הרב אברהם אבא פקטר
נישואין לבעלי תסמונת דאון -
הערות להצעת הנישואין
הרב שלמה אבינר במאמרו "ילדים עם תסמונת דאון"* דן בשאלת נישואין לבעלי תסמונת דאון (תס"ד[1]). רציתי להעיר כמה הערות על אופן הצגת השאלה והתשובה.
השאלה (כפי שנכתבה במאמר):
האם למרות סיכויי הפוריות הנמוכים של בעלי תס"ד יש לאפשר להם להינשא ולנסות לקיים מצוות פו"ר כשאר בנ"י?
להלכה לא קיים התר מעשי ללדת (ולקיים מצוות פריה ורביה) ללא נישואין[2]. אבל לגבי בעלי תס"ד הבעיה העיקרית איננה אם ראוי לאפשר להם להינשא, אלא, האם בעל תס"ד יכול להינשא לפי הדין? כמו גם האם מותר לו להינשא? והאם מומלץ שבעלי תס"ד ינשאו?
כמו כן נכתב בחלק השני של השאלה :
האם יש מקום להביאם בברית הנישואין כדת משה וישראל, ולו רק כדי להקל עליהם לקיים "זוגיות", וכדי למנוע פריצות בישראל של ילדי תס"ד?
מהשאלה אפשר להבין, שכפתרון לבעיות של צניעות הקיימות אצל בעלי תס"ד[3] יש להעדיף נישואין דחוקים על פני פתרונות אחרים.
לענ"ד קשה לקבל עמדה זו כפי שיבואר להלן.
מכיון שהנושא הנדון כאן הוא תס"ד בכלל ואין הדיון עוסק במקרה מסוים, עלי לסייג את הדברים בסייג ברור שקבע כבר החת"ס בתשובותיו[4] "הנה לדון בדיני השוטים א"א [אי אפשר] כ"א [כי אם] בראיית עיני הדיין המבין מה טיבו ומהותו, וא"א לברר בכתב מה עניינו וטבעו ומהותו וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עדות, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות... אך מה שנוגע לפלפל בהלכה ולברר שרש הדין ומקורו מש"ס ופוסקים אשמור לדבר..." כלומר ניתן לדון באופן תיאורטי בבעיות הנוגעות בדעת (למשל, מיהו שוטה ומהי שטות), אבל אין להסיק מהן מסקנה הלכתית, עד שלא נערך בירור ע"י הדיין או הפוסק תוך התייחסות של כל מקרה לגופו, ובפרט בבעיות הנוגעות בתס"ד, תסמונת שקיימות בה דרגות שונות ומצבים שונים, ואין בשום אופן ללמוד מבעל תס"ד אחד על אחר.
בכל זאת כדי לדון בבעלי תס"ד נגדיר כללית כמה מהמאפיינים שלהם. כפי שכתבנו, תס"ד קיימת בדרגות שונות. יש ביניהם אנשים שלומדים ועובדים יודעים ומשתתפים בענינים חברתיים כמעט כשאר בני האדם, ויש שסובלים מפיגור שכלי קשה עד כדי חוסר יכולת לתפקד אפילו בדברים הפשוטים ביותר[5], כך גם יש ביניהם שסובלים מבעיות חברתיות ורגשיות קשות[6].
בבעיות נישואין של בעלי תס"ד יש להתמודד עם שלוש שאלות עיקריות :
1. האם יש להם דעה מספיקה כדי להבין מהם קידושין ונישואין?
2. האם יש להם דין של שוטה שאין לו קידושין?
3. האם הם יכולים לקיים חיי נישואין בערכים מינימליים תוך שמירה על מחוייבויות ההדדיות ודיני ההלכה (למשל דיני צניעות)[7]?
דעת לקידושין
ברור ומוסכם על הכל שהמקדש והמתקדשת צריכים לדעת ולהבין את מעשה הקידושין ולהסכים להם.
