הערות ותגובות - קוראים כותבים 1

 

לכבוד העורך,

ברצוני לברך אתכם על החוברת המעניינת, גליון ב' של "אסיא". הנה הערות אחדות, אחרי קריאה פרילימינרית: ביחס לסיוע רופא בשבת לחולים שאינם בני ברית ובכלל, יש בידי תשובה מהרב י. פריימן מברלין משנת 1934 ; אין ערך רב להוסיף ב"מקורות נוספים" את המילה "ועוד", מפני שזה אינו מוסיף לידיעת הקורא.

בכבוד רב,

פרופ' ל. וישליצקי, י-ם.

 

 

1 מכתבי הקוראים נערכו בהתאם לסדר כרונולוגי של קבלתם במערכת.

 

לכבוד העורך 2

 

בענין רב ובהנאה רוחנית קראתי את גליון ב' של "אסיא". יישר כוחכם! ברשותכם האדיבה אעיר מספר הערות :

א. לענ"ד במכון ובבטאון העוסקים בדברי תורה, ראוי ד"ר שלזינגר להזכר בשמו העברי, מוהר"ר אברהם יושע ז"ל ;

ב. בנוגע לחיטוי לצורך זריקה בשבת, האם אחיזת צמר-גפן בין שתי אצבעות אחרות במקום בין האגודל לאצבע תיחשב שינוי ?

ג. לא הבנתי מדוע מלאכה הנעשית תוך כדי ריפויו של גוי, היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אם מטרתה הסופית היא הצלת ישראל (אינני שואל על ההיתר מצד פקו"נ אלא רק מצד מלאכה שאין צריכה לגופה), הלא ברגע זה הוא מבשל סממנים או עושה מלאכה אחרת, אותה מטרה כבמשכן, ואין לנו להתחשב במטרה הסופית. וכי טבח במלון לא יידון כמחלל שבת מדאורייתא, מפני שאין מגמתו הסופית תיקון המאכל, אלא תיקון המאכל הוא רק אמצעי בידו להשגת משכורת, שזו אינה מלאכה דאורייתא ?

ד. אם אינני צודק בשאלה ג' ואנו מתחשבים במגמה הסופית ולא במטרת הביניים, אם כן מדוע לדעת האדמו"ר מקלויזנבורג לקיחת תשלום, שאינה מלאכה דאורייתא הופכת את מלאכת הרפוי לצריכה לגופה ?

ה. הקביעה "כל שאינה מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישא" אינה נכונה, וכנראה יש כאן טעות סופר, כי המושג פסיק רישא משמש בדרך כלל בקשר עם דבר שאינו מתכוין דוקא, כי במתכוין אין צורך בפסיק רישא.

בכבוד רב,

הרב אביגדור נבנצל, ירושלים

 

הערכת המערכת :

הפנינו את השאלות הנ"ל לרב א. ולדינברג, אך עד להוצאת הגליון הזה טרם נתקבלה תשובתו.

 

2 [מתייחס לעמ' 25 ( השמוש בצמר- גפן לחיטוי האזור המוזרק); 53-51(האם מותר לחלל שבת כדי לרפא גוי?)]          

 

 

 לכבוד העורך3

 

שמחתי לקבל את החוברת "אסיא".

קראתי את המאמר על הנושא "צער בעלי חיים", וכן פניתי גם לכמה מראי המקומות, ומסתפק אני עדיין מה בדבר כל מיני נסויים, שאינם בגדר מחקר אלא מבוצעים במסגרת למודית במעבדה בהיסטולוגיה, פיזיולוגיה, וכד' ובדרך כלל, כפי הנראה, אין בהם ערך לימודי ישיר ובולט, אלא אולי רק כאמצעי דידקטי נוסף לאישור החומר התיאורטי. (אין כוונתי להכנת פרפרטים להסתכלות, שזה כן ללמוד, אלא לנסיונות השונים שתוצאותיהם ידועות מראש). והנה, חושבני שיש כאן כמה וכמה צדדים להקל. לא מיבעיא אם הורגים תחילה את הבע"ח, שבזה מצדדים רוב הפוסקים להתיר, אלא נראה לי, שגם אם מבצעים תחילה הרדמה ומנתחים, ולבסוף הורגים את הבע"ח - אין כאן משום איסור, עיין מה שכתב בשבות יעקב. בנוסף על-כך, אפשר גם לצרף דעת היעב"ץ, שאיסור צער בע"ח אינו נוהג אלא בבע"ח המשמשים למלאכה. מעניין, על כל פנים, מדוע לא מצאתי מי שידבר על בעיה זו, או שמא נוטים לראות גם בזה "לתועלת הרפואה" ?

בכבוד רב,

אברהם פינחס, תל-אביב

3 [מתייחס לעמ' 269-263].

 

 לכבוד העורך,

 

שמחתי לקבל את הגליונות ב' ו-ג' של "אסיא" בענייני הלכה ורפואה. זה חומר מעניין מאד ורצוי היה לפעמים גם להביאו לידיעת קוראי "הרפואה" ולא רק לחוג שלכם. מזה שנים אנו משתדלים להשיג בשביל "הרפואה" פסוקים מקדמונינו הרופאים העבריים ורק לעתים רחוקות הצלחנו בזה. בינתיים ננצל שני פסוקים שמופיעים בחוברת מס' ג' (ע"ע 33 ו-36), אנו מקוים שמערכת העתון שלכם לא תתנגד לכך,

 

בכבוד רב,

ד"ר י. סום, תל-אביב עורך "הרפואה"

 

 

לכבוד העורך,

אני שמח לקרוא אח חוברות "אסיא", והרשה לי להעיר על כמה נקודות, שנכתב עליהם בחוברות האחרונות :

