נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אורח חיים סימן קכח

, "נשמת אברהם / אורח חיים סימן קכח" נשמת אברהם – אורח חיים, עמ' קכח.

נשמת אברהם / אורח חיים סימן קכח

הלכות נשיאת כפים

 

סימן קכח  דיני נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלים בכהן

 

סעיף ד  (א) כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבהכ"נ אלא בשעה שקורא החזן כהנים, אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים, נהגו שלא ליכנס לבהכ"נ עד שיגמרו ברכת כהנים.

 

נשמת אברהם

 

                  (א) כשהכהנים אינם רוצים. כגון שהוא חלש וכדומה. ועיין במג"א שכתב בשם המרדכי שהיוצא צריך לצאת קודם שמתחילין רצה, והטעם כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה, וגם שהלוים היוצקים מים לא יבואו ויאמרו להם

לעלות[1].

 

 

סעיף יד  אין מברכין אלא בלשון הקודש (ב) ובעמידה (ג) ובנשיאת כפים (ד) ובקול רם.

 

נשמת אברהם

 

                  (ב) ובעמידה. כהן שהוא חלש ואינו יכול לעמוד אלא ע"י סמיכה לא ישא כפיו דהוא כישיבה[2]. וראה בפמ"ג [3] דמי שא"א לו לעמוד כי אם ע"י סמיכה ממש אסור לו לעלות ואם עלה ירד. ויכול לישא כפיו בלא ברכה אלא ישמע מאחר ויתכוין לצאת [4]. וישראל חולה ותשוש כח, יכול לשבת על מקומו ולא לטרוח לקום בשעת נשיאת כפים של הכהנים [5] . וראה בכף החיים [6] שגם בבריאים קיימת מחלוקת הפוסקים אם חייבים לעמוד או לא.

                  (ג) ובנשיאת כפים. מי שידיו מרתתין ואינו יכול להגביה ידיו אינו נושא כפיו ואפילו בדיעבד מעכב. ואפילו יעשו סמוכין שיהיו קשורין בכובע שבראשו ויכניס בהם ידיו שיהיו נשואות למעלה לא מהני, דהוי ע"י סמיכה ואנן בעינן שישאו ידיהן ממש [7]. אך אם אפשר לו להגביהם לשעה מועטת, יגביה בשעת אמירתו יברכך, ויניח בשעת הניגון בין תיבה לתיבה, ויחזיר ויגביה בשעת אמירת התיבה [8]. ומוסיף הכתב סופר שאם כ"ז א"א לו, נ"ל דמ"מ יעלה ויסמוך ידיו ע"י ד"א ולא יברך את ברכת אקב"ו אלא ישמע מכהן הסמוך לו ויכוין לו ויוצא גם הוא.

                  כהן שנקטעה ידו, לא ישא את כפיו אפילו כשמכסים פניהם וידיהם, כיון שהמום ניכר מתחת הטלית, הכל מסתכלין בידו ואפילו רגילין אצלו [9]. אולם י"א שישא כפיו בלי ברכה וכדלעיל [10]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שיתכן דמיירי כשהוא דש בעירו ולא יבואו להסתכל בו, אם ניכר גם כשהוא מכוסה בטלית. ועיין בכף החיים [11] דלדעת הרמב"ם פט"ו מה"ת הי"א נשיאת כפים מעכבת וכ"כ הנוב"י או"ח סי' ה וכן מוכח מדברי מרן שכתב בלשון שלילה, אין מברכין אלא וכו' ובנ"כ, עכ"ל של הכף החיים.

                  כהן שיש לו רטיה על אצבעו, מותר לו לעלות לדוכן ואין להחמיר לפסלו משום דדוכן איתקש לעבודה [12], דהא כתב הט"ז [13] שלא לכל דבר איתקש לעבודה, וכ"כ המג"א [14]. אמנם אם הרטיה יש בה ג' על ג', חוצץ ופוסל כדעת הרמב"ם [15].

                  (ד) ובקול רם. היינו בקול בינוני לאפוקי בלחש. והנה מי שקולו צרוד [שאינו יכול לדבר בקול בינוני כ"א בלחש] לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו, וטוב שיצא קודם

רצה [16]. וגם כאן יכול לעלות כשכהן אחר יוציאהו בברכה [17].

