נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלה
יורה דעה סימן של"ה (עידכון)
הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס
סימן שלה מתי מבקרין החולה ואיזה חולים מבקרין וכיצד מתפללין עליו
סעיף א (א) מצוה (ב) לבקר חולים. הקרובים והחברים נכנסים מיד (ג) והרחוקים אחר ג' ימים. ואם קפץ עליו החולי, אלו ואלו נכנסים מיד.
נשמת אברהם
(א) מצוה. והיא ממצות גמילות חסדים. וכן לשון הגמ' [1]: את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו זה ביקור חולים וכו', אמר מר ילכו זו ביקור חולים היינו גמילות חסדים, לא נצרכה אלא לבן גילו, דאמר מר בן גילו נוטל אהד מששים בחליו ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה, ע"כ. וכותב הטור: וכיון שחלה האדם, מצוה על כל אדם לבקרו שכן מצינו בהקב"ה שמבקר חולים כמו שדרשו (סוטה יד ע"א, א"ר חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי ד' אלקיכם תלכו וגו', אלא הלך אחר מדותיו ודרכיו של הקב"ה וכו', מה הוא מבקר חולים שנא' וירא אליו ד', אף אתה בקר חולים – ב"י) וכו', ומצוה גדולה היא לבקר, שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו, וגם מתוך שרואהו מעיין בענינו, אם יצטרך לשום דבר משתדל בו להמציאו לו ועושה שיכבדו וירבצו לפניו וכו' [2], ע"כ. ומביא הב"י בשם הרמב"ן : הלכך המבקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים מצוה זו, עכ"ל. ועיין במהרש"א [3] שכותב: ילכו זו ביקור חולים וכו', דבהליכתו שם בלחוד בלי שום מעשה מקיימה, כדמסיק בבן גילו דנוטל אחד מס' מחליו.
מדייק הפרישה [4] ממה שכתב הטור, ועושה שיכבדו וירבצו לפניו, ר"ל שאין צריך שיכבד המבקר עצמו, אלא שיצוה לבני ביתו של החולה שיכבדו וירבצו לפניו. ומענין גירסת השאילתות [5]: היא כך היה מעשה בתלמידו של ר' עקיבא שחלה ונטה למות ונכנס ר' עקיבא ובקרו, כיון שראת פונדקו אמרת חשוב כולי האי, לאלתר אחימת ליה חמין וטרחת ביה, וכי הדר ואתא ר' עקיבא חזייה דאיתפח, מיד נכנס ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר החולה כאילו נוטל נשמתו, ע"כ. וכותב שם הג"ר ישעיה ברלין ז"ל [6]: מיהו שכיבד וריבץ לפניו בעצמו ובכבודו, קצת קשה לומר דר' עקיבא זלזל בעצמו ובכבוד תורתו כל כך, וקיי"ל והתעלמת דפטור, ועכ"פ בעצמו לא היה לעשותו אלא ע"י משמשו בחנם או בשכר, להכי אסברי גאון דמה דאיתא ובשביל שכיבד וריבץ לפניו, קאי אבעל הפונדק דעבד הכי בשביל שראה ר' עקיבא נכנס אצלו, אמר חשוב נולי האי, עכ"ל. וזה כפי שפסק הפרישה.
איתא בגמ' [7]: אמר ריש לקיש רמז לביקור חולים מן התורה מנין, שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם וגו', מאי משמע, אמר רבא אם כמות כל האדם ימותון אלה שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן וכו', ע"כ. וכותב שם המהר"ץ חיות: נ"ב דהרמב"ם בס' המצות שורש ג כתב דלשון רמז אינו רק אסמכתא, ובכל זאת מה שסמכו בלשון זה, דין תורה יש לו מטעם הלכה מסיני כמו [8] רמז לציון קברות מה"ת, וכן [9] רמז לשני קברות לבית דין דכתיב תמותת רשע רעה ופרש"י עיקר הדבר הלכה למשה מסיני, ובכ"ז שאל הש"ס היכי רמיזי מקצת וכו', ע"ש. ועיין בה"ג [10] שמונה מצות ביקור חולים בכלל המצות מן התורה. וכ"כ הגר"ח פלאג'י [11] דרבינו יונה והריטב"א חולקים על סברת הרמב"ם וסברי דמצות ביקור חולים מדברי תורה היא. וכותב על זה השדי חמד [12]: ולא גילה לנו מקום כבוד דברי הריטב"א ור"י, ואפשר כונתו על דברי הרר"י בפרק מי שמתו אמתניתין דקברו את המת וחזרו וכו', שכתב טעמא דמילתא משום דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמילות חסד הוי וגמילות חסד מן התורה כדאמרינן והודעת להם את הדרך, זו גמילות חסדים עיי"ש, דמוכח מדבריו דדרשה דדרשינן בש"ס ב"מ ל ע"ב דתני רב יוסף והודעת להם וכו' דרשה גמורה מדאורייתא היא, וכיון דדרשינן נמי מהאי קרא ילכו זה ביקור חולים וכו' משמע דלדעתו הני כולהו הוו מדאורייתא. וכ"כ הרב מחזה אברהם בתשובה רסי' יד דהרר"י בפ"ג דברכות מוכח דס"ל דמצות ביקור חולים היא מדאורייתא וכו', וכתב עוד דאף דאמרינן בנדרים לט ע"ב רמז לביקור חולים מן התורה מנין, לאו למימרא דרמז בעלמא הוא דאיכא, אלא לפי שאינו מפורש בתורה קרי ליה רמז וכו'. ולגבי דידן לאו נפלאת לומר דכונת הרר"י דיש אסמכתא בתורה ומ"מ אינו אלא מדבריהם וכו', עכ"ל של השדי חמד.
ועיין בציוני הר"ן על הרמב"ם [13] שכתב: והרמב"ן בהשגותיו על ספר המצות בשורש הראשון תשובה ג דעתו דביקור חולים וניחום אבלים הם מצות עשה מן התורה וכן הוא דעת ה"ר יונה בפ"ג דברכות, ע"ש. אך צ"ע כי נראה שלא כתב הרמב"ן כן אלא לדעת הבה"ג.
וגם ראיתי בשל"ה [14] שכותב: ביקור חולים דאורייתא כדגרסינן במסכת נדרים דף מ, אמר ר' שמעון בן לקיש, מנין לביקור חולים מן התורה, אם כמות כל האדם וכו', וכנראה שהיתה לו גירסה אחרת מזו שלפנינו.