הקידושין כפי שמבואר בגמ'[8] דומים לתהליך של קנין "האשה נקנית בשלוש דרכים... בכסף בשטר ובביאה...", ובהמשך הסוגיא הגמ' משווה בכמה נקודות בין דיני קידושין לדיני קנינים, כשם שבקנינים יש צורך בהבנה ובהסכמה הדדית של הקונה והמוכר כך גם בקידושין[9], וכפי שמסכם זאת המאירי בפרושו לגמ' ביבמות דף קיב: "וכן ידעת שבקידושין אנו צריכים לדעת המקדש ולדעת המתקדשת וכשם שאין האיש מקדש אלא לדעתו ולרצונו כך גם האשה אינה מתקדשת אלא לדעתה ולרצונה".
לבני אדם נורמליים יש הבנה ודעה מספיקה לקידושין, ולכן אם הם מסכימים למעשה הקידושין, הקידושין חלים. אבל אצל אנשים שאינם חסרי דעה או מפגרים לחלוטין, אלא בעלי הבנה מוגבלת[10] ופחותה מרוב בני האדם, קשה להגדיר מהו שיעור הדעת המינימלית הנדרשת כדי שאנשים מוגבלים אלו ייחשבו לבני דעת לענין החלת הקידושין[11].
יש לדמות במידת מה את הדיון בענין נישואי תס"ד לשאלה של נישואי מפגרים[12], הרה"ג משה מרדכי פרבשטיין שליט"א בספרו "משפטי הדעת" דן בדין נישואי מפגרים[13], ומביא את דעת רבנו ירוחם בשם הרמ"ה:[14] "מי שדעתו צלולה ומבין ומשיג דברים על בורין, אע"פ שדלה וחלושה, קידושיו קידושין גמורים וכן גירושיו. ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו ה"ז בחזקת שוטה ואין קידושיו קידושין גמורים".
ומבואר שם, שאע"פ שנראה מלשונו של הרמ"ה שגם מי שדעתו חלושה יכול לקדש, אין הכוונה למפגר שאינו מבין כלל מהם קידושין, ודאי שכדי להחיל קידושין[15] דרוש שהמקדש יידע ויבין את מעשה הקידושין (הדברים אמורים גם במתקדשת).
נראה שכמו במפגר כך בתס"ד לא יחולו קידושין אלא אם הוא יודע ומבין מהן קידושין. אבל כאמור קשה לקבוע מהי מידת הדעת וההבנה המדויקת שדרושה לבעל תס"ד כדי לקדש, ועד כמה צריך בעל תס"ד להבין במהות הקידושין[16].
ישנה גם סברא לומר שבעל תס"ד מצבו מורכב יותר מהמפגר (לענין יכולתו לקדש אשה), משום שהמפגר שדעתו קלושה ואינה כדעת שאר בני האדם, הוא לוקה באינטליגנציה וביכולת החשיבה שלו ואינו שונה בהכרח בעולמו הריגשי והאמוציונאלי[17], ולכן במקרה של מפגר או אדם שדעתו קלושה יש לומר כדעת רמ"ה שדעתו אפילו אם היא קלושה יש בה די כדי לקדש אשה (או כדי להתקדש).
אבל בעל תס"ד שונה מאדם נורמלי לא רק בתפיסתו ובהבנתו, אלא גם בתחומים פיזיולוגיים ברורים, ובעולמו הרגשי שהוא שונה מהנורמלי, ולכן יתכן שדינו כשוטה לכל דבר[18] ואינו יכול לקדש אשה גם לדעת הרמ"ה [19].
קיים הבדל נוסף בין מי שדעתו קלה וחלושה שדיבר בו הרמ"ה לבין בעל תס"ד. הרמ"ה עוסק באדם שלא נמצאו בו סימני שטות[20] ואין בו חשש כזה, אלא שיש ספק לגבי דעתו האם הוא מבין ויודע מספיק כדי להחיל קידושין. לאדם זה (כמו לכל בני האדם) יש חזקת פיקחות[21], כלומר חזקה שהוא נורמלי עד שיוכח שדעתו אינה כדעת אדם רגיל והוא שוטה. ולכן, אם דעתו קלושה אבל לא הוכחה שטותו, יש לומר שדעתו מספיקה לקידושין.
