האתגר שברפואה החלופית

לאונרד ליבוביץ,

מח' לרפואה פנימית ב', בי"ח בילינסון, פתח-תקוה

 

מספר הפונים אל הרפואה החלופית גדל והולך [1 ]. נתיביה השונים: הומאופתיה, נטורופתיה, רפואת-צמחים, רפלקסולוגיה, אקופונקטורה, מקבלים לגיטימציה ע"י איזכורים תכופים בעיתונות ובטלוויזיה. אוניברסיטאות מציעות קורסים ברפואה חלופית. לא ירחק היום ובו תבוא הדרישה להכיר בה כצורת ריפוי לכל דבר לצורך ביטוח רפואי (כפי שהדבר קורה בגרמניה). התגובה של הרופאים, כפרטים וכקהילה, מגומגמת. כשחולה מוסר לי, כי הוא עומד לפנות למרפא, אני שואל לפרטים, מוודא כי לא יפסיק את הטיפול המקובל, ומסיים במעין "אם לא יועיל לא יזיק"-. לעיתים אני מנסה לברר מה ציפיותיו מהרפואה החלופית, כיצד הוא מיישב את ההסברים, שקיבל ממני על מחלתו עם ההסברים של ההומאופת או הנטורופת. תגובתם של חבריי דומה. מיעוטם מגיבים בשלילה מוחלטת. יש מספר בתי-חולים בהם נפתחו מירפאות "חלופיות". אני מניח, כי המניע הוא משולש: ניסיון להרויח כסף בתקופה דחוקה למערכת הבריאות: סקרנות אמיתית - האם ניתן לעזור לסובלים כדרך זו; ומתן טיפולים חלופיים תחת פיקוח רפואי. עיתון "הרפואה" פרסם סקירות ופרשות חולים מתחום ההומאופתיה [2 -4 ].

המשותף לכל התגובות הללו הוא חוסר התמודדות אמיתית עם הנחות הקוד של הרפואה החלופית ושל הרפואה המדעית. כעת הזמן להתמודדות כזו: יתכן, שבעוד מספר שנים הריפוי החלופי ישתלב עמוק מדי במארג החברתי מכדי שנוכל לדון ביסודותיו ולהגיע למסקנות מעשיות. מטרת מאמר זה היא לציין מספר נקודות בהן הרפואה הנהוגה והרפואה החלופית מתנגשות. ייתכן, שהרפואה החלופית מעמידה כפנינו אתגר שיעזור לרענן את הרפואה המדעית ואת הטיפול בנזקקים לשירותינו.

 

הנחות יסוד

הנחות היסוד של הרפואה החלופית הן כלים של מאגיה אנתרופוצנטרית (ממוקדת באדם). תרופה הומאופתית היא מיהול כמעט אין-סופי של חומר המביא בריכוז גבוה (על-פי התורה ההומאופתית) לתסמינים דומים לאלה של החולה. שתי ההנחות: שהממיס "זוכר" תכונות של החומר שנמהל בו עד שריכוזו אפס ושהציר סביבו סובבות תכונות החומר (מרוכז-מזיק, מהול-מועיל) הוא האדם: לא ניתנות להתאמה לתוך אף מסגרת של המדע העכשווי. לעומת זאת, הן תואמות היטב חוקים מיבניים של מאגיה ומיתוס [5 ].

רפואת צמחים מניחה, כי לכל מחלה תרופה בעולם הצומח: וכי תרופה מן הצומח נבדלת מתרופה "קונוונציונלית" בכך, שאין לה השפעות לוואי. המדע בן ימינו יתקשה לכלול אבחנה בין עולם הצומח לעולם הדומם שכוונה מראש כלפי האדם. הנחת-בסיס ברפלקסולוגיה או באירידיולוגיה היא, כי כל חלקי הגוף מיוצגים בכף הרגל (או באישון העין). אין דרך בה נוכל להסביר תופעה כזו ברפואה המדעית. הנחות אלו מתאימות לכללים מאגיים (ומיתיים): השלב משתקף בכל חלקיו: קיימת אחדות אחת מתחת לפירוד: הפירוד הוא אשליה והאיחוד אמת בסיסית.

