הרב משה מרדכי פרבשטיין
משפטי הדעת
פרק ה'. עיתים חלים ועיתים שוטה, והחלמה חלקית
השטות אינה בהכרח מצב קבוע, יש שהיא חולפת מעצמה, כעבור זמן רב או מועט, ויש שהיא חולפת על ידי טיפול רפואי. לעיתים היא במצב לא יציב, והחולה נע בין מצב חמור למצב קל יותר, ולעיתים היא תוקפת וחולפת לסרוגין, וכפי שהוגדר מצב זה בגמרא "עיתים חלים ועיתים שוטה".
ענינו של פרק זה הוא בשלשה נושאים:
א. "עיתים חלים ועיתים שוטה" האם נידון בשעת שפיותו כבן דעת.
ב. מה היא דרגת החלמה אשר אליה צריך השוטה להגיע כדי שיחשב שפוי. האם מספיקה הקלה משמעותית במצבו, או הואיל וכבר חל עליו שם שוטה, אינו יוצא מכלל השוטים עד שיבריא לגמרי.
ג. כיצד נקבעת החלמתו של השוטה לדבר אחד, הרי אינו עושה את השטות בכל עת.
"עיתים חלים ועיתים שוטה"
שנינו בברייתא:
"עיתים חלים ועיתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו, וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו" (תוספתא תרומות פ"א; ר"ה כ"ח ע"א; ירושלמי תרומות פ"א; ירושלמי גיטין פ"ז).
וכן נפסק להלכה ברמב"ם (מכירה פכ"ט ה"ה):
"מי שהוא עת שוטה ועת שפוי... בשעה שהוא שפוי כל מעשיו קיימים, וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת".
המקור לדבר הוא מהגמ' (כתובות כ' ע"א) ב"בר שטיא", שהיה עיתים חלים ועיתים שוטה, ומבואר שם שאם היו עדים שמכר בשעה שהיה חלים, מכירתו מכירה. וכן פסק רב האי גאון (ספר המקח שער ג').
יש לדון לגבי האדם הנע בקביעות בין מצב שטות למצב שפיות, באופן המוכיח ששורש המחלה קיים בו גם בשעה שהוא שפוי, האם לדונו בשעה שהוא שפוי זמנית כבן דעת או כשוטה.
כבר הובהר ש"שוטה" אינו מושג הזהה ל"חולה נפש". שוטה הוא מי שנשתבשה דעתו מחמת מחלת נפש או מסיבה אחרת, ונפגעו תהליכי המחשבה שלו או ההתנהגות, לאור זאת אף מושג "החלמה" בהלכה אינו מתייחס לעצם מחלת הנפש, אלא לשיבוש הדעת או ההתנהגות הנובעים מן המחלה, כלומר, לתוצאה ולא לסיבה. לפיכך הלוקה במחלת נפש שמתבטאת בשיבוש הדעת רק בזמנים מסוימים, כגון מחלה שהלוקה בה עושה מעשי שטות רק בלילה, אותו אדם ידון בלילה כשוטה וביום כשפוי, וזאת על אף שהמחלה מקננת בו אף ביום. ענין זה מפורש בדברי הראשונים, וכדלהלן.
מצינו בגמ' (חגיגה ג' ע"ב), שאדם הלוקה במחלה הנקראת "גנדריפס", הגורמת לו לצאת יחידי בלילה – שהוא אחד מ"סימני שוטה" – אינו נידון כשוטה (וכתבו הפוסקים שאף ר' יוחנן החולק, טעמו משום שמחלה זו אינה שכיחה).
כמה פירושים נאמרו בראשונים מה היא "גנדריפס" (עי' פרק ד'), יש מהם שכתבו שזו מחלה שהלוקה בה משתטה רק בלילה, ודינו כ"עיתים חלים ועיתים שוטה", בלילה דינו כשוטה וביום דינו כבריא, וכן כתבו בשו"ת חכמי פרובינציה (סי' נ"ז ונ"ח):
"הוא חולי בעל עונה ידועה, ימשול עליו המקרה ההוא בלילות, ויביאהו דמיונו לצאת יחידי, ועם השגת האור יסורו מחשכי רעיוניו ויאור לו באור הדעת, והוי כעיתים חלים עיתים שוטה, או כמשתתק פעם, ופעם ניעור ושב לאיתנו...והיינו דאמרינן אימור גונדרופוס אחדיה, ופירשו לנו רבותינו, רוח אלוקים רעה מבעתתו בלילות ובימים ישוב לאיתנו, ויהיה בעת הבריאות כשאר אנשים לענין מצוות עולת ראיה וכל דבר".
