נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אורח חיים סימן שמ (עדכון)

, "נשמת אברהם / אורח חיים סימן שמ (עדכון)" נשמת אברהם – אורח חיים, עמ' שמ.

נשמת אברהם / אורח חיים סימן שמ (עדכון)

סימן שמ  כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות

 

סעיף ד  יש ליזהר שלא (א) לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר. אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות.

 

נשמת אברהם

                               

                (א) לכתוב. שימוש במחשב בשבת. לכאורה אין כאן איסור דאורייתא של כתיבה במה שמתקתקים ומופיעים אותיות ומילים על מסך המחשב, כי האותיות מופיעות על המסך על ידי "ירי" של אלקטרונים על חומר זרחני אשר מרוח על הדופן הפנימית של המסך ומאיר בצורה של אותיות. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: ירי של אלקטרונים אין זה חשיב מן התורה ככתב, אך בהכנסת האותיות לתוך הדיסקט (וה"ה כשמקליטים ברשם קול) יתכן שיש לחשוש לאיסור דאורייתא של בונה כי הוא עושה בכך כלי. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירס שליט"א להסביר: כי לפני ההקלטה הקסטה היא כגוף מת, ללא כל תועלת, ורק אחרי ההקלטה הקסטה נהפכת לדבר שמשמיע קולות וכו'. ואינו דומה לפילם, שהאחרונים [שו"ת הר צבי יו"ד סי' רל [1]] דנו בזה, שאם אין בו נורית "פלאש" לא ידוע מה האיסור, כיון שהפילם אחרי הצילום לא נשתנה ולא ראוי לכל שימוש עוד עד אחרי שעשו בו דבר לפתח אותו, עכ"ל.

                ושאלתי את הגרש"ז אויערבאך שליט"א למה אין בכתיבה על נייר גם איסור של בונה, הלא גם כאן הוא לוקח דבר שאינו שוה הרבה ועל ידי כתיבתו הופך אותו לדבר שוה ערך, לכלי שיוכל להשתמש בו בכל עת. וענה לי הגאון שליט"א דאין מחייבים על אותו מלאכה משום שתי אבות. ואין זה דומה לזומר וצריך לעצים שחייב גם משום נוטע וגם משום קוצר כי שם ישנן שתי כוונות מפורשות באותה מלאכה. וראייתו מהמאירי שבת קד ע"ב שאינו חייב גם משום מכה בפטיש כשכתב אות אחת והשלים בו ספר או ארג חוט אחד והשלים בו בגד. ואמר לי הגאון שליט"א דה"ה בכל שתי מלאכות, עכ"ד.

                וכן ראיתי בספר שביתת שבת[2] שכוחב: נראה דכל העושה מלאכה אחת ויש לה דמיון למלאכות שונות אינו חייב אלא אחת. דרך משל, המדבק ניירות הרבה יחד עד שנעשה לוח עב נוכל לחייבו משום תופר וגם משום בונה כמ"ש הראב"ד לענין עושה לבדין, אך מאחר שענינם אחד והוא לחבר הנפרדים ע"כ אינו חייב אלא אחת וכו'. במה דברים אמורים, שאין כלול בהמלאכה רק ענין אחד, אבל אם כלול בה שני ענינים חייב שתים או יותר כפי מספר הענינים. דרך משל, זומר וצריך לעצים חייב שתים משום שהוא קוצר ומצמיח וכו' והכל משום שנולד ממעשיו שתי תכליות, משא"כ כשתכלית אחד אינו חייב אלא אחת וכו'. וראיתי במנחת חינוך במלאכת בורר שכתב דלרבה במשמר חייב שתי חטאות, משום בורר ומשום מרקד כמו כל מלאכה שיש שני איסורים כגון זומר וכו' הכא נמי אם שימר חייב שתי חטאות וזה פשום, עכ"ל, ולענ"ד אין נראה כן אלא כמ"ש לעיל. שוב ראיתי בספר אגלי טל על מלאכת בורר אות ב שכתב על הא דמשמר: ויש לעיין דיש בו חיוב בורר וחיוב מרקד ותחייב שתים, ולשון הגמ' והרמב"ם משמע דאינו חייב אלא אחת, וצ"ל דכיון דאין בו רק ענין אחד שמבדיל היין מן השמרים אף דשייך בו שני חיובים אי אפשר שיתחייב יותר מאחת, עכ"ל, והוא כמ"ש לעיל. והגיע לידי ספר קרבן אהרן על מסכתות וראיתי שגם הוא עשה יסוד מכלל זה דבכה"ג אינו חייב אלא אחת וכו'. אחרי זה מצאתי במרכבת המשנה פ"י ה"ד שכתב על מה שכתב הלחם משנה דמה דאמר רב העושה נקב בלול של תרנגולים חייב משום בונה, כלומר אפילו משום בונה וה"ה משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה, וכתב על זה המרכבת וגוף הסברא של הלחם משנה דחויה דא"כ בכל הל"ח מלאכות היכא דהו"ל גמר מלאכה כמו האופה שהיא גמר מלאכח הפת והאורג, יהיה חייב משום מכה בפטיש וכו', עכ"ל המרכבת המשנה, הוא ממש כדברי והנאני. וזכור כלל זה שהוא מפתח גדול להסיר כמה גמגומים בענין זה, כל זה מלשון השביתת שבת.