א. בעמ' 278 הובאה תמצית הדיון בנושא "מי ומי מותר להתעסק ברפואה על פי ההלכה", ולמעשה נדון שם רק תנאי א' - "רשות ב"ד להתעסקות ברפואה", אבל בתנאי ב' - "שלא יהא שם גדול הימנו במקצוע הרפואה", לא נדון שם במיוחד, ונראה להעיר בזה מן המקורות עצמם. תנאי זה מופיע בשו"ע יו"ד של"ו. מקורו בתורת האדם, לרמב"ן, שער הסכנה. ולכא' זו הלכה, שקשה לעמוד בה, ואין רוב הצבור עומדים בה, ונראה היה להציע בפתרון בעיה זו כדלקמן :

בשני ראשונים אחרים הדנים בהלכות רפואה, מופיעה ההלכה שלא לרפא אא"כ ברשות ב"ד. ב"אוהל מועד" לר' שמואל ב"ר משולם הנגיד - בשער הרפואה, 'וב"צדה לדרך" לר' מנחם ב"ר אהרן, תלמיד ר' יהודה בן הרא"ש. אולם האיסור שלא להורות בפני גדול לא נזכר כי אם באוהל-מועד. וזה לשונו שם : "וכל רופא נתחייב שידע גוף האדם ידיעה אמיתית עד שלא יפלא ממנו השנוי כשישתנה ויכול להחזירו אל הענין אשר יצא ממנו . . . ואסור לרופא לרפאות בפני גדול ממנו" . . . אולם ב"צדה לדרך", מאמר ה', כלל ב' פ"ב, בהל' חולה, לא פירש דין זה.

 

אולם גם הרמב"ן וגם האוהל-מועד מפרשים הטעם להלכה - קל וחומר משאר דינים והוראות שבתורה, והרמב"ן מוסיף - דהאיך יורה בספק נפשות במקום שגדול ממנו . . . ע"כ. ובכל ק"ו כידוע ישנו הכלל "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", ואם כן אל לנו לאסור ברפואה יותר מאשר בהוראת דינים ואיסורים. ויעויין בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב, בדין הוראה במקום רב, ושם בסעיף ז' - י"ב מובאים כמה תנאים בהלכה זו, כנון שדבר הכתוב בספרי הגאונים שרי לפסוק גם במקום רב, ורק דמוי מילתא למילתא אסור. וכן שאפרושי מאיסורא שאני - ושרי, וכן, שבדברים הידועים ואינם חידוש - שרי ועוד. ואולי יש להקיש מכאן לרפואה, שבמקרה והדברים הנאמרים והנעשים ידועים בחכמת הרפואה ואינם רעיון מיוחד ומחודש של הרופא, או שבאים להפריש אדם מדברים המזיקים לו, או שהדברים נהוגים ורגילים במחלות מעין אלו - מותר להורות במקום שנמצא גדול ממנו, ועל זה סמכו העולם.

עוד יש להעיר, שהרמב"ן כתב הדברים רק בספק נפשות - כך נראה במש"כ בטעם האיסור, כנ"ל, וא"כ כשאין חשש נפשות - יתכן שאין הק"ו קיים בכלל.

- הדברים הובעו כהצעה, ועכ"פ כדאי לעיין בהם.

 

ב. בעמ' 270, וכן בעמ' 272, דנים בנסיון רפואי על גוף החי ע"י תרופות שתועלתן בספק או בניתוחים שתוצאותיהן אינן ברורות. והוזכר בהם, שלמעשה ישנה אי וודאות ברפואה. וא"כ במקרים המיוחדים הנדונים יש ג"כ לנטות לקולא. ובזה יעויין בתשובות המאירי "מגן-אבות" ענין י"ט, מביא כי גם כשהרופאים אומרים, שאין לאדם תקנה אלא ברפואה פלונית - "כמה שערים יש למקום לרמאות - מה שאינם נראות לרופא, וכמה בני-אדם מתים בפניהם ורפואתם קרובה" . . . ולפי סברא זו נוטה להחמיר במקרה דנן. אולם בתורת האדם לרמב"ן, שער הסכנה, כתב כי ישנה אפשרות שהרופא טועה.

ושם שואל : "ונמצא שאף החולה עצמו בא לידי ספק?  וי"ל כיון שנתנה רשות לרופא לרפאות, ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה, אין לו לחוש כלום . . ," וכאן אנו שומעים סברא - להקל בנדון דידן.

 

ג. בעמוד 261, מזכירים כסניף להיתר, הדעות בדבר מכניס עצמו לסכנה, או לספק פקוח-נפש - להציל אחר הנמצא בפקוח-נפש וודאי, ומקורו בבית יוסף חושן משפט סימן תכ"ו ובכס"מ הל' רוצח, פרק א' הי"ד. אולם, מלבד מה שיש לדון, שהאחרונים כתבו שלהלכה אין להתיר זאת, עי' בסמ"ע בחו"מ תכ"ו, וא"כ יש לעיין מתי וכיצד להשתמש בהלכה זו, יעויין בערוך השולחן שם, שכותב לא לדקדק באיסור זה. עוד דנו בזה הרב זוין ב"לאור ההלכה", והרב אונטרמן ב"שבט מיהודה".

רציתי רק לציין, שישנו חידוש של הרב קוק זצ"ל, השייך לענייננו - בספר "משפט כהן" סי' קמ"ג ע' ש"ו, מחדש בדין "לא תעמוד על דם רעך" - שבמקרה ובבא להציל רבים, ובמיוחד עם שלם, ישנו היתר של "מגדר מילתא" למסור עצמו גם לחשש סכנת נפש, ואולי יש לדמות המקרה דנן, שהרפואה עשויה לסייע לרבים, למקרה שבו דן הרב קוק, ויש לעיין בזה.

ד. בעמ' 227-226, דנים בהצלת ולד במיתת האם, והנה יעויין בירוש' סנהדרין, פ"ח ה"ט, האוסר המתת הולד כשהוציא כבר ראשו, גם כשיש סכנה לאם - משום שא"א להחליט אם הוא הרודף או היא ! (ע"ש בפ' "פני משה", ד"ה שניא היא תמן) ויש לזה נפקא מינא - במקרה שברור מיהו גורם המות, שנחשב רודף, ובמקרה של מיתת האם יש לדון, שוודאי היא הרודפת. גם בר' ירוחם, נתיב ראשון חלק א', מביא תשובת ר' גרשוני, שמה שמוציאים התינוק אבר אבר לפני שיצא ראשו - מדין רודף הוא !