 

 

סעיף ל  מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות (בוהקניות פירוש מין נגע לבן, עקומות כפופות, עקושות לצדדיהן, והר"ן פי' עקומות שנתעקמה ידו אחורנית, עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו), לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו, וה"ה למי שיש מומין ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים, וכן מי שרירו יורד על זקנו או שעיניו זולפות דמעה, וכן (ה) סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפי' הוא סומא בשתי עיניו. וכל ששהה בעיר ל' יום, מקרי דש בעירו, ודוקא בעירו אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת, ושהה שם ל' יום, לא. ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה, חשוב דש בעירו בל' יום.

 

נשמת אברהם

 

                  (ה) סומא באחד מעיניו. עיין בביה"ל, וכן בשו"ת הרדב"ז [18]. אמנם אין כל זה נוהג היום כיון שהמנהג בכל מקום שהכהנים משלשלים טליתותיהם על פניהם, וכפי שכתב מרן לקמן סע' לא.

                  כהן שכבדו אזניו ואינו שומע קול בינוני של הש"ץ המקרא לו ברכת כהנים וצריך שיקרא לו בקול גדול, לא חשיב זה מום וכשר לנשיאת כפים [19].

                  כתב הפר"ח דחולה מעיים לא ישא את כפיו ומ"מ נראה דטוב שיצא קודם רצה [20] ואם יש לו קטטר קבוע או איליאוסתומיה או קולוסתומיה, מותר לו לישא כפיו (עיין פרטי דינים לעיל סי' עו סע' ה).

 

 

סעיף לה  כהן (ו) שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. הגה וי"א דאם עשה תשובה, נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג.

 

נשמת אברהם

 

                  (ו) שהרג את הנפש. עיין תוס' [21] הובא במ"ב [22] שאפילו עשה תשובה לא ישא את כפיו משום דאע"פ שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, מ"מ אין קטיגור נעשה סניגור, דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה וכן פסק מרן. ומענין דברי הזוהר [23]: תא חזי כל כהן דקטל נפש פסיל ליה כהונתיה לעלמין דהא ודאי פסיל ההוא דרגא דיליה לגביה, ופנחס מן דינא פסיל לכהונה הוה, ובגין דקנא ליה לקב"ה אצטריך ליחסא ליה כהונת עלמין ליה ולבנוי אבתריה לדרי דרין.

                  כהן רופא מנתח (עיין גם להלן סע' מא), כשמת החולה ע"י ניתוח מחמת טעותו, לא מיבעי למור"ם שכשהרג בשוגג ועשה תשובה מותר לישא כפיו, אלא אפילו למרן מותר, דלא גרע ממוהל שמת התינוק שמל בסע' לו שעולה, וחד טעמא דנתכוין למצוה, וכן זה נתכוין להצילו [24]. ועי' בלב אברהם [25] ושם בהערות של הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ועיין גם בשו"ת מהרש"ם [26]. אם עשה הפלה לאשה הרה, נושא את כפיו דאין חייבין מיתה על העוברין [27].

                  ולגבי כהן שהרג עכו"ם, עיין שו"ת ציץ אליעזר [28].

 

 

סעיף לח   (ז) שתה רביעית יין בבת אחת, לא ישא את כפיו, שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר. ואם שתה יותר מרביעית, אע"פ שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו.

 

נשמת אברהם

 

                  (ז) שתה רביעית יין. כהן שחלש לבו ולא יוכל לישא כפיו אם לא יטעום דבר, מותר (בשבת או ביו"ט) לקדש על רביעית יין שיתן לתוכו מים או שישתה בב' פעמים, ומכ"ש דלענין קידוש א"צ לשתות רק מלא לוגמיו, ומכל שכן דמותר לקדש בכהאי גוונא על מי דבש או שיטעום מעט יי"ש כדי שלא יבטל מצות עשה [29]. ועיין בביה"ל [30] שכותב שכהן שצריך לישא כפיו במוסף ג"כ מותר לשתות רביעית יין שלנו שבודאי יש בו ג"כ מים. גם יין צמוקים אסור לשתות רביעית בפ"א [31]. וע"ע במג"א [32] שמתיר בשאר משקין המשכרים, אמנם

המ"ב [33] כותב שהרבה אחרונים חולקין על זה.

