הרב משה מרדכי פרבשטיין
משפטי הדעת
פרק ב'. השוטה לדבר אחד
רוב מקרי שיבוש הדעת ומחלות הנפש אינם מגיעים לדרגה של שיבוש דעת מוחלט. קיים מצב שכיח בו השיבוש או ההפרעה, מתבטאים רק בדבר מן הדברים, בחלק מוגדר של ההתנהגות, ובשאר הדברים נראה שהאדם נוהג כבן דעת.
עניינו של פרק זה לדון בשוטים מסוג זה, מה דינם, האם נידונים כשוטים לכל דבריהם, או נידונים כבני דעת, ושמא לגבי דינים מסוימים נידונים כשוטים, ואילו לגבי דינים אחרים ידונו כבני דעת.
נביא כדוגמא תיאור מצב כזה, כפי שמופיע בשו"ת חכמי פרובינציה (סי' נ"ז)
"מזה שתי שנים מהומות דמיונות יבהלוהו תמיד, מדמה שיש אנשים בבטנו ויפחידוהו", כתוצאה מכך נמנע משלשה דברים, אינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו ישן על מיטות, "כי לפי מחשבתו הבשר והיין יגדילו חוליו, ובהיותו שוכב על המיטות ידמה כי האנשים אשר בבטנו יפחידוהו, ולכן ישן ע"ג קרקע ועל גבי ספסלים, ולא נמצאת דעתו משובשת אלא באלו הדברים, ושואל כענין ומשיב בשאר דברים".
בלשון הרפואה של ימינו מגדירים מצבים כאלו כהפרעות פסיכוטיות, כאשר הפסיכוזה מתבטאת בדבר מסוים בלבד ובשאר הדברים נראה שהאדם נוהג כבן דעת.
הפוסקים קראו למצבים מעין אלו "שוטה לדבר אחד". וכן הוא יקרא להלן בפרק זה.
קביעת שם שוטה עליו – המחלוקת האם דינו כשוטה
כבר הובאה לעיל הברייתא (תוספתא תרומות פ"ג מ"א; חגיגה ג' ע"ב) שקבעה:
"ת"ר איזהו שוטה, היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו". ובברייתא אחרת (חגיגה ד' ע"א) נוסף סימן: "המאבד מה שנותנים לו".
לא הוזכר בגמ' איך נוהג אדם זה בשאר דבריו, וניתן לפרש בשני אופנים: האחד, שמדובר כאשר חוץ מ"סימנים" אלו הוא נוהג בשאר הדברים כבן דעת. והשני, שנידון הברייתא הוא כאשר לא ידועה לנו התנהגותו הכללית, ואנו באים להסיק מ"סימנים" אלו על מצבו הכללי. נחלקו ראשונים בדבר, ולהלן יובהרו שיטותיהם.
הרמב"ם (עדות פ"ט ה"ט) כתב:
"השוטה פסול לעדות מן התורה, לפי שאינו בן מצוות. ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול, ובכלל שוטים יחשב".
נראה שהרמב"ם מפרש את ענין "סימני שוטה" גם במי שידוע לנו שביתר הדברים הוא מדבר ושואל כענין (עי' כסף משנה שם). ואם כן, לשיטת הרמב"ם יש להתייחס למי שיש לו הפרעה ושיבוש בדבר אחד, כאל שוטה לכל דבר, ואף אם נבדק, והוברר שהוא מבין ומתנהג כשורה ביתר הדברים, עדיין בכלל השוטים הוא.
וכן כתב בסמ"ע (סי' ל"ה ס"ק כ"א) וזה לשונו:
"השוטה דעתו משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מן הדברים... השוטה, בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם".
לעומת זאת התוס' (חגיגה שם ד"ה דרך) כתבו:
"כיון שהוא שוטה באחד, ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר".
ופירש בתבואות שור (יו"ד סי' א' ס"ק י"א), שדברי התוס' "יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר" פרושם, שכאשר עושה מעשה שטות בדבר אחד, ואין באפשרותנו לבדקו בדיקה יסודית, אנו מניחים שאכן הוא שוטה בכל דבריו, עד שיתברר אחרת, אבל אם נבדק והוברר שבשאר דבריו הוא בן דעת, ושואל ומשיב כהלכה ומדבר בחכמה, אינו נידון כשוטה. וזה לשון התבואות שור: "דמשמע התם, שאי אפשר שיהיה שוטה באחת, וחכם בשאר דבריו".
לפרושו סוברים התוס' שאדם כזה טעון בדיקה, כי היותו פגוע או משובש בדבר אחד, זהו מצב המחייב בדיקה יסודית עד כמה הוא פגוע באופן כללי, אבל לאחר שנבדק והוברר שהפגיעה מוגבלת, והוא נבון ונוהג כשורה ביתר הדברים, הרי דינו כפקח (ועי' שו"ת אגרות משה אהע"ז סי' ק"כ שפירש כן את התוס', אמנם עי' להלן שאף אם נפרש כן את דברי התוס', יש לומר שאם הוא פגוע בדבר אחד אין אפשרות לבדוק אם אכן שאר מעשיו נעשים בשיקול דעת נכון).