                אך עיין באור שמח [3]שכותב: אולם נתבונן נא קצת במסכת מועד קטן ב ע"ב דקאמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת וכו' לדידך קשיא משום זורע אין משום חורש לא וכו', כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שחים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר, קשיא, עכ"ל הגמרא. והנה בכל מקום דאמר קשיא לא נדחה הך מהלכתא, והוי מחלקינן משום דזומר וצריך לעצים הוי דומיא ממש דהוי אבות דזומר אב דנוטע וכמו שכתב רבינו וכו' וא"כ קוצר ונוטע הוי אבות, משא"כ כאן איבעית לדמות אותם לחורש וזורע הוי רק תולדה, לכן לא חייב אלא חדא וכו', עכ"ל של האור שמח.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: דברי האו"ש אינם מתנגדים לכלל הנ"ל שהרי מנכש היינו עקירת עשבים מהקרקע ואילו השקאה היינו הכנסת מים לקרקע ולכן יש לראותם כשתי פעולות נפרדות.

                וכותב הגרח"ד רגנשברג ז"ל [4]בענין מקליטון (רשם קול): הסרט הוא חומר רגיש לקבלת שינויים מגנטיים חשמליים. גלי קול הנעשים באויר ע"י דיבורו של האדם נהפכים לחשמל ששומר בקרבו את דבריו של הדובר וביד האדם להחזיר את החשמל שוב לגלי קול על מנת לשמוע את הדברים אשר הקליט לתוך הסרט – לכאורה דומה הדבר לחומר גמיש ונוח להכפף שצרים ממנו תמונות, דמויות וצורות שונוח ומחזירים את הדבר לכמות שהיה וחוזר חלילה. ומסתבר שכל צורה המוקפת מן החומר הזה הוא יצירה חדשה וחייב ע"ז משום תיקון כלי מכה בפטיש. ופשוט הוא כי היא יצירה חדשה וממילא היא מלאכה דאורייתא – מכה בפטיש וכו'. וידידי הפרופסור ר' אברהם הלפרין שליט"א שהוא עוסק בהלכות אלו ובקי בהן אמר לי שדעתו נוטה שאין זה תיקון כלי אלא שימוש כלי וידידי הרב הגאון רל"י הלפרין שליט"א כתב תשובה חשובה מאד בנידון זה ודעתו בהחלט שזה שימוש כלי ולא תיקון כלי וכן דעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א [5]. ולענ"ד שיטתם בזה צריכה עיון, ובכלל, מונח זה של "שימוש כלי" היא המצאה חדשה ורבותינו הראשונים והאחרונים משתמשים בזה במונח "עומד לכך" וכו'. אבל בנ"ד במהפך קול לחשמל היאך אפשר לומר שלא חידש בו דבר, בו בזמן שחידש דבר גדול ונפלא. והיאך נפטרנו מטעם שעומד לכך. ועוד עיקר טעמם של הסוברים שאין בזה משום מכה בפטיש, הוא מצד שאין זה גמר מלאכה של הסרט. אמנם אינני חולק עליהם בזה. ודאי הסרס הוא גמור ושלם לפני זה, מוכן ומזומן לתשמישו והמקלים בתוכו לא תיקן ולא שיפר ולא היטיב עצם הסרט – אמנם לא ביחס לסרט יש בזה גמר מלאכה, אלא מצד היצירה החדשה שהאדם יצר ע"י השינויים החשמליים שקולטים בקרבם קולות יפים ודברים חשובים ומוכנים להשמיע שוב את הדברים שקלטו, עכ"ל. ועיין בשו"ת שבט הלוי [6].