אין לי דבר נגד חוקים מאגיים או מיתיים. הם משקפים קרוב לוודאי מיבנים אמיתיים של הנפש: בגלל זה מיתוס מעורר בנו הד כה עמוק. אך איני מאמין, כי היקום סביבנו מתנהג על-פי כללים אלה. אני מתקשה ליישב אותם עם הכללים של המדע. המדע אף הוא אינו אמת צרופה ואינו מתיימר להיות כזה. הוא דגם המנסה להסביר את המציאות, והוא מקובל עלינו כל עוד אינו נסתר ע"י תופעות המציאות [6 ].

האם ההבדלים בין שתי הגישות קיצוניים כל כך? הרי גם באימונולוגיה אנו מוהלים חומרים למיהולים זעירים כדי לגרום לדה-סנסיטיזציה. רבים מחומרי המרפא שלנו מקורם כצומח. הפעולה דומה, אך הדגמים שביסוד הפעולות הללו שונים לחלוטין. כדאי לבחון כל תחום של הרפואה החלופית: היש בו מן המועיל? אך הנחות היסוד של המיבחן הזה צריכות להיות מדעיות ולא מאגיות.

רופא העוסק ברפואה חלופית או מוסד רפואי הנותן חסות למירפאה כזו, מוטב כי יבררו היטב לעצמם, האם אכן הם מאמצים את הנחות היסוד המאגיות של הרפואה החלופית.

 

טענת האמפיריציזם

אחד הכלים החזקים שבידינו הוא המיבחן המבוקר (ורצוי כפול-הסמיות) לבחינת טיפול חדש. המתודולוגיה של המחקר המבוקר אינה כוללת הנחות יסוד. ניחן לבחון בו כל צורת טיפול, כל תרופה, ואין זה משנה מה ההנחות שמאחוריהם. מדוע איפוא לא נבחן כך את ההדופות ודרכי הטיפול של הרפואה החלופית אחת לאחת [7 -9 ]? או כטענה השגורה בפי המרפאים החלופיים: כיצד נתרשם שהדבר אינו יעיל עד שלא ניסינו אח זה?

תרופות רבות שלידינו מקורן בניסיון אמפירי. אך גדולתה של הרפואה בת-זמננו היא, שכל טיפול שרופא מציע לחולה, מסתמך על שלושה יסודות: הניסיון האמפירי (רצף בצורת מיבחן מבוקר); הבסיס המדעי: הסבר לפעולתה של התרופה המעוגן בפתופיסיולוגיה: וההכרה האישית של הרופא שהתרופה יעילה ובטוחה בחוליו. לעיתים היסוד הראשון והשלישי כה מכריעים עד כי פיענוחו של היסוד השני נדחה. דוגמה לכך היא השימוש בקולכיצין לטיפול בשיגיון: משך שנים השתמשנו בקולכיצין בצורה אמפירית, מבלי לדעת מה הבסיס הפתופיסיולוגי לפעולתה, אך גם מבלי לוותר על ניסיון לברר את הבסיס הזה. עתה מתבררת פעולת הקולכיצין על קולטנים בממברנות של ניטרופילים.

