדברים הנכרים לעין כל יכולים אנו להקדים להצלה אשה המפורסמת ובצניעותה וצדקותה. (עיין ביעב"ץ מגדל עוז פרק אבן בוחן פינה א') וכן שפוי עדיף על חרש ושוטה. (יעב"ץ שם).

אכן בקדימת כהן ללוי ולוי לישראל מפקפק היעב"ץ אם יש לנהוג כן בזה"ז כיון שאין הכהנים מיוחסים.

עוד מצאנו קדימת אנשים שכלל ישראל צריך להם. חכם קודם למלך ומלך קודם לכה"ג וכה"ג קודם לנביא. ומבואר בגמ' דחכם אין כל אחד ראוי לזה (כנראה שהכונה לת"ח מובהק וגדול בדורו) ומלך זקוקים לו יותר מכה"ג. ולכה"ג זקוקים יותר מלנביא.

וכבר הזכרנו בשם ספר החסידים תרצ"ח דלהצלת חכם שכל ישראל צריכים לו מצוה למסור נפשו.

ובענין מלך ראה שמואל ב' פרק כא, יז.

עוד מצאנו קדימת קרוביו של אדם לאחרים. בגמ' שם מוזכר שהוא קודם לאביו, ומבואר מזה שלאביו יש קדימה על פני אחרים. אכן היעב"ץ למד מכאן קדימה לכל קרוביו וכמו שמצינו ביו"ד רנב דקרוביו קודמים לכל אדם לענין צדקה. וסדרי הקדימה בזה: כל הקודם לירושה קודם להצלה. ואם הם שוים לירושה יש לקבוע הקדימה ביניהם עפ"י הקרטריונים האחרים. והבאור בכלל זה הוא שבכל המצוות שבין אדם לחבירו הקדימה התורה את קרוביו של אדם לאחרים וכמו שמצאנו בצדקה. והתורה רואה בקרוביו של האדם חלק ממנו ומגדירה חיובו כלפיהם "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז) (ועיין כתובות נב: ופו. דאף שאסור לעשות עצמו כעורכי הדיינים, וליעץ לבע"ד מה לטעון לקרובו מותר. פרט לאדם חשוב. ועיין שבועות לט, גבי תוכחה). ואפשר שקדימת קרוביו הם בכלל "חייך קודמין".

סוג אחר של קדימה מזכיר היעב"ץ והוא: קדימת הראוי להוליד על שאינו ראוי להוליד (סריס או עקרה, זקן או זקנה). ויש לזה קצת סמך בספר החסידים "יותר עוון ההורג בחור הראוי להוליד ממי שהורג זקן וזקנה וסריס שאינם מולידים" ויסוד הדברים הוא שד' ברא את העולם לקיום "לא תוהו בראה לשבת יצרה" ולכן יש עדיפות לראוי להוליד ולהוסיף לישובו של עולם. וכאשר השניים ראויים להוליד אם אחד מהם כבר הוליד והשני עדין לא הוליד אפשר שיש עדיפות לאותו שלא הוליד. (כ"כ ביעב"ץ שם, ובגמ' סוטה מו. בהו"א רצתה לומר דעגלה ערופה באה על שלא הניחו לנרצח לעשות פירות דהיינו להוליד, ולכך מביאים עגלה שלא ילדה, ומסקנת הגמ' דמשום שלא הניחוה לעשות מצוות. ומ"מ משמע קצת שמי שלא הוליד יש יותר צער במיתתו, אם כי הגמ' מדברת אף במי שהוליד כבר. וכן בב"ב קטז. מצאנו שיש יותר צער במי שמת בלא בנים ממי שהשאיר בנים ודורשת הפסוקים בירמיה כב. בכו בכה להולך – להולך בלא בנים". וכן הפסוק "אשר אין חליפות למו – כל שאינו מניח בן". ויסוד הדברים הוא דברא כרעיה דאבוה, והבן המשך לאב. וכשמת בלא בן נגדעה השולשת ונותק לגמרי מן העולם. ולכן יותר יש להציל מי שראוי להוליד ועדיין לא הוליד, לבל ימחה שמו לגמרי. (ועיין בחנוך בענין יבום ואכמ"ל).

 

1 . אמנם המנ"ח מצוה רצו רצה להוכיח שהרמב"ם פסק כבן פטורא. אך ה"אור גדול" סי' א', והגר"ח פ"ה מיסוה"ת הוכיחו שאין לזה הכרח, ואכמ"ל.

2 . עיין מנ"ח רצו, ועל"נ יבמות נג:

3 . אמנם החזון אי"ש בליקוטים על ב"מ ס' כ' דכתב שלדעת ר' עקיבא, חיי עולם של אחד עדיפים על חיי שעה של שנים. והמחבר הביא דבריו להלן בפרק ב. – העורך.