לעומתו בעל תס"ד שונה פיסיולוגית משאר בני אדם נורמליים ולכן אין לו חזקת פיקחות. שהרי רובם אינם פיקחים כשאר בני האדם אלא יש ביניהם כאלו שאולי הגיעו לרמה של דעה קלושה. לכן יש לבחון בזהירות רבה האם דעה והבנה זו מספיקות לקידושין[22].
שוטה בקידושין
לפי מה שפשוט בגמ'[23] ונפסק להלכה בשו"ע[24] שוטֶה אינו יכול לקדש (ושוטָה אינה יכולה להתקדש) לא מהתורה ולא מדרבנן. לכן אם נאמר שבעל תס"ד דינו כשוטה, ברור שאינו יכול לקדש.
אם ננקוט כדעת הראשונים[25] שהגדירו את השוטה רק במי שיש בו אחד מהסימנים שנזכרו בגמ' במסכת חגיגה, כלומר רק אם ראו בו אחד ממעשי השטות דלהלן: לן בבית הקברות, יוצא יחידי בלילה, מקרע כסותו, מאבד מה שנותנין לו[26], אבל אם אין בו אחד מאלו איננו מוגדר כשוטה על פי ההלכה[27], בעל תס"ד שבמקרים רבים אין בו אחד מסימנין אלו לכאורה לא ייחשב לשוטה. אבל כפי שביארו ה"שאגת אריה"[28] וה"נודע ביהודה"[29], אדם שאינו מסוגל בגלל חוסר דעה או הבנה להחיל חלויות בין אם זה בתחום הקנינים בין בתחום אישות, לענין זה שבו הוא חסר דעה, דינו כשוטה אפילו לסוברים שלענינים האחרים כמו לשאר מצות ואיסורים שבתורה ייחשב בן דעת[30]. ולכן גם לשיטתם אע"פ שבעל תס"ד במקרים רבים אין בו אחד מהסימנים שהובאו בסוגיה דחגיגה[31], יש עדיין לבחון האם הוא מבין מהם קידושין ונישואין.
ברור שלדעת הרמב"ם[32], ששוטה הוא כל מי שיש בו סימן משמעותי של שטות[33] וכלשונו : "אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים"[34], ולכן אפילו אם אין בו מהסימנים שהובאו בגמ' חגיגה דינו כשוטה לכל דבר, ודאי שיש מקום לומר שהתס"ד דינו כשוטה ולכן אינו יכול להחיל קידושין או כל חלות משפטית אחרת.
אין אדם דר עם נחש
גם אם נניח שיש לבעל תס"ד דעה והבנה מספיקה להבין את ענין הקידושין והכרוך בהם, עדיין עומדת בפנינו השאלה, האם זוג כזה (אפילו כאשר רק לאחד מבני הזוג תס"ד) יכול להתקיים ולחיות יחדיו, ולא יהיו נישואין אלו בבחינת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", כלומר מצב שבו בני הזוג נשואין להלכה, אבל אינם יכולים לחיות כבני זוג חיי אישות וזוגיות נורמליים[35]. הגמ' ביבמות[36] שואלת, מדוע תקנו חכמים קידושין לחרש ולא לשוטה? הרי שניהם אינם בני דעת, ולכאורה דינם צריך להיות שווה. מתרצת הגמ': "שוטה ושוטָה דלא קיימא תקנתא דרבנן, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת - לא תקינו רבנן נישואין"[37], וברש"י שם : "אבל שוטה אפילו בפקחת לשוטֶה ושוטָה לפקח אין שלום ביניהם וכ"ש שוטֶה לשוטָה".
ברור א"כ שחכמים לא תיקנו מסגרת של אישות לשוטה בגלל הסיבה הפשוטה שאין נישואין כאלו יכולים להתקיים.