                ושוב כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נכון הדבר שכתבנו הרבה פעמים לחלק בין השתמשות לתיקון, אולם בנד"ד כמו שהעושה תקליט של גרמופון חשיב בונה, כך גם קסטה, הואיל ונהפך לכלי שאפשר לחזור ולהשמיע אותו הדבר הרבה פעמים דחשיב נמי כעושה בדיבורו בשבת תקליט דחשיב כעושה כלי. אולם השמיעה מהסרט היא רק השתמשות בסרט ולא נעשה שום דבר חדש, עכ"ל.

                בחול המועד יהיה אסור להקליט ברשם קול (טייפ) [7]  או ל"הזין" מחשב בנתונים אשר נרשמים על הדיסקט, אלא אם כן יש בו צורך המועד או דבר האבד[8]. וכל שכן שאסור להדפיס במדפסת, אם אין בכך צורך המועד או דבר האבד, כי ע"י לחיצת הכפתור הרי הוא עושה מעשה ממש, עיין חזו"א סי' לו ד"ה החורש [9].

א.ק.ג. בזמן האחרון נמצאים בשימוש מכשירי א.ק.ג. ממוחשבים. אחרי שהמכשיר מחובר לחולה, רושמים את שמו, גילו, מספר תעודת זיהוי שלו וכו' כשהוראות שונות מופיעות אחת אחרי השניה על מסך. אחרי שכל האינפורמציה הוכנסה, לותצים על כפתור ואז המחשב קולט כל האינפורמציה, "קורא" את הא.ק.ג, עושה כל החישובים, רושם כל המידע על דיסקט ואז כעבור כמה שניות מוציא דף אחד שלם (ללא לחיצה נוספת) שעליו מודפסת כל האינפורמציה, כל תרשימי הא.ק.ג וכל החישובים הקשורים אליו, ללא צורך לקרוע את הנייר. עדיף להשתמש בסוג זה של מכשיר כי כאן עושים רק פעולה אחת והכל נמשך אחרי הפעולה הזאת (וזה דומה לדין שבסי' שכח סע' טז) מה שאין כן במכשיר רגיל שאדם צריך בידיו לכתוב כמה וכמה אותיות. והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

בדיקת א.ק.ג במשך 24 שעות (הולטר). חולה לב שצריך לעבור בדיקת א.ק.ג. במשך 24 שעות (הולטר) באופן אמבולטורי, כשמורכב על גופו מכשיר קטן הרושם על סרט (טייפ) את כל פעימות הלב באופן אוטומטי, יעשה זה אך ורק בימי החול. אם נאלץ לעשות זאת מיום ו' ליום שבת, כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שזה נחשב משא ומותר לו לצאת לרחוב בשבת רק במקום שיש בו עירוב. ואין כאן איסור בעצם הרישום אף אם הוא יתאמץ ונגרמים בכך רישומים שונים, כי אין רישום על טייפ נחשב ככתיבה וגם אין איסור של בונה (ראה לעיל) כי אין חשיבות למה שנרשם על הטייפ רק באופן זמני ואינו הופך להיות כלי שמשתמש בו תמיד, עכ"ד (אחרי שהעבירו את הרישום לנייר מוחקים את הטייפ כדי שיהיה מוכן לשימוש חוזר). וידאג שבזמן הרכבת המכשיר, לא יגלחו לו בחזה רק המקום שם עתידים להדביק את החוטים המקשרים בין גופו לבין גוף המכשיר, אלא גם המקומות שם ידביקו את הפלסתרים, כך שבשבת לא יתלשו שום שער בזמן הורדת הפלסתרים מגופו. בשבת מוריר החולה את המכשיר כולו מגופו ומשאיר אותו פעיל במקום שמור.