אך הרמב"ם [15] סובר שמצות ביקור חולים היא מצוה מדבריהם אלא שהיא נכללת בכלל מצות התורה של ואהבת לרעך כמוך, וכ"כ המאירי [16]. וראה בשו"מ (תליתאה ח"א סי' רמד) ומ"ב (סי' עב בביה"ל ד"ה ביום).
(ב) לבקר הולים. אמר רב, כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם,
שנאמר [17] אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ד', אין דל אלא תולה שנאמר מדלה יבצעני [18] וכו', אין רעה אלא גיהנם שנאמר [19] כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה וכו', ואם בקר מה שכרו בעוה"ז, ד' ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו [20], ד' ישמרהו מיצר הרע, ויחייהו מן היסורין, ואושר בארץ שיהו הכל מתכבדין בו, ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו ריעים כנעמן שריפו את צרעתו ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם שחילקו את מלכותו [21].
וכותב השל"ה [22]: וביקור חולים הוא בגוף ונפש וממת. בגוף כיצד, ירוץ ויתעסק בכל צרכיו ולהמציא לו כל רפואותיו וכן יטרח בגופו ביתר צרכיו, אמרו רז"ל מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא וכו'. בנפש כיצד, ישפוך נפשו בתחינות להתפלל להש"י שישלח לו רפואה שלימה. בממון כיצד, לראות אם אין לדולה 'ממון כל צרכו להשתדל לו, כי צרכי החולי הם מרובות, עכ"ל.
ונ"ל פשוט שגם בחולה שאין בו סכנה יש חיוב לבקרו. ועיין בשו"ת מהרי"ל [23] שכותב: וכל חולי מסוכן הוא, וכן הוא בירושלמי [24] כל חולי בחזקת סכנה (דהיינו שיש חששא רחוקה שיכול לבוא לידי סכנה). וכן עיין ברמ"א [25] שכותב דבכל חולי איכא חיוב ביקור.
(ג) וחרהוקים אחר ג' ימים. פי' הב"ח [26]: הטעם כי היכי דלא ליתרע מזליה להטיל עליו שם חולה, כדאמרינן בנדרים מ רבא יומא קמא דחליש אמר לא תגלו לאינשי דלא ליתרע מזליה וכו', אבל קרובים וחברים שנכנסים תמיד בביתו, ליכא הרגשה כל כך, ומ"ה כשקפץ עליו החולי נכנסים גם הרחוקים מיד, עכ"ל. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [27] שמביא מלשון הרמב"ם [28], הרמב"ן [29] והשבט יהודה למהר"י עליאש, שאין הכוונה אחרי ג' ימים דהיינו מיום ד' והלאה, אלא אחר כניסת יום ג' ולאפוקי שני ימים הראשונים, ע"ש.
סעיף ב (ד) אפילו הגדול ילך לבקר הקטן, ואפילו כמה פעמים ביום, ואפילו (ה) בן גילו. וכל המוסיף ה"ז משובח (ו) ובלבד שלא יטריח לו. הגה י"א דשונא יכול לילך לבקר חולה ולא נראה לי, אלא (ז) לא יבקר חולה, ולא ינחם האבל שהוא שונאו, שלא יחשב ששמח לאידו, ואינו לו אלא צער, כן נראה לי.
נשמת אברהם
(ד) אפילו גדול ילך לבקר קטן. גדול היינו גדול במעלה [30]. ובפירוש הרא"ש על התורה פ' וירא כתב : שיש לו לאדם לבקר החולה ואפילו לא ידבר עמו דבר, כגון שמצאו ישן, וניחא לו כאשר יגידו לו לחולה כי בא פלוני לראותו עושה לו נחת רוח, עכ"ל. עני חולה ועשיר חולה, ורבים הולכים להעשיר לבקרו, תלך אתה אצל העני אפילו אם העשיר ת"ח, כיון שרבים מצויים אצלו ואצל העני אין אדם, כדכתיב אשרי משכיל אל דל [31]. אם הת"ח צריך והעני צריך, כבוד התורה עדיף ואם התלמיד חכם אינו ירא שמים והעני עם הארץ ירא שמים, יראת שמים קודמת שנאמר [32] ראשית חכמה יראת ה' [33].
ועיין בערוה"ש [34] שכותב : מבקר איש לאשה ואשה לאיש ובלבד שלא יתייחדו הם לבדם, וכ"כ בשו"ת זקן אהרן [35]. אך עיין בשו"ת ציץ אליעזר [36] שמתפלא מה מקור לדין זה, ומביא משו"ת ויען אברהם חיו"ד סי' ה שאין חיוב או מצות ביקור חולים בזה, ואדרבא שימנעו אם לא בקרובי משפחה שמותר להתייחד איתם. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : לענ"ד פשוט דכמו שמותר בניחום אבלים כך גם בביקור חולים, אך רק כדי להתפלל על החולה או לראות מה שהיא צריכה ולעזור באופן המותר ולא להרבות שיחה, עכ"ל.
כהן בביקור חולים. כותב האג"מ [37]: הנה האברים הנמצאים בבית החולים יש למיזל בתר רובא דרובא שהם של נכרים (בחו"ל) וכו', שנפסק מעיקר הדין שאין מטמאין באהל, ולכן לצורך גדול יש להתיר לכהן לבקר חולה קרובו, כגון מפני צערו הגדול כשהחולה הוא אביו או בנו, ומשום שלום המשפחה כשהם קרובי אשתו, וכ"ש כשאשתו חולה שהוא ענין שלום בית וכדומה. אבל יברר מה שאפשר לו, אם יש שם עתה מתי ישראל וכו' ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת תשורת ש"י [38].
וכל זה בחוץ לארץ כשיש רובא דרובא נכרים, אך בארץ ישראל אין כל היתר לכהן לבקר חולים אא"כ ברור לו שאין הוא נכנס לאהל המת, כי אין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו, ובפרט לדעת רוב הפוסקים שמצות ביקור חולים היא רק מדרבנן. וכן פוסק השבט הלוי [39].