 

ידידיה מנת,

חיפה

 

לכבוד העורך,

אני מתייחס למכתבי, שנתפרסם בגליון ד' של "אסיא", תשרי תשל"ב, ואשמח כשתדפס את הצילומים הרצ"ב ואת תרגומי של החלפת מכתבים בין הרמוה"ר י. פריימן וביני ; תשובותיו מטפלות בבעיות נסיעת רופא לחולים וקבלת תשלום בעד בקוריו בשבת.

פרופ' ל. וישליצקי, ירושלים

תרגום

ד"ר י. פריימן

רב הקהילה

ברלין, 17 בדצמבר 1934

ד"ר נכבד מאוד,

1. בהשערה, שאצל החולים שלך מדובר על חולה שיש בו סכנה, לכל הפחות ספק סכנת נפשות - הנסיעה היא מותרת, אפילו כשלא ידוע לך עם מדובר בבן ברית. כשהוא ודאי נכרי, יש צורך לחפש מוצא ביחס לנסיעה בשבת, אולי לפי הצעתך.

2. ביחס לשכר בשבת, מותר להגיש חשבון, מפני שרפואת חולים נחשבת כמצוה. אצל נכרים יכולים להשתמש בתשלום לצדקה, לקניית ספרים ולדמי חבר באיגודים יהודיים.

כשיזדמן לך, תלמד שו"ת ח"ס חו"מ סי' קצ"ד ; מהר"י מברונא, סי' קי"ד ; הרי בשמים מהדו"ק ס' נ"ב ; מהדו"ת ס' קפ"ט ; שו"מ, מהדורא שלישית, חלק ב' ,סי' ק"ה.

 

 

מנצ'סטר, 23 בדצמבר, 1934

 

 ד"ר פריימן הנכבד מאוד,

. . . תקותי שאני מבין את התשובה בצורה נכונה כשאני מבין שאפשר להשתמש במונית או בתחבורה פומבית וכשמותר לי גם לחזור מן החולה הביתה (אחרת בקור אחד היה ממשיך למעשה כל היום, ובליל שבת היה למעשה בלתי אפשרי לחזור). לא ברור לי האם מותר לי לנהוג בעצמי במקרה שיש לי מכונית . . .

 

ברלין, 30 בדצמבר 1934

 ד"ר י. פריימן, רב הקהילה

ד"ר נכבד מאוד,

. . . הנני משלים את מכתבי הקודם כתגובה לשאלתך החדשה: כשהנסיעה לחולה היא מותרת מפני שיש פקוח-נפש או ספק נפשות, גם הנסיעה בחזרה מותרת בש"ק, אבל רק בתחבורה פומבית ולא במונית ספציאל או במכונית פרטית, נהיגה עצמית. בשום אופן לא !

 

לכבוד העורך 4

אני ממשיך להנות מקריאת "אסיא". יישר כוחכם. אבקש רשות להעיר שוב מספר הערות :

א. בנוגע לשכר שבת לרופא: לולא דמסתפינא אמינא, דלא חייבו חכמים אדם לעבוד חנם בשבת, אלא אמרו לו, שאם רצונו לעבוד (עבודה המותרת) יעשנה חנם ולא בשכר. אכן רופא וכיוצ"ב המושבע ועומד מהר סיני לעבוד משום לא תעמוד על דם רעך, אינו חייב לעבוד חנם ורשאי ליטול שכר. ומאדמו"ר הגרש"ז אויערבאך שליט"א, שמעתי סברא אחרת בדין שכר שבת, וגם לפיה רשאי הרופא ליטול שכר. ועוד יש לחוש, דאי נימא לו לעבוד בחנם יתרפה ממלאכתו וישתמט מלבקר החולה בשבת.

ב. במאמר "בעיות רפואיות-הלכתית בפסח" נפלה לענ"ד טעות בניסוח העלולה להכשיל רבים: חליטה אינה הרתחת מים ונתינת החמץ לתוכם כמוגדר במאמר, כי חמץ מבושל הוא עדיין חמץ גמור דאורייתא וחייבים עליו כרת. חליטה פירושה הרתחת מים ונתינת הקמח לתוכו טרם יחמץ, ואז שוב אינו בא לידי חימוץ מעיקר הדין, (אלא שלבריא החמירו, דאין אנו בקיאים בחליטה).

ג. למאמר "טומאת נידה בבדיקה גניקולוגית" יש להעיר, דהמלמד להועיל יו"ד ס' ס"ה כתב, דשמע דהמנהג בירושלים לטמא כל אשה, אשר נבדקת ע"י רופא בין באצבע ובין בכלי, ולפ"ז אף דבשאר העולם יש לסמוך על המקילין, אולי בירושלים יש לנהוג כחומרי המקום.

ד. במכתבו של ר' ידידיה מנת שליט"א, בנוגע לעובר אי חשיב כרודף - יעויין חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הל' רוצח פ"א ה"ט.

ה.בנוגע לחזרת רופא מביקור בבית החולה ברכב בשבת, כמדומני שיש שפסקו, שמותר לו גם לנהוג בעצמו הביתה, אם קיים סיכוי סביר, שעלולים להתקשר אליו בקרוב בקשר לחולה אחר, וכך נראה נכון לכאורה  לענ"ד.

הרב אביגדור נבנצל ירושלים

 

4 [א. מתייחס לעמ' 32-29; ב. מתייחס לעמ' 42-38; ג. מתייחס לעמ' 167 169- ; ה. מתייחס לעמ' 47 - 48]

 

 

 לכב' העורך,

 

אודה לכם באם תעלו על דפי בטאונכם בעיה נפוצה, הטעונה פתרון משולב, של חכמי הלכה ואנשי רפואה. שכרכם יהיה כפול באם תוכלו לחלק חוות דעות מוסמכות בענין זה משני הצדדים גם יחד.