וכן נקטו רבים מן הפוסקים, דאמנם יש מחלוקת בין התוספות והרמב"ם האם השוטה לדבר אחד נידון כשוטה (עי' שו"ת צמח צדק אהע"ז סי' קנ"ב וסי' קנ"ז אות ח'; שו"ת בית יצחק אה"ע ח"ב סי' ו'; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' ע"ד, ועוד).
בשו"ת צמח צדק (אהע"ז סי' קנ"ג) כתב טעם נוסף לומר דהשוטה לדבר אחד אינו נידון כשוטה לכל דבריו, מפני שלדעתו דומה שוטה כזה ל"עיתים חלים ועיתים שוטה", וזה לשונו:
"דכמו עיתים חלים ועיתים שוטה, אף שהוחזק כן להיות עיתים שוטה, כמו שכתבו התוס' (יבמות ל"א ע"ב), עם כל זאת בעת שהוא חלים דיינינן ליה כפקח, אף שנשאר בו השורש שיהיה שוטה לעיתים, וגם עכשיו אינו רק חלים ולא שפוי לגמרי, כמו שכתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תשס"ה), כמו כן זה שהוא פקח בכל דבריו, אף שבדבר אחד הוא שוטה, אין זה מונע פקחותו משאר דברים שהוא פקח בהם".
ועי' להלן (פרק ה') שיש החולקים על ההשואה בין השוטה לדבר אחד ובין מי שהוא עיתים חלים ועיתים שוטה.
האמנם מחלוקת בדבר
יש מן הפוסקים החולקים על כל האמור, וסוברים שאין מחלוקת בין הרמב"ם לתוס' ולדברי הכל השוטה לדבר אחד בלבד אין דינו כשוטה, ודברי הרמב"ם שהחשיב את השוטה לדבר אחד כשוטה, לא נאמרו אלא לענין כשרותו לעדות.
מקורם של פוסקים אלו הוא בדברי המהרי"ט המתייחסים לדברי הרמב"ם בהלכה י' שכתב: "הפתאים ביותר, שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה...הרי אלו בכלל השוטים". ובאר המהרי"ט (אהע"ז סי' ט"ז) של"פתאים" (= מפגרים) אין דין שוטה כלל (עי' להלן פרק ו'), ורק לענין עדות אי אפשר לקבל את עדותם, כיון שאי אפשר לסמוך על כך שהבינו נכונה את מה שראו, אבל ביתר הדברים אם נבדקו והוכח שהם מבינים את מה שהם עושים, יש תוקף למעשיהם, וזה לשונו:
"ועוד נראה, דלא אמר כן אלא לענין עדות, שצריך להעיד על מה שעבר כבר, ויש לחוש שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן, ונתחלף לו דבר בזולתו, מאחר שלפעמים אין מכירין דברים שסותרין זה לזה, ואיך יעיד עכשיו על מה שראה בתחילה. אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר, או בגיטין וקדושין, ומסברו ליה וסביר, ואנן מכירין שהבין את הדברים, כגון זה לאו שוטה הוא, והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו".
פוסקים אלו סוברים שיש להרחיב את דברי המהרי"ט גם על הלכה ט' ברמב"ם הדנה בשוטה לדבר אחד, ולכן פירשו שקביעת הרמב"ם שהוא כשוטה נאמרה רק לענין עדות, משום שהעד צריך לדייק בדבריו ולתאר את המציאות כמו שהיתה בדיוק, ולא להעיד מהרהורי לבו, ובזה אי אפשר לסמוך על השוטה לדבר אחד. וכן כתב בשו"ת הגרש"ז מלאדי (בתשובה שנדפסה בסוף שו"ע הרב סי' כ"ה).
אף הנודע ביהודה (בתשובתו באור הישר סי' ל') נטה לפרש שדברי הרמב"ם אמורים לענין עדות בלבד, וזה לשונו:
"דלמה נסמוך על אלו שהוחזק בהן שוטה, ולא נסמוך על שאר דברים הרבה שהוחזק בהם חכם. אלא ודאי דבמה שהוחזק חכם הרי הוא חכם, ובמה שהוחזק שוטה הרי הוא שוטה, ובגמ' חגיגה מיירי במי ששאר מעשיו סתומין או במי שנשתטה עכשיו ולא בחנו אותו בשאר דברים, ואף על פי שמשיב פעם כהוגן, מכל מקום גם המשוגעים משיבים לפעמים כהוגן. ומה שפסל הרמב"ם – רק לענין עדות פסל, מטעם שאינו בכל המצוות".
ועי' להלן דיון בהרחבה בדברי הנודע ביהודה.
לעומת זאת בשו"ת זכרון יוסף (סי' י' ובתשובתו באור הישר סי' י"א) דחה פירוש זה ברמב"ם, מכמה הוכחות:
א. הרמב"ם לא פירש במקום אחר מהות השוטה, והרי זו סוגית גמ' מפורשת שיש לה השלכות הלכתיות רבות. ודוחק גדול לומר שהשמיט הרמב"ם את כל הענין החשוב הזה, ומצד שני כתב מדעתו סברות הנוגעות רק להלכות עדות.