ושמעתי בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א : שצ"ע למה אין מותר לו להיכנס לבית החולים אפילו אם יש ספק טומאה שם ככל ספק טומאה ברשות הרבים שטהור, ע"כ. וכן עיין במל"מ [40]. אך המנחת חינוך [41] מסתפק אם לענין האיסור של כהן להטמא אנו אומרים ספק טומאה ברה"ר מותר, וז"ל: וכן בספק ספיקא ברה"י אפשר דאפילו לכתחילה מותר לטמאות כי לענין הלאו שלו הוי ככל שאר איסורין שבתורה וס"ס שריא וכו', וכן להיפך בספק ,טומאה ברה"ר דטהור לגמרי כי הוא גזה"כ לקצת שיטות דגמרינן ג"כ מסוטה, אי נימא כיון דהוא טהור גמור מותר לטמאות עצמו לכתחילה בספק מת כרה"ר כמו כל ספיקא דרבנן לקולא, או נימא אף שהוא טהור מ"מ לענין הלאו הרי הוא כשאר איסורין וספיקא דאורייתא לחומרא וכו', ע"'ש. והצל"ח [42] כותב: אלא דאכתי קשה, למה הוצרך להקדים ברוב ארונות וכו' הרי אפילו היה מחצה על מחצה כיון שהיה זה לקראת מלכים מסתמא רבים היו שם וספק טומאה ברה"ר טהור וכו', והספק הוא רק לענין טומאת כהן אם הכהן מוזהר עליו או לא, ואין זה נקרא ספק טומאה אלא הוא כשאר כל ספיקות באיסורין שספק תורה לחומרא וכו', עכ"ל. וההר צבי [43] כותב בשם הקונטרס נשמת חיים סי' נ לחלק בין הלאו של נגיעה שספיקו ברה"ר מותר ובין הלאו של ביאה לאהל המת שאסור גם בספק רה"ר. ועיין גם במה שכתב הגרל"י הלפרין שליט"א [44] בענין זה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: גם המרחשת בסי' ב כתב דאף שאינו עובר על לאו של לא יטמא, מ"מ עובר על לאו דלא יבוא מספק דאע"ג שבגלל הכלל של ספק טומאה ברה"ר הוא טהור, מ"מ הרי נכנס באהל המת, וגם בנד"ד אם יש מת בביה"ח הרי הטומאה ידועה וברורה להרבה אנשים, ומנין שמותר לכתחלה אף בכה"ג שאפשר לבקש מאחרים לבקר (במקום) ולברר (אם יש שם מת), וגם אפשר דבהיותו בביה"ח יתברר לו שיש שם מת, וכמו שאסור ליכנס לבית שיש שם גוסס, גם בזה, ותו דכמו שכתבו התוס' בסופ"ב דכתובות דלפיכך גזרו טומאה על בית הפרס אע"ג שהוא ספק טומאה ברה"ר מפני שהוא דבר קבוע וא"כ אפשר דה"ה נמי בבתי חולים גדולים, עכ"ל. עוד כ' לי הגאון שליט"א: אסור לכהן ליכנס תחת אהל אשר מת או אפילו כזית מן המת תחתיו. וטומאה זו שבתוך האהל מתפשטת גם לחדרים הסמוכים אם יש פתח או חלון פתוח, כמו כן כל החדרים אשר צריכים להוציא דרכם את המת, דינם, בם בשעה שהחדרים סגורים, כאילו המת עצמו נמצא שם. ולכן צריך כהן להמנע מליכנס לבתי חולים גדולים (בארץ ישראל) לקיים מצית ביקור חולים. אך בשו"ת תשורת ש"י כתב שמותר לו ליכנס לבקר חולים, כי יש להעמיד את החולים על חזקתם שהם חיים, וגם יש לסמוך על הסוברים דסוף טומאה לצאת הוא רק מדרבנן, וגם יש סוברים שטומאה העוברת מחדר לחדר היא רק מדרבנן (עיין להלן סי' שעב ס"ק א) ולכן אם אי אפשר לו לברר, מותר לו ליכנס משום מצות ביקור חולים, עכ"ל.
(ה) בן גילו. פי' שנולד בשעתו ונוטל אחד מששים מחליו וכן השני ממה ששייר הראשון נוטל חלק מס' [45], וכן עיין במהרש"א [46]וכותב המאירי: ובבני גילו ר"ל שבקורם ערב עליו שמצד הנאתו מהם חליו מיקל. ועיין גם במדרש [47].
(ו) ובלבד שלא יטריח לו. וכותב הגשר החיים [48]: הנוהגים לבקר את החולה ולהרבות בעצות, כגון ליעצו להביא רופא פלוני ולתת סם פלוני (במקום שעצתם אינה דרושה), מבלבלים ומפריעים את המטפלים בחולה מבלי שתצמח מזה שום תועלת, עכ"ל. אולם מי שיודע שהליכתו אל החולה היא לתועלת, כי בידו ליעצו איך להתנהג בענין מחלתו (בלי להתנגד לדעת המטפלים בו) וגם יצליח לחזק אותו ברוחו ולאמצו, הוא בודאי מקיים מצוה רבה בזה [49].
(ז) לא יבקר. כותב הש"ך [50]: ומיהו הכל לפי מה שהוא השנאה ולפי מה שהם השונאים, עכ"ל. וכ"כ הבית הלל [51] שבזה יעשו אוהבים, וכן נוהגין עכשיו בדור הזה ששונא הולך לבקר חולה ולנחם אבל, ומחמת זה נעשה שלום ביניהם.
סעיף ג המבקר את החולה לא ישב ע"ג מטה ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל, אלא (ח) מתעטף ויושב לפניו, (ט) שהשכינה למעלה מראשותיו. הגה ודוקא כשהחולה שוכב על הארץ, דהיושב גבוה ממנו, אבל (י) כששוכב על המטה מותר לישב על כסא וספסל.
נשמת אברהם
(ח) מתעטף ויושב. ובכלל זה שישב בכובד ראש הראוי, וכדמצינו שמבאר כן בהדיא המאירי (על שבת יב ע"ב) שכותב: דמתעטף ויושב לפניו ועומד בהכנעה ויראת שמים כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו עד שאף החולה ירגיש וישוב אל ד' בכל לבו, ע"ש. וכמובן לא בצורה שתפחיד את החולה שזה אסור [52].
(ט) שהשכינה למעלה מראשותיו. כותב המאירי (בנדרים מ ע"א): אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע וכו' מפני שהחולה מהרהר בלבו תשובה ומתפלל בכל לבו, וכשרואה זה יושב במקומות הגבוהים, מתיאש מן התפלה וכו'. וכותב הציץ אליעזר [53]: דבע"כ צריך לומר דהמאירי פירש דלכן שכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה מפני שדרכו של החולה להרהר בלבו תשובה ולהתפלל בכל לבו וכו', ע"ש בדבריו.