בנוסף לכך נראה מדברים אלו, שחז"ל לא רצו בנישואין אלו[38] בשום אופן, אע"פ שבלי ספק עמדו לנגד עיניהם של חכמינו ז"ל יתרונות מסוימים העשויים לכאורה לנבוע מקיומם של נישואין אלו, אבל בגלל שעצם קיומם של הנישואין מוטל בספק בגלל מצבם המיוחד של בני הזוג לא תיקנו חכמים נישואין במקרה זה ואף ראו בזאת דבר שלילי שהרי "אין אדם דר עם נחש"[39].
ועוד נראה לומר מסברא, שלגבי בני זוג שחיי הנישואין שלהם יהיו בבחינת "אין אדם דר עם נחש" לא יחולו קידושין מהתורה גם אם יש להם דעת מספיקה כדי להבין מהן קידושין. משום שלא מסתבר שמצב של "אין אדם דר עם נחש" שחכמים ראו בו חסרון מהותי בחיי נישואין, לא יהיה בו חסרון מהותי לחלות נישואין מהתורה. שהרי התורה דרכיה דרכי נועם[40] ולא מסתבר שהתורה תאפשר חלות קידושין באדם שלדור עמו כלדור עם נחש[41].
גם בעלי תס"ד שהוקנו להם הרגלי קיום והסתגלות לחיים נורמליים (במידת האפשר), אע"פ שניתן למצוא ביניהם כאלו עם יכולת למידה מפותחת יחסית, וגם כאלו שיודעים לשמור על עצמם ועל רכושם והם מתנהגים באחריות במידה סבירה[42], בכל אופן בכל הקשור ליכולתם הרגשית והמחויבות הבין-אישית עדיין רב המרחק בינם לבין שאר בני האדם הנורמלים[43], ולכן סביר וקרוב לודאי שנישואין אלו[44] יהיו בבחינת "אין אדם דר עם נחש", ויתכן שלא יחולו קידושין לא מהתורה ולא מדרבנן.
מניעת פריצוּת
בענין מניעת פריצות וגרימת אושר וסיפוק לבעל תס"ד. הניסיון מלמד[45] שאין בנישואין כדי לפתור בעיות, בין אם אלו בעיות בצניעות או בעיות נפשיות אחרות. ההפך הוא הנכון, כשישנה בעיה של צניעות אצל בעל תס"ד היא לא תיפתר בנישואין אלא עלולה אף להחמיר (בפרט אם מדובר באשה). האם בן זוגו הבריא של בעל תס"ד אמור לשמור את בן זוגו החולה מפריצות כל ימיו?
ואין להוכיח מדברי רבי יצחק בגמ' ביבמות[46] שאסור לגרש שוטָה שמא ינהגו בה מנהג הפקר, האיסור שאסרו חכמים לגרש אשה שוטה הוא באשה שנישאה ונשטתה לאחר נישואיה, דוקא במקרה זה כשעל הבעל מוטל כבר חיוב, אמרו חכמים שאם בעלה יגרשה יש חשש שייטפלו אליה אנשים שאינם מהוגנים, אבל אין בכך המלצה להשתמש בנישואין "ככלי" למניעת פריצות[47], בפרט שעינינו רואות שאין הדבר כך, ולכן שב ועל תעשה נראה עדיף.
יש דרכים רבות לגרום לאושר ולסיפוק[48] לבעלי תס"ד מבלי להשיאם ואין במסגרת מאמר זה המקום להאריך בזה.[49]
הערות אלו נכתבו לעיון בלבד ואינן חלילה להלכה, ויש להתיעץ בכל מקרה לגופו עם רב ופוסק הלכה.
* אסיא נז-נח, 16-14, תשנ"ז.
3. אין ספק שקיימות בעיות של צניעות אצל חולי נפש בכלל. גם אצל בעלי תס"ד ידועים לצערנו מקרים לא מעטים של ניצול מיני ותקיפה על רקע זה. ראה גם ספר אסיא ח, עמ' 195 דו"ח ועדת שרשבסקי והערות העורך ד"ר מרדכי הלפרין שם.
