מספר מזהה: 7649

- מכון שלזינגר - https://www.medethics.org.il -

קריאת מגילה וקריאת התורה על שולחן לא מוגבה – עבור אדם זקן

שאלה:

במושב זקנים, אשר אין בעל קורא, אלא זה היושב על כסא, האם מותר לו לקרוא בתורה או במגילת אסתר, כאשר הס"ת או המגילה מונח על שולחן לא גבוה כהתיבה?

תשובה:

תשובת הרב יהושע וייסינגר:

         א.          לרוב הפוסקים, אדם זקן או תשוש שאנוס, וקשה עליו העמידה שיש להקל לעלות לתורה בישיבה (ראה עוד בתחומין ד, עמ' 549). אולם הרב יצחק יוסף, (ילקוט יוסף, סימן קמא, סעיף ב) נוקט לחומרא, וכותב: "ואם אינו יכול לעמוד כלל, אפילו על ידי סמיכה גמורה, אין להתיר לנכה כזה להיות שליח צבור ולקרוא בתורה מיושב, עיי"ש.
          ב.          ראוי שכבר בשלב התכנון של בית הכנסת יתכננו את בית הכנסת באופן שיאפשר נגישות לכל הציבור.
          ג.          בבתי כנסת שבהם פתרון זה אינו אפשרי, ניתן להוריד את ספר התורה מן הבימה אל מדף או שולחן הנמצא סמוך לבימה, כך שהאדם הנכה יוכל להגיע אליו ולקרוא בתורה או לחילופין לעלות לתורה, והמהדרין יקראו על השולחן המונמך גם את העלייה שלאחר מכן, בכדי שההבאה לא תהיה עבור אדם בודד.

נימוקים:

  1. עליה לתורה בישיבה
  2. טלטול ספר תורה לכבוד אדם

שאלה זו מורכבת מכמה תתי סעיפים, בהם יש לדון בנפרד. ראשית, האם קיים הבדל בין קריאת המגילה לקריאת התורה והאם זה מעכב ומהו המקור לחובת עמידה בעת קריאת התורה או/ו קריאת המגילה, יחד עם זאת יש מקום לברר האם מותר לטלטל את הס"ת לשלוחן צדדי (ומונמך) עבור אדם פרטי.
כהקדמה לסוגיא זו יש לציין שכל המושג 'שליח ציבור' או 'קורא בתורה' בקה"ת הוא מושג מאוחר שתוקן כיון שאנשים לא ידעו לקרוא בתורה. אמנם הרמב"ם פסק, וכן נוהגים בני תימן, שהעולה קורה בעצמו כפי שהיתה התקנה במקורה. וממילא אין מקום להבדיל בין עולה לתורה לבין בעל הקורא, ולא נזכרו בפוסקים הגדרות מיוחדות לבעל קורא, אלא כל עולה הוא בבחינת בעל קורא.