וכן כתב הערוך (בערך גנדרפוס):
"פי' חולי של שטות, וכשעובר החולי הוי פקח, להכי לא חשיב ליה שוטה כי עביד האי גרידא".
(ועי' בשו"ת בית יצחק אה"ע ח"ב סי' ד' שהקשה על החתם סופר הסובר שבחולי גנדרופוס כשר לגרש אף בעת חוליו, מדברי הערוך ור"ב מוספיה שהוא כפקח רק בשעת חלימותו. ויש להעיר על דבריו, דהחתם סופר בנה יסודותיו על פי' רש"י החולק על הערוך, ואין מקום להקשות עליו משיטת הערוך).
האם בשעת חלימותו נידון כבהחלמה חלקית
השואל בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' ר"א) רצה לומר, שלדעת הירושלמי (גיטין פ"ז ה"א) דין זה ש"עיתים חלים ועיתים שוטה" נידון בשעת חלימותו כשפוי, אינו מוסכם, ותלוי במחלוקת האמוראים, וכדלהלן.
נחלקו האמוראים בירושלמי האם מספיקה החלמה חלקית – שיגיע לגדר "חלים" – כדי שיחשב כבן דעת, או שעד שלא יחלים לגמרי – ויעשה בגדר "שפוי" – אינו נידון כבן דעת (עי' בזה להלן בהרחבה), ודין עיתים חלים ועיתים שוטה תלוי במחלוקת זו. לסובר שאינו נידון כבן דעת עד שיעשה שפוי לגמרי, אף מי שהוא עיתים חלים ועיתים שוטה אינו נידון כבן דעת, משום שאף בשעה שהוא "חלים" אין החלמתו שלימה, ושורש מחלתו עדיין טמון בו. (ועי' להלן שלעצם הגדרת מצב זו הסכים הצמח צדק וכתב שבעיתים חלים ועיתים שוטה "נשאר בו השורש שיהיה שוטה לעיתים"), ורק לסובר שמספיקה החלמה חלקית כדי לדונו כפקח, דינו בשעת חלימותו כבן דעת.
לדעת השואל מן הראוי לפסוק הלכה כדעה הסוברת שעד שיעשה שפוי לגמרי לא נידון כפקח (עי"ש טעמו), ולפיכך ראוי גם לפסוק שעיתים חלים ועיתים שוטה אף בשעת חלימותו אינו נידון כבן דעת (עי"ש שגרס שהפיסקא בגמ' בענין "עיתים חלים" היא מימרא של רבא, ולא ברייתא, ולפיכך אפשר לפסוק שלא כדבריו מכח מחלוקת האמוראים, ובתשובה נראה שאף הרשב"א גרס כן בגמ', אבל לגירסתנו שהיא ברייתא ודאי שההלכה כן, ואין מקום לכל דבריו).
השואל דייק כן גם מהרמב"ם שכתב (גרושין פ"ב הי"ז): "מי שנשא אשה כשהוא פקח ונתחרש, ואין צריך לומר נשתטה, אינו מוציא לעולם עד שיבריא", ולשון יבריא משמע "שיבריא לגמרי לא שנשתפה לשעות" (וע"ע שו"ת צפנת פענח סי' ק"ד).
הרשב"א דחה את דברי השואל משני טעמים. ראשית, מפני שלדעתו הלכה כדברי האומר שמספיק שיהיה "חלים", ואין צורך שיהיה שפוי לגמרי כדי שיחשב לבן דעת (עי' להלן). ושנית, סובר הרשב"א שאף אילו היה נדרש שיהיה שפוי לגמרי הרי גם במצב של "עיתים חלים" יתכן שיהיה מצבו כשפוי לגמרי, והעובדה ששורש המחלה טמון בו אינה גורעת משפיותו. וזה לשונו:
"דאף לר"ל דאמר לכשישתפה, כלומר שיהיה עכשיו שפוי לגמרי, ולא שאנו בטוחים עליו שלא ישוב לחוליו עוד, אלא שהוא עכשיו שפוי וחלים, אע"פ שיש לו עיתים שהוא חוזר לחוליו."