5. ראה גם מאמרם של פרופ' ראובן פוירשטיין, פרופ' יעקב רנד, יעל מינצקר ופרופ' רונלד פ' שטראוס "התערבות סביבתית פעילה-משנה לקידומו של האדם בעל תסמונת דאון ולטיפוחו" מתוך הספר "כירוגיה פלסטית משקמת בבעלי תסמונת דאון, כחלק מהתערבות סביבתית פעילה" בהוצאת ש' זק. ראה גם מאמרים שונים בספרו של זיגפריד מ' פושל "לגדול עם תסמונת דאון, הדרך לעצמאות".
6. לדעת כמה מהמומחים כמו פוירשטיין ועוד (ראה גם הערה 5), החברה הכוללת בתוכה מחנכים הורים וגם אנשי מקצוע, "אחראית" במידת מה למצבם של בעלי תס"ד וכלשונם : "התפיסה המקובלת בציבור אחראית במידה ניכרת למצב של האדם בתס"ד, מצב נחות הרבה מעבר למה שמתחייב מהסטיה הגנטית, שממנה הוא סובל. האדם בתס"ד יוצר בסביבתו הקרובה והרחוקה מערכת ציפיות שלילית, לגבי כשריו השכליים ולגבי סיכויו להסתגל לתנאי החיים הנורמטיבים של החברה." אמנם מאמרי עוסק בשאלה הלכתית גרידא, ואין הכוונה למעט חס וחלילה בחשיבות הנסיון לשלב בעלי תס"ד בחברה ולהקנות להם יכולת הסתגלות שתוביל אותם במידת האפשר לעצמאות. אע"פ כן ראוי לציין כי למעשה, הדבר נתקל בלא מעט קשיים ועדיין רחוקה דרכם של רוב בעלי התס"ד לעצמאות או לשילובם בחברה כשאר בני האדם. לכן מבחינה מעשית אפשר לומר שהסיבות מדוע מצבו של התס"ד הוא כפי שהוא, חשובות פחות ממצבו בפועל, ההלכה המעשית רואה חשיבות רבה לתוצאה ולא לסיבות, אם כי אי אפשר להתעלם מהסיבות לחלוטין כפי שיתברר אי"ה להלן.
9. במקרה של הסכמה מתוך כפיה "תליוה וקדיש", ההלכה היא שקידושין שנעשו בהסכמה שנכפתה על האשה, אין הקידושין חלים (משום שאפקיענהו רבנן לקידושין כמבואר בגמ' בב"ב מח,ב). יש צד בפוסקים שאם כפו את האיש לקדש קידושיו חלים בדיעבד, וחכמים לא הפקיעו אותם אע"פ שאין זה הוגן לנהוג כך, משום שיכול לגרש את האשה בגט בעל כורחה. אבל מוסכם על הכול שצריכה להיות הבנה והסכמה וללא שני תנאים אלו אין הקידושין חלים בשום מקרה.
11. כמו"כ יש להגדיר עד כמה עליהם להבין את מעשה הקידושין והנישואין, משום שכדי להגדיר את שיעור הדעת הנדרשת לקידושין עלינו להגדיר תחילה מה עליהם להבין, שאלה זו דרוש לה דיון בפני עצמו.
12. אע"פ שיש כמה הבדלים בין המפגר לבעל ת"ד הדומה למפגר בזה שתפיסתו והבנתו מוגבלות והתנהגותו שונה משאר בני האדם.
16. בספר "משפטי דעת" בפרק ו' "המפגר מעמדו והלכותיו", דן המחבר בהרחבה במידת הדעה הדרושה למפגר ולשוטה לחלויות מצוות ואיסורים.