 

 

סעיף מא  (ח) נטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה, פסול מן הדוכן וכל מעלות הכהונה, עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים  (ויש אומרים דמי שיש לו בת שהמירה לעבודת כוכבים, או שזנתה, אין מחייבין עוד לקדשו, כי אביה היא מחללת).

 

נשמת אברהם

 

                  (ח) נטמא למת. כהן שלומד רפואה שבודאי מיטמא למתים, צריך למחות בידו מלישא כפיו [34] ואפי' למתי נכרים [35]. וכן עיין בשו"ת כתב סופר [36] ובשערים מצויינים בהלכה [37]. ואם עשה תשובה ומפסיק להיטמא למתים, מותר [38].

 

 

סעיף מב  (ט)  החלל, אינו נושא את כפיו.

 

נשמת אברהם

 

                  (ט) החלל. ובנוגע לפצוע דכה, ציין הדג"מ [39] ובפמ"ג [40] על מה שכתב בחלקת מחוקק [41], דאין לו קדושת כהונה, אבל הבית מאיר חולק על זה והובא בפ"ת שם [42] דדוקא לקדושת הזיווג אינו בקדושתו, וכ"כ הגר"מ אריק בשיורי מנחה [43].

                  לגבי טומטום ואנדרוגינוס, כתב הפמ"ג [44]שלא יעלו לדוכן, אולם המנ"ח [45] כתב דטומטום דהוה ספק איש ספק אשה תלוי בזה אם זר העולה לדוכן עובר בעשה. אם יש איסור לזר לעלות לדוכן ואשה כזר נחשבת, מוטב שלא יעלה הטומטום ויבטל המצוה בשב ואל תעשה משיעלה ויבטל המצוה בקום ועשה, מה שאין כן אם אין איסור לזר לעלות לדוכן דאז בודאי צריך לעלות לדוכן כי הוא ספק תורה. ואנדרוגינוס דלשיטת הרמב"ם [46] הוה ספק ג"כ, הדין כמו בטומטום. אולם לפי שיטת הראב"ד [47] דהוי חצי זכר וחצי נקבה, הוה ליה כחציו כהן וחציו ישראל עיי"ש [48].

 

 

סעיף מה  אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון, יברכך וישמרך אליך לך שלום. הגה  ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות, כי כל אחת מהן היא סוף ברכה בפני עצמה, ואומרים רבון, כמו שמפורש בסי' ק"ל, ובשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים דהיינו וישמרך, ויחנך, שלום. והמקרא לא יאמר רבון וכו'. (י)  אסור להשתמש בכהן, אפי' בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך.

 

נשמת אברהם

 

                  (י) אסור להשתמש בכהן. שהרי נאמר וקדשתו כי את לחם אלוקך הוא מקריב, ואף עכשיו שאין לנו קרבנות, בקדושתו הוא עומד, ומשום זה אסור בגרושה ולטמא למתים [49]. אמנם אם הכהן מחל מותר, שכבוד הכהונה [כמו לפתוח ראשון או ליטול מנה יפה ראשון וכדומה מדברים שאנו מחוייבים לכבדם] ניתן להם רק להנאתם, לפיכך בידו למחול וליתן רשות לישראל להשתמש בו, ולדעת הט"ז [50] אינו יכול ליתן רשות להשתמש בו אא"כ יש לו איזה הנאה, כגון בשכר או אפילו בחנם לאדם חשוב שהוא חפץ לשמשו ונהנה מזה, אבל אם אין לו שום הנאה מזה אין יכול למחול, דאע"ג דכבוד יכול למחול, שימוש ענין של בזיון הוא, וטוב להחמיר לכתחלה. ולהשתמש בהם שירות בזויות בודאי יש ליזהר [51]. וראה בט"ז שם במעשה דר"ת, ובערוה"ש [52].