ב. הטעם שנתן הרמב"ם לפסול את השוטה לדבר אחד לעדות, הוא טעם כללי הנוגע גם לשאר דיני התורה – "לפי שאינו בן מצוות", ולא כתב את טעם המהרי"ט "שמא יתחלף ונדמה לו דבר בזולתו".
ג. אף סוף דבריו שכתב "הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב" משמע שהוא דין כללי.
וכן בשו"ת אבני נזר (סי' כ"ג) דחה בחריפות את דברי השואל שרצה לפרש כן בדעת הרמב"ם, וכתב דהם "בוקי סריקי", שהרי הרמב"ם כתב לפסול השוטה משום שאינו בן מצוות, והיינו מ"דין שוטה" ולא משום שאינו מדייק בדבריו.
אמנם, אפשר לישב את דברי הגרש"ז בדוחק, ולחלק את ההלכה ברמב"ם לשתי פסקאות נפרדות. בתחילה התייחס הרמב"ם לשוטה הגמור, ואותו כתב לפסול משום שאינו בר מצוות, ואח"כ הוסיף דין חדש של השוטה לדבר אחד "ולא השוטה וכו' אלא כל מי שנטרפה דעתו בדבר מן הדברים..." ולשוטה כזה לא מתייחס טעמו הראשון של הרמב"ם, והוא פסול לעדות לא מדין שוטה, אלא מטעם המהרי"ט שאי אפשר לסמוך על עדותו. אבל עדיין ראייתו הראשונה של הזכרון יוסף, שהיא ראיה מוצקה, במקומה עומדת.
אף בגט מקושר (בולא סי' י"ד) פרש את דעת הרמב"ם כשיטת התוספות, ומטעם אחר. לדעתו דברי הרמב"ם בשוטה לדבר אחד אינם אמורים במי שידוע שהוא חכם בשאר דבריו, שאם כן לא היה לרמב"ם לכתוב "אע"פ שמדבר ושואל כענין בדברים אחרים", אלא היה לו לכתוב "אע"פ שדעתו נכונה בשאר דברים", שהוא חידוש גדול יותר, והוא היפוכו של מי שדעתו משובשת. ובהכרח שדברי הרמב"ם אמורים רק במי שהוא אמנם מדבר ושואל כענין אך לא ידוע לנו אם דעתו נכונה. והטעם שדינו כשוטה בכל דבריו, כיון שכאשר ידוע שיש בו דבר שטות, גם אם הוא "מדבר כענין" אין זה מספיק כדי להוציאו מכלל השוטים. וזה לשונו:
"דאין סברא שיהיה שוטה בדבר אחד בלבד, ואף על פי שאנו רואים שמדבר ושואל כענין בשאר דברים, אינו כלום, שמה שמדבר ושואל כענין אינו סימן שדעתו צלולה...דודאי גם בשאר דברים אין דעתו צלולה, אלא שדרך השוטים כך דבדבר אחד מתרבה שטותו, אבל ודאי דגם בשאר דברים דעתו מבולבלת, כיון שנכנסה בו רוח שטות".
וכן נטה לפרש את הרמב"ם בשו"ת אגרות משה (אהע"ז סי' ק"כ ענף ב'), ועיין להלן שיטות נוספות הסוברות מטעמים שונים שאין מחלוקת בין התוס' לרמב"ם, ויתבארו במקומם.
טעם הסוברים שדינו כשוטה ובדיקת מעשיו כדי לקבוע אם נעשו בדעת
יש לדון, מדוע יש סוברים שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה אף בדברים שהוא נוהג בהן כבן דעת, ומפני מה לא נוכל לבדוק כל מעשה שעושה לגופו האם אכן נעשה בדעת.
העונג יו"ט (סי' קנ"ג) כתב, שאת טעמם של הסוברים שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה, ניתן לפרש בשתי דרכים:
האחת, שכיון שנשתבשה דעתו בדבר אחד, אף אם לכאורה הוא מדבר ומתנהג כשורה, אין אנו יכולים לסמוך על שיקול דעתו בכל הדברים. משום שאי אפשר לדעת אילו מחשבות שטות מתגלגלות באותה השעה במוחו, ומה מניע אותו באמת. דברים אלו אינם ניתנים לבדיקה, כי אין אפשרות להוכיח שהפגיעה מוגבלת לדבר אחד בלבד.
בדרך אחרת ניתן לפרש, שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה לא מפני ששטות זו גורמת לנו לפקפק בשפיותו בשאר דברים, אלא מפני ששטות זו בעצמה מחילה עליו שם שוטה אף שבשאר דברים הוא באמת שפוי. הגדרתו כשוטה נובעת מקביעה הלכתית, ואינה תלויה בבדיקה ובאבחנה של שפיות דעתו בשאר הדברים. כלומר, ההלכה אינה מקבלת מצב של "שוטה למחצה", ומי שהוא "שוטה בדבר אחד" דינו כשוטה בכל. ועל כן לא שייכת בו בדיקה בשאר הדברים, כי על אף שהוא מבין בהם ופועל בשיקול דעת – דינו כשוטה.