גלאי חום. ראה בשמירת שבת כהלכתה [10] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א, וז"ל: אך בגלאי חום כזה שהאותיות לא ניכרות, נראה דאף שהנותן נייר ע"ג האש ופולט ממנו מה שנכתב ע"י חלב או מי-לימון פטור, וכמבואר סי' שמ בפמ"ג מ"ז ס"ק ג, מ"מ מדרבנן נראה דאסור לעשות כך אפילו לצורך חושאבו"ס, ואע"ג שהכתב נעלם תיכף ואינו מתקיים, מ"מ אפשר דגם זה אסור, וגם יתכן דבני"ד חשיב ככותב בתחילה בכל פעם על מקום שהוא רגיש להיות בולט וניכר כשנעשה חם, עכ"ל.

                ולפי מה שכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א לגבי תקתוק אותיות על מסך של מחשב שאין זה נקרא כתיבה דאורייתא כי אין דרך כתיבה ע"י ירי של אלקטרונים, לא הבינותי למה כאן זה כן נקרא כתיבה, כי בשני המקומות אין האותיות ניכרות מקודם רק שבאחד הופעת האותיות היא ע"י חימום של חומר מאיר על ידי ירי של אלקטרונים ובשני הופעת האותיות היא ע"י שינוי צבע הנגרם ע"י חום. ולכן לא הבינותי הרי אין כאן רק איסור דרבנן וממילא יהיה מותר לחולה שאין בו סכנה להשתמש בו למדידת חום. ואמנם ההיתר הוא רק אם עושה זאת בדרך שינוי, אך כבר כתב המ"ב[11] שאם אי אפשר עם שינוי מותר גם ללא שינוי.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: זה שמניח את המודד על גוף האדם חשיב ככותב בידים כתב שאינו מתקיים הואיל ובמעשיו הוא עשה כתב שמתקיים מאליו זמן קצר ודומה למבשל על האש (רק התם דרכו בכך ולכן יש לדון שבנד"ד חשיב רק גרמא), מה שאין כן כתב שעל מסך – זקוקים מתחלה ועד סוף אך ורק ירי של אלקטרונים, עכ"ל.

                גם אמר לי הגאון שליט"א שמכיון שלחולה שאין בו סכנה מותר לעבור איסור דרבנן רק בשינוי וכאן שאפשר ע"י מד חום רגיל, אסור להשתמש בגלאי תום הנ"ל, אך בבית חולים שמשתמשים בגלאי חום בלבד, נראה דיהיה מותר, עכ"ד.

                וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לדעתי אולי להבדיל, אותיות שעל המסך אין להם קיום כלל (כי כל הזמן יש ירי מתמיד של אלקטרונים שעל ידי כן האות נשארת), משא"כ במד חום שבו האותיות מתקיימות זמן קצר, והוה ככותב על החלון. וממילא לצורך חולה שאין בו סכנה מותר, אם אין מד חום אחר, עכ"ל. ועיין מה שכתב הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו (עמ' רכה).

 

 

סעיף ו  חוט של תפירה שנפתח, אסור למתחו (ב) משום תופר.

 

נשמת אברהם

 

                (ב) משום תופר. חתך עמוק שהפסיק לדמם, צריך בכל זאת סגירה כדי למנוע זיהום. קיימות כמה אפשרויות לסגירת החתך: א. ע"י פלסטר רגיל, ב. ע"י פרפר, ג. ע"י מהדקים,  ד. ע"י תפירה, ה. ע"י נוזל מדביק.

                מבחינה רפואית, הדרך הטובה ביותר למנוע זיהום הוא ע"י הידוק טוב של שפות החתך, הן ע"י תפירה והן ע"י מהדקים מתכתיים. סגירה ע"י תפירה או מהדקים גם נותנת את התוצאה הטובה ביותר מבחינת הצלקת.

                מבחינה הלכתית יש איסור בהיתוך של פלסטר ובחיתוך פרפר בשבת משום מלאכת מחתך [12], ובתפירה משום קשירה כי חייבים לקשור בקשר כפול כל תפירה ותפירה [13]. ולכאורה אין איסור מחתך בחוט התפירה כי רק אחרי התפירה הוא חותך את החוט[14].