הוכחה אמפירית לטיפול החורג בעליל מהמסגרת המדעית אינה הוכחה. במוזיאון לובר בפריס מצוי אחד המיבחנים האמפיריים הראשונים בעולם. הבבלים ניחשו את העתיד עפ"י הקרביים של בהמת-קרבן. בלובר מצויים דיגמי חימר של כבדי קורבנות עם הכיתוב: "כבד החיה שהוקרבה לפני הקרב של נבוכדנצר השני בעילמים". זוהי בדיקה אמפירית של הנבואה הגלומה בכבד כנגד תוצאות הקרב, עם תיעוד מדעי. אך ברור שגם אם במאה מקרים ינבא הכבד של חיית-הקורבן את תוצאות הקרב, לא נקבל את השיטה כנכונה, אלא נטען, כי יד המקרה (או יד הכהן) הטו את התוצאה. זאת מכיוון שאין שום דרך לשלב תופעה זו בדגם המדעי המסביר את המציאות שמסביבנו. כך גם הרפואה החלופית: אנו יכולים לבדוק בצורה אמפירית דרכי-ריפוי, שאינן חורגות בעליל ממסגרת הרפואה המדעית. אין טעם לבדוק תרופות הומאופתיות, כי אין שום דרך לשלבן במסגרת הרפואה המדעית. הבדיקה האמפירית לבדה לעולם אינה הוכחה.

 

טענת חוסר השפעות הלוואי

מכיוון שהתרופות החלופיות הן "טיבעיות", אין להן השפעות לוואי בעוד שהתרופות הקונוונציונליות "מרעילות את הגוף". טענה זו משתלבת היטב עם הכמיהה לטבע והדאגה לאיכות הסביבה המאפיינת את החברה המערבית.

עובדתית טענה זו מופרכת: כלכל תרופה, גם לתרופות של הרפואה החלופית השפעות לוואי. התבשרנו על פגיעות בכבד ונפריטיס אינטרסטיציאלי בעיקבות נטילת תרופות טיבעוניות [10 -17 ]. איבחון הפגיעות היה קשה, מכיוון שלעיתים קרובות אריזת התרופה לא פרטה מה נכלל בה, ולעיתים לא היתה התאמה בין הפירוט לתוכן האריזה [18 , 19 ]. חולת כליות אושפזה במחלקתנו עקב היפונתרמיה קשה בעיקבות טיפול בצום, שנרשם לה ע"י רופא טיבעוני. לנו הדבר ברור: אנו מצפים שלכל תרופה (בעיקר אם היא יעילה) תהיינה השפעות לוואי. הטענה בדבר חוסר השפעות הלוואי היא חלק מהנחות היסוד של הרפואה החלופית: זהו 'חוק 'סוד' שתרופה מן הטבע נועדה לרפא בלי להזיק.

פעם אחר פעם נדהמתי לראות, כיצד חולים מנקים את המרפא ברפואה החלופית מכל אשמה להשפעות-לוואי או לכישלון טיפולי. חלק מתופעה זו מוסבר ע"י הקשר הטוב שהמרפאים יוצרים עם הפונים אליהם, קשר שהרופאים נכשלים בו לעיתים (ועל כך להלן). תצפית דומה דווחה ממערב-אפריקה: המרפאים המסורתיים חופשיים מאשמה לכישלונם, כיוון שמחלות נגרמות ע"י כוחות אנימיסטיים, חיצוניים, שכוחם גדול משל המרפא ואין להאשים אותו אם עשה כמיטב יכולתנו ונכשל.

 

"הרפואה החלופית היא הוליסטית"

זו טענה שמרבים להשמיע מרפאים ברפואה חלופית, ואנשים שנזקקו לשירותיהם: "הרפואה הקונוונציונלית מתייחסת רק לתסמינים/לחלקים של הגוף/לגוף, אך לא לנפש. הרפואה החלופית לסוגיה היא הוליסטית ומתיחסת למכלול כולו."

טענה זו קשה לאימוץ: מישהו המטפל ומאבחן רק על-פי כפות הרגליים אן רק על פי קצב הדופק, בא לטעון כלפינו, שאיננו 'הוליסטים' מספיק. הרי הרפואה המדעית שואפת לדגם המאחד את כל פעולות הגוף והנפש. אנחנו מחפשים חוקים החלים על האדם והיקום כאחד. הטיעון הופך להיות ברור כאשר מביאים בחשבון את הנחות היסוד של התורות החלופיות: הכלל המאגי שהשלם משתקף בחלקיו, שקיימת אחדות - אמת אחת - מתחת למציאות. על כן אם נתרכז היטב בפרט אחד (כף הרגל למשל) יש לנו סיכוי טוב להגיע לשלם.

