בענין קביעת רגע המוות

 

במאמר זה נדונו חלק מהבעיות הקשורות בנושא זה.

באופן קלאסי הוגדר המות עד כה לפי העדר שלשה סימנים :

א. פעילות מרכזי העצבים (חוסר הכרה, חוסר תגובות) ;

ב. פעולת מחזור הדם (חוסר דופק, חוסר קולות לב) ;

ג. נשימה.

לאחרונה הופיעו דעות, שהמות נקבע רק בהפסקת פעילות המוח - "מות מוחי". אין ידיעה ביולוגית חדשה, המונעת אותנו, שלא לסמוך עוד על הסימנים המקובלים. שלושתם ביחד הם יסודי החיים של האורגניזם הביולוגי של האדם החי. אם משנים עכשיו את מושג המות, אין זה אלא מתוך רצון להסתפק במות חלקי (מות המוח), מפני שרצוי לכירורגים לקבל איברים טריים ביותר להשתלה.

לעומת זאת, יש דעה במאמרים חשובים, שהתנאי הראשון לקביעת המות המוחי - לאלה שרוצים לקבל את המושג הזה - הוא הפסקת חמש פעולות החיים הספונטניים - ופעולות הלב והנשימה במלל זה.

על-מנת להוכיח את מות המוח מסתמכים על סימנים נוירולוגיים שונים, וביניהם -- בעקר - על האלקטרואנצפלוגרם (א. א. ג.), שערכו מוגבל מכמה טעמים :

א. הזרם החשמלי, שנוצר בתאי המות, צריך לעבור שכבות רבות עד שמגיע למכשיר הרושם ולכן זרם חלש לא יגיע, למרות שלמעשה קיימת פעילות בתאי המוח. כמו-כן, המכשיר רושם רק פעילות שטחית של המוח ויתכן שבחלקים הפנימיים יש פעילות, שאיננה נרשמת.

  ב. א. א. ג. איזואלקטרי יכול להופיע גם בהפרעות אחרות של המוח, כמו בהרעלות. וכאשר ההפרעות חולפות חוזר הא. א. ג. לאיתנו.

ג. הוכח בספרות, שאנשים הראו א. א. ג. שטוח ובכל זאת "חזרו" לחיים לאחר מכן.

ד. בבדיקות פתולוגית נמצא מספר מקרים, שלמרות שהא. א. ג. היה שטוח, הרי הנזק לתאי המוח היה מועט.

לכן מובנת מסקנת ועדות שונות בעולם, שרק אחרי הוכחות קליניות של המות ואחרי תקופת בקורת של 12-24 שעות יכול הא.א.ג. לאשר סופית את עובדת המות. המחבר מביא דעות רבות מהספרות העולמית המקצועית, אשר מפקפקות במיהמנות הא. א. ג. כקובע את המות.

חשיבות הא.א.ג. לכל הדעות היא במקרה שהחולה צמוד למכונת לב-ריאות במשך זמן רב, ואשר אצלו הלב פועל רק באופן מלאכותי ע"י גירויים חיצוניים, וכאן יש מקום להתחשב בממצאים של הא.א.ג.

בגלל הספקות המתעוררים בקביעת המות ע"י הא. א. ג. יש רופאים הנוטים לשנות את ההגדרה ולומר שה"מות המוחי" מוכיח על תירדמת בלתי-הפיכה (irreversible coma), ואף שאיבריו, לרבות הלב, יכולים לחיות עוד תקופה מסויימת, הוא ייחשב כמת, כיון שלפי הערכת הרופאים תאי מוחו לא יוכלו לחזור עוד לפעולה תקינה ובכך אבד את אישיותו כבן-אדם.

המחבר מתריע נגד דעה זאת. מצב כזה נחשב עד כה כרצח ואין כל סמכות לרופאים להיות מחוקקים בענין כה חשוב. אין הם זכאים לשנות הגדרת "רציחה" כ"מות".

מבחינה הלכתית קבע החתם סופר (חלק יורה דעה, סימן של"ח) את שלושת הקריטריונים למות: "כל שמוטל כאבן דומם, ואין בו שום דפיקה, ואם אחר-כך בטלה הנשימה - אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת". כלומר - שיתוק מערכת העצבים, הפסקת מחזור הנשימה, והפסקת פעילות הלב הם הסימנים למות. יתכן ובימינו צריך להוסיף במקרים מיוחדים בדיקות מדוייקות יותר כדי לאבחן את המוות, כמו למשל, אלקטרו-קרדיוגרם, א. א. ג., "אבל דבר אחד ברור למעלה מכל ספק : כל זמן שבאחד משלושת השטחים הנ"ל קיימים עדיין סימני חיים ניכרים הרי אדם זה עדיין חי הוא. ולכן ברור כשמש שחולה גוסס, שיש לו נשימה או דפיקות לב, גם אם מוחו אינו מראה יותר סימני חיים, נחשב חי לפי ההלכה והמוציא ממת איבר להשתלה גורם למותו".

המחבר קורא לקבוע הסדר חוקי לבעית קביעת רגע המות והשתלת איברים. הסדר חוקי כזה צריך להתבסס על דעותיהם של רופאים וחוקרים שונים, כפי שהובאו לידי ביטוי בועדות וכנוסים שונים בעולם, וכן יתחשב בדעת הפילוסופיה המשפטית ובדעת המוסר, וביותר בחכמי הדת.

(ד"ר יעקב לוי, המעין, תשרי תש"ל, עמ' 3)

מקורות נוספים : ראה : א. שטינברג ספר אסיא ג', 393 - 423 ; וחוברת אסיא, מ"ד, תשמ"ח, עמ' 77-56.