שתי הדרכים נמצאות בדברי הפוסקים, וכדלהלן.
הסוברים שנידון כשוטה משום שלא ניתן לבדקו
חכמי פרובינציה – ר' מרדכי ב"ר יצחק קמחי (שו"ת חכמי פרובינציה סי' נ"ז), ור' יצחק ב"ר מרדכי קמחי (שם סי' נ"ח), סוברים כדרך הראשונה, שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה, משום שאין אפשרות מעשית לבדקו, ועל כן ההנחה היא שכל מעשיו נעשים מדעת משובשת. וזה לשון ר' מרדכי ב"ר יצחק:
"האיש שבא בגבול השטות, לא סגי ליה בבדיקה...ועיקר הדבר שאחר שהוחזק בשוטה בדבר מן הדברים, חזקתו לא יאמר כלום אלא מדעתא שגישתא, ואפילו יאמר על הן הן ועל לאו לאו".
וכן כתב ר' יצחק ב"ר מרדכי:
"השוטה שאמרו חכמים, אין הולכים בו אחר מה שנראה בו מיישוב הדעת בשאר דברים, אלא אחר שאחזו אחד ממיני השעמום בלי הפסק, אפילו ידבר דברים שיש בהם ממש, ויעשה מעשים אין בהם זרות, הרי הוחזק שוטה, ואין דנים מעשיו מדעתא צילותא כל עיקר, שכן מצינו שאמרו חכמים ביוצא יחידי בלילה שהוא שוטה מוחלט, ואע"פ שלא נראה בו סימן אחר ממיני השטות...אע"פ שאנו רואים אותו מיושב בשאר דברים לענין מראית העין, אין סומכין על יפי דעתו, וממעשיו נוכיח על מחשבתו, שכל שיחשוב ויאמר מדעתא שגישתא הוא...ולפיכך לא נשנית בדיקה בשוטים...וכן מצינו בחרש שלא הלכו בו חכמים אחר רמיזותיו וקריצותיו ואחר כתב ידו לענין גיטין, ואע"ג דחזינן ליה דחריף ודעתו נכונה ומיושבת לפי הנגלה מאותן רמיזות ומכתב ידו ומשאר מעשיו...ואין מורין לזה שיגרש את אשתו אחר שנשא כשהוא בריא, עד שיתרפא ויבריא לגמרי, ובי דינא דמיזדקק ליה מתיר אשת איש לעלמא".
וכן כתב בשו"ת דברי חיים (ח"ב אה"ע סי' ע"ד):
"לכאורה יש לומר בטעם הדבר, דאדם שהוא חכם ופיקח בשאר עניניו למה יגרע מלתת גט אם ראינו שהוא כאחד הפקחים... וצ"ל דכיון שעושה מעשה שטות, נתגלה שהוא באמת שוטה, ואין לו דעת ורצון להקנות או לגרש את אשתו. ונהי שמבין ועושה מעשיו בכוונה, מכל מקום רצון ודעת אין לו".
היינו, שאמנם "הבנה" ו"כוונה" ניתנים לבדיקה, אבל "רצון" ו"דעת" שהם יכולת שיפוט ושיקול דעת תקינים, אינם ניתנים לבדיקה (ועי' להלן פרק ח').
נראה שלפי דעה זו, אין הכרח לפירושו של התבואות שור בשיטת התוס', ולהנחתו שהם חולקים על הרמב"ם וסוברים שמועילה בדיקה, שהרי את לשון התוס' "ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר" ניתן לפרש כחכמי פרובינציה, שאין אפשרות מעשית לבדקו ולפיכך אנו מניחים שהוא שוטה בכל. (ועי' שו"ת צמח צדק סי' קנ"ג שכתב כן בדעת התוס', דאף שנוהג כהוגן בשאר דבריו, אמרינן שטמון בזה גם כן שטות. אלא שכתב כן בדעת התבואות שור, ומשמע מדבריו שתועיל בזה בדיקה).
העונג יו"ט דחה פירוש זה, וכתב שאם הטעם הוא רק מחשש שמא מחמת שטותו עושה, הרי היה לנו לפסוק שכל מה שיעשה יהיה בספק אם יש לו תוקף, שמא עשה אותו מחמת שטותו, או שמא עשה אותו בדעת נכונה, ולא נוכל לפסוק בוודאות שמעשיו הם מעשי שטות ואין להם כל תוקף. וזה לשונו:
"הא תינח לחומרא, אבל אם קידש אשה, אמאי מקילינן ביה לומר דאין צריך גט כלל, ניחוש שמא עשה זאת בדעת נכונה, אלא ודאי דאין הטעם משום ספק".
ועי' שו"ת חתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' ב') שדן לומר שהשוטה לדבר אחד כיון דבשאר דברים שואל כענין ומשיב כהלכה, מעשיו נידונים כספק, ולפיכך אם מעיד יש ספק שמא האמת היא כדבריו, ולהחזיק ממון היה צריך להועיל – אם לא שפסול לעדות מטעם אחר, עי' להלן – ואף לעדות גיטין וקדושין יש לחוש לעדותו.
