נשמת אברהם / יורה דעה סימן רכח

סימן רכח  דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים

 

סעיף יב  אין פותחין אלא בדבר ההוה ורגיל (א) דשכיח טובא, אבל אין פותחין במלתא דלא שכיח טובא. כגון אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני, ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו, או אותו בית נעשה בית הכנסת, אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיעשה פלוני תלמיד חכם או אותו בית נעשה בה"כ לא היית נודר, לפי שע"י פתח נעקר הנדר מעיקרו, ופתח כזה אינו עוקרו, ואף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור, כיון דלא שכיחא טובא. הגה (ב) וכן מיתה לא שכיחא, אבל עניות שכיחא. וכן הריון אשה שכיח, ולא מקרי נולד.

 

נשמת אברהם

 

                    (א) דשכיח טובא. עיין רע"ק בשם שו"ת הרדב"ז [1]: דאם נדר לצום לזמן ואח"כ נחלש ונעשה חולה, אין פותחין דאלו ידע שיחלש מחמת התענית לא היה נודר, דאינו רגיל ושכיח, עכ"ל. אך אם יש פתח עם חרטה, מועיל, עיין סע' יג ברמ"א וש"ך ס"ק כד. ועיין בשו"ת הרדב"ז שם שכותב וז"ל: נ"ל דחולי מחמת תענית לא שכיח כולי האי שהרי העכו"ם מתענין ל' יום ומקצתם מ' ויותר, ואינם באים לא לידי חולי ולא לידי חולשא. ואם היה חולי שיש בו סכנה ומסתכן מפני הרעב, אפילו אין שם חרטה ולא פתח ולא מי שיתירנו, אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, ומאכילין אותו פחות פחות מכשיעור כדי שלא יבא לידי איסור תורה. ואם אי אפשר אלא בכשיעור בפעם אחת, מאכילין אותו, שאין לך דבר עומד בפני פקו"נ. ואם הוא חולי שאין בו סכנה, אין מאכילין אותו אלא ע"י פתח וחרטה והתרה, דהא איסור תורה הוא דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ומיהו נ"ל דפותחין לו בנולד כי האי, כיון דאיכא חולי מיהא, ואיכא פתח דשכיח קצת, כיון דאית ביה תרתי פותחין לו בכי האי נולד לחולה שאין בו סכנה. ואם הוא חולי שיש בו סכנה, ואכל והבריא, מתענה הימים אשר נשארו עד ראש השנה (השאלה היתה על אחד שנדר להתענות בכל יום עד ר"ה הבא), שאע"פ שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, נדר שנדחה מקצתו לא נדחה כולו, ואם לא הבריא עד שעבר ר"ה נדחה לגמרי ואינו חייב להשלים וזה ברור, עכ"ל.

                    (ב) וכן מיתה. כותב הש"ך [2]. אפילו היה חולה ביותר חשוב נולד משום דרוב חולים לחיים, ונראה דאם היה גוסס, לא חשיב נולד דרוב גוססים למיתה כדלקמן סי' שלט.

 

 

סעיף לו  מי שנדר (ג) לעלות לארץ ישראל, יש לו התרה כשאר נדרים.

 

נשמת אברהם

 

                    (ג) לעלות לארץ ישראל. כותב בתשובות מיימוני פ"ו מה"ש דאפילו נדר על דעת רבים יש לו התרה כשאשתו הרה ויש סכנה להוליכה לארץ ישראל, ואין אומרים יניח אשתו. וכ"כ האחרונים בשם מהר"ם מ"ץ דאם אשתו אינה רוצה ללכת עמו, אפי' נדר על דעת רבים ובעת צרה, יש לו התרה במצוה רבה כזו [3]. ועיין בפ"ת [4] בשם שו"ת הרשב"ש סי' ב: שכתב שטעמו של הרא"ש ז"ל (שהוא מקור להלכה זו) משום שהעליה עצמה אינה אלא מכשירי מצוה, שאין המצוה אלא הדירה בארץ כדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה, כמ"ש הרמב"ן וא"א הרשב"ץ ז"ל. א"כ הנשבע לעלות לא"י יכול לשאל על נדרו ואינו כנשבע לקיים את המצוה שאינו יכול לשאול עליו, אבל אם נשבע שידור בארץ ישראל ורוצה לשאל, אז אין מתירין לו, עכ"ד של הפ"ת, ועיין גם בברכ"י, וכן עיין בשו"ת מהרי"ט [5]  שמוכיח שמה שהובא בתוס' [6]  בשם רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל, הגהת תלמיד היא ולאו דסמכא היא כלל, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, דבזמננו אם לא אמר לבקר אלא קיבל עליו לעלות לארץ ישראל, סתמא דמלתא כוונתו להתישב בה, עכ"ל. אך כותב החיד"א [7]: דשום אחד מהראשונים לא הביא דברי ה"ר חיים הללו שכתבו התוס' וגם בספר האגודה שרגיל להביא דברי התוס' לא הביאם, דמזה מוכח דנדחה קרו לה לסברא זו, אבל לומר שהוא הגהת תלמיד הוא דבר קשה דבפסקי תוס' כתוב כן ועל הרוב דאחד מהראשונים חיבר פסקי התוס'. גם מור"ם בד"מ אהע"ז סי' עה הביא סברת ה"ר חיים, וגם הרב מהריב"ל, המהרח"ש והמהריט"ץ הביאו סברת ה"ר חיים, ולא עלה על דעתם לומר שהם דברי תלמיד ח"ו, עכ"ל, ועיי"ש באריכות.