(י) כששוכב על הממה. כותב הבית הילל: אבל בספר הזוהר פ' פנחס עמ' שכט, משמע שאסור לישב מראשותיו אפילו שלא גבוה מהחולה אף אפילו כשהן יושבין בשוה, מטעם שהשכינה למעלה מראשותיו ועוד שלא לישב לרגליו, ע"ש בדבריו.
סעיף ד אין מבקרין החולה (יא) בג' שעות ראשונות של יום, מפני שכל חולה מיקל עליו חליו בבקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בג' שעות אחרונות של יום, שאז (יב) מכביד עליו חליו ויתייאש (יג) מלבקש עליו רחמים (וכל שביקר (יד) ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים המצוה).
נשמת אברהם
(יא) בג' שעות הראשונות. כותב הרמב"ם [54]: ואין מבקרין את החולה לא בשלש וכו' מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה, וכותב הרדב"ז שם: ורבינו חידש טעם אחר לפי בקיאותו בחליים. וכותב הברכ"י [55]: ונראה שהעולם סמכו על טעם הרמב"ם, דעתה אין מקפידין בגלילותנו בזה, דכיון דטעמא הוא שעושין צרכיו לא איכפת דיש להם בית אחר או אין נמנעין לעשות בפניו, עכ"ל. וכותב החפץ חיים [56] שנראה שהם שעות זמניות, ומוסיף : ואם הוא אץ לדרכו וכשלא יבקר באלו הזמנים לא יבקר כלל, נראה שטוב יותר שיבקר עכ"פ באלו הזמנים משיבטל מצוה זו לגמרי, כי אולי יועיל לו בביקורו לאיזה דבר לרפואה, עכ"ל.
(יב) מכביד עליו חליו. עיין בבית לחם יהודה: שאם רואים איזה סימן למיתה ח”ו, לא יבקש עליו רחמים, עכ"ל. ונ"ל שטעמו משום תפלת שוא. ועיין להלן ס"ק כז.
(יג) מלבקש עליו רחמים.
תפלה על אביו או על רבו. כותב הברכ"י [57]: כשמתפלל על אביו או על רבו, נראה דאין לומר בתחנתו רפא נא לאדוני אבי או אבא מארי או רבי ואלופי, כי שלמה המלך אמר בדברו עם ד' "דוד אבי", וכן אלישע אמר "אלקי אליהו", שאין גבהות לפני המקום, ואוריה נתחייב הריגה למלכות על שאמר "אדוני יואב" לפני דוד המלך. אבל נראה שאותם שאסור להזכיר שמם, מותר לומר אבי או רבי, אך לא יוסיף על זה, ועיין בספר מעבר יבק [58]. ושוב ראיתי להרב כנסת הגדולה דמביא בשם ספר חסידים [59] כתחילת דברי, עכ"ל הברכ"י. וכ"כ גם השו"ת תשובה מאהבה [60]. וכ"כ רעק"א [61] בשם הכנה"ג שכתב כן בשם הספר חסידים : כשמתפלל על אביו חולה לא יאמר תרפא לאבא מארי אלא מזכירו בשמו דהא שלמה אמר דוד אבי, עכ"ל. וכ"כ הגרא"י וולדינברג שליט"א [62].
יש מצבים שאין לאדם אפשרות לבקר את החולה באופן אישי כפי שיתבאר להלן:
ביקור ע"י שיחה טלפונית. עיין בשו"ת אג"מ [63] שכותב שפשוט לדעתו: שאף שמקיים מצוה דביקור חולים ע"י שאלה בטלפון, אבל אינו שייך לומר שיצא ידי חובתו, כיון שחסר בביקור זה ענינים האחרים שיש בביקור חולים, ורק יצא מזה שאם אי אפשר לו לקיים בהליכה לשם לא נפטר לגמרי אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו לכל הפחות ענין אחד או שנים שהוא גם ע"י הטלפון. וזהו הדין דחלה בנו שואלו בשוק בנדרים דף לט וכו', וגם מחמת שמהראיה מתרגש המבקר יותר ומבקש ביותר תחנונים, וגם אולי מתקבל שם התפלה ביותר משום דהשכינה מצויה שם עם החולה וכו'. אך אם לא אפשר לבקרו בין מצדו בין מצד החולה, הוא מחוייב לקיים הביקור שאפשר לו וע"י הטלפון ג"כ יש קיום איזה ענינים, עכ"ל.
ומה שכתב הגאון שליט"א, "וגם אולי מתקבל שם התפלה ביותר", עיין בחידושי החת"ס (על נדרים מ ע"א) שכותב: יראה לפרש ע"פ מה שאמרו חז"ל המבקש רחמים בפני החולה אין צריך להזכיר שמו כדכתיב אל נא רפא נא לה, וכתבו המקובלים כי יש בהזכרת שמו קצת התעוררות הדין עליו, אע"פ שמ"מ קרוב לשכר ע"י התפלה מ"מ לפעמים איכא קצת הפסד (עי"ז לפעמים) ע"י הזכרת שמו, משא"כ כשמתפלל בפני החולה שא"צ להזכיר שמו אז טוב לו, והיינו הנכנס לבקר מתפלל עליו שיחיה כי לא צריך להזכיר שמו, משא"כ מי שאינו מבקרו, מבקש עליו ואינו בפניו, זה צריך להזכיר שמו בתפלתו, ולפעמים יארע לו הפסד בדבר אע"פ שמתפלל עליו שיחיה.
וכפסק האג"מ פסקו גם החלקת יעקב [64] המנחת יצחק [65] הציץ אליעזר [66] והיחוה דעת [67]. ועיין גם בשערים מצויינים בהלכה [68]. ועיין להלן ס"ק כז.
ביקור ע"י שליח. כותב האג"מ (ראה הערה 63) שלסברה דכשהשליח נמי חייב אין שייך שליחות, אך אם השליח הוא שכיר יום עני שפטור והוא שכרו שילך לבקר את החולה, הנה פשוט שגם זה הוא קיום מצוה דהשליח, והשכר שנתן לו הוא שכר בטלה שאחרי שהוא בטל הוא מחוייב בהמצוה והוא כמו פועל בטל דהשבת אבדה וכשכר בטלה דדיין. אך גם הוא יקיים מצוה על זה שהוציא ממונו לטובת החולה שהוא גם כן פרט ממצות ביקור חולים דעשיית צרכיו, אבל ההליכה לשם והעשיה גופא הוא מעשה מצוה דשליח גופו, אם אך נסכים לסברה הנ"ל, אך בעצם הסברה צריך לעיין, עכ"ל.