                האם יש גם איסור דאורייתא של תופר או בונה בעצם ההידוק של שפות החתך בין אם זה נעשה ע"י תפירה בחוט או ע"י פלסטר או פרפר וכו'? ועיין בשו"ת אבני נזר [15] שמביא מחלוקת ראשונים אם יש בנין באדם כי אמנם כתב רש"י בסוף פרק האורג שהמפיס מורסא בשבת – אם לעשות לה פה חייב משום בונה פתח או משום מתקן כלי, אך בכתובות (ו ע"ב) כתב רש"י בהדיא דחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי היים דכתיב ויבן את הצלע. לעומת זאת פסק הרמב"ם (שבת פ"י הי"ז) דמפיס מורסא חייב משום מכה בפטיש, משמע דסבירא ליה דאין בנין באדם מדאורייתא, עכ"ד האב"נ.

                ולגבי איסור תופר ראה בשמירת שבת כהלכתה [16] שלכאורה לא מצאנו תופר בגוף האדם וכן כותב בספר תורת היולדת [17] שמביא בשם הגר"י אברמסקי ז"ל שאין איסור תורה של תפירה באדם. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: בענין בונה, הרי כנראה יש מחלוקת אם יש משום בונה בגוף האדם, עיין שבת קז ע"א ברש"י ד"ה חייב, אבל בשו"ע סי' שכת סע' כח מבואר דהאיסור תורה הוא משום מכה בפטיש ולא משום בונה. ואם נאמר משום מכה בפטיש יל"ע, דזה דווקא בדבר שעושים מלאכה וגומרים בזה הכל, משא"כ בפרפר וכדומה שרק עשיתי את ההכנה לכך שבמשך הזמן יתרפא, אבל כעת עדיין לא נעשה דבר, היכן מצאנו בכה"ג שיתחייב משום מכה בפטיש. ובמפיס מורסא אני מבין שאכן יש בו משום מכה בפטיש, כיוון שמיד כשפתחתי את הפצע והרחבתי פי המכה, גמרתי את העבודה, ותו לא, עכ"ל.

                אך אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שיש חשש של איסור דאורייתא של תפירה בכל הטיפולים הנ"ל שכל מטרתם לחבר את שתי שפות החתך. וכתב לי הגאון שליט"א: חושבני שרק לענין בונה צריכים בגמ' לאסמכתא או למילף מקרא דויבן אלקים וגו' לאשמועינן שגם גוף האדם חשיב בנין משא"כ בנוגע לתופר, נראה דכמו שהמדבק ב' ניירות או עצים דקים לעשותם עץ עבה חייב משום תופר ה"ה נמי תופר בשר אדם או עורו שהוא כבשרו ורוצה שיתקיים ויתחברו יחד, דיש לחשוש למלאכת תופר. ולא מיבעיא לדעת רש"י בשבת קז ע"א דהמפיס מורסא לעשות לה פה חייב משום בונה או משום מתקן כלי, דמה לי מתקן מכה מה לי לתקן כלי, שפיר מסתבר דאם חשיב בונה בפתח של מכה ה"ה נמי דחשיב תופר. ואף דמה שהתפירה מתקיימת הוא רק מפני שאח"כ מתרפא ונעשה מאליו, מ"מ האדם הרי תופר כדרכו ומלאכתו מתקיימת. וגם נראה לכאורה שאף להרמב"ם בפ"י משבת הי"ז שהמפיס שהין להרחיב פי המכה חיובו רק משום מכה בפטיש, ג"כ צריך להתחייב כאן משום תופר. ואע"ג שאין דרך לתפור בגוף האדם רק אם נתקלקל, מ"מ אין זה חשיב כאילו אין דרך תפירה בכך, דמאי שנא מכותב – שפסק הרמב"ם בפי"א הט"ז שהכותב על בשרו חייב משום כותב אע"ג דאין רגילים כלל לכתוב על בשר אדם, וגם ניירות ועצים אין דרכם כלל בתפירה ואפ"ה חייב משום שדרכן בדבק, וכ"ש בנד"ד שתופר ממש כדרך התופרין והכל מתחבר ונעשה אחד. אך אפשר דכיון ששני חלקי העור והבשר שנפרדו עדיין הם חיים יחד, לכן אינם חשובים כנפרדים זה מזה ורואים אותם גם עכשיו כמחוברים וגם הרי מה שיתחברו ויתקיים אח"כ הוא ג"כ רק מפני זה, מ"מ אין להקל משום כך רק מסברא ולא לחשוש כלל לאיסור תורה, עכ"ל.

                ואמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש מלאכות שאסורות מדאורייתא בגוף האדם כגון כתיבה [18], יש שמותרות לכתתילה, כגון כיבוס, יש שבספק כגון בונה ויש שאין בהן הכרעה, כגון תופר. לכן יש בכל תפירה או הדבקת החתך ע"י פרפר או פלסטר וכו' ספק איסור דאורייתא ואין היתר לעשותם בשבת אלא במצב של פיקוח נפש.

                אמנם אפשר תמיד לחכות במקרים כאלה במשך עד כ- 3 שעות לפני תפירת החתך כשלפני כן חייבים לנקות את מקום ההתך [19] ולכסותו עם גזה סטרילית. ולכן בשבת אחרי הצהריים אפשר לרופא, לחכות ללא סיכון, כמה שעות ער מוצאי שבת לפני שהוא תופר את החתך. אך אין לפצוע לחכות כמה שעות עד מוצאי שבת לפני שהולך לחדר מיון שמא עקב העומס שם לא יתפנה הרופא מיד ואז יצטרכו לחכות עוד זמן מה לפני התפירה [20].

                בחורה שיש לה חתך עמוק בפנים ואין בו כל סכנה ולכן אין לתפור או להדביק את קצוות החתך בשבת בכל אחת מהדרכים הנ"ל אלא צריכים רק לכסותו עד מוצאי-שבת, אך אז עלולה להישאר עם צלקת לא יפה שתקשה עליה להשתדך וזה עלול לגרום לדכאון נפשי רציני בעתיד, א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שלכאורה יש לדון אם מותר לתפור את החתך בשבת (כשאי אפשר לחכות עד מוצאי שבת) על אף שכאן עוברים על איסורי תורה. והראיה שיש לדון על זה, כי לפי הרבה פוסקים, לבחורה עם פגם בפנים מותר לעבור ניתוח פלסטי בהרדמה כללית כדי שלא יהיו לה בעיות להשתדך או משום שלום בית [21], וזה על אף שיש סיכון בכל הרדמה ובכל ניתוח. ומכל מקום, לדינא יש לברר אצל רב מומחה בדינים אלה, עכ"ד. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אין לעבור על איסור תורה, דשפיר מותר כל אדם להכניס עצמו לסיכון של הרדמה וחבלה של הוצאת דם כדי להתרפא מכתם בפנים שמתבייש ומצטער מזה. ואין זה קשור כלל אם מותר לעשות כן בשבת שהרי לפנים היו אנשים מקיזים דם בשביל בריאות הגוף ואע"ג שהעושה כן בשבת חייב חטאת למאן דמחייב על מלאכה שא"צ לגופה, וגם רבים מסתכנים להביא טרף לביתם ובנפשם יביאו לחמם, אפ"ה אין לעבור על כך בשבת, אפילו על איסור דרבנן, וה"נ גם כאן, רק מותר לבקש מרופא נכרי שיתפור את הפצע, עכ"ל [22].