כידוע, יש הרבה נשים, שמסיבות רפואיות חייבות להמנע מהריון תקופות מסויימות. להרבה מהן אסור להשתמש בגלולה, שהיא הדרך העדיפה מבחינה הלכתית, בגלל נטייתן למחלות מסוימות. האמצעי המקובל אצל רופאים רבים הוא החדרת טבעת תוך-רחמית לתוך הרחם המונעת את ההריון. דא עקא, שטבעת זו גורמת במקרים לא מעטים לדמומים ממושכים המונעים את אפשרות טהרתה של האשה. בצר להן פונות הנשים לרופאים המטפלים בהן, ומהם יש הרואים את עצמם בני-סמכא בהלכה ו"פוסקים" לקולא או לחומרא, כל רופא לפי הבנתו האישית. לפנינו דוגמא נאה של פסיקה הלכתית, אשר חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית מובהקת, אולם חוות דעת זו אינה אלא בסיס לפסיקה הלכתית, אשר היא ורק היא הקובעת מבחינת ההלכה.

הבעיה ההלכתית היא, שכל דם הבא מן הרחם, בין בשעת הווסת, בין שלא בשעת הווסת, מטמא להוציא דם הבא ממכה. וזו לשון השולחן-ערוך (יו"ד, קפ"ז, ה') : אם יש מכה באותו מקום - חולין בדם מכתה, ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינן תולין בדם מכתה. יש פוסקים הסוברים, שהלכה זו לא נאמרה אלא באשה הרואה דם מחמת תשמיש, אך יש המתירים גם באשה שאינה יכולה להטהר לבעלה, כגון בנידון דידן, ומהם הסוברים שאפילו אינה צריכה ספירת ז' נקיים. (עיין ב"ח שם וש"ך ס"ק כ' ופ"ת ס"ק כ"ז ובכל ספרות הפוסקים במקום זה).

 

הרמ"א מבחין בין אשה שיש לה וסת קבועה, שאז אין צורך לדעת, שהמכה מוציאה בודאי דם (אם ראתה שלא בזמן וסתה), לבין אשה שאין לה וסת קבועה, שאז היא צריכה לדעת בודאות שמכתה מוציאה דם (ונושאי הכלים האריכו בענין זה).

 

הבעיה הנצבת לפנינו היא, האם יש לראות בטבעת האמורה כעין מכה ברחם? אם כן, איזו מכה היא זו, האם מכה שבודאי מוציאה דם, או מכה שאינה מוציאה דם בודאות ? ואם נניח, שיש להגדיר את הטבעת כמכה המוציאה בודאי דם, האם לא יכול להווצר מצב שבו אשה תראה דם ללא הפוגה, ואם אין לה וסת קבועה לעולם לא תוכל לדעת מתי דמה מטמא ומתי לא ? (וזאת להניח, שאשה זו תטהר תמיד ולעולם לא תטמא - עיין ברמ"א שם) האם יש דרך רפואית לאבחן בין דם מחמת מכה לדם שאינו מחמת מכה ?

בין השאר נודע לי על אשה, שנשאה טבעת בתוך רחמה וכתוצאה מכך לא ראתה ווסת בתקופה שלמעלה מחודשיים, האם יש קשר סיבתי בין הטבעת לבין העלמה של הווסת וכיצד ניתן להסבירו ?

 

גם אם נגיע למסקנה, שיש להקל במקרה שלפנינו, ונטהר את הדם, האם אין דרך רפואית למנוע את הדימום, כדי שלא נאלץ להיכנס לפרצות דחוקות בהלכה ? או האם יש הבדל בין סוגי הטבעות השונים, אשר לפיהם נוכל להמליץ לנשים להעדיף סוג אחד על פני חבירו ? יש כאן לא רק שאלה הלכתית אלא גם שאלה  חינוכית, שאשה מתרגלת לטהר כל דם הנראה לה במשך תקופה ממושכת וכתוצאה מכך עלולה לזלזל בדיני טהרה, כשלא תהיה כבר הצדקה הלכתית לכך.

כמו כן יש כאן בעיה פסיכולוגית. אשה יראת-שמים, מצפונה עלול לנקוף אותה בבואה לסמוך על היתרים, גם אם לגיטימיים הם, והיא עלולה להחמיר שלא כדין ולגרום לעצמה ולמשפחתה מתיחות לא רצויה.

 

אולי יכול להימצא אמצעי, אשר לפחות יצבע את הדימום שבין הווסתות לצבע טהור (כגון חום), ואז קיימת גם שאלה הלכתית אם דרך זו מותרת היא, (דרך זו דומה קצת ללבישת בגדים צבעוניים בכדי למנוע טומאת כתמים, אלא שבמקרה שלפנינו לא תמיד דרך זו יעילה, כי רבים מן הדימומים חורגים ממסגרת כתמים וקרובים לראייה ממש).

 

ושוב אודה לכם מאוד באם במתכם תסייע למציאת פתרונות רפואיים והלכתיים לנשים רבות, אשר בעיה זו מציקה להן.

 

הרב יעקב שטיגליץ

 כפר מימון

 

לכבוד העורך,

לא כבעל הלכה אני בא, ולא כיודע רפואה, רק כמסייע, ומראה מקום בלבד, הריני לציין כמה מקורות ודיונים, המסוגלים אולי, לעזור לפתרון השאלה שהוצגה ע"י הרב י. שטיגליץ, לעיל, במכתבי הקוראים. שאלתו נסבה אודות הטבעת ה"תוך רחמית", ותוצאותיה בראי ההלכה, לגבי טומאת וטהרת דם האשה.