אחדות מהתורות המגיעות אלינו הרחיקו לכת מעבר למאגיה אל כוחות אנימיסטיים. הטיפול (כמו השמעת צלילי פעמונים טיבטיים) נועד לגרש שדים. ושוב ברור מדוע הרפואה הקונוונציונלית מטפלת רק בתסמינים: הסיבה לדלקת הריאות הוא השד. ואם תטפל באנטיביוטיקה, אתה מטפל בתסמין. נגינה בפעמונים תגרש את השד והעקור את הבעיה משורשה.

הרפואה המדעית היא הוליסטית גם מפני שהיא לוקחת על עצמה לטפל בכל המחלות, בין אם המחלה היא סרטן או נזלת: והיסוד בטיפולים אלה הוא אחד. רוב המטפלים ברפואה החלופית מדירים רגליהם (ובדין) ממחלות קשות. הם עוסקים לרוב בתלונות כרוניות, שמהלכן גלי. או במחלות החולפות ממילא ללא טיפול.

אם נתעלם מהנחות-היסוד נתרשם, כי יש אמת כלשהי בטענה זו המופנית כלפי ציבור הרופאים. לא בהפנייתה אל הרפואה המדעית כשיטה, אלא אל הרופאים עצמם. לעיתים קרובות אנו כה טרודים ועייפים, עד שנעדיף להתייחס לתלונתו של החולה - ורצוי שתהא מדוייקת ככל שאפשר, ותאפשר קביעת אבחנה מהירה - מאשר אל החולה כאל אדם שלם. אך זהו כישלון של רופאים במערכת עמוסה, ולא של הרפואה כשיטה.

 

הטענה ההיסטורית

מרפאים ברפואה חלופית מרבים להסתמך על דרכי ריפוי סיניות או הודיות עתיקות-יומין. "מה שהיה טוב לסינים (או להודים, או לטיבטים) משך אלפי שנים, בוודאי יהיה טוב גם לך". קל להפריך טענה זו. הודו וסין היו ועדיין הן מדינות עם תוחלת-חיים נמוכה, מוכות נכות וחולי.

"הטענה ההיסטורית" מוכיחה את ההיפך: כיצד התבוננות אמפירית של אלפי שנים לא לימדה כמעט דבר. עד לפני מאה שנים היו הכלים היעילים בידי הרפואה מעטים ומוגבלים. פעולות "רפואיות", כגון הקזת דם, הזיקו והמיתו חולים. הרפואה החלה להועיל מהרגע שהלבישה התבוננות אמפירית מדוקדקת על השלד של דגם מדעי יעיל.

 

טענת המונופול; הטענה הכספית

אחת הטענות המופנות אל הרופאים היא שהם מנסים לחסום את גישת החולים אל הרפואה החלופית כדי לשמור על מונופול. טענה זו חמורה מפני שחירות הבחירה וחופש על גופו ורכושו של האדם הם כללי-יסוד מוצהרים בחברתנו. ובכל זאת קיימים חוקים שהרשות (בעצת הרופאים) כופה לטובה בריאות הציבור: ר' חוק איסור עישון במקומות ציבוריים, או איסור לשימוש בסמים. משמע, יש חוקים השוללים מהפרט זכויות מסוימות כדי למנוע פגיעה באחרים או בו עצמו.