4 . ולכאורה שאלה זו אם הסברא הפשוטה היא כב"פ וצריך למסור נפשו להצלת חבירו, או כר"ע דא"צ תלויה במחלוקת ראשונים. התוס' סנהדרין ע"ד: ד"ה "והא", יבמות נג: ד"ה "אין" ויומא פב: ד"ה "מה" כתבו דמה שבג"ע ייהרג ואל יעבור זה דוקא כשאנוס לעשות מעשה כגון האיש שאנוס להתקשות. אבל כשאינו עושה מעשה, כגון האשה הנבעלת לאונסה, א"צ ליהרג. וזה מה שאומרת הגמ' "אסתר קרקע עולם". והתוס' מבארים דכל מה שלמדנו דיהו"י בג"ע זה מרוצח. וברוצח גופא כשאינו עושה מעשה, כגון שמשליכים אותו על תינוק, א"צ ליהרג. שהרי הא דברוצח ייהרג ואל יעבור זה משום "מאי חזית", וסברא זו היא רק שלא יהרוג חבירו בידים. אבל כשאינו עושה מעשה הסברא הפוכה – דמאי חזית דדם חבירך סומק טפי, שתצטרך ליהרג. אכן הר"מ פ"ה מיסוה"ת מביא דין ייהרג ואל יעבור בג"ע וש"ד ואינו מחלק בין עושה מעשה למקרה שאינו עושה מעשה. וכתבו האחרונים (מנ"ח רצו, אור גדול סי' א', אחיעזר ח"ב סי' ט"ז אות ה', גר"ח פ"ה מיסוה"ת) דדעת הר"מ דגם כשאינו עושה מעשה צריך ליהרג.

ובמנ"ח רצו באר דהתוס' והר"מ פליגי במחלוקת ב"פ ור"ע, שהרי בעל המים אינו עושה מעשה להריגת חבירו. ואעפ"כ לדעת ב"פ צריך ליתן המים לחבירו. וזו דעת הר"מ. ואילו ר"ע סובר שא"צ למסור נפשו להצלת חבירו. וזו דעת התוס'. והדבר תמוה שהר"מ והתוס' יחלקו במחלוקת ב"פ ור"ע. ועיין בעל"נ אחיעזר ואור גודל הנ"ל מה שבארו בזה.

ובגר"ח כתב לבאר מחלוקתם: דהנה דברי הגמ' דברציחה ייהרג ואל יעבור משום "מאי חזית" יש לבאר בשני אופנים: אפשר לבאר שזה עצמו הסבר שייהרג ואל יעבור. דהיינו מצד עצם אסור רציחה היה צריך לידחות במקום של פיקו"נ ככל האסורים. ורק בגלל סברת "מאי חזית" אסור לו להרוג את חבירו להצלת עצמו ואסור רציחה לא נדחה. וזו סברת התוס'. ולכן כאשר אינו עושה מעשה דאז אין סברת "מאי חזית" ידחה איסור רציחה וא"צ ליהרג. אבל הר"מ ס"ל שעקר הסבה שברציחה ייהרג ואל יעבור היא משום דאסור רציחה לא נדחה. ו"מאי חזית" זה רק סימן ללמדנו שאסור רציחה לא נדחה מפני פיקו"נ. (וכ"כ הכס"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ה). ולפי"ז י"ל: דלסברת התוס' ש"מאי חזית" היא סיבה ליהרג ואין זה תלוי באסור רציחה. א"כ בכל מקום שיש סברא זו יצטרך ליהרג ואפילו בלי אסור רציחה. ולכן גם כשמדובר בהצלת חבירו שאז כשם שי"ל מאי חזית דדמך סומק טפי ה"ה די"ל מאי חזית דדמו סומק טפי, תמיד שוים הם. ולכן סובר ב"פ דימותו שניהם "ואל יראה האחד במות חבירו" דשניהם שוים, וב"פ מסברא אמר קאמר ומצד הסברא גם ר"ע היה מודה לו, רק שדורש מפסוק ד"חייך קודמים". וא"כ באדם שלישי שאין דרשה זו, י"ל דגם לר"ע שוים הם. אבל לדעת הר"מ ד"מאי חזית" אינו סבה ליהרג, רק סימן שאסור רציחה לא נדחה מפני פיקו"נ, א"כ כשזה מצות הצלה ואין אסור רציחה אין סברא שיצטרך למסור נפשו בשביל כך, ואדרבה הסברא הפשוטה כר"ע. רק שב"פ דרש מפסוק דמחויב למסור נפשו, דחבירו שוה לו, ור"ע שחולק על דרשה זו אינו סובר כלל דתמיד צריך שיחיו בשוה, רק תמיד חיי עצמו עדיפים. ולאדם שלישי תמיד יעדיף הצלת חיי עולם מחיי שעה.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.