ושמעתי שהגר"א לומד מדרשת חז"ל, ילכו זה ביקור חולים, שאדם מקבל גם שכר הלינה בקיום מצוה זו. ועיין בפרישה כאן שכותב: והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה, ואיזהו מצוה מקיימין ע"י הליכה, הוי אומר זהו ביקור חולים והלוית המת, עכ"ל.
(יד) ולא ביקש עליו רחמים. כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: רצוי להזכיר שכל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא ואם תלמיד חכם הוא וצריך רחמים, שיחלה עצמו, עכ"ל. ועיין להלן ס"ק כז.
תפלת החולה על עצמו. עיין בבראשית רבה [69] דיפה תפלת החולה עצמו יותר מכל, ע"כ, ועיין באו"ח סי' קיט סע' א. אך עיין במה שכתב דברים עמוקים, הג"ר חיים מוולאזין זצ"ל בספרו נפש החיים [69*]וז"ל: ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו בכל ברכה לפי ענינה, גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו, ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם. כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו כמו בענין רפואות הגוף. הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר, האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר, הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כך איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים, הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו, כמאמרם ז"ל (שבת נה ע"א) אין יסורין בלא עון. ואם לא אפוא נפש החוטאת במה תתכפר וכו'. ולכן כשכל תכלית תפלת האדם לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו, ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה, אז היסורין מסתלקין מעליו וכו', עי"ש באריכות. ועיין בפי' שנות אליהו [70] שכותב: כדי שיכונו את לבם לאביהם שבשמים, פי' שאסור לכוין בתפלה לצורך עצמו, אך להתפלל שיהיה כל ישראל בתכלית השלימות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה, אבל לא לצורך עצמו אלא יתפלל בחלקי נצור על עצמו שתפלת אלקי נצור הוא על עצמו, עכ"ל.
וראיתי בספר הישר לרבינו תם [70]* שכותב: כי חמת אדם תודך (תהלים עו יא), כשאדם נידון ביסורין ובחמתו יודה לך ומצדיק את דינך, שארית חימות תחגור, מה שנשאר מן החימה אצלך שלא פרעת כל חובו, תחגור, יתעכב כמו תחגור בה ציפורן (חולין יח ע"א), שלא תפרע ממנו עוד מותר החוב בשכר זה שקבל מאהבה, מפי הרב אליעזר, עכ"ל.
סעיף ח כשמבקש עליו רחמים, (טו) אם מבקש לפניו, יכול לבקש בכל לשון שירצה. ואם מבקש שלא בפניו, לא יבקש (טז) אלא בלשון הקדש.
נשמת אברהם
(טו) אם מבקש לפניו. כותב הש"ך [71]: הרי מבקש כביכול בפני השכינה עצמה שהרי היא מראשותיו של חולה, אבל אם מבקש שלא בפניו אין המלאכי השרת מכירין בכל לשון, ועיין באו"ח סוסי' קא, עכ"ל. וכ"כ המ"ב [71]*.
אגב מה שכתב הש"ך שאין מלאכי השרת מכירין בכל לשון, עיין בגמ' [72] הלשון שם: שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, ועיין באליה רבה [73] ובמ"ב [74] שה"ה שאר לשונות חוץ מלשון הקודש. ועיין שם בתוס' [75] דאפילו מחשבה שבלב כל אדם יודעים. אכן מקשה המעדני יו"ט [76], והובא באליה רבה ובמהר"ץ חיות, ממ"ש שלמה המלך [77] אתה לבדך ידעת את לבב האדם, וכן בירמיה [78] עקב הלב וגף מי ידענו אני ד' חוקר לב וגו'. וכן מקשה החיד"א [79]. ועיין גם בגמ' [80] שבא מלאך וסטר את נבוכדנצר הרשע מל פיו וכו' וכותב שם המהרש"א: ודאמרינן בעלמא שהמלאכים אינם מבינים בלשון ארמי וכו', י"ל היינו המלאכים המקטרגין לישראל אבל המלמדים זכות לישראל כי הכא ודאי מבינים בכל לשון, עכ"ל. ופלא שלא תירץ כפי שתירצו התוס' בשבת שהביאו ראיה מהגמ' בסוטה [81] שגבריאל היה. ולכאורה עיין ברש"י [82] שכותב: ופסוק הוא, ע"כ, וראיתי במרגליות הים שם בשם ספר עלה דיונה דכוונת רש"י ז"ל הוא שאמנם אין מלאכי השרת מכירים לשון ארמי, אך מה שהוא בתנ"ך יודעים בישיבה של מעלה, ע"ש.
ומה שכתבו האליה רבה והמ"ב שהוא הדין שאר לשונות, לכאורה מצאנו שלא כן דעת הרא"ש [83] שכותב: דדוקא בלשון זה קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו וכן הקשו התוס' (בשבת שם) אהא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין וכו', אלא לשון זה מגונה בעיניהן להזקק לו. ועיין בס"ק הבא.
(טז) אלא בלשון הקודש. כותב הט"ז [84]: משמע דבכל שאר לשונות אין המלאכים נזקקין חוץ מלשון הקודש דוקא, והוא דעת הרי"ף הביאו באו"ח סי' קא, אלא דכתב בשם הרא"ש דדוקא ללשון ארמי אין נזקקין אבל שאר לשונות הוי כמו לשון הקודש, וא"כ קשה על הטור למה סתם כאן נגד אביו ומצריך דוקא לשון הקודש. ונראה דמשום דחולה בעי רחמי טובא, על כן כתב כאן שיעשה אליבא דכ"ע, עכ"ל. וכותב הפרישה [85] לתרץ את הקושיא הנ"ל: ושמא יש לומר דהכא ג"כ יכול לבקש בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי, והא דכתב לא יבקש אלא בלשון וכו', הכי קאמר, הואיל שמדבר הכא לענין חולה שצריך לבקשת רחמים טובא, טוב לו שלא יבקש אלא בלשון הקודש שהוא לשון המובחר מכל הלשונות וכו', עכ"ל.