  1. 1.       עליה לתורה בישיבה

מדברי המשנה והראשונים רואים הבדל יסודי בין קריאת מגילה לקריאת התורה, הבדל שמשתקף, בין היתר, בחובת העמידה בעת קריאתם. יסוד הדין נלמד מהמשנה במגילה (פ"ד מ"א): "הקורא את המגילה עומד ויושב". ובגמרא שם (כא ע"א) כתוב: "תנא, מה שאין כן בתורה, מנהני מילי? אמר רבי אבהו: דאמר קרא: ואתה פה עמוד עמדי". ומפרש רש"י במקום ביחס לקריאת מגילה: "הקורא, עומד ויושב – אם רצה עומד, אם רצה יושב". ואילו בתורה צריך לקרוא דווקא בעמידה. כפי שפרש רש"י בהמשך: "מה שאין כן בתורה – שאין קורין בתורה בצבור מיושב".
פשט הדברים וכפי שמדייק הרשב"א (שם) וכך מופיע בעוד ראשונים, שהמשנה עוסקת בלכתחילה, כלומר שבמגילה קוראים לכתחילה עומד או יושב, ובקריאת התורה לכתחילה עומד ובדיעבד אף אם הקורא בתורה יושב- יוצאים ידי חובה. כעין זה מדייק המאירי (מגילה כא, א):
"ואמר על זה הקורא את המגלה עומד ויושב, ר"ל עומד ויושב כלומר הדבר [תלוי] ברצונו ואע"פ שבספר תורה אנו צריכין לקרוא מעומד ואין גורסין בכאן עומד או יושב יצא, שאם כן היו הדברים מוכחין דיעבד אין לכתחילה לא והיה יוצא לנו ממנה שבתורה אף דיעבד לא יצא ביושב ממה שנאמר על משנה זו בגמרא מה שאין כן בתורה, וזה אינו. שלא נאמר בקריאת התורה מעומד אלא לכתחלה כדי לעמוד ביראה, הא במגלה אף לכתחלה אלא שמ"מ נהגו לקרותה מעומד מפני כבוד הצבור".
מבואר במאירי, וכך מדייק מלשון המשנה שמותר בדיעבד לקרוא בתורה בציבור מיושב, וכך משמע מלשון הב"י (או"ח קמא).
מאידך, מצינו בב"ח שדייק להיפך מדברי הטור שכתב (או"ח סי' קמא): "וצריך לקרות (בתורה) מעומד דתנן הקורא את המגילה יושב יצא משא"כ בתורה, ומטעם זה נמי צריך ליזהר שלא לסמוך דאמרינן בפ"ב דזבחים עמידה מן הצד פירוש ע"י סמיכה איכא בינייהו לרבנן לא הוי עמידה". ובהלכות מגילה (או"ח סי' תרצ) מציין הטור את טעם הירושלמי (שיובא להלן): "הקורא המגילה עומד או יושב יצא משמע בדיעבד אבל לכתחילה לא יקרא יושב ובירושלמי קאמר דאפילו לכתחילה. והרמב"ם ז"ל כתב אבל לא יקרא לכתחילה יושב בצבור מפני כבוד הצבור". ודייק הב"ח (תר"צ) בדבריו, וכתב:

ומ"ש משמע בדיעבד וכו'. פירוש דביושב דיעבד אין לכתחלה לא ומאי דקתני נמי הקורא דמשמע דיעבד משום יושב נקט הכי, וה"ק הקורא את המגילה יוצא בדיעבד כשיושב כמו בעומד אבל עומד ודאי אפילו לכתחלה דאי אפשר בלי עומד או יושב. ומכל מקום קשה למה לי לתנא למיתני עומד ויושב כיון דדין עומד אינו כדין יושב ונראה דתני הכי למידק מיניה דבמגילה דוקא הוה דינא הכי מה שאין כן בתורה דעומד דוקא, וכדתניא (כא א) מה שאין כן בתורה מנא הני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי, אבל יושב אפילו דיעבד לא וצריך לחזור ולקרות מעומד נ"ל".

הב"ח דייק שאם במגילה קורא במיושב רק בדיעבד הרי בתורה אסור לקרות אף בדיעבד, ואם קרא צריך לחזור ולקרות. ובניגוד לרש"י ולרשב"א למאירי ועוד, שדייקו ממגילה להיתר בדיעבד, הב"ח מדייק לחומרא. וצ"ע שלא הביא אף אחד מהראשונים שחולק, פרט לטור ממנו דייק.
להלכה כתב בשולחן ערוך (או"ח סי' קמא, א):
צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד אסור, אלא אם כן הוא בעל בשר. הגה: וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא (מרדכי הלכות קטנות).
על פניו דבריו מעומעמים, ולא כותב בצורה בהירה האם העמידה היא לעיכובא ואין לקרוא בתורה בישיבה בשום מקרה, או שבדיעבד מותר לקרוא. המגן אברהם, רצה לדייק שנוטה לכיוון שיטת הב"ח שאינו יוצא אף בדיעבד. כך גם הוא לא ציין את דברי הב"י לעיל שממנו משמע שבמגילה קורא אף לכתחילה במיושב לולא כבוד הציבור. וכן מדייק הפרישה בסי' קמא כב"י שכתב שדין קה"ת במעומד לפי הטור הוא רק לכתחילה, וכן פסק בשערי אפרים (שער ג סעיף יא), וכן בכף החיים (סי' קמא ס"ק ב) הביא רבים מהאחרונים שהורו שלא כב"ח.