 

הנה יעויין בשו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' נ"א, פרק ג' - הדן באמצעים שונים במניעת הריון, ושם בס"ק ז' (עמ' רי"ח) מגדיר את פעולתה של טבעת זו, ומזכיר שם את התוצאות העלולות לבוא משמוש בזה, כגון דלקת ברחם, יעויין שם. אומנם לגבי הבעיה הנדונית כאן לא מעיר שום דבר. ויעויין עוד בשו"ת הר-צבי, לרצ"פ פרנק, חלק יורה-דעה, סי' קנ"ג, קנ"ה, שדן בסוגי טבעות למניעת הריון - ולמניעת תזוזת הרחם, ובתוצאות הנובעות מהם לגבי ספירת ז' נקיים, ודווקא מביא שם החשש - שהטבעת מונעת יציאת הדם בצורה סדירה, ע"ש. ושמא פסקיו שם מסייעים מעט לדון, אם השפעת הטבעת על סדרי הדם ישנו המצב ההלכתי אם לאו. עוד דן בכך, ר' יצחק יהודה שמעלקיש בשו"ת בית יצחק, חלק יו"ד, ח"ב סי' כ', שדן שם בטבעת שבאה להחזיק הרחם במקומו, והושהתה במקומה, 6 חודשים - ובס"ק ז' מתחיל לדון כיצד ואיך תדע אם פסקה בטהרה, יעויין שם - ובסוף התשובה עוד מחלק בין אם שם הטבעת "מחמת כאב ומחלה, אבל אם אין לה כאב, והושמה הטבעת שמה שתועיל להריון - בזה מסתפינא להקל" יעויין שם - אומנם גם בזה לא מעלה אפשרות של זיבת דם נוסף ע"י שימת הטבעת במקומה. מקור נוסף לבעיה זו, נדונה בשו"ת אבני נזר, חלק יו"ד, ח"ב, סי' רל"ו, ושם אומנם דן בטבעת שבאה מתוך "שבר", ומסתפק שם, אם השבר בבני מעיים או ברחם, כמו שהאריך לדון, ע"ש, אבל מעלה שם אפשרות של מציאת דם מתוך החכוך, וכתב : "שאלתי אם אפשר שיהי' דם נדה . . . מרופא  יהודי בבענדין ואמר . . ." עוד מאריך שם בדין תולין הדם במכה - אי לאו, ושמא דבריו מסייעים ג"כ לפטור ולהסביר הספק הנ"ל.

מ.י. ירושלים

 

לכב' העורך,

ברצוני לציין מספר הערות למאמר ב"אסיא" עמ' 307 - 308.

השאלה : היש מקום לבטל את המציצה במילה ?

המחבר מסכים להתיר את המציצה ע"י שפופרת רק אם רואים שיש איזו סכנה מצד המוצץ, אם הוא או התינוק נגוע במחלה. הכרעה כזאת יכולים להשאיר לדעת המוהל, רק במקרים נדירים ישאל הוא את הרופא אם יש חשד כזה, וגם רופאים עלולים לטעות. כדאי לי לספר דוגמא של טעות רופאים מלפני עשרים שנה בערך.

 

בהתיעצות השבועית של רופאי העור של קו"ח הכללית בירושלים תחת הנהגתו של פרופ' קצנלבוגן המנוח, הופיע חולה מתל אביב, אשר בא לבקש מפרופ' ק. כבעל סמכות ידוע במחלות עור, תעודה רפואית שמותר לו להמשיך במקצועו כמוהל למרות השינויים בעור פניו. היו בידו תעודות אישור משני רופאי קופת חולים בתל אביב: פניו היו כפני אריה, שהם סימן מובהק של מחלת הצרעת. לרופאים בתל אביב לא היתה, כפי הנראה, אפשרות לראות מקרים של המחלה הזאת בעיר של אוכלוסיה יהודית בלבד. במקום להסכים לבקשתו של המוהל האומלל, היה פרופ' ק. מוכרח לדאוג לכך, שהוא יקבל טיפול ממושך, תוך הפסקה מידית של מקצועו.

הצרעת היא מחלה נדירה בארצנו, אבל יש סכנה של העברת העגבת. מחמת הכנסת הטיפול האנטיביוטי ירד אחוז נגועי המחלה במידה כזו, שהיתה כבר תקוה שהיא תיעלם מעל פני האדמה. אולם החל משנות הששים היא שוב התחילה להתרבות בכל הארצות, ובכלל זה גם בישראל. קרוב לודאי, שקשיי האבחנה העצומים וחוסר ידיעת סימני המחלה אצל הדור הצעיר של הרופאים אשם בזה. יש סכנה, שהמוהל ידביק את עצמו ע"י מציצת הדם דרך הפה. ועד שהמחלה תהיה ידועה לו הוא יוכל להדביק תינוקות רבים, אם הוא לא ישתמש בשפופרת. גם מקרים של העברת שחפת תוארו, אשר גרמו לכיבים שחפתיים באברי המין, בספרות תוארו גם אריסיפלס וזיהומים על ידי סטפילוקוקים. יש להניח, שהעברת זיהומים על ידי מציצת דם דרך הפה שכיחה יותר מהמקרים המתוארים, כי המוהלים אשר דבר כזה קרה להם, לא יזדרזו להודיע על כך בספרות. רופא דתי, כמובן, יתנגד לביטול המציצה, אבל מן הראוי לדרוש את השימוש הכללי בשפופרת במקום המציצה דרך הפה.

ד"ר מ. מיכאל

 

לכב' העורך,

 

ראיתי לעיל, עמ' 4, שמתיר לכתוב פרטי החולה כפי הצורך שיש בהן חשש פיקוח-נפש. הן בתחילת המאמר כתב, דבמשנה-ברורה מביא דברי הט"ז, דאין זה מנהג ותיקין לעשות על ידי גוי, אבל לעניות דעתי לית ביה ספיקא דלא  באופן כזה נתכוונו הט"ז והמשנ"ב. הדבר פשוט, שמוסד קבוע כמו בית החולים יכול למנות גוי בקביעות כדי לרשום עניני החולים המתקבלים, ואין בזה שום חשש ונדנוד סכנה. ולא דבר הט"ז אלא במאורע המזדמן לשעתו, ואם יחמיץ שעתו ימות, אבל לא בכה"ג כלל וכלל, וזה ברור מאד לענ"ד. ומכשול גדול הוא להדפיס הוראה כזאת, כי מתוכה יבואו ללמוד עוד ועוד היתרים. ואין זה התנצלות, מה שכתבו בסוף המאמר שלא נתכוונו הלכה למעשה, כי מ"מ יסמכו על כך רבים.