תפלה על חולה שימות. כותב הר"ן [86] על מה שאמר רב דימי, כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, וז"ל: נראה בעיני דה"ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא [87] דכיון דחזאי אמתיה דרבי וכו', אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי ומש"ה קאמר דהמבקר חולה מועילו בתפלתו אפילו לחיות מפני שהיא תפלה יותר מועלת ומי שאינו מבקרו אין צריך לומר שאינו מועילו לחיות אלא אפילו היכא דאיכא ליה הנאה במיתה, אפילו אותה זוטרתי אינו מהנהו, עכ"ל. וכן הובאו דבריו בשערים מצויינים
בהלכה [88]. ועיין בירושלמי [89]: ר' אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר בי, מימסמיס ביה, מית. ר' אבין אמר נעשה פצוע דכא ונתענה עליו ומת. וכותב הקרבן העדה שם ונתענה רב אדא עליו בדי שימות כיון שפסול לבא בקהל. וכן פוסק התפא"י [90] כהר"ן בכותבו : והכי קיי"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא, עכ"ל. ועיין שם בתפארת יעקב שכותב: שכשם שהוא בעצמו מותר לו להתפלל ליקח את נפשו ממנו כדמצינו גבי אליהו ויונה, א"כ גם לחבירו מותר לבקש עליו, ועיין ב"מ פד ע"א בסוף, עכ"ל. וכן עיין במעשה של חוני המעגל [90א]. וכעת ראיתי במאמרו של הגר"מ פיינשטיין שליט"א [90ב] שכותב: ונקט זה הגמ' [90ג] לאשמועינן שאיכא לפעמים שצריך להתפלל על האדם כשמצטער ואין מועילין מיני רפואות לרפאותו, והתפלות שיתרפא לא נתקבלו, שצריך להתפלל עליו שימות וכו', ומפורש גם בדר' דימי וכו' ע"ש.
אך הציץ אליעזר [90ד] כותב לאסור, דאדרבא מהגמ' בכתובות ראיה להיפך, כי הלא רבנן אעפ"י שידעו את מצבו של רבי, לא הוו שתקי מלמיבעי רחמי. ומסכם לאסור אחרי ומלא מצינו שמוזכר להלכה מיסוד זה לא בטור ולא בשו"ע ונושאי כליהם.
סעיף ו יכלול אותו (יז) בתוך חולי ישראל, שיאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. (יח) ובשבת אומר שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא.
נשמת אברהם
(יז) בתוך חולי ישראל. שמתוך שכוללו עם אחרים, תפלתו נשמעת יותר [91].
(יח) ובשבת. עיין בנשמת אברהם או"ח סי' רפז ס"ק ד, סי' רפח וסי' שו ס"ק ד.
סעיף ז אומרים לו (יט) שיתן דעתו על ענייניו, אם הלוה או הפקיד אצל אחרים, או אחרים הלוו או הפקידו אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמות.
נשמת אברהם
(יט) שיתן דעתו. עיין בהגר"א [91]* וכותב הציץ אליעזר [92] שמדובר מיום ג' למחלתו, וכפי שכותבים החיי אדם [93] והאהבת חסד [94], אם לא שתכף עליו החולי מאד.
סעיף ח אין מבקרין לא (כ) לחולי מעים ולא לחולי העין ולא (כא) לחולי הראש. וכן כל חולי (כב) דתקיף ליה עלמא וקשה ליה דיבורא אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין בבית החיצון ושואלין ודורשין בו אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו, וכיוצא בו, ושומעין צערו ומבקשים עליו רחמים.
נשמת אברהם
(כ) לחולי מעיים. משום כיסופא [95].
(כא) לחולי הראש. שהדיבור קשה להם [96].
(כב) דתכיף ליה עלמא. מחלה מדבקת – כותב הרמ"א [97]: והיה בטל כל דיני ביקור חולים, כי לא מצינו בשום מקום שחלקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק, חוץ מלענין בעל ראתן דאסור לישב בצלו [98]. אך הגר"ח פלאג'י כותב [99] שאין חיוב על אדם להכניס את עצמו לסכנה כדי לקיים מצות ביקור חולים. יעיין בספר חסידים [100]: לפני עור לא תתן מכשול, שלא ירחץ אדם שהוא מוכה שחין עם יהודי אחר אלא א"כ יודיענו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, וכתיב לא תעמוד על דם רעיך, עכ"ל. אך לכאורה קשה שהרמ"א עצמו פוסק שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר [101]. ועיין בחידושי רע"ק [102] שכותב: בספר רבינו בחיי פ' קרח כתב בפסוק הבדלו מתוך העדה וז"ל: ומה שצריך לומר הבדלו והקב"ה יש בידו להמית ולהחיות ולא היה צריך הבדל אצלו שהרי יכול הוא להמית את הרבים ולהחיות אחד בתוכם וכמ"ש ז"ל ב' וג' מתכסים בטלית א' השנים מתים והאמצעי ניצל, וכענין שכתוב יפול מצדך אלף, אלא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר כענין האמור באשתו של לוט ותבט אשתו מאחריו, או מטעם שאמרו חז"ל כשמדת הדין מתוחה אינו מבחין בין צדיק לרשע וכו', עכ"ל. ועיין בילקו"ש (פ' בא רמז רו ד"ה תני רב יוסף) וב"ק (ס ע"א). ואולי צריך להבדיל בין חולה יחידי וחולים רבים ומגפה בעיר. וכ"כ הגרא"י וולדינברג שליט"א [103] והוסיף: שכל זה באדם פשוט, אך רופא (וכן כל מי) שצריך לטפל בחולה כזה מותר לו לסכן את עצמו ועוד למצוה רבה תהשב לו.
סעיף ט (כג) מבקרין חולי עובדי כוכבים, מפני דרכי שלום.
נשמת אברהם
(כג) מבקרין חולי עכו"ם. כותב הש"ך [104]: משמע אפילו חולי עכו"ם לחוד. ועיין בסי' קנא סע' יב ובש"ך ס"ק טז והגר"א שם. וכותב השו"ת יחוה דעת [105] שמותר להתפלל על גוי חולה שיחיה ויחזור למוטב וכ"ש שמותר לגר להתפלל לרפואת אביו, כיון שהוא הביאו לחיי העולם הזה ועל ידי כך זכה להכנס תחת כנפי השכינה ולחיי הנצח, עכ"ל.
סעיף י בחולי מעים (כד) אין האיש משמש את האשה, אבל (כה) האשה משמשת את האיש. הגה י"א שמי שיש לו חולה בביתו, (כו) ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים, וכן נהגו (כז) לברך חולים בבהכ"נ, לקרא להם שם חדש, כי שנוי השם קורע גזר דינו. (כח) ניחום אבלים, קודם לביקור חולים.
נשמת אברהם
(כד) אין האיש משמש את האשה. ועיין לעיל בסי' קצה ובדברינו שם ס"ק ז. וכותב הט"ז [106]: בד"מ נתן טעם דפריצות כשאיש משמש לנקבה בקינוח ודברים כאלו יותר מאשה לאיש כי יצרו של איש גדול משל אשה, ולי נראה הטעם דבחולי מעיים צריך החולה הרבה פעמים להיות לו לסיוע לקום לעשות צרכיו ונמצא שיבא האיש המשמש לאשה חולנית כזאת לידי קושי כיון דמתעסק בגופה תמיד, משא"כ בשאר חולי שאינו צריך להקימה ולסעדה כל כך, אבל אשה לאיש בכל גווני מותר כי אין כח באיש להתקשות בעת ההיא, עכ"ל. ובש"ך כותב [107] בשם הב"י: דחיישינן כיון שהיא חולה והוא בריא, שמא ובא עליה בע"כ, אבל האשה משמשת האיש וכו', דכיון שהיא בריאה והוא חולה יכולה היא שתנצל מידו וכו', אבל הד"מ והב"ח והדרישה השיגו על הב"י בזה ופירשו דמדאיתמר דין זה גבי חולי מעיים ש"מ דלא שייך אלא גבי חולי מעיים, דכשנפנית איכא גילוי מלפניה ומאחריה ואיכא חששא דיצרו תקפה עליו וכו', עכ"ל.
וכותב הברכ"י כאן: משמע דוקא בחולי מעיים, אבל שאר חולי אף להקימה ולהשכיבה וכיוצא שרי ליה לאינש לשמשה, והא דאסר הרב תרומת הדשן סי' רנב ופסקו מרן לעיל סי' קצה, דאשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה, אלמא בכל חולי אסור לבעלה לשמשה כשהיא נדה, שאני 'התם דבעל אשה הוא וגייסא בה ותקיף יצריה.
(כה) האשה משמשת. כותב הברכ"י כאן: נראה דאף שהוא חולי מעיים ותבוא האשה לידי הרהור, לא חיישינן דהאשה אינה מצווה על השחתת זרע דלא מפקדא אפריה ורביה כמ"ש התוס' פ"ק דיבמות וריש פ"ב דנדה, ומשום הכי גם שתבוא לידי הרהור והשחתה אין כאן איסור וכו'. ואם תאמר סוף סוף היכי שרינן לאשה לשמש לאיש בחולי מעיים שמתוך דאשה לקראתו ומתעסקת בבתי גואי יבוא לידי הרהור והשחתה, וי"ל דכיון שהוא חולה אין יצרו מתגבר ותש כחו כמ"ש הרב תרומת הדשן סי' רנב, ועמ"ש בט"ז בדין זה. ועמ"ש הרמב"ן בחידושיו לנדה ריש פ' כל היד ודו"ק [108], עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: רצוי להזכיר שרק לחולה שתש כחו, אבל לא למי שהוא נכה ומשותק בחלקו, עכ"ל. ועיין לעיל סי' קצה ס"ק א. ומה שכותב השו"ע באהע"ז סי' כא סע' ה, א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א ששם מדובר על אדם בריא.
(כו) ילך אצל חכם. עיין ברמב"ן [109] שכותב: כי לדברים רבים באים לפני כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים להתפלל על חוליהם וכו' וכן יעשו עם הנביאים, כמו שאמר לפנים בישראל וכו' ודרשת את ד' מאותו לאמר האחיה מחלי זה [110], שיתפלל עליו והודיענו אם נשמעה תפלתו וכו', עכ"ל. ובן מובא בשו"ת ציץ אליעזר [111] בשם היפה ללב מהפסוק בעת ההיא חלה אביה בן ירבעם וגו' והלכת שילה הנה שם אחיה הנביא וגו' [112]. וכן מובא בגמ' [113] במעשה שחלה בנו של ר"ג. ואם מותר לעשות את זה גם בשבת ע"י חילול שבת דרבנן, עיין בנשמת אברהם או"ח סי' שא ס"ק יד וסי' שו סוס"ק ד.
(כז) לברך חולים בבית הכנסת. כותב הפ"ת [114]: עיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם מהרי"ל שאין לברך החולה כשהוא במקום אחר, ועיין בשו"ת נחלת שבעה סי' נט שחולק עליו ועשה מעשה לברך חולה בבית הכנסת אע"פ שהחולה לא היה שם בעיר רק בישוב שהיה רחוק מהלך שעה ויותר, והביא ראיה מגיטין דאפילו הגיחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים, וגדול אחד כתב להעמיד דברי מהרי"ל והוא חזר והשיב לו, ע"ש מסי' טז עד סי' פא, עכ"ל. ופוסק הציץ אליעזר [115] בשם הנחלת שבעה [116], שיש להתפלל על חולה אפילו גוסס בחזקת שהוא חי ושמא ע"י התפלה יחיה וספק נפשות להקל ואין כאן משום תפלת שוא. ומסיק הציץ אליעזר שגם יש להתיר הזכרת החולה גם בברכת רפאינו ואפילו כשהוא במקום אחר. ועיין גם בדברינו בנשמת אברהם או"ה סי' קיט סוס"ק א.
ולכאורה מה מועילה התפלה על החולה, הלא גמ' מפורשת [117]: יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית וכו'. ועיין בתוס, [118] שכותבים: דמתי יחלו נגזר, מתי יתרפאו לא נגזר, עכ"ל. וכותב היעב"ץ [119]. אע"ג דאמרינן בע"ז ונאמנים בשבועתן וכו', ר"ל שלא נגזר מתי יתרפאו שלא נגזר שלא יתרפאו קודם זה ע"י בקשת רחמים דתפלה ודאי מהניא לאקדומי רפואה, ובלא תפלה ודאי נגזר עד מתי יהיו ימי משך החולי והיסורין בשעה שמשלחין אותן, עכ"ל. וכן עיין במהרש"א [120].
(כח) ניחום אבלים. כותב הש"ך [121]: שניחום אבלים הוא גמילות חסד שעם החיים ועם המתים וכתב הב"ח כשאי אפשר לקיים שניהם, מניח את החולה ועוסק בנחמות אבלים, אבל כשאפשר לקיים שניהם, ביקור חולים קודם כדי לבקש רחמים עליו שיחיה או לרבץ ולכבד לפניו דחשיב כאלו מחייהו, עכ"ל. וכותב הדעת תורה כאן: ולענ"ד נראה היכי דיש סברא בתועלת להחולה בביקורו, ניקור חולים קודם לכו"ע, דהא הוי כשופך דמים (אם אינו מבקרו), וכאן מיירי שאינו אלא לכבוד, עכ"ל.