17. המפגר שונה מהנורמלי בכך שההבנה והחשיבה שלו חלשה מאד, אבל אין הוכחה שהוא שונה בעולמו הרגשי. אמנם קיימים מפגרים שסובלים מבעיות רגשיות קשות, אולם אלו אינם אלא תופעות נלוות מסיבות סביבתיות וכדומה שהפיגור עשוי להיות הגורם שלהם אבל ודאי אינו סיבה ישירה לקשיים בתחום הרגשי חברתי.
לעומתו בעל תס"ד שהוא "תופעה כרומוסומלית" יתכן שהשוני בתחום הרגשי חברתי הוא מהותי ונובע ממהות התופעה.
יש לציין שבמקרים רבים לא ניכר הבדל ממשי בין התנהגות המפגר לזו של בעל תס"ד.
ראה הערה 5, לדעת פיירשטיין ועוד, השוני הוא בגלל סיבות סביבתיות ולא מהותיות.
18. סברה זו מניחה שקושי רגשי חמור, או מערכת רגשות מעוותת שמשפיעה על האישיות עד כדי סיכון עצמי, או שהיא חורגת באופן משמעותי מהנורמות החברתיות, גורמת שבתנאים מסויימים יחשב אדם לשוטה. סברה זו מתבססת על כך שהסימנים לשטות שנמנו בגמ' בחגיגה ג, ב מתארים הפרעות נפשיות או בעיות רגשיות קשות ולא רק קשיים או מגבלות באינטליגנציה והבנה.
19. עיין לעיל, וכן להלן "שוטה בקידושין".
21. כך משמע בדברי הר"ש משפירא שהובאו בב"י אבה"ע סי' קיט', וכן בתשובת ה"זכרון יוסף" ב"אור הישר" סימנים י"א י"ב.
22. נראה שעליהם להבין לפחות את קנין הקידושין, את ההסכם הכרוך בקידושין ובנישואין וכן את החובות והזכויות והמגבלות ההלכתיות החלות על האיש והאשה.
25. רבנו אביגדור הכהן, מובא במרדכי גיטין פרק מי שאחזו, וכן בב"י טור אבה"ע סי' קכ"א, ור"ש משפירא מובא בב"י טור אבה"ע סי' קיט.
26. אדם זה הוא חסר מנגנון השרדות בעליל וזה אינו קשור בהכרח להבנה ודעת (אינטיליגנציה), אומנם פיגור קשה עשוי לפגוע באינסטינקט בסיסי של שמירת הגוף ורכוש, אבל הסתכנות יתירה ומיותרת ואיבוד ממון לדעת יכולים להיות גם בגלל מחלת נפש.
28. בסי' כז' מתשובת "אור הישר": " ואיכא למימר דדעת רש"י דהני דוקא הוי סימני שוטה ולא ד"א, מ"מ אם הוא שוטה לד"א (דבר אחר) חוץ מהני דפר"ק דחגיגה אע"ג דלא חשיב כשוטה לכל הדברים מ"מ לאותו דבר יחשב שוטה."
29. בסי' ל' מתשובות "אור הישר": היינו שאינו שוטה לכל הדברים אבל עכ"פ לאותו דבר שנטרפה דעתו בו ומשובשת תמיד בדבר זה, הא ודאי שלכל מה שנוגע באותו דבר הוא שוטה, וא"כ כל המצות השייכים לאותו דבר לא שייך בהו, ואף ששאר מצות שייך בהו דלכולהו שאר דברים חכם הוא".
35. חיי אישות במובנם הרחב והכולל, הם "מסכת" חיים משותפת בין בני זוג מגוונת ומורכבת, "השותפות" בחיי האישות שונה משותפות או מהדדיות הקיימת בין חברים או בין שותפים לעסק, בכך שהיא נוגעת בכל תחומי החיים, בשכל, ברגש, בצרכים, בהשקפה, ועוד. ולכן יכולת חשיבה ואינטליגנציה טובה אינם בהכרח ערובה לחיי נישואין מוצלחים, אלא נדרשת גם אישיות יציבה ונורמלית. מה שאינו כן בשותפות אחרת שבה הסכמים מוגדרים וחלוקת סמכויות ברורה עשויים להיות מספיקים לקיומה של שותפות מסוג זה.