 

ועוד נלענ"ד, כי אין להזדרז יותר מדי אף בצרכי חולים, כי דורנו פרוץ, ותוה"ק נפרצת מכל צד, וצריכין אנו להחזיק עמודי הדת, ואין לחוש יותר מדי לצרכי יחיד במקום תקלת הרבים. ובדבר זה לא יועיל שום מורה הוראה. אלא יש צורך בסייעתא דשמיא למצוא את ההכרעה הנכונה לפי שעה, ואין כללים בדברים כאלה. הנה בעל חזו"א התיר לבשל לתינוק, ומ"מ לא שמענו מי שיעשה כן. וראיתי בכתב ידו היאך תלה הדבר בהרגשת האם במצות שבת ובשמירת הנפש. וכעין אלה הדפיס אח"כ בספרו.

הרב שמואל דוד הכהן מונק - חיפה

 

לכבוד העורך,

 

ברצוני להתייחס לקטע הנושא את הכותרת "נתוח לשנוי המין", לעיל, עמ' 174 - 175 , בו נדון הענין אם מותר להפוך זכר מבחינה גנטית לנקבה ע"י כריתת האשך. ותמצית הדברים, שאין בזה משום איסור סירוס, מכיון שאיברי זכרות אחרים אינם קיימים במקרה הנדון. ויתרה מזאת, גם באנדרוגינוס, דעת רוב הפוסקים שאין בכריתת האשכים משום סירוס כי אינו ראוי להוליד, ולכן נוטה המחבר להתיר להופכו לנכר או לנקבה לפי השיקולים העדיפים. ומה ששוללים ממנו קיום מצוות כזכר, אין לאסור משום כך מכיון שמציאותו משתנה וכו'. ע"כ.

לפי דעתי, דברים אלו תמוהים מאד, שהרי שנינו בבכורים פ"ד, שאנדרוגינוס חייב בכל המצוות כאנשים ואפילו במצוות עשה שהזמן גרמן, וברור שחייבים למולו כאיש. והוא אסור בכל הלאוין שישנם באנשים בלבד, כגון : לא תקיפו, ולא תשחית, ולנפש לא יטמא הנאמר בכהנים, ואסור ללבוש בגדים כאשה אלא לובש בגדי איש כדי שלא יבוא לינשא (עיין בר"ש בכורים שם) ועוד כהנה וכהנה.

 

והנה זה ברור, שגבר זכר ודאי שיעשה ניתוחים לשינוי המין לא יוכל להפקיע בזה את עצמו ממצוות או מלאווין, שחייב בהן בתורה ודאי. וא"כ גם באופן שאדם זה הוא אנדרוגינוס וחייב בכל המצוות בתורת ספק דאורייתא לחומרא, לא מיבעי לשיטת הסוברים שספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא שחייב לקיים כל המצוות מן התורה, שאז ההגיון והשכל הישר מחייבים, שע"י ניתוח כזה לא יתכן שיופקע מהחיובים שישנם עליו מה"ת. אלא אפילו לשיטת הרמב"ם, הסובר שספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, אבל עכ"פ ברור שמדרבנן ודאי חייב בכל מה שגבר חייב, ועוד שיש סוברים (עיין אבני נזר, חיו"ד, תס"ז ועיין חזו"א הל' נדה, קנ"ד), שספק כזה שאינו יכול להתברר לעולם גם הרמב"ם מודה שבזה מן התורה לחומרא (וכן כתבו הרבה אחרונים לגבי הספק של בין השמשות, שכו"ע מודים שאם עשה  מלאכה בין בע"ש בין במוצאי שבת חייב אשם תלוי) א"כ מוטלים על האדם הזה חיובים מוחלטים, שלדעת רוב הפוסקים הם מן התורה וא"כ אין לומר, שע"י שינוי מציאותו יופקע מחיובים ודאיים.

א. מ. שטיין

 

לכב' העורך 5

 

אודה לכם עבור משלוח חוברת "אסיא" י"א.

כדבר בעתו פרסמתם את הנוהל בביה"ח "הדסה" בנוגע לקריטריונים לקביעת רגע המות בתורמי איברים להשתלה. חברי ועדת מומחים מכל המקצועות הנוגעים בדבר קבעו קריטריונים אלה, ורק בעל מקצוע אחד היה חסר בה - הרב הפוסק, וזאת דוקא בענין השייך לדיני נפשות, דהיינו קביעת רגע המוות. וצודקת מערכת "אסיא", שהצביעה על נקודה זו, שהקריטריונים נקבעו ללא ייעוץ רבני-הלכתי.

 

ב"מכתב לחבר" המוזכר אנו קוראים, שביה"ח "הדסה" הציע למשרד הבריאות לקבוע את הנוהלים האלה לכל בתי החולים הארץ, ועל כן הפרסום ב"אסיא" חשוב ביותר.

הקריטריונים הנ"ל מהווים מהפכה בנוהל המקובל עד עכשיו, ובעיקר בענין דפיקות הלב. עד כה היה קבוע הנוהל בין הרופאים, שכל זמן שהלב דופק, הרי זה סימן חיים. ופלא בעיני שענין דפיקות הלב חסר לגמרי בקריטריונים הנ"ל. במקום זה מופיע בנקודה ז' "ביצוע הארטריוגרפיה של עורק הקרוטיד (העורק הראשי העובר בצואר), שיוכיח היעדר מוחלט של מחזור הדם במערכת הוסקולרית (כלי הדם) של המצח". הקרטריונים מבוססים, כנראה, על ההנחה שרק הפסקת פעולת המוח לזמן-מה היא הקובעת את המות, ושרק זרם הדם בקרוטיד אחראי לפעולה זה אך כל זה טעון בירור מצד הרפואה ומצד ההלכה.