                ומה הדין באדם שנפצע בשבת וזקוק לתפירת הפצע עקב הסכנה, ומספיקים חמישה תפרים כדי שיצא מכלל סכנה אך אז תהיה צלקת לא יפה, ולעומת זאת, אם יתפרו שבעה תפרים תיראה הצלקת יפה יותר. כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: דלכאורה אין להוסיף תפירות לשם נוי ואין הבדל בין תפירה מעיקרא (כשאין סכנה כלל) ובין הוספת תפירות לשם נוי, ששניהם אסורים בשבת, עכ"ד. אח"כ חזר וכתב לי הגאון שליט"א: דעדיין איכא למידן טובא, ויותר נראה לי דכמו במילה כל זמן שלא פירש, שפיר מלין גם בשבת וחוזרין גם על ציצין שאין מעכבין את המילה משום טעמא דהתנאה לפניו במצוות, כך גם כאן כמו שהשבת נדחה מפני הצלה מסכנה כך מותר גם לגמור את אשר החל ולהציל את האדם ממום אשר יתבייש ויצטער מזה כל ימיו. וכמו שזה נחשב שם כגמר המילה כך גם כאן היינו נמי גמר הצלת האדם ולא מסתבר לחלק בין הותרה לדחוייה. ועיין גם ברש"ש יומא פד ע"ב שמתיר אפילו לאחר שכבר פירש מטעם דהואיל וכבר ניתן לחלל עליו את השבת אמרינן מה לי פעם אתת מה לי ב' פעמים וכתבתי בשמירת שבת כהלכתה פ"מ הערה פב שאין לסמוך בזה על דבריו גם באיסורי תורה, מ"מ בלא פירש והוא גמר ההצלה שפיר חשוב כגמר המצוה. ועיין באבנ"ז יו"ד ח"ב סי' שכח שכתב נמי הכי גם לענין מציצה. ונוסף לזה גם ראיתי שרבים סוברים דליכא כלל איסור תורה בתפירה שבגוף האדם, אף שלענ"ד כן צריכים לחוש לזה משום דאף אם מוציאין אח"כ את חוטי התפירה אפי"ה התפירה חשיב של קיימא, מ"מ גמר הצלה שאני. ועוד הוסיף לי הגאון שליט"א בזה הלשון: ואפשר שגם זה תלוי במה שכתב המגיד משנה (רמב"ם הל' שבת פ"ב ה"ה) דכל מה שרגילים לעשות לחולה שיש בו סכנה בחול עושים גם בשבת אעפ"י שאין סכנה במניעת הדבר ההוא, עכ"ל. ועיין מה שכתב הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו (ס"ק ב, עמ' רכה).

                חולה שעובר ניתוח בשבת, ור"ל מת באמצע הניתוח, אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאסור לתפור את בטנו או כל מקום אחר בגופו. ויהיה מותר להכניס חתיכות גדולות של צמר גפן לתוך חלל הגוף כדי למנוע יציאת המעיים וכו' וכדי שייספג הדם ולא ישפך מחוץ לגוף בזמן שמטלטלים את הגוף מחדר הניתוח החוצה, עכ"ד. ובשאלה אם מותר לבקש מגוי לבצע את התפירה כדי למנוע ניוול המת, כתב לי מו"ר הגר"י נויבירט שליט"א: לגבי עשיית מלאכה ע"י נכרי למנוע ניוול המת, כגון לתפור את הבטן, לכאורה יש להביא ראיה דהתירו בכה"ג, דרק לקבור את המת ההמירו בשבת אפילו ע"י נכרי, עיין ב"ק פ ע"ב תוד"ה אומר, והיינו טעמא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת, שנעשה באיסור שבת אפילו ע"י נכרי, הא כל שעושה ע"מ למנוע ניוול המת י"ל דהתירו ע"י נכרי, עכ"ל.

 

[1] ועיין גם בשמירת שבת כהלכתה פט"ז הכ"ו.

[2] עמ' יד.

[3] הל' שבת פ"ז ה"ד.

[4] הלכה ורפואה כרך א עמ' י.

[5] וראה לעיל בדברי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

[6] ח"ו סי' לז.

[7] שמירת שבת כהלכתה פס"ח הערה קכד בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

[8] שם פס"ו הערה ריא. וראה גם שם פס"ז הערה קו.

[9] שם פס"ו הערה ריא.

[10] פ"מ הערה ח*.

[11] סי' שכח סוס"ק קב.

[12] סי' שכב מ"ב ס"ק יח.

[13] עיין בשמירת שבת כהלכתה פל"ה סע' ד, כד ו-נו. אך אמר לי הגרש"ז אויערבאך

                שליט"א שאינו חייב מן התורה כי אין זה נקרא "לעולם" (עיין סי' שיז במ"ב

                בהקדמה ובביה"ל ד"ה  הקושר) אעפ"י שנשאר במשך כ- 10  ימים ואח"כ חותכין

                את החוט בלי להתיר את הקשר.

[14] עיין בסי' תקט סע' ג ובמ"ב ס"ק יז.

[15] או"ח סי' רטו.

[16] פל"ה הערה סב.

[17] מהדורא שניה עמ' ריג.

[18] רמב"ם הל' שבת פי"א הט"ז.

[19] שמירת שבת כהלכתה שם סי' ב ו-יב.

[20] שמירת שבת כהלכתה שם סע' ד.

[21] עיין בנשמת אברהם כרך ב, חיו"ד סי' קנה ב3 (עמ' מט).

[22] עיין לעיל בהקדמה לסי' שכח, הערה 29.

 

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.