37. אין בדברי הגמ' הללו כדי לפגוע בשוטים חלילה, אלא תיאור של סבל רב וסכנות הנובעות מחוסר אחריות וכו' שעלול להיגרם בנישואין כשאחד מבני הזוג שוטה.
39. בדברים אלו שהפכו להיות למטבע לשון של חיים עם בן זוג בלתי נסבל לחלוטין (ולפעמים סיבה זו מהווה עילה לגירושין עיין כתובות ע, א.), ביטאו חז"ל את דעתם הברורה על נישואין מעין אלו.
40. ובגלל סיבה זו שללו חז"ל בגמ' סוכה דף לא ע"א, את האפשרות שאחד מארבעת המינים יהיה סוג של צמח קוצני שנטילתו תיגרום צער לנוטל ולמקיים המצוה, ק"ו שהתורה לא תאפשר קידושין ואישות שהם בבחינת "דר עם נחש".
42. כך שנשללת האפשרות שיש בהם מג' הסימנים שבחגיגה שעיקרם גרימת נזק ואובדן לגופו של השוטה או לרכושו כדלעיל.
43. וזאת אע"פ שבעלי תס"ד נחשבים בדרך כלל לחברותיים וידידותיים, אין זו החברותה הנורמלית וידידותם עשויה להיות לטורח ולהפרעה של ממש. דעת הרב חיים ליפשיץ שליט"א (נמסר בע"פ בשיחה שקיימתי עמו): "בעל תס"ד בגלל היותו חברותי יוצר רושם מטעה של נורמליות, ואף שאנו עדים לתופעות הנראות ככשרון מדהים בתחום מסוים אצל בעלי תס"ד ושאר מפגרים, אלו הם כשרונות בעלי אופן מכניסטי השייך לתפקוד האוטומטי שאין מאחוריו שיקול-דעת, בחירה חופשית וחשיבה יוצרת, ומכאן גם שהם חסרים את היכולת להתפתחות, התקדמות ושיפור. אוליבר סאקס מתאר בספרו "אנתרופולוג על מאדים" (בפרק ילדי הפלא) מפגר (אוטיסט) בעל כשרון ציור נדיר לכאורה, ובכ"ז מודה שכשרון זה שנמשך שנים רבות נשאר סטטי ללא שגיאות אומנם, אבל ללא כל התפתחות או שינוי כלשהו".
[44]. ראה ספרו של זיגפריד מ. פושל "לגדול עם תסמונת דאון - הדרך לעצמאות", ומאמרו של ג'יין אדוארדס "מיניות, נישואין והורות אצל בעלי תסמונת דאון". דעתו של המחבר היא לאפשר לבעלי תס"ד חיים עצמאיים גם בתחום הנישואין, וזאת בעיקר בגלל תפיסת עולם ליברלית ופתוחה הרואה בנישואין, מיניות והורות כמרכיבים בסיסיים בזכויות האדם, דעה ותפיסת עולם אילו אינן תואמות את ההלכה, מה גם שלדבריו אין ניסיון מוכח מספיק בתחום זה, ומהמקרים הבודדים שהוצגו במאמרו ניתן להסיק מסקנות שונות.
45. בעיקר מתוך נסיונו של הרב חיים ליפשיץ שליט"א העומד בראש מכון "סדנת אנוש", במכון זה נבדקו ותודרכו אלפי זוגות בתחומי אישות שונים.
47. גם המקרים האחרים בהם הגמ' ממליצה על נישואין כמניעה לפריצות אינם דומים למקרה בו אחד מבני הזוג הינו בעל תס"ד.
[48]. לא בתחום המיני.
[49]. מאמר זה העוסק בתחום הלכתי, אסור שיגרום חלילה לריפיון ידיהם של העוסקים במלאכת שיקום, תמיכה והפעלה של בעלי תס"ד, להפך, יש לחזק את ידיהם ולברכם בהצלחת ניסיון שילוב בעלי תס"ד בחברה.