בהגדרה זו מכינים גישה לאפשרות של חולה הנחשב כמת, אע"פ שלבו עדיין דופק. והמסקנה תהיה, שיוציאו מ"מת" זה את איבריו להשתלה, ואפילו את הלב הדופק עצמו. לפי הנוהל שהיה נוהג עד עכשיו היה נחשב מקרה כזה להריגה.

המתחיל במצוה אומרים לו גמור. היה רצוי, שבחוברת הבאה של "אסיא" תופיע חוות דעת של פוסק מוכר על ענין חשיבות דפיקות הלב, ואם דבריו של בעל ה"חתם סופר" עדיין שרירים וקיימים, שרק היעדר כל דפיקה בגוף מוכיח את המוות בין שני הקריטריונים האחרים שלו.

            ד"ר יעקב לוי, ירושלים

5 [מתייחס לעמ' 232-231]

 

 לכבוד העורך,

  

ברצוני להעיר מספר הערות למאמר הנושא את הכותרת "שינוי מין באנדרוגינוס" לעיל, עמ' 146-142.

א. במאמר זה הובאו דברי המנחת חינוך בענין סירוסו של אנדרוגינוס, ומחבר המאמר כותב כי המנחת-חינוך נוטה להתיר.

בכדי להעמיד דברים על דיוקם, ברצוני לציין, כי כל המעיין במנחת-חינוך מצוה רצ"א, ימצא שהמנחת חינוך כתב רק שאינו חייב לשיטת הרי"ף והרמב"ם, ואח"כ הוסיף, דאפשר דאף אין איסור ומסקנתו דצריך עיון.

ב.אפילו אם נאמר, שמצד האיסור של סירוס יש צד להתיר. אבל עדיין נשאר האיסור של "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'". וא"כ ע"י ניתוח אברי המין, ברור שלא יוכל להתחתן, כמבואר במנחת חינוך מצוה תקנ"ט, דגם אנדרוגינוס מצווה על לאו זה. וממה נפשך לא יוכל לישא ולא יוכל להנשא. לישא אשה לא יוכל מצד הספק שמא הוא זכר וא"כ נעשה פצוע דכא. ולהנשא לאיש לא יוכל מצד הספק שמא הוא זכר וא"כ יש איסור של משכב זכר! ולפי זה ברור, שאין כל מקום להתיר בענין זה.

 

ג. גם עצם דברי המנחת חינוך, שכל שאינו ראוי להוליד יש צד לומר שאין בו איסור סירוס, צ"ע. שהרי ברמב"ם (פט"ז הי"א מהל' איסורי ביאה), ובשו"ע (אבה"ע סי' ה', סעיף י"א) נפסק בזה"ל: מסרס אחר מסרס לוקה, כיצד הרי שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים וכו' כולם לוקים ואעפ"י שלא סריס אחרון אלא מסורס". מוכח מכאן בבירור, שאפילו אם אינו ראוי להוליד יש בו איסור סירוס. אמנם במנחת חינוך, רצ"א, הרגיש בזה וחילק, כיון דפעם הראשון היה שם סירוס עליו לכן חייב גם על סירוס שלאחר זה.

ונראה דמלבד שעצם סברא זו צ"ע דמהיכי תיתי לומר חילוק כזה. הרי שלא נמצא אף פוסק שיאמר שאין איסור בסירוסו של מי שנולד סריס. והרי לפי סברתו של המנחת חינוך היה צריך להיות הדין כך, שהרי באופן זה אין שם סירוס אפילו בפעם הראשונה.

ד. במאמר הובאו דברי הנודע ביהודה (תנינא אה"ע ס' א'), שאנדרוגינוס אינו מצווה על פריה ורביה.

יש להעיר, שזוהי רק שיטת הרמב"ם, אך שיטת תוס' היא שאנדרוגינוס מצווה על הפריה ורביה כמבואר בנוב"י הנ"ל בהגהה.

וכל דברי הנוב"י נאמרו רק לגבי ספק ברכות [שהכלל תמיד להקל], אך לגבי מצות פריה ורביה וכן לגבי איסור סירוס ספיקא לחומרא ויש לחוש לשיטת התוספות.

 

ה. בסוף המאמר כותב מחברו, שאין לאסור לבצע ניתוח באברי המין הנקביים אם יש צורך בדבר.

יש להעיר על דברים אלו מדברי השו"ע (אבה"ע ס' ה', סי"א), שפסק : המסרס את הנקבה פטור אבל אסור, ועיין בביאור הגר"א שם ס"ק כח, שכתב וז"ל : דלהכי לא נפקי אשה אלא ממשחתם (ויקרא כ"ב כ"ה) כיוון דלא שייך בה ומעוך וכו' (ויקרא שם כ"ה) בגיד וביצים ואין לוקין עכ"ל. משמע מדבריו דהוי דאורייתא, שהרי לומדים איסור סירוס באשה מפסוק "משחתם". ועיין עוד בפרישה סי' ה' ס"ק ל', שכתב שיש איסור סירוס באשה מטעם ,לא תוהו בראה.

עוד יש להעיר, שבקומץ למנחה (בסוף ס' מנחת חינוך) מצוה תקנ"ט (בכמה מהדורות נדפס בטעות תקמ"ט) הביא את דברי רבנו דוד עראמה (חי בסוף תקופת הראשונים) בפירושו על הרמב"ם, שכתב שדין פצוע דכא קיים גם באשה וז"ל : אשה שסירסה עצמה ועשתה מעשה באברי הזרע אסורה לבא בקהל. אמנם מדברי החינוך, שכתב שנוהג בזכרים, משמע שסובר. שאשה מותרת לבא בקהל אם ניתחו לה את אברי המין ונסתרסה.

 

מכל האמור נראה בברור, שאסור לבצע ניתוח כלשהו באברי המין של אנדרוגינוס - הן הזכריים והן הנקביים.