מסקנת דברי הרשב"א להלכה היא, ש"עיתים חלים ועיתים שוטה", על אף שבעת החלמתו לא נהיה שפוי לגמרי, דינו בשעה זו כפקח, וכן שלהלכה אין חילוק בין "חלים" ל"שפוי", ואף ה"חלים" נידון כפקח (ועי' להלן דעת החלקת יואב בפירוש דברי הרשב"א).
מה בין "שוטה לדבר אחד" ובין "עיתים חלים"
השוטה לדבר אחד ובשאר דבריו נוהג כשורה, יש לדון מדוע לא נתייחס אליו כאל "עיתים חלים ועיתים שוטה". שהרי אינו נוהג בשטותו כל הזמן, ואם כן מדוע לא ידון כ"חלים" בשעה שפועל כשורה ונוהג בהגיון.
אכן בשו"ת צמח צדק (סי' קל"ו) דימה את השוטה לדבר אחד למי שהוא עיתים חלים ועיתים שוטה, ומטעם זה פסק שהשוטה לדבר אחד בשעה שנוהג כשורה נידון כשפוי. וזה לשונו:
"דכמו עתים חלים ועיתים שוטה, אף שהוחזק כן להיות עיתים שוטה (כמש"כ התוס' יבמות ל"א ע"ב), עם כל זה בעת שהוא חלים דיינינן ליה כפקח, אף שנשאר בו השורש שיהיה שוטה לעיתים, וגם עכשיו אינו רק חלים, לא שפוי לגמרי, כמו שכתב בתשובת הרשב"א, כמו כן זה שהוא פקח בכל דבריו, אף שבדבר אחד הוא שוטה, אין זה מונע שאר דברים שהוא פקח בהם".
ה"צמח צדק" אינו מבדיל בין "עיתים חלים", שהוא מצב בו שורש המחלה קיים אלא שיש הקלה לסירוגין בתופעות המחלה, ובין השוטה לדבר אחד, שהוא מצב בו אין הקלה בתופעות המחלה, אלא שהתופעות אינן מופיעות ברציפות או בכל התחומים.
אולם כל הפוסקים הסוברים שהשוטה לדבר אחד נידון כשוטה (עי' פרק ב') בהכרח חולקים על השוואתו לעיתים חלים. בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג קל"ז) הסביר את ההבדל ביניהם שהשוטה לדבר אחד אף בשעה שנוהג כשורה הרי דעתו עדיין משובשת בדבר זה שנשתבש בו, והרי הוא ככל שוטה שלא כל הזמן מבצע ומביע את שטותו, ואילו מי שהוא "עיתים חלים" בשעה שהוא "חלים" מסתלקת ממנו שטותו, וזה לשונו:
"ונראה דעת הרמב"ם, דאף שמתנהג בכל דבר ככל אדם, מכל מקום כיון שמשתבש בדבר אחד תדיר, זה מורה שדעתו משובשת תדיר אף בשעה שמדבר ועוסק בכל דבר כפקח, כי הלא אם היה מזדמן לו הדבר שנשתבש בו היה משתבש בו גם עתה... וכל זה כשנשתבש בדבר מיוחד, אבל כשאין לו דבר מיוחד שמשתבש בו, רק שלפעמים מדבר שלא כהוגן או עושה דבר שלא כהוגן, דינו כ"עיתים חלים ועיתים שוטה", שבשעה שעושה או מדבר שלא כהוגן דינו כשוטה, ובשעה שמדבר כהוגן דינו כפקח. וכל עיתים חלים עיתים שוטה עכצ"ל באופן זה... ואיירי באופן שלא נשתבש בדבר מיוחד, או אף בנשתבש בדבר אחד, צריך לומר שבשעה שהוא חלים אינו עושה הדבר המשובש ההוא, אף כשבא לידו לעשות כן, וכגון אם הוחזק לשבר כלים, רואים שבעת שהוא חלים באים כלים לידו ואינו שוברן."