הרפואה החלופית חשופה לכל הבוחר להתעסק בה. חלק מהמרפאים אינם נקיי-כפיים (לדוגמה מרפאים שמיטות הטיפול שלהם ולא כפות ידיהם מזרימות הלם חשמלי דרך החולים). לנזקקים לשירותים חלופיים חייבת להנתן הגנה שבחקיקה. מכיוון שהרפואה החלופית היא תחום כה רחב (מהומאופתיה ועד להריגת יונים פולחנית כרי לרפא צהבת) יהיה קשה לקבוע כללים לגבי מה מותר ומה אסור. התשובה לדידי היא ברורה: חייבים לחול על כל תחומי הרפואה החלופית אותם חוקים נוקשים שאנו מחילים על הרפואה המדעית. על הרופאים חלה חובה פוזיטיבית כזו. החובה חמורה שבעתים כלפי ילדים המופנים ע"י הוריהם לטיפול חלופי תוך הזנחת טיפולים מקובלים ויעילים [20 ], לעמור כמתבונן מהצד, אובייקטיבי לכאורה. כאשר נעשים דברים העלולים לפגוע בחולה, הוא בניגוד לשבועת הרופא.

חלק גדול מהמרפאים ברפואה החלופית מציגים את עצמם כאידאליסטים: נושאי הדגל של גישה בריאה יותר, "ירוקה" יותר, לא למטרת רווח. הם נוטים לשכוח ולהשכיח, כי הפנייה אל הרפואה החלופית היא יקרה. יותר יקרה מאשר אל הרפואה הקובנציונלית [1 ], בעידן בו ברור לכולנו שהתקציב שמדינה יכולה להקדיש לבריאות תושביה הוא מוגבל, וכי הוא צריך להתחלק במודע על פי מדדים ברורים. חייבים לבחון את שאלת העלות מול התועלת של הטיפולים החלופיים.

 

מדוע אפוא פונים כה רבים לרפואה החלופית

התשובה, שחלק גדול מהציבור מחפש פיתרונות-קסם, המבטיחים ריפוי מאגי ללא השפעות,לוואי, פותרת אותנו מכל התמודדות, ההצלחה של הרפואה החלופית למשוך אליה נצרכים מעידה גם על כשל שלנו. יש לנו מה ללמוד מהמרפאים ברפואה החלופית:

1) הפונה אל הרופא מצפה למזור לתלונותיו. הפארדיגם המקובל הוא להאזין לתלונות החולה כדי להתמקד מוקדם ככל האפשר בשאלות משמעותיות באנאמנזה; כדי לערוך בדיקה גופנית ובדיקות מעבדה מתאימות; כדי לקבוע אבחנה; כדי לטפל, לרפא או להקל; התלונה של החולה נחשבת חשובה רק כל עוד היא מהווה חלק מהשרשרת הזו. מכאן, שלעיתים קרובות הרופא המטפל והחולה מגדירים לגמרי אחרת את הבעיה או התלונה העיקרית. משך הזמן שהרופא מאזין לתלונת החולה הוא קצר. הוא מנסה להנחותו, מהר ככל האפשר, לכיוון אנאמנזה 'רלוונטית'. חולים עוברים בדיקות בגלל "תרומבוציטופניה" או בגלל "מימצא בכבד" מבלי לקבל מענה של ממש לתלונותיהם. גרוע מזה, לעיתים במהלך הבדיקות נשכחות תלונות החולה כליל.

יש ואדם סובל מבלי שנמצאה סיבה "רפואית" לסבלו, כאבי ראש, דפיקות,לב, סחרחורת, כאבים "לא-אופיינים" בבית-החזה הן תלונות תכופות, ובדיקות לרוב אינן מעלות "סיבה" לתלונות (להיפך, דרוש לפעמים אומץ לב כדי להספיק את מהלך הבדיקות שאינן מועילות לחולה, אלא רק מטרידות ומכאיבות לו). אין לנו פיתרונות טובים לסבל הזה: מה גורם לתלונות הללו? כיצד ניתן לעזור? מלבד הבטחה רפה ש-"לפחות הבדיקות בסדר". משפט שהפך לבדיחה "הבדיקות בסדר, אבל אני לא", לא בא כדי להדגים עד כמה שהחולה טרדן, אלא עד כמה רופאו מנותק ממנו.

בכל ענפי הרפואה החלופית מושם דגש רב על תלונות החולה ועל הקשבה למסר שלו. עלינו ללמוד מכך; להאזין מבלי להדריך; ללמוד שסבל ומחלה אינם היינו-הך; לפעול בד בבר הן לאיבחון המחלה והן לפתור את תלונות החולה. עלינו לשאול לא רק 'מה ממית את חולינו והאם ניתן למנוע זאת?' אלא גם מה סיבת סבלם והאם ניתן להקל עליהם.

2) מגע טיפולי לא חייב להכאיב. בפנותו לרופא או למרפא, מעניק לו החולה זכות לנגוע בגופו. הרפואה החלופית מנצלת זאת בדרכים רבות לטובה: עיסוי כפות-רגליים, עיסוי בשמן, מגע חם ותומך נעים ומרגיע גם אם אינני מאמין, כי יש בכך מרפא למחלה כלשהי. אנחנו הפכנו את כל המגע הרפואי עם החולה למכאיב או מטריד: מרבית הבדיקה הגופנית אינה נעימה; דקירות המחט, צילומים עם חומר ניגוד מכאיבים. עלינו לאמץ את המגע הגופני המיטיב לתוך הרפואה - מבלי ליחס לו סגולות שאין בו, ותוך זהירות (כמפני אש) מניצול המגע לצורכי המטפל ומהתייחסות חסרת-כבוד למטופל. מן הצורך להימנע מלהכאיב לחולה, אלא אם יש בכך ממש משום הכרֵחַ. עם מעט מחשבה ניתן למנוע הרבה דקירות מחט ובדיקות מכאיבות.

3) החולה חייב לקבל הסבר שיחצה את הפער בינו לבין הרופא. אני נתקל לא פעם כחולה הטוען ש"לא הסבירו לו דבר", למרות שהרופא המטפל ישב ודיבר אתו זמן ממושך. אבל ההסבר "לא עבר", לא התקבל. המושגים שהרופא השתמש בהם היו זרים. הוא התיחס למאמצים שנעשו לשלול מחלות שלחולה לא אכפת מהן - הרי אין לו אותן - ולא התייחס לתלונות החולה; או שהסתתר מאחורי מסך של סלנג רפואי-לועזי כדי לחפות על חוסר הביטחון שלו. המרפאים ברפואה חלופית נותנים הסברים. ההסברים הם ברמה המאגית. אך הם טורחים שיקלטו אצל החולה. צר לי כי אין בידי האוכלוסיה (וגם לא בידינו) כלים מספיקים כדי להבדיל בין הסבר שמבוסס על מדע (על אותם הכללים שבזכותם אנו נוסעים במעלית או טסים במטוס בביטחה) ובין הסבר המבוסס על מאגיה. חינוך נכון, גם בתחום המדעים, וגם בתחום המיתוסים, היה עוזר.

החשוב מכל הוא להסביר לחולה את אשר אתה יודע; לוודא, שהרופא והחולה משתמשים באותם מושגים, ושהמסר עבר; ולענות לשאלות החולה בלי לשפוט: זו שאלה משמעותית וזו לא. צריך להשקיע בכך מאמץ חינוכי: ללמד סטודנטים ורופאים צעירים כיצר לדבר עם החולה ומשפחתו.

4) שינויים בהרגלי חיים, בתזונה, פעילות גופנית, הם נושאים חשובים ברפואה חלופית. אנו יודעים פחות מדי על נושאים אלה, ואיננו משתפים פעולה עם אלה שיודעים. השאיפה לבריאות אינה רק נחלתו של הרופא, אלא גם של האחות, הדיאטטיקאי/ת, הפיסיותרפיסט/ית, וכדאי ללמוד לעבוד כצוות רב-תחומי.

אלה אחדות מהבעיות של הרפואה הקונוונציונלית הדוחקות חולים אל המרפאים ברפואה החלופית. יש ברפואה החלופית דבר נוסף: הבטחה למעשי-פלאים. אם באמת המאגיה פועלת, האם לא נוכל לשלול את קיום המוות והמחלה? האם לא נוכל להתחמק מהגורל המשותף לכל יצור חי: שסופו סבל ומוות? הרפואה המדעית אינה מתימרת לכך: היא מניחה לפונים אליה את ההתמודדות עם פחד החידלון, מתוך כבוד לחולה, לשיכלו ולאמונותיו. את הכבוד הזה עלינו להדגיש.

לסיכום, ההתמודדות עם הרפואה החלופית ניחתה עלינו בתקופה קשה לרפואה. כמות הידע והטכנולוגיה שעל הרופא ללמוד ולהפנים, היא עצומה. העבודה היום-יומית כמעט קשה מנשוא. רופא משפחה בודק מדי יום עשרות חולים. המחלקות לרפואה פנימית עולות על גדותיהן. אנחנו נמצאים במאבק מתמיד לגמור את הבירור או את הטיפול כמה שיותר מהר כדי לשחרר את המיטה לחולה הבא. דוחקת בנו הרגשה, שאם נעצור לרגע לבצע דברים שאינם הכרחיים, יתמלאו המסדרונות מיטות וחדרי המיון יגלשו על גדותיהם. על כן אנו מצמצמים את הפעילויות שלנו למיקס הכרחי ומקריבים את הזמן שמוקדש להאזנה, להסבר ולתמיכה. אנחנו נדחפים לכיוון דיכוטומיה ההופכת אותנו לטכנאים טרודים, שאין להם זמן. או יכולת לאמפתיה; ואת המרפאים ברפואה חלופית (בין השאר) לתפקיד המאזין, המטפל האמפתי. אם הם ממלאים תפקיד חיוני כזה, עליו ויתרנו, אין טעם להתמודד עם הנחות היסוד שלהם.

זהו פיתרון שגוי בעליל. עלינו לאמץ חזרה את החלק הזה של הרפואה, ללמוד וללמד אותו. רפואה מתקדמת פירושה גם קיום זמן מספיק המוקדש לשיחה עם חולה, ומקום מכובד לעשות זאת. ולא רק השתלת כבד. נתח מתקציב הבריאות צריך להיות מוקדש לשיפור הוויעוד בין רופא לחולה, ולחינוך סטודנטים ורופאים כיצד לממש זאת, גם אם הנתח הזה יבוא על חשבון שיפור טכנולוגי כלשהו.

כשנממש זאת, נוכל לענות ביתר קלות תשובות עקרוניות לרפואה החלופית. אפשר לבחון את דרכי-הריפוי החלופיות אם ניתן לנסח היפותיזות המכלילות אותן במסגרת מדעית. ולוּא רק בשוליה. עלינו להדגיש הדגש היטב: שיטות-ריפוי המבוססות על מאגיה בלבד פסולות ומזיקות.

 

ביבליוגרפיה

1. Eif,-tthry D.II. A?uhv RC.F)~ster C d ul. Uneon,entionul mcdicinc in ~hc Onitkxl Stutcs. Prevulenve. k[(sts. ana putterns of -52.h24 :328 ;1993 .usc. X Engl ( Slkxl

2. Al"taur.ll.Trcutment olli.yer ol unkMmn origin by homcoputhy 317-20. :b2l :1994 .Harctimh

3. oherhmar .I(. .tl)rrk)t~its R. lli.im""r Z d ul. SVouna he;~ling by 79-82. :123 :1992 .l(,tn~copathic

4. silika( ailttti)(n in micc. Hurefuuh .ll"rnr".tI. Hon(eoputhy ; supplemenu~U to meakal treutment. -9.lhO :122 :1992 .Harcutjh

5. leti-Srrutus ).. Thc Ruvv unO the CtwkeO: Introduction to u .Seicncc of Wl?thology. Penguin Btwks. Harmonauvorth. UK

   1986.