                    וכותב השו"ת תורת חסד (מובא בחידושי רע"ק) שכן נראה דעת הרדב"ז ח"ב סי' קטו שכתב דהנודר- לדור בארץ ישראל בזה"ז וכו', ליכא מצוה שבשבילה לא יתירו לו את נדרו, וכתב הכנה"ג ביו"ד סי' רג בהגהת הב"י אות ו שהוא כדעת ה"ר חיים הכהן. וקשה איך סמכו בזה על דעת הר"ח כהן שהיא כמעט סברת יחידאה וכמה גדולים חולקים עליו, ועיין במהרח"ש בספר תורת חיים ח"ג סי' סא שהביא דברי הרשד"ם ומהריב"ל בזה וכו'. איברא שהרב פ"מ ח"א סי' ה, אחר שהביא דברי מהרי"ט אלו, כתב שאף בעליה עצמה איכא מצוה כדמוכח במדרש עה"פ יונתי בחגוי הסלע (נמשלה כנסת ישראל ליונה, מה יונה זו אע"פ שמרחקת אינה שוכחת את קינה כך ישראל אע"פ שגלו אינם שוכחים את קינהם, ומפני כך היו נוהגים בזמן שהשנים כתקנן שהיו עולים ברגלים לירושלים, עכ"ל המדרש), וכבר כתב מהרי"ט בח"א סי' קלד על המדרש הזה, דזה אינו אלא חיבוב ארץ ישראל כאותה שאמרו ר' אבהו מנשק כיפי דעכו [8] וכו', עכ"ל של התורת חסד.

                    ומענינים דברי החת"ס [9] שכותב: נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצדה, וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם יישוב העולם, הכל ככלל מצוה. אבל כשאנו מפוזרים בעו"ה בין או"ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ד' חורבן, מודה ר"י לרשב"י, וע"ז אנו סומכים על ר' נהוראי, במתניתין סוף קדושין, מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה, היינו בחו"ל וכנ"ל, והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי, אפילו אינו נדמה אלא כושי ממש, דהיינו רשב"י וחביריו האמתיים, מ"מ הא לן והא להו, לבני בבל כשר ולבני א"י פסול, דבעינן יישוב ארץ ישראל, עכ"ל. וכן עיין בדבריו [10] על המצדה לבנות בית בא"י משום יישוב הארץ. ועיין בירושלמי [11]. א"ר אושעיא רומס הייתי זיתים עם ר' חייא הגדול וכו'.

                    ולכן כמה צריך רופא להודות להש"י על הזכות לטפל בחולי ישראל כאן בארץ ישראל, שאין לך מצוה ביישוב העולם גדולה מזו לעומת כל שאר האומניות, ואם בכל העולם כך שבמצוה רבה הוא עוסק, עאכו"כ בארצנו הקדושה ברפואת חולי ישראל.

 

 

סעיף מה  המנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך, יש מי שאומר שיש לו התרה, ויש מי שאומר שאין לו התרה, לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא, על שום דבר. הגה ואם כבר נדר כך, אין להתירו אלא במקום מצוה, כדין נדר שהודר על דעת רבים. וכן נדר שנדר (ד) בשעת צרה, אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול, כמו נדר על דעת רבים, ומיהו אם התירו בדיעבד, מותר כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים.

 

נשמת אברהם

 

                    (ד) בשעת צרה. מובא בב"י בשם תשובת הרמב"ן סי' רנג: על מי שהיה חולה ונדר שלא יאכל גבינה מפני שהיא רעה לחליו ועכשיו מתחרט, אין לו היתר בחרטה לפי שאין פותחים בחרטה אלא אם היא חרטה דמעיקרא, וזהו ודאי בשעה שנדר הוצרך לאסור הגבינה עליו מפני שהיא רעה לו, אלא שעכשיו מתאוה לה ורצה להתירה, ולפיכך אין לו התרה אלא בפתחים אחרים, עכ"ל. וכותב על זה הש"ך [12]: אבל בעיני יפלא, מה ענין הך דתשובת הרמב"ן לנדר בעת צרה, דנדר שבעת צרה היינו כמ"ש בתשובת ב"ז סי' רסו דומיא דוידר יעקב נדר אם יהיה וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, או כמ"ש כתשובת מהר"ם פאדווא"ה סי' עב באחד שנדר בעת צרה שאם יצא מבית האסורין ילך לא"י, וכן בתשובת מהר"ם מ"ץ ושאר אחרונים, באחד שנדר בעת צרה לילך לא"י או להתענות, או כמ"ש הב"ח בשם קובץ בשם מהרי"ק באחד שהיה בסכנה גדולה בים, אז נדר לד' שאם יצילו מצרה יעלה לירושלים וכו', משא"כ בנדר בחליו שלא לאכול גבינה מפני שרעה לו. וכן משמע וכו' דנדר בעת צרה אין לו התרה משום דהנודר על דעת חברו שעשה לו טובה, אינו יכול להתיר בלא דעתו (וכדלעיל סע' כ), ק"ו לגבוה שענהו בעת צרה, דאין לך עשה לו טובה יותר מזה, ומאן לימא לן דקב"ה מסכים באותה התרה, וזה לא שייך בנדר מגבינה בחליו, הלכך נראה דבכה"ג יכול להתיר אפילו לכתחלה וכו', עכ"ל הש"ך. ועיין בפ"ת [13].

 

 

[1] סי' אלף שסב (ח"ד סי' רצא).

[2] ס"ק כב.

[3] ש"ך ס"ק צז.

[4] ס"ק לב.

[5] ח"ב סי' כה.

[6] כתובות קי ע"ב ד"ה הא.

[7] שו"ת יוסף אומץ סי' נב.

[8] כתובות קיב ע"א.

[9] על סוכה לו ע"א ד"ה דומה.

[10] שו"ת יו"ד סי' קלח.

[11] פאה פ"ה ה"ב.

[12] ס"ק קח.

[13] ס"ק מב.