יש להבדיל בין דברי הפוסקים הללו ובין שיטת הערוך (עי' לעיל) שכתב שהחולה במחלה הגורמת לעשיית מעשי שטות רק בזמנים מסוימים, ידון בשאר זמנים כחלים. ההבדל הוא, כי במחלה זו ידוע לנו שהסיבה שאינו עושה את מעשי השטות בשאר הזמנים היא מפני שאין דעתו משובשת באותם זמנים, ואילו שוטה לדבר אחד אינו עושה את מעשי השטות משום שלא נזדמן לו לעשותם, או משום שאינו עושה אותם ללא הרף.
וכן כתב אף בתורת גיטין (סו"ס קכ"א):
"לן בבית הקברות בלילה וביום עוסק כפקח, הא דלא דנים אותו כעיתים חלים, הוא מטעם דלא דנים אותו כחלים רק בשעה שיכול לעסוק בשטות זו ואינו עוסק, אבל כאן ביום אי אפשר לו לעסוק בשטות זו, וכן אפילו אם קצת לילות אינו לן, מכל מקום לא ידון כחלים אם לא שיש לו זמן קבוע שרואים שבאותם לילות הוא ירא ללון בבית הקברות, אז ידון כעיתים חלים, וכיוצא בזה יש לדון בעושה שאר מיני שטות היוצא מגדר העולם".
החלמה חלקית
אין ספק שכאשר נעשה השוטה שפוי משטותו – כגון כאשר חולה הרוח הבריא ממחלתו – דינו כבן דעת לכל דבר. דבר זה פשוט מסברא, וכן גם מבואר בכמה מקומות בש"ס (עיין ב"ב קכ"ח ע"א לגבי עדות, וגיטין ע' ע"ב לגבי סידור ומסירת גט, ועוד הרבה).
יש לדון כאשר החלמתו אינה שלמה, כגון שכבר אין בו את סימני השוטה המובהקים, ועדיין יש בו סימנים קלים של אי שפיות, ואילו היה מלכתחילה כמו שהוא במצבו הנוכחי לא היה נידון כשוטה, מה הוא מעמדו, האם להתייחס רק למצבו הנוכחי ולדונו כשפוי, או שהואיל וכבר חל עליו שם שוטה, אינו יוצא מכלל השוטים עד שיבריא לגמרי.
וכן שאל בנפש חיה (אהע"ז סי' כ"ז):
"יש להסתפק כאשר כבר היה בחזקת שוטה, והיה שוטה גמור, אפשר דאין להוציאו מחזקת שוטה עד שיתברר לנו בבירור שהוא כפקח גמור".
הירושלמי (תרומות פ"א ה"א וגיטין פ"ז ה"א) קובע שני מצבים – הלכתיים – בהחלמתו של השוטה. יש מצב בו השוטה אמנם החלים משטותו אבל ההחלמה אינה מוחלטת, ולמצב זה קורא הירושלמי "חלים", ויש מצב של החלמה מוחלטת מהשטות, ולמצב זה קורא הירושלמי "שפוי". נחלקו האמוראים מתי יוצא השוטה משטותו ויכול לגרש. לדעת שמואל, כבר כאשר הגיע למצב של "חלים" יצא מכלל השוטים, ואילו ריש לקיש סובר שלא יצא מכלל השוטים עד "שישתפה".
וזה תוכן דברי הירושלמי:
פעמים שוטה פעמים חלים, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבר, וכשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבר. בא מקרה כזה לפני שמואל ואמר כשהוא חלים יתן גט.
שואל הירושלמי, האם שמואל סובר כר"ל שאמר שלכשישתפה יתן גט? ומשיב הירושלמי, שמואל ריבה חידושו מר"ל, ולדעת שמואל מספיק שיהיה "חלים" כדי לתת גט. ו"חלים" אינו שפוי לגמרי, כלשון הכתוב "תחלימני ותחייני" (ישעיה ל"ח ט"ז), והיינו שאחרי ההחלמה עוד קיים שלב נוסף של רפואה – "ותחייני" (ע"פ שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"א ומפרשי הירושלמי).