יש מקום לציין שבראשונים לא מצאנו מחלוקות, וכל המחלוקת הוא בדעת הטור בין הב"ח ליתר האחרונים.

וממילא נראה שאם ביחס לאדם בריא שכוחו במותניו בדיעבד שרי לרוב האחרונים בדעת השו"ע, קל וחומר אדם זקן או תשוש שאנוס הוא שקשה עליו העמידה שיש להקל לקרוא בישיבה.
למרות האמור לעיל הרב יצחק יוסף בפסיקה יחידאית פוסק שאסור לעלות ולקרוא בתורה בישיבה, וכך כותב בשם אביו (ילקוט יוסף, סימן קמא, סעיף ב): "ואם אינו יכול לעמוד כלל, אפילו על ידי סמיכה גמורה, אין להתיר לנכה כזה להיות שליח צבור ולקרוא בתורה מיושב. כדמוכח בכף החיים (סימן קמא אות ו), שלא הותר לחולה לקרוא בספר תורה אלא לכל היותר על ידי סמיכה, אבל בישיבה ממש לא. ע"ש. וכן עיקר [תשובה בכת"י למרן אאמו"ר שליט"א]".
אך כאמור רוב הפוסקים הקלו בסתמך על שיטות האחרונים שצויינו לעיל. כאן המקום לציין את דברי הירושלמי שמביא טעם לחובת העמידה בעת קריאת התורה (מגילה ד ,א) שכותב:
"זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד מפני כבודה או מפני כבוד הרבים? אין תימר מפני כבודה אפילו בינו לבינה, אין תימר מפני כבוד הרבים אפילו בינו לבין עצמו, מפני כבודה הוא עומד אם אומר את כן אף הוא מתעצל ואינו קורא. רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה ויראה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ויראה".
בתחילת דבר הוא דן האם ישנו חובה לעמוד מפני כבוד התורה או מפני כבוד הרבים. ומסקנתו שצריך לעמוד מפני כבוד הרבים, שאם תאמר שהוא צריך לעמוד מפני כבוד התורה יתעצל ויבטל ולא יקרא בתורה. מדבריו למדנו כמה נקודות חשובות:
קריאת התורה היא כעין לימוד תורה ולכן הסיקה הגמרא שכדי שלא יבטל תיקנו שיקרא וילמד בישיבה, ורק הקורא בציבור מפני כבוד הציבור צריך לעמוד. וכל זה תקנת חכמים ולא מעיקר הדין.

  1. רבי שמואל בר רב יצחק הוסיף שהסיבה שצריך לעמוד הוא כדרך שהתורה ניתנה באימה וביראה, כך קריאת התורה בציבור יש בה צד של קבלת התורה, וע"כ מן הראוי שכך יקרא בתורה באימה וביראה – בעמידה ולא בסמיכה.

ועל זה כותב הרב עזרא בצרי (תחומין ד, עמ' 549) שסברת כבוד הציבור נאמרת לשני הכיוונים, וממילא כאן יש להקל:
אלא שיש לדון בזה מצד כבוד הצבור, שיש לומר שישימו אדם שיכול לעמוד, ולא מי שמחוייב לשבת ואין לו ברירה אחרת, והרי הצבור לכתחילה יכולים להעמיד מי שעומד משום כבודם… לזה יש להשיבם שיש ללמוד קל וחומר מהשכינה כביכול, שאם השכינה מחלה למי שהוא חולה שלא יתחייב לעמוד כיון שהוא אנוס ומקובלת תפלתו גם כשהוא יושב, במה כוחם של הצבור גדול לומר לאדם שהוא אנוס, זו פגיעה בכבודנו שאתה יושב, שהרי אין בזה פגיעה שאינו יושב משום זלזול אלא משום שהוא אנוס.