רק במקום חולי וסכנה יש להתיר את ביצוע הניתוח. ועדיף שהניתוח יבוצע ע"י רופא נוכרי, כי יש שיטות בראשונים שנוכרי לא מצווה על הסירוס.

ויש לדון אם עדיף גם לבצע את הניתוח במקום חולי וסכנה ע"י אשה רופאה, דאע"ג דמצווה על הסירוס (דהיינו שאסורה לסרס זכרים ולוקה מן התורה), מכל מקום כיון שאינה מצווה על פריה ורביה שמא קיל לגבה. וצ"ע.

א. מ. שטיין

 

תשובת הרב מ. שטינברג, מחבר המאמר :

 

א. המנחת חינוך קובע במצוה רצ"א דלשיטת הרי"ף והרמב"ם, שאנדרוגינוס אינו ראוי להוליד, א"כ אינו חייב על סירוסו, "ואפשר דאף איסור אין כאן". ועל סמך דבריו אלו כתבתי, שהמנחת חינוך נוטה להתיר. ובכלל לא כתב שצריך עיון. רק בקטע שלאחריו, כאשר הוא דן בענין לגמרי אחר, כלומר, זקן שרואים שאינו יכול להוליד, אפשר ג"כ דאין לוקין על סירוסו אף דיכול להתרפאות, מ"מ מי יימר דיועילו לו הרפואות, ורק על דין זה סיים בצ"ע, אבל לא על דינו של האנדרוגינוס, כי בזה ייתכן ואף איסור אין כאן.

 

ב. בסיכום כתבתי, שנוסף לחשש איסור סירוס ישנו עוד איסור מטעם חובל בעצמו והסתכנות, יפה העיר שיש כאן עוד איסור של פצוע דכא. אבל מה שכתב, שלישא אשה לא יוכל בכלל מטעם שהוא פצוע דכא, יש להעיר, שאין זה כלל, כי הרי פצוע דכא מותר בגיורת, כי קהל גרים לא נקרא קהל, עי' יבמות ע"ו א, רמב"ם הל' איסורי ביאה פט"ז הל"א, ושו"ע אבה"ע סי' ה' ס"א.

 

ג. משיג על המנחת חינוך, שכתב דלכן המסרס אחר מסרס חייב, כיון דפעם הראשונה היה עליו שם סירוס, והרי לפי סברתו של המנחת חינוך היה צריך להיות הדין, שאין כל איסור במסרס את מי שנולד סריס, ולא נמצא כך בשום פוסק. הנה ההבדל בין סריס אדם לסריס בידי שמים הוא בזה, שסריס בידי שמים מותר לבא בקהל, משא"כ סריס אדם, אבל שניהם אינם ראוים להוליד, וא"כ הסוברים, שמי שאינו ראוי להוליד אין בו איסור סירוס, אין הכי נמי יסברו שבמקרה כזה של סירוס בידי שמים לא יהיה חייב. אבל המסרס אחר- המסרס צודק באמת המנחת חינוך, שכיון שהיה עליו שם סירוס חייב גם על הסירוס שלאחר זה.

 

ד. בדבר הנודע ביהודה ציין את דברי בן המחבר בהג"ה שם, שלשיטת התוס' אנדרוגינוס כן מצווה על פריה ורביה. הן אמת, שבהתחלת דבריו בהסתמך על פ"ד דמסכת בכורים כתב כן אבל בהמשך דבריו מפלפל בעצם המשנה הזאת, אחרי שנתגלו בה סתירות, ולכן אין זה כל כך פשוט, ובסוף ציין לעיין בח"מ סי' א סק"י.

 

 

 ה. ומה שכלל בחדא מחתא, איברי מין הן הזכריים והן הנקביים של האנדרוגינוס אין להתיר ביצוע הניתוח, רק במקרה של חולי וסכנה, אינני מסכים אתו. כי במקרה של סכנה בוודאי שאין כל שמץ של ספק שמותר, יען שזה קשור עם פיקוח נפש, אלא אפילו במקום שאין סכנה, כאשר יש צורך, יש להתיר דהרי עובדה היא שבאשה חשש האיסור קל אצלה בהרבה, מפני שאשה אינה מצווה על פריה ורביה, ומותר לה לשתות כוס של עיקרין משא"כ בגבר. ובצירוף השיטות, המקילות באנדרוגינוס ובמיוחד לשיטת ר' יוסי שאנדרוגינוס בריה בפני עצמה, יש מקום להתיר לבצע את ניתוח אברי המין הנקביים של האנדרוגינוס, אפילו לא במקום סכנה, אלא אם יש צורך בכך.

 

ומה שמסתפק, האם יש להעדיף במקרה דנן אשה רופאה שהיא תנתח במקרה הצורך, היות והיא אינה מצווה על פריה ורביה. הנה כבר העלה המנחת חינוך שם, במצוה רצ"ב, שאין הסירוס תלוי במצות פריה ורביה אלא בזה שאינו ראוי להוליד, ועוד הרי אשה מצווה על מצות לשבת יצרה, ונוסף לזה היא עוברת גם על לפני עור. ואף שבעל אמונת שמואל סי' י"ד, מביאו הפרמ"ג ביו"ד ס' ס"ב במשב"ז סק"א ס"ל דכל היכא דשרי לדידיה אינו עובר על לפני עור, אבל בנדון דידן גם לדידה אסור, ועוד שהדעה הזו אינה מוסכמת. אולם המהרי"ט בקידושין ל"ד כתב לחדש, דנשים אינן מצוות על לפני עור, כי האשה השווה לאיש לכל "עונשין" שבתורה, והרי על לאו דלפני עור לא לוקין, ברם עי' שו"ת מחזה אברהם ח"א ס" י"ב, שדחה את המהרי"ט הנ"ל.

 

בכל זאת ברור, שהאיסור הזה קל לגבי אשה בהרבה, בודאי יש למעט באיסורים עד כמה שאפשר.