מצינו שהראשונים והפוסקים דנו הלכה כדברי מי. כמה שיטות בזה, ויתבארו להלן.
הסוברים שאף החלמה חלקית מוציאה מכלל השוטה
הרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' ר"א, ובקיצור בח"א סי' תשס"א) האריך להוכיח ולפרש, שהבבלי חולק על הירושלמי הנ"ל, ולשיטת הבבלי אין מחלוקת בדבר, ולדברי הכל מספיק שיהיה "חלים" כדי שיהיה דינו כפקח, ואין צריך שיהיה "שפוי", וכלשון הגמרא בר"ה (כ"ח ע"א) "כשהוא חלים דינו כחלים לכל דבריו". ופסק הרשב"א הלכה כן, וזה לשונו:
"ומסתברא דאפילו חלים בעלמא, שאינו שפוי לגמרי, הוא כפקח... אלא בשהוא חלים שהוא מדבר בעניניו, ואינו קורע בגדיו, ואינו לן בבית הקברות, ואינו יוצא יחידי בלילה, ואינו מאבד מה שנותנים לו, שהם סימני שוטה, ואע"פ שהוא חשש (צ"ל חושש – או תשוש) ועדיין סימני חוליו ניכרים בגופו, שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחליו...אפילו כן בשעת חלימתו הרי הוא כפקח בשעתו".
תשובה זו הובאה בב"י (סי' קי"ט), וכן נפסק להלכה בשו"ע (אהע"ז סי' קכ"א סעי' ג'):
"...ואם גרש באותה שעה גיטו גט, ואפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי".
(ועי' שו"ת ברית אברהם סוף סי' פ' שלדעת הרשב"א דינו כשפוי לכל דבר, אף להתחייב בדיני שמים).
באור הישר (סי' י') כתב שדברי הרא"ש בתשובה (כלל מ"ג סי' ג') שדן "באיש המשתטה" אם אפשר לכופו לגרש, ובהכרח אע"פ שהוא שוטה הוא בר גירושין, אמורים בשוטה שאינו שוטה גמור, והם כשיטת הרשב"א שאף מי שלא נתרפא לגמרי אינו שוטה.
ודבריו צ"ע, שהרי הכל מודים שקיים מצב של שוטה שאינו גמור שדינו כבן דעת, וכל חידושו של הרשב"א הוא רק במי שהיה שוטה גמור, והחלמתו אינה בשלמות, ולדין זה אין כל ראיה מהרא"ש הנ"ל.
אף שיטת המהרי"ק (שו"ת החדשות סי' כ') היא כן, שכאשר כבר אין בו את סימני השוטה שבגמ', אע"פ שאין דעתו צלולה כשאר בני אדם, דינו כפקח.
המהרי"ק הוכיח זאת מתשובת רבי אביגדור בענין הגט מוירצבורג (הובא במרדכי גיטין ריש מי שאחזו), וכתב על זה המהרי"ק:
"הרי לך, דאפילו לענין הגט דחמיר, סמכינן להתירה בדלא מוחזק שהיה שוטה מאותם הדברים שנזכרו בחגיגה, ואע"ג שמתחילה נטרפה דעתו מכל וכל. ואין לחלק משום דהתם הוחזק לחכם קודם שנטרפה דעתו – היינו דלכן מועילה החלמה חלקית, כיון שיש לומר שחזר למצבו הראשון שהיה קודם שחלה – דאין סברא לחלק בכך, דמה לנו לימים ראשונים אשר היו לפנינו, סוף סוף חזר להיות שוטה, שהרי נטרפה דעתו".
בתשובות הפוסקים שדנו בענין "הגט מקליווא" התייחסו גם לשאלת ההחלמה החלקית. נידון הדברים היה, במי שזמן מה קודם הגירושין היה לו פחד שוא, ומתוך כך עשה מעשי שטות, ובשעת סידור הגט כבר לא עשה מעשי שטות, אבל עצם הפחד היה עדיין קיים בו. הפוסלים את הגט סברו שכיון שהפחד היה עדיין קיים אי אפשר לדונו כ"חלים" (אור הישר סי' ז').