                  וכותב השו"ת כתב סופר [53] שגם בזמן הזה האיסור להשתמש בכהן הוא מדאורייתא ואפילו למאן דסבירא ליה דוקדשתו לפתוח ראשון אינו אלא מדרבנן [54], אמנם אם יש לכהן הרוחת ממון מזה שרי. וכן עיין בשו"ת מהר"ם שיק [55]  ובברכ"י [56].

                  וכותב הא"א (בוטשאטש):  מ"ש הט"ז דעל ידי הנאה של הכהן הוא שיכול למחות על כבודו, נראה שאין כן רק להבא להשתמש עם הכהן ע"י שמצוה לו, מה שאין כן כשהכהן מתעורר מעצמו או ע"י חברו לעשות איזה שירות לאדם, דלכו"ע גם אם אין הנאה לכהן, אין מוטל למנעו או שלא לקבל שרותו כי רצונו של אדם זהו כבודו עיי"ש.

                  ולכן, מכל האמור נראה, שכהן העובד כאח (בבית פרטי, או בביה"ח באופן שאינו מיטמא למתים), מותר לו לעשות כל דבר הדרוש לחולה, וגם מותר לו לרחוץ את החולה ולטפל בו בבית שימוש וכו' מכיון שעושה את זה לשם פרנסתו, ובדיעבד מותר לו למחול על קדושתו, וזהו רצונו והנאתו שיכול לטפל ולעזור לזולת. והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, אמנם א"ל שלכתחלה אל לו להיכנס למקצוע כזה אם אפשר, אם אח"כ יצטרך לעשות דבר של בזיון.

                  ועיין בבאר היטב [57] מה שכתב לגבי יחוסי הכהונה בזמן הזה. ולמעשה קיימת בזה מחלוקת גדולה בין האחרונים, יש אומרים שאין אנו בקיאים ביחוסי הכהונה בזה"ז, והמה היש"ש [58], הרמ"א [59], המהרשד"ם [60], השבות יעקב [61], הט"ז [62], הש"ך [63], המג"א [64],

המבי"ט[65], היעב"ץ[66], הח"א[67] והחזו"א[68]. וצ"ע דלדעה זו איך מברכים על פדיון הבן ועל נשיאת כפים, ועיין בפ"ת[69]. וכן ראיתי בשדי חמד[70] ששואל שלפי"ז היה להם להפוסקים לומר שבזה"ז פודים את הבכורות בלא ברכה, דאף דאזלינן לחומרא וצריך לפדותו מספק, אבל לא יברך משום חשש לא תשא דמ"ש מכל מצות שבתורה שאם מסתפק אם עשה המצוה או לא עשה אותה, עושה אותה בלא ברכה משום דברכות אינן מעכבות, ועוד איך יברכו הכהנים על נשיאות כפים בכל יום, ואיך אנו מחזיקים אותם בחזקת כהנים לתרומה בזה"ז כגון תרומה טמאה בשמן שריפה דאיתא בזה"ז, עכ"ל. ויש חולקים דחלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה בזה"ז, והמה הכנסת יחזקאל[71], המהרי"ט[72], הערוה"ש[73] והגליון מהרש"א[74]. ועיין גם בפ"ת [75].

 

 

 

 

[1] מ"ב ס"ק יב.

[2] מ"ב ס"ק נא; פנים מאירות ח"ב סי' קפו; נודע ביהודה מהדו"ק או"ח סי' ה; ועיין גם

                  בברכ"י שיורי ברכה ס"ק א ושע"ת ס"ק כה. וע"ע  בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' א

שמיקל.

[3] א"א ס"ק כב ומ"ז סוסי' קכח.

[4] כף החיים ס"ק צ.

[5] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' יח.

[6] ס"ק צא.

[7] מ"ב ס"ק נב בשם שו"ת נו"ב שם.

[8] מ"ב שם בשם שו"ת כתב סופר או"ח סי' יג.

[9] שו"ת רדב"ז שני אלפים קיז.

[10] שו"ת אבני נזר או"ח סי' לא.

[11] ס"ק קעו.

[12] סוטה לח ע"א ורמב"ם הל' כלי מקדש פ"י ה"ח.