[1] ב"מ ל ע"ב.
[2] נדרים מ ע"א.
[3] ב"מ שם.
[4] ס"ק ד.
[5] פ' אחרי, שאילתא צג.
[6] שאילת שלום ס"ק קיג.
[7] נדרים לט ע"ב.
[8] מו"ק ה ע"א.
[9] סנהדרין מו ע"א.
[10] מצות עשה לו.
[11] ספר חקקי לב סי' יז בד"ה עוד.
[12] מערכת הבית סי' קטז.
[13] הל' אבל פי"ד ה"א.
[14] ח"ב מסכת פסחים עמ' כד.
[15] שם.
[16] נדרים לס ע"ב.
[17] תהלים מא ב.
[18] ישעיה לח יב.
[19] משלי טז ד.
[20] תהלים מא ג.
[21] נדרים מ ע"א.
[22] שם.
[23] סי' קצז (רכד).
[24] ברכות פ"ד ה"ד.
[25] שו"ת סי' יט.
[26] מובא בט"ז ס"ק א.
[27] ח"ה קונטרס רמת רחל סי' ז.
[28] פי"ד מהל' אבל ה"ה
[29] תה"א.
[30] רש"י נדרים לט ע"ב; אהבת חסד ח"ג פ"ג בהגה.
[31] תהלים מא ב.
[32] שם קיא י.
[33] ספר חסידים שסא.
[34] סע' יא.
[35] ח"ב סי' עו. ועי' גם בשו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' לח.
[36] רמת רחל סי' טז.
[37] יו"ד ח"ב סי' קסו.
[38] סי' תקנט מובא בכל בו על אבלות עמ' 19.
[39] יו"ד סוס"י רה.
[40] הל' אבל פ"ג ה"א.
[41] מצוה רסג סוף אות יג ד"ה והנה.
[42] ברכות יט ע"ב ד"ה ורוב ארונות.
[43] יו"ד סי' רפג.
[44] הלכה ורפואה ח"ג עמ' קסז.
[45] ט"ז ס"ק ב.
[46] נדרים לט ע"ב.
[47] ויק"ר פ' לד סי' א.
[48] פ"א ס"ק ג.
[49] או"ח סי' רפז בביה"ל סוד"ה וכן.
[50] ס"ק ב.
[51] סי' שסב סע' ו.
[52] שו"ת ציץ אליעזר, רמת רחל סי' י ס"ק י.
[53] שם ס"ק ה.
[54] הל' אבל פי"ד ה"ה.
[55] ס"ק ב.
[56] אהבת חסד ח"ג פ"ג.
[57] יו"ד סי' רמ ס"ק ד, וכן בשיורי ברכה שם ס"ק ד.
[58] שפתי צדק פ"ח.
[59] סי' תת.
[60] ח"ג סי' רמ.
[61] בהגהותיו לאו"ח סי' קיט סע' א.
[62] רמת רחל סי' יג.
[63] יו"ד ח"א סי' רכג.
[64] ח"ב סי' קכח.
[65] ח"ב סי' פד.
[66] ח"ה רמת רחל סי' ח ס"ק ו,
[67] ח"ג סי' פג
[68] סי' קצג ס"ק א.
[69] פנ"ג סי' יט.
[69*] שער ב פי"א.
[70] על ברכות פ"ה מ"א.
70*) סי' שצ.
[71] ס"ק ג.
71*) שם ס"ק טז.
[72] שבת יב ע"ב.
[73] סי' קא ס"ק ז.
[74] שם ס"ק טו.
[75] ד"ה שאין.
[76] על הרא"ש רפ"ב דברכות ס"ק ו.
[77] מלכים-א ח לט.
[78] יז ט-י.
[79] ספר חומת אנך על מלכים שם.
[80] סנהדרין צב ע"ב.
[81] לג ע"א.
[82] סנהדרין שם.
[83] רפ"ב דברכות סוסי' ב.
[84] ס"ק ד.
[85] ס"ק יא.
[86] נדרים מ ע"א.
[87] כתובות קד ע"א.
[88] סי' קצד ס"ק ב.
[89] שבת פי"ט סוה"ב.
[90] סוף יומא, בועז אות ג.
[90א] תענית כג ע"א בסוף.
[90ב] מוריה, אלול תשד"מ עמ' נב. שו"ת אג"מ חו"מ ח"ב סי' עג ס"ק א
[90ג] כתובות ריש דף קד.
[90ד] ח"ה רמת רחל סי' ה, ח"ז סי' מט פי"ג וח"ט סי' מז.
[91] ש"ך ס"ק ד.
91*) ס"ק ט.
[92] רמת רחל סי' טו.
[93] כלל קנא סע' יא.
[94] ח"ג פ"ג.
[95] ש"ך ס"ק ו.
[96] ש"ך ס"ק ז.
[97] שו"ת סי' יט ובדפוס ווארשא סי' כ, והובא גם בדעת תורה כאן.
[98] כתובות עז ע"ב.
[99] נשמת כל חי ח"ב חו"מ סי' מט.
[100] סי' תרעג.
[101] יו"ד סי' קטז סע' ה.
[102] שם.
[103] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ה.
[104] ס"ק ח.
[105] ח"ו סי' ס.
[106] ס"ק ה.
[107] ס"ק ט.
[108] הרמב"ן חולק על ר"ת וכותב שאע"פ שאינן מצוות על פו"ר ורשאין מן התורה
לבטל, איסור הוא בהשחתה. ואע"פ שהאשה מותרת לעקר את עצמה מה
שאין כן באיש וכו' התם מצוה אחריתי היא שנצטוו על הסירוס ואפילו
מסרס אחר מסרס חייב, אבל השחתה, כל בשר כתיב.
[109] פ' יתרו יח מו.
[110] מלכים-ב ח ח.
[111] רמת רחל סי' יז.
[112] מלכים-א ריש פרק יד.
[113] ברכות לד ע"ב,
[114] ס"ק ב.
[115] רמת רחל סי' יח.
[116] סי' לט וסי' עח.
[117] ע"ז נה ע"א.
[118] ר"ה טז ע"א ד"ה כמאן.
[119] ר"ה שם.
[120] ע"ז שם.
[121] ס"ק יא.
יורה דעה סימן של"ה (עידכון)