הנודע ביהודה (אור הישר סי' ל') חלק עליהם, ולדעתו כיון שבשעת הגט הוטב מצבו, ולא עשה מעשי שטות, יש לדונו כחלים, ומקורו מתשובת הרשב"א הנ"ל, ולאחר שהביא את התשובה כתב:
"קל וחומר בנידון דידן, ששוב בשום פעם לא עשה מעשה שטות גדול, ואף שנשאר בו טבע הפחד, לא נחזיק רעותא יותר ממה שאנו רואים, וכיון שמשום פחד זה לא היה נחשב לשוטה מתחילה, גם עתה לא נחשיבנו לשוטה".
טעם הסוברים שאף החלמה חלקית מוציאה מכלל שוטה, יש שפרשו שהוא משום שכל שאין בו כבר את הסימנים המובהקים של השוטה, יצא מכלל השוטים, ואין הבדל בין מי שלכתחילה היה במצב כזה שאינו נחשב בו כשוטה, ובין השוטה שהחלים. וכן הסביר בגט מקושר (סי' י"ד):
"דכל שבאותה השעה אין לו שיעור שטות המוזכר בגמ', אף שעדיין אין דעתו צלולה כל כך, מעשיו קיימים, שהרי אם היה בו שיעור דעת זה בכל ימיו, היה נחשב לבן דעת כיון שלא הגיע לשיעור הנזכר בגמ'... דאין שום טעם לחלק בין מי שיש לו שיעור דעת זה כל ימיו, למי שיש לו שיעור דעת זה אחר עת שטותו או קודם עת שטותו".
לדעת הגט מקושר, דינו של השוטה נקבע לפי מצבו עתה, בלא התייחסות לעבר או לעתיד, ואם המצב כפי שהוא בהווה לא מחייב לקבוע עליו שהוא שוטה, אף שהמצב הוא חלק מתהליך של שטות בעבר או בעתיד, מכל מקום נידון כבן דעת.
החלקת יואב (אהע"ז סי' כ') מפרש את שיטת הרשב"א באופן אחר, לדעתו אין דבריו אמורים אלא כאשר ההחלמה החלקית הינה שלב צפוי של החלמה מלאה. אבל אם ההחלמה החלקית אינה אלא תקופת רגיעה בין שני מצבי שטות, אין דינו כשפוי אף בתקופת הרגיעה. ולפיכך פסק שהשוטה שהחלים במקצת וחזר ונשתטה – דינו בכל הזמן כשוטה.
וזה לשונו:
"ממילא כל שהבריא קצת ושכלו דל וחלוש, וחזר ונשתטה, הדבר פשוט דמעשיו שעשה למפרע בעודו חלים קצת, לא מהני כלל מן התורה, אף להרשב"א".
טעמו של דבר הוא, כיון שראינו שחזר ונשתטה, הוברר הדבר למפרע שלא היתה זו אלא החלמה מדומה, וכעין מה שכתב רש"י בענין אחר (ב"מ ע"ג ע"ב) "קלקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר". היינו לדעת החלקת יואב, טעמו של הרשב"א שבהחלמה חלקית נידון כבן דעת, אינו משום שאנו מתייחסים למצב כפי שהוא בהווה, בלא התייחסות לעבר או לעתיד, אלא משום שכאשר ההחלמה החלקית היא חלק מתהליך ריפוי, נחשב כבן דעת לכל דבר כבר משעת תחילת הריפוי, מעת שסרו סימני השוטה.
החלקת יואב, כנראה, לא ראה את תשובת הרשב"א הארוכה (ח"ד סי' ר"א) אלא היתה לפניו רק התשובה שבב"י (שהיא התשובה הקצרה בח"א סי' תשס"א), שהרי בתשובה הארוכה דברי הרשב"א נסובים במפורש על מי שהוא עיתים חלים ועיתים שוטה העתיד לחזור לשטותו.