6. :P)fm-r KR. Objksttive KnouIkxlge An Evolutionary Approuch 1983. .Oxlord tnirvrsity Press. Osti(ra

7. KIeUrre" J. Ai?ips

:l199 .(~S8 .hild P d rer Ri)v G. Clinicul triuls or homeopathy) 3126-23. :302

8. Virr)wrr )/fS d Rk~lurrds)"r PS. Tbe evaluution of tberapcutic 1-13. :24 ;1986 .acupuncture:

9. conk?tpts;~t(d n(cthods. p;~in :1994 .Ra. Plawbf( and c)(n(ptksnc~(tary mkslicine. Lancct ) ??3J)t

1279-82. :344

10. lht /lll- Oh Gf. llruaigt)t" R.l )t ul. Chinesc herhal mkxlicine/ 211-2. :5 rch lnt Slcd. IWF: I1; 11. inaaksd 11. ucutc rcnal n~ilarc Pilhury Pl. ti"h' SIA' d .Ihrys(? NJ. Vtcrbul mkxli-inc und loxic 432-3. :1117

12. ;4hcpatitis. N Z Mcd (. Ppl tiwl/ GM. lS.trvrk' I.;IL N)!it)'r SE & al. Acutc hcpalilis~ asgWiutksl whh

13. tbc ).hi~tkse hcrhal pr)xhKt jin hu huan. Ann htt 729-35. :121 :4Mkxl. IW

14. lh)tlogic~11.ww". H. I iuuhw II)tr)h. A A al)9 iw1 .Ixpltk.rru.v Sl aspksts uf a ncwly klk?Kribkxl ucphntpnhy rch~lkxl h~ lhc prolongkst .Nfl72-I :4'_ ;usc ~tl ) hink~c hcrbs. Ant ~ Fi)hKy lWs. PWN Li I.F: Zluw J )V li Sl. tisanthk"natous drug crapli~"t duc lo hineyc hcrhal mkxlicincs st~?ticnlh~g

15. k?~p~~IC aml huoxucxia~~ya~i') 252-3. :VU: Sl'1 .tn~acl lhnnali~is1) .pill

Iiwh)"uefluw~ JI.. lh.ppk.re".v At. lK~hw)"ry )'d al. Rapidly pr,(grcsSiw intcrstiti;tl renal librt~sis in y)Y~ng womcn: asg(viati)m :3(W1 .with slhnming rcghncn incluOing Chincsc bcrhs. Vtnk~t

 387-91. :91

16. l:r"r"""rri Y. lyhk""r" E. I:vuwtnt K d al. An ;tdult cusc )~f .Fankx(ni syndromc duc to ;t mixturc of Chinksc crude drugs

.UI37-bS: I :1993 .Ncphron

17. lid ff. a"r PP. (iu"rg K d al- CaraiOtOXikity uhcr uksiaental 1254-6. tUk3 :1992 .hcrb-induksxt aconitc maion~ng- Lancct

18. flrher""t t(J. Rtrsrht Alll d Rr)ist)!tl J: Nksd for corrksl 637. :l4S :3idcntifik-athm of hcrhs in hcrtml p(i""(i~~e. Lamss. IW

19. fs"r I)~ ~ h"hbc hkvhn~l ~nkslicinc kmmOUnagCd?3hthh")"r J I d tl) .prkseri ption of antiinlh~mmutory drugs. cenicoslen(iOs. n"d kad

 7.o12 :Arthritis Rhcum- tWI: M

20. liur AL Inddvcncnt child health ncelcct by prefcrcnks ol . :122 :1992 .homeopa~hy to convvntional mcdicinc. Harcfuah 19546-