[13] ס"ק כז.

[14] ס"ק נד, שערים מצויינים בהלכה סי' ק ס"ק ה בשם שו"ת בית ישראל סי' יז.

[15] יסודי ישורון ח"ב עמ' מט.

[16] מ"ב ס"ק נג.

[17] לקט הקמח החדש סוס"ק עח.

[18] שני אלפים קיז.

[19] כף החיים ס"ק קעה.

[20] מ"ב סוס"ק קיא.

[21] סנהדרין לה ע"ב ד"ה שנאמר.

[22] ס"ק קכט. ועיין בתוס' יבמות ז ע"א ד"ה שנאמר, א"ר ס"ק סד, פמ"ג א"א ס"ק נא וכף

החיים ס"ק רי. ולגבי גרימת מיתה ע"י נהיגה במהירות מופרזת, עיין בשו"ת הרא"ש כלל קא ס"ק ה ורדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' אלף תרסז (שד).

[23] פ' פנחס ריד ע"א.

[24] לקט הקמח החדש ס"ק קלו.

[25] ח"ב פי"ד סע' ה.

[26] ח"ה סי' ל.

[27] מ"ב ס"ק קכט. ועיין בשעה"צ ס"ק קא.

[28] חי"ד סי' ס. וכן עיין בכף החיים כאן ס"ק רח.

[29] ח"א כלל לב סע' ז.

[30] סי' רפו סע' ג ד"ה אכילת.

[31] נשמת אדם שם.

[32] ס"ק נה.

[33] ס"ק קמא.

[34] שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלח.

[35] מהר"י אסאד סי' מז.

[36] או"ח סי' טז.

[37] סי' קא ס"ק יז.

[38] שו"ע.

[39] כאן על סע' לז.

[40] א"א ס"ק נד.

[41] אהע"ז סי' ה ס"ק א.

[42] ס"ק א.

[43] סי' קכח, הובא בשערים מצוינים בהלכה קו"א סי' ק סע' כא.

[44] מ"ז ס"ק ב.

[45] מצוה שעח.

[46] מעשה הקרבנות פ"י הי"ז.

[47] שופר פ"ב ה"ב.

[48] יסודי ישורון ח"ב עמ' יז.

[49] מ"ב ס"ק קעד.

[50] ס"ק לט.

[51] מ"ב ס"ק קעה. ועיין גם בביה"ל ד"ה אסור.

[52] סע' סז-עב.

[53] או"ח סי' טו.

[54] תוס' חולין פז ע"א ד"ה וחייבו; רא"ש שם.

[55] או"ח סי' ס בשם החת"ס.

[56] בשיורי ברכה כאן אות ד.

[57] כאן ובאהע"ז סי' ו ס"ק ב. וראה גם בסי' ג שם סע' א.

[58] ב"ק פ"ה סי' לה.

[59] סי' תנז סע' ב, ועיי"ש במ"ב ס"ק כב.

[60] שו"ת, אהע"ז סי' רלה.

[61] שו"ת, ח"א סי' צג.

[62] יו"ד סי' שכב ס"ק ה.

[63] שם ס"ק ט בשם מהרי"ו תשו' סי' קנג.

[64] סי' רא ס"ק ד.

[65] שו"ת, ח"א סי' ריט.

[66] שאלה סי' קנה.

[67] שערי צדק פי"ד סע' ד.

[68] שביעית סי' ה ס"ק יב.

[69] יו"ד סי' שה ס"ק יב.

[70] מערכת כ"ף כלל צב ד"ה גם הרב וד"ה ואני  הדל, ועיין שם שמסכם (ד"ה המורם מכל

                  האמור) שדעת הרבה מרבנן בתראי מסכמת להלכה ולמעשה דהעיקר הוא

דהכהנים בזה"ז הם כהנים ודאים, ובקדושתם וחזקתם הם עומדים לכל דבר מדיני

 כהונה.

[71] שו"ת, סוסי' צו.

[72] שו"ת, ח"א סי' קמט.

[73] יו"ד סי' שה סע' נה.

[74] שם סע' ח.

[75] יו"ד שכב ס"ק ג.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.