אך מדברי הראשונים ברור שאין השוטה לדבר אחד נידון כספק שוטה, ובהכרח שיש להרחיב את הגדרת השוטה לשיטה זו, ולומר, שאדם שאין לנו אפשרות לקבוע האם מעשיו נעשים בשיקול דעת נכון, דינו כודאי שוטה, שהרי אף השוטה הגמור לפעמים עושה מעשים שהפקחים יעשו כדוגמתם, ולא עלה על דעת אדם לתת תוקף מספק למעשיו.
לפי זה אף לשיטה זו הטעם שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה אינו מציאותי גרידא, אלא אף נובע מהגדרה הלכתית, דהיינו שההלכה מגדירה את מי שאין אפשרות לסמוך על שיקול דעתו ולבדקו בכל מעשה, כשוטה ודאי. ועדיין הדברים טעונים הבהרה.
הסוברים שנידון כשוטה – ולא תועיל לו בדיקה
דעת העונג יו"ט (סי' קנ"ג) היא כדרך השניה, שההלכה אינה מקבלת מצב של "שוטה למחצה", אלא מי שהוא "שוטה בדבר אחד" דינו כשוטה בכל. וזה לשונו:
"וטעמא דמילתא, לא משום דכיון דחזינן דנשתבש בדבר מן הדברים חיישינן שמא עשה מקח זה או גט זה בלי דעת...אלא הטעם, דמי שדעתו משתבשת לפעמים בדבר אחד מהדברים לא מקרי בר דיעה בדיני התורה לגמור על ידו גיטין וקידושין וכדומה".
וכן כתב בשו"ת בית יצחק (שם):
"ולדברי הרמב"ם מה ראיה שבדקנו אותו בשאר דברים ולא ראינו בו שום שטות ושעשה הכל כהוגן, הרי בלאו הכי הוא פקח בשאר דברים, ומכל מקום הוא שוטה".
וכן כתב בשו"ת מהרי"א (יהודה יעלה סי' צ"ג):
"שוטה דומיא דקטן שהזכיר הרמב"ם בהלכה ז' אנשים ולא קטנים מגזירת הכתוב, אפילו היה הקטן חכם ונבון וכו', אינם בני דעת שלימה לעונשים, והכי נמי שוטה בדבר מן הדברים, אף שבשאר דברים הוא מבין ושואל כענין, אינו בן דעת שלימה".
וכן ביאר גם הגר"א קוטלר (שו"ת משנת ר' אהרן סי' נ"ג):
"הא דבנושא ונותן ושואל ומשיב כענין בשאר דברים, דדיינינן ליה כשוטה בשביל שדעתו משובשת בדבר אחד, אין הגדר משום דדיינינן שאינו מבין שום דבר, דהא חזינן דמכיר שאר הדברים המרובים תמיד, אלא דמצד הדין חשיב שוטה אף שמבין".
הנחה מחודשת זו שהגדרתו של השוטה היא לעיתים הלכתית ואינה תלויה רק בדעתו בפועל, יש לה לכאורה סימוכין מדברי רש"י שמצינו בדבריו מצב הפוך, שבו האדם חסר דעה ואף על פי כן אינו מוגדר בהלכה כשוטה.
במשנה (נדה מ"ה ב') שנינו, הקטן והקטנה שנדרו אחר זמן הגדלות, אע"פ שאמרו "אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו", נדרם נדר והקדשם הקדש. וכתב רש"י:
"גדולים הם, ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו, דסופו לבוא לכלל דעת, ואין שוטה אלא המקרע כסותו והלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה".
המושג "סופו לבוא לכלל דעת" הוא מושג הלכתי, שהרי כיום אין בינו ובין מי שאין סופו לבוא לכלל דעת ולא כלום. ובהכרח שלעיתים הגדרת השוטה היא הגדרה הלכתית, ואינה תלויה תמיד במידת הדעת שיש לו בפועל בלבד.
וכן מביאורו של השאגת אריה (בתשובתו באור הישר סי' כ"ז) את דברי רש"י מוכח כנ"ל, שיש לעיתים גדרים הלכתיים לשוטה. לדבריו כוונת רש"י היא, שהשוטה לדבר אחד אם סופו לבוא לכלל דעת לא נחשב שוטה אף לאותו הדבר. ובלשונו של בעל השאגת אריה:
"שוטה לדבר אחד, לא חשיב שוטה אפילו לאותו דבר, אלא אם כן אין סופו לבוא לכלל דעת, לאפוקי האי, כיון דסופו לבוא לכלל דעת, אפילו לאותו הדבר לא חשיב שוטה".
החתם סופר באר את דעת רש"י באופן אחר, לדעתו הטעם שכתב רש"י "סופו לבוא לכלל דעת" לא בא להוציא קטן זה שאינו מבין לשם מי נדר מכלל השוטה, אלא כדי להוציאו מכלל המפגר, מפני שהוא עתיד לבוא לכלל דעת ואילו המפגר אינו עתיד לבוא לידי דעת. אף לפירושו ההבחנה בין מי שאינו מבין מחמת קטנותו ובין מי שאינו מבין מחמת הפיגור היא הבחנה הלכתית, שהרי במציאות אין הבדל ממה נובעת אי ההבנה האם מקטנות או מפיגור, סוף סוף אינו מבין את מה שפועל (ועי' עוד בשו"ת בית יצחק אהע"ז סי' א' ס"ק ז').