אף מסתימת הפוסקים נראה שלא קבלו את חידושו ופרושו של החלקת יואב בדברי הרשב"א, וסוברים הם כדעת הגט מקושר שאף אם החלים חלקית וחזרה מחלתו אח"כ לתוקפה, נידון בתקופת הבינים כשפוי. וכן כתב בשו"ת נפש חיה (אה"ע סי' כ"ז):
"דהרשב"א מיירי כשהיה שוטה גמור, ועתיד לחזור לשטותו, והוא תמיד עיתים שוטה ועיתים חלים, ובשעת חלימתו עדיין ניכרים סימני החולי בו, ואעפ"כ אמרינן שכשהוא חלים – שהוא מדבר בענינו, ואין בו סימני שוטה המבוארים בגמ' – אע"פ שעדיין סימני חליו ניכרים בו שלא נתרפא לגמרי, מ"מ כיון שבזה הסימן אינו מוחזק בשוטה דינו כבריא, ולא מחזקינן ליה משעת שטותו לחלימותו, כיון שעכשיו נשתנה הרבה מבתחילה".
שוטה גמור שבתהליך החלמתו הגיע לדרגת "שוטה לדבר אחד"
בשו"ת דברי חיים (אהע"ז סי' נ"ג) הרחיב את חידושו של הרשב"א, וכתב שאף לסוברים שה"שוטה לדבר אחד" נידון כשוטה, אין הדברים אמורים אלא אם זה הוא מצבו מלכתחילה, אבל אם השטות לדבר אחד הינה שלב בתהליך הריפוי, שמלכתחילה היה שוטה גמור והוקל מצבו ואינו עתה אלא שוטה לדבר אחד, דינו כ"חלים" ולא כשוטה. וזה לשונו:
"וטעמו כיון דבאמת הוא בר שכל לשאר הדברים, למה יגרע כוחו בשביל שטות שעושה לפעמים, וכתבנו הטעם, דכיון דנתקלקל מוחו בדבר אחד הרי הוא מטורף לכל הדברים – עי' פרק ב' דיון בהרחבה בענין זה – אבל כשאדרבא הבריא ממה שהיה, ולא נשאר בו רק רושם שטות, אמרינן שפיר דהרי הוא לזה הדבר שיודע בהשכל ככל אדם, ומה שלקצת דברים נשתטה, בשביל שלא נתחזק עדיין לגמרי, וזה ברור".
הסוברים שהחלמה חלקית אינה מוציאה מכלל השוטה
הרמב"ם (מכירה פכ"ט) כתב:
"מי שהוא עת שוטה ועת שפוי, כגון אלו הנכפין, בעת שהוא שפוי כל מעשיו קיימים, וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת. וצריכים העדים לחקור היטב שמא בסוף שפייתו ובתחילת שטותו עשה מה שעשה". (כ"ה הגירסא בכתה"י בסמ"ג ובטור. בדפוסים, ומהם בשו"ע, הגרסא "בסוף שטותו או בתחילת שטותו", עי' רמב"ם מהדורת פרנקל).
ופרש הסמ"ע (סי' רל"ה ס"ק נ"ב) שהדברים אמורים בשעת המעבר מהשפיות לשטות, הואיל והמעבר הוא הדרגתי, אף בשעה שלכאורה נראה כשפוי יתכן שכבר התחילה בו השטות, ואין קיום למעשיו. ולשון הסמ"ע:
"ובתחילת שטותו קודם שהתחיל השטות ועדיין הוא בשפיותו, אלא שינתק מיד משפיה לשטות, ובעת ההיא ג"כ אין דעתו צלולה כל כך."
הטור והשו"ע (שם) פסקו כדברי הרמב"ם הללו. אף החתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' מ"ב) פסק כדבריו, והורה לנהוג כן למעשה בענין סידור גיטין למי שהחלים משטותו, וכתב:
"דינו של הרמב"ם אמת, ואם כן כל שאינו שפוי מכבר, זמן יום או יומים, וכן אחר נתינת הגט ישאר בשפיותו זמן מה, באופן שיצאנו מספק סוף שפיותו ותחילת שטותו, לא יצאנו מספק."
ועי' שו"ת דברי מלכיאל (ח"ג קל"ח) שכתב דבהכרