מספר מזהה: 7087

- מכון שלזינגר - https://www.medethics.org.il -

קבורת איברים ורקמות מן הפצועים במערכות ישראל

שאלה:

בטיפול רפואי צבאי בפצועים בשטח, בתאג"ד ובגופים השונים בדרך אל בית החולים, ישנו לפעמים טיפול אינטנסיבי בפצועים שיכול לכלול ניתוחים.
במצבים בהם חס וחלילה נפטר פצוע למרות הטיפול, אלו מן הרקמות, הדם, התחבושות והמדים שנספגו מן הפציעה ועד לסוף הטיפול (מה שיכול לקרות במקומות מרוחקים עם כמה כלי רכב וטיפולים של צוותים שונים בדרך) – צריכים קבורה? 

תשובה:

תשובת הרב אשר שקאני:
חיוב קבורה חל על כל אבר מאיברי המת כולל הרקמות, גם לאחר שנקבר ראשו ורובו. והוא הדין למדים והתחבושות וכד' הספוגים בדם אלא אם כן הרופאים מעידים בנאמנות שלא מת מחמת שטף הדם הספוג במדים ובתחבושות[1].


[1] הנה בתוספות יום טוב (פ"י משבת מ"ה) כתב שיש מצות קבורה בכזית מן המת, ואפשר דבפחות מכזית אינו מצווה לקברו. ע"ש. והמשנה למלך (סוף הל' אבל) כתב, ואין דבריו נראים אצלי, שאין חיוב קבורה בכזית מן המת וכדאמרי' בירוש', כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. ע"ש. וכ"כ בתפארת ישראל (ספ"י דשבת). ובמנחת חינוך (מצוה תקלז) כתב, ונראה דאף בכזית מן המת נוהג מצות קבורה, ואף דלענין טומאת כהנים שמטמאים למת מצוה אינו אלא בראשו ורובו, וכמ"ש ביו"ד (סי' שעד), אפשר שגזה"כ הוא שם. ואפשר שאף בפחות מכזית יש מצות קבורה. ומ"מ צ"ע. עכ"ד. ובשו"ת חלק לוי (חיו"ד סי' קכה) הביא דברי המל"מ הנ"ל, וכ', שנ"ל שאם נקבר ראשו ורובו נתקיימה בזה המצוה של קבור תקברנו. וממילא מותר לשרוף את חלק הנשאר וכו'. ע"ש.
ברם בשו"ת יביע אומר חלק ג (יורה דעה סימן כב) דחה את דבריו דיש לומר שע"כ לא כתב המל"מ כן אלא כשנמצא מן המת כזית או יותר, ולא נמצא ראשו ורובו, אבל אם המת שלם או שראשו ורובו לפנינו, וקיימנו בו מצות קבורה, ושוב נמצא כזית מן המת או אבר ממנו לכ"ע חייבין לקברו. וכמבואר להדיא בירושלמי (פ"ז דנזיר ה"א). ושכן מבואר בספר תורת האדם (ענין הכהנים) וכיו"ב כתב הרא"ש בהלכות קטנות (ה' טומאה סי' ג). וכ"פ הטור והשלחן ערוך (יורה דעה סי' שעד ס"ב) וז"ל, אינו נקרא מת מצוה לענין זה אא"כ מצא ראשו ורובו, ואם מצא רובו ורובו חוץ מאבר א' חוזר ליטמא בשביל אותו אבר. ע"כ. ונראה מזה דאפי' מצא האבר החסר לאחר זמן, שלא היה עם ראשו ורובו, יש עליו חובת קבורה. ע"ש. לפיכך יש חיוב קבורה על כל אבר מאיברי המת, גם לאחר שנקבר ראשו ורובו, וכ"כ כמה מאחרוני זמנינו, בדין הניתוח של המתים, שאף במקום שהותר לנתח את המת לצורך פיקוח נפש, אסור להשאיר שום אבר מאיבריו בלי קבורה. ע"כ. וע"ע בשו"ת יביע אומר שם (בסימן כג) ובספר חזון עובדיה אבלות חלק א (עמ' שפח).
ואיך שיהיה בישראל שנהרג בידי עכו"ם, קוברים אותו בבגדיו ובמנעליו בלא טהרה ובלא תכריכין, וכורכים עליו סדין של פשתן מלמעלה, וכמו שכתבו הגהות מיימון בסוף הלכות אבל (דפוס קושטא פי"ד הכ"א), שבימי רבינו אפרים הביאו הרוג וביקשו קרוביו לחלוץ מנעליו, ומיחה בהם מלעשות בו שום דבר, אך כאשר נמצא כך אמר שיקברוהו בלא תכריכין. ושוב ראיתי שהרב ר' יצחק מדורא צוה להלביש בתכריכין להרוג אחד על בגדיו, ושלחתי הדבר למורי הרב ר' ידידיה והשיב לי, כל ימי לא ראיתי שהלבישו תכריכין. עכ"ל. והובא בבית יוסף (יורה דעה סימן שסד). וכן הוא בשו"ת מהרי"ל (סימן סה) ע"ש. וכן פסק השלחן ערוך (סימן שסד סעיף ד) אם מצאו ישראל הרוג, יקברוהו כמו שמצאוהו, בלא תכריכין, ולא יחלצו בו אפילו מנעליו. ע"ש.וכתב הב"ח (יורה דעה סימן שסד) דהיינו טעמא שההרוג צריך להקבר בבגדיו ובמנעליו, שמא רביעית מדם הנפש מובלעת בבגדיו ובמנעליו.
ולכן כתב שנוהגין בהרוג לחפור ולחתור במרא וחצינא בקרקע מקום שנמצא שם ההרוג, וכן כל דמו שיצא ממנו במקום קרוב לו, וקוברין אותו עפר שנבלע בו דמו עם ההרוג דשמא באותו הדם יצאה הנפש. ע"ש. וע"ע בספר חזון עובדיה (אבלות חלק א עמ' פז).
אכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן ע) חולה שמת לאחר הניתוח בו ביום וטרם הפשיטו מעליו את הסדינים המגואלים בדם, בכל זאת אם הרופאים מעידים בנאמנות שלא מת מחמת שטף דם, אין לחוש לאותם הדמים שעל הבגדים שנזלו מחמת הניתוח. ע"ש.