יש להקשות לשיטה זו. אמנם אילו היתה גזירת הכתוב שמעשיו של שוטה אינם כלום, היה טעם להגדיר מי נקרא שוטה בתורה, ולפרש שבכלל שם שוטה שבגזירת הכתוב נכלל אף השוטה לדבר אחד. אבל אין כל גזירת הכתוב לענין שוטה, והסיבה היחידה שאין תוקף למעשיו היא מסברא "מפני שאינו בן דעת" ולא מגזירת הכתוב, ואם כן לכאורה אין טעם לתת "גדרים הלכתיים" לשוטה, אלא יש לשקול לגבי כל מעשה האם נעשה בשיקול דעת מתאים או לאו, ואם אמנם מעשה זה נעשה בשיקול דעת הסברא נותנת שיהיה המעשה בר תוקף אף שאותו אדם אין לו שיקול דעת בדברים אחרים.
בשו"ת זכרון יוסף (אהע"ז סי' י' ד"ה טעם ד') חידש שהמקור להחשיב השוטה לדבר אחד כשוטה, הוא מקבלת חז"ל:
"וצ"ל דכך קיבלו חז"ל, דאם דעתו משובשת בדבר אחד בהתמדה... אע"פ שהוא בדברים אחרים חכם כשאר בני אדם, שוטה מיקרי ופטור מכל מצוות האמורות בתורה, וכמו דאיתא במקומות רבים דשוטה פטור מן המצוות".
אלא שלא מצאנו מקור לחידושו שקיימת בענין זה קבלת חז"ל. ועוד שאף אם נקבל את דבריו לענין חיוב במצוות, עדיין לא מובן ענין זה כאשר הנידון הוא התוקף המשפטי שיש למעשיו בקנינים וכיוצא בהם.
הגאון מרוגאצ'וב (בשו"ת צפנת פענח סימנים ק"ג – ק"ז) סובר שקיימים שני גדרי שוטה, האחד מסברא והוא מצד שאין לו דעת, והאחר מגזירת הכתוב והוא בכלל מה שאמרו "שיעורין הלכה למשה מסיני". השוטה מגזירת הכתוב הוא השוטה לדבר אחד – כשיש בו סימני שוטה שנאמרו בגמ', עי' להלן – שעל אף שיש לו דעת בשאר דברים נידון כשוטה. אולם אין דינו כשוטה אלא לדינים של תורה, שהם חיוב במצוות ויכולת לקדש ולגרש וכשרות לעדות, אבל לקנינים וכיוצא בהם אין דינו כשוטה עד שלא יהיה בר דעת כדי לפעול את הקנין (עי' שם שהאריך לפי דרכו בהגדרת דיני השוטה).
הגר"א קוטלר (שם) דימה את דין השוטה לדבר אחד, לקטן וחרש. וזה לשונו:
"וכמו בחרש וקטן פקחין חריפין, דמ"מ לא חשיב דעת, וכן ההלכה במי שנטרפה דעתו בשאר דברים".
וכן בשו"ת צמח צדק (סי' קנ"ג) כתב:
"והרי גבי חרש אע"ג דחזינן ליה דחריף חשיב אינו בן דעת לגמרי, כל שכן בשוטה בדבר אחד".
ועדיין לא נתבארו הדברים כל צרכם, שהדמיון לקטן אינו עולה יפה. לפי שקטן יש בו גזירת הכתוב, שכתבה תורה "איש" ודרשו "פרט לקטן", הרי גזירת הכתוב היא שדעת קטן אינה נחשבת כדעת שלמה על אף שנראה לנו שהוא פקח (ועי' בזה להלן בפרק ט'), אבל בשוטה מניין לנו חידוש זה, הרי כאמור אין בו כל גזירת הכתוב.
אף דמיונו לחרש אינו מוכרח, שהרי יש שפרשו שהחרש דינו כשוטה משום שחז"ל הניחו שאין דעתו שלימה בכל דבר, ולא שהניחו שיש לו דעת ובכל זאת נידון כשוטה, וכבר האריכו הפוסקים לדון בכך (עי' אנציקלופדיה תלמודית ערך חרש). וכן מוכח מחכמי פרובינציה (הובאו לעיל) הסוברים שהשוטה לדבר אחד דינו כשוטה לא מגזירת הכתוב, אלא משום ההנחה שאף בשאר דבריו הוא שוטה, והם דימו מצב זה לחרש וכתבו:
"וכן מצינו בחרש שלא הלכו בו חכמים אחר רמיזותיו וקריצותיו ואחר כתב ידו לענין גיטין, ואע"ג דחזינן ליה דחריף ודעתו נכונה ומיושבת לפי הנגלה מאותן רמיזות ומכתב ידו ומשאר מעשיו".
הרי שאין להוכיח מחרש שקיים מצב של אדם נבון שנידון כשוטה מצד ההלכה.