  1. 2.       טלטול ספר תורה לכבוד אדם

בכמה סיטואציות אנו מוצאים שטלטלו ספר תורה עבור אנשים פרטיים, ויש לבחון האם יש להתיר לטלטל את הספר תורה לשולחן צדדי נמוך ע"מ לקרוא לזקן או התשוש שקשה עליו העמידה. מקום אחד מצאנו במעמד הקהל המשנה מתארת העברת ספר תורה מיד ליד לצורך קריאה בו, וכך מתארת המשנה בסוטה (פ"ז מ"ח):
פרשת המלך כיצד?… חזן הכנסת נוטל ספר התורה ונותנו לראש הכנסת, ראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול נותנו למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב.
אביי בגמ' סוטה (מא, ב) מסביר שהעברת ספר התורה מיד ליד, מהקטן – חזן הכנסת, עד לגדול – המלך, היא: "כולה משום כבודו דמלך".
הליך דומה של העברת ספר תורה מיד ליד מקטן עד לגדול קיים ביום כיפור, לשם קריאת התורה של הכהן הגדול. כך מתארת המשנה בסוטה (פ"ז מ"ז), והמשנה ביומא (פ"ז מ"א):
בא לו כהן גדול לקרות.. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל וקורא.
הירושלמי (סוטה פ"ז ה"ו, וביומא פ"ז ה"א) מתפלא על משנה זו ומקשה כיצד ייתכן שמביאים את ספר התורה אל הכהן הגדול, במקום שהכהן הגדול ילך אל ספר התורה.

בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה, והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן? אלא על ידי שהן בני אדם גדולים, התורה מתעלה בהן.
כלומר, כאשר מדובר על אדם גדול, הרי שהתורה מתעלה על ידו גם כשמביאים אותה אליו. הירושלמי, בסוטה וביומא שם, ממשיך לדון בהליך דומה של הולכת ספר תורה לקראת אישיות אחרת:
והא תמן מייבלין אורייתא גבי ריש גלותא? אמר רבי יוסי בי רבי בון: תמן על ידי (שזרעו של) דוד משוקע שם, אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון.

הסבר הירושלמי דומה מאד לדברי אביי בבבלי (סוטה מ, ב) שהכל משום כבודו של הכהן הגדול, וזהו גם כבודה של התורה.
מכאן הסיק המרדכי (ראש השנה, רמז תשי) שאין להביא ספר תורה לבית האסורים כדי לקרוא בו לחבושים שם, מפני שאין להוליך ספר תורה אצל בני אדם, פרט לאדם חשוב. אולם האור זרוע (א, ק"ש ט) חלק וטען שאם לכבוד ריש גלותא מותר לטלטל את ספר התורה, קל וחומר שניתן לעשות זאת עבור אדם אנוס, שאינו יכול לצאת מביתו. אולם להלכה, מלשון השו"ע (או"ח קלה יד), והרמ"א שם לא נראה שהקלו כאור זרוע להתיר בכל אדם. וכך הם פוסקים:

בני אדם החבושין בבית האסורין אין מביאים אצלם ספר תורה אפילו בראש השנה ויום הכיפורים:
הגה: והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד אבל אם מכינים לו ספר תורה יום או יומים קודם מותר, ואם הוא אדם חשוב בכל ענין שרי.
מעיון מדוקדק בדברים, נראה שאדרבא בנידון שלנו יש פתח להקל, שהרי כל הסוגיות לעיל, ופסיקת השו"ע עוסקות בהעברת ספר תורה מבית לבית, עבור חבוש בבית האסורים, חולה או אפילו כהנ"ג. אך לכאורה אם אנו עדין באותו חדר, לא יהיה במעשה זה זלזול לס"ת. וכך מצאנו שפסקו בשו"ת ציץ אליעזר יז,יב ובשו"ת יביע אומר ט, או"ח טו לקולא.
למעשה, ראוי שכבר בשלב התכנון של בית הכנסת יתכננו את בית הכנסת באופן שיאפשר נגישות לכל הציבור. אך בבתי כנסת שבהם פתרון זה אינו אפשרי, ניתן להוריד את ספר התורה מן הבימה אל מדף או שולחן הנמצא סמוך לבימה, כך שהאדם הנכה יוכל להגיע אליו ולקרוא בתורה או לחילופין לעלות לתורה, והמהדרין יקראו על השולחן המונמך גם את העלייה שלאחר מכן, בכדי שההבאה לא תהיה עבור אדם בודד.