אף לענין חיובו במצוות הקשה בגט מקושר (בולא סי' י"ד):
"דאם כוונת הרמב"ם דאינו שוטה בשאר דברים ואף על פי כן אינו בן מצוות, הדבר תמוה, דאיך יפטר מן המצוות בדברים שאינו שוטה, דכיון שהוא פקח ודעתו מיושבת עליו בכל שאר דברים, זולת שבדבר אחד נכנסה בו רוח שטות, איך יעלה על הדעת שיהיה פטור מן המצוות".
ועי' להלן (פרק ט') שיש הסוברים ש"איש" הנאמר בתורה, הבא למעט קטן, אינו ממעט את השוטה, ואף הסוברים שיש למעט גם שוטה מאיש, טעמם הוא משום ש"איש" מציין "גדול בן דעת" והשוטה אף הוא אינו בר דעת, אבל "שוטה" שהוא בר דעת, כשוטה לדבר אחד, לכאורה לדברי הכל אין למעטו מ"איש". אמנם יש לדחות שהגדרת "איש" משמעה "גדול בן דעת שלימה" והשוטה לדבר אחד אין דעתו שלימה, וצ"ב.
בדיקתו לשיטת ה"זכרון יוסף"
מהאמור עולה, שלסוברים שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה לא ניתן לבדוק את מעשיו ולקבוע שנעשו בדעת, משתי סיבות, האחת לפי שההלכה מגדירה אותו כשוטה בכל דבריו על אף שבשאר דברים הוא אמנם חכם ונבון, ולכן לא תועיל בו בדיקה (עי' לעיל שכן דעת העונג יו"ט, משנת ר' אהרון, ועוד). והסיבה האחרת היא שדינו כשוטה לכל דבר משום ההנחה שדעתו פגומה בכל מעשיו, ואין בדיקה שיכולה לבדוק ענין זה ולהוכיח שאין מעשיו נעשים מדעת פגומה (עי' לעיל שכן דעת חכמי פרובינציה, ועוד).
בשו"ת זכרון יוסף (אהע"ז סי' י' ד"ה טעם ג') כתב לחדש, שאף לשיטת הרמב"ם שהשוטה בדבר אחד נידון כשוטה, אין הדברים אמורים אלא כאשר גם בשאר הדברים אינו פקח לגמרי, אבל אם בשאר הדברים הרי הוא חכם ונבון, אינו נידון כשוטה, וזה לשונו:
"דאפילו לדעת הרמב"ם דבסימן אחד מוחזק לשוטה בכל דבר, היינו דוקא בלי בדיקה אי הוה חריף ובעל שכל בשאר דברים, מה שאין כן על ידי בדיקה וחקירה היטב, שראינו שעושה שאר דברים בדעת שלמה כשאר בעלי דעה ובינה, ודאי לאו שוטה הוא, ותלינן מעשים המשובשים בדברים ידועים [הגורמים שיבוש הדעת], כגון בחולי או שאר סיבות... ולא כתב הרמב"ם "אע"פ שמדבר ושואל כענין" אלא בשלא נראה מפאת מעשיו ודבורו בשאר ענינים שהוא פקח גמור, ורק שדעתו דלה וחלושה ושואל ומדבר כענין איש תם, מה שאין כן כדחזינן שהוא נבון ומשכיל וחריף בשאר ענינים, ודאי לאו שוטה הוא".
משמעות חידושו של הזכרון יוסף היא, שבשוטה לדבר אחד אפשריים שני מצבים. במצב אחד נוסף על השטות החמורה בדבר אחד קיימת פגיעה בדרגה כל שהיא בשיקול הדעת הכללי, ואז נידון כשוטה לכל דבריו. אבל אפשרי גם מצב אחר שבו ברור לנו שלא נפגע שיקול דעתו הכללי, על אף היותו שוטה לדבר אחד, ואז לא חל עליו שם שוטה לכל דבר, ואנו מניחים שמסיבה כל שהיא נשתבשה דעתו רק בדבר זה.
בתוספת ביאור ניתן לפרש את שיטת הזכרון יוסף, שהוא סובר כחכמי פרובינציה (עי' לעיל) שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה משום ההנחה שאף בשאר הדברים דעתו משובשת במדה כל שהיא, אולם לדעת חכמי פרובינציה הדבר אינו ניתן לבדיקה, ואילו הזכרון יוסף סובר שקביעה זו אינה כללית, ומבדיל בין בדיקה שנועדה לבדוק האם עשה את מעשהו בדעת נכונה, ובדיקה כזו לא תועיל כדי לתת תוקף לעשייתו, וכדעת חכמי פרובינציה, ובין בדיקה שמטרתה לבדוק האם יש סימן כל שהוא להתפשטות שיבוש הדעת אף בשאר הדברים, ובדיקה כזו היא אפשרית, משום שכל עוד שלא ניכר בו שום סימן לשיבוש דעת כללי, אנו רשאים להניח שמחמת סיבה כל שהיא השתבשה דעתו רק בדבר זה.
בדיקת הזכרון יוסף היא לגבי השאלה האם הוא שוטה, ולא האם הבין את מה שעשה, והדברים מפורשים בדבריו:
"מה שאין כן כדחזינן שהוא נבון ומשכיל וחריף בשאר ענינים, כהך איתתא דנידונינו, ודאי לאו שטיא הוא, שלא יתקבצו שני הפכים בנושא אחד, ואע"פ דחזינן בה דברים רבים מקולקלים, תלינן להו באמתלא אחרת וסיבת חולי, או תגבורת מרה שחורה עליה יסבבו לה דברים מקולקלים אשר תעשה לבד ולא זולתם, וכההיא דגנדריפוס אחדיה דחגיגה, ופירש"י שם הראשון".
הרי שכתב שכאשר הבדיקה מראה שהוא נבון וחריף נעקר ממנו שם שוטה, ותולין את שטותו לדבר אחד באמתלא אחרת.
בשו"ת צמח צדק (אהע"ז סי' קנ"ג) הקשה שהזכרון יוסף סותר עצמו באותה התשובה ממקום למקום, שבהמשך התשובה (ד"ה טעם ד', הובאה לעיל) כתב:
"וצריך לומר דכך קבלו חז"ל, דאם דעתו משובשת בדבר אחד בלבד בהתמדה, אע"פ שהוא בשאר דברים חכם כשאר בני אדם (כמש"כ הסמ"ע), שוטה מקרי, ופטור מכל המצוות האמורות בתורה".
וכן להלן (ד"ה היינו) כתב:
"אמנם מה שכתב מר להתיר לשוטה בענין אחד וחכם בשאר דברים ליתן גט לאשתו... אני אומר דלדעת הרמב"ם ז"ל... לא עלה ולא יעלה על דעת שום חכם להכשיר גט כנ"ל, כיון דעל כל פנים לאו בר כריתות הוא, וכמו שכתבתי אני לעיל בסמוך, והוא ברור".
הרי שמצד אחד כתב, שהשוטה לדבר אחד ובשאר דברים פקח, נידון כשוטה, ומצד שני כתב, דאם הוא בשאר הדברים פקח נידון כבן דעת.
ואולי יש לבאר דעת הזכרון יוסף, שהבחין בין הבנת הענין, לבין שיקול הדעת, וכדלהלן.
בדרך כלל אנו מניחים שכאשר אדם מבין את הענין שלפניו, יש לו בו גם שיקול דעת נכון. אבל כאשר ראינו שטות בדבר אחד, ואנו באים לעקור ממנו שם שוטה, לא די שבשאר דברים נבחן את הבנתו, כי אם עלינו לבחון את שיקול דעתו כדי לעקור ממנו שם שוטה (עי' בפרק ח' לענין הבנה ושיקול דעת).
ולפיכך מה שכתב בסוף התשובה שאף אם הוא חכם כשאר בני אדם עדיין נידון כשוטה, אין כוונתו שראינו בו שיקול דעת וחריפות, אלא שראינו הבנה בלבד, וכאמור הבנה אינה מספיקה כדי לעקור שם שוטה מן השוטה לדבר אחד.
המעיין בלשונו של הזכרון יוסף יבחין שכדי לעקור שם שוטה מן השוטה לדבר אחד, לא הסתפק בביטוי "חכם", אלא כתב "נבון ומשכיל וחריף", שהם מושגים המבטאים שיקול דעת ולא רק הבנה.
וכן כתב עוד באור הישר (בסי' י"ב והיא תשובת ר"י שטינהרט בעמ"ח שו"ת זכרון יוסף):
"אלא ודאי דבר שאין לו שחר כלל לומר שוטה על איש פיקח אשר העלה לבו טינא בענין אחד של דבר שטות, ובשאר מעשיו ועניניו הוא מתנהג בחכמה, ודבריו בהשכל וכלכלם במשפט יותר משאר המון עם הארץ, כמו המגרש הזה, וכפי הנשמע הוא חכים טפי בעניני דרך ארץ, האיך יעלה על דעת איש להחזיקו כשוטה, ואיך יתקבצו שני הפכים בנושא אחד".
(ועי' עוד בתשובתו באור הישר סי' ל"א).
יש לציין עוד, ששיטת בעל העיטור אף היא שהשוטה לא מועילה לו בדיקה, וכלשונו (מאמר שביעי אות ר"י בהוצאת רח"י) "ועוד שוטה בבדיקה מי יהיב גיטא". ולא התבאר בדבריו האם סובר כדעת חכמי פרובינציה, שאין אפשרות לבדקו, או כדעות הסוברות שאף אם הוא נבון דינו כשוטה ולכן לא תועיל לו בדיקה (ועי' שו"ת בית יצחק אה"ע ח"ב סי' ו' שכתב שדעת העיטור כרמב"ם).
אמנם יש שפרשו שדברי בעל העיטור אינם אמורים לגבי השוטה לדבר אחד, אלא לגבי שוטה גמור, שבו לא תועיל בדיקה אף אם נראה שהבין באותו רגע את ענין הגט וכדעת המהרי"ו (הובא לעיל בפרק א', שו"ת נפש חיה סי' כ"ז).
מקור: משפטי הדעת, עמ' יז-קכח, הוצאת מכון שערי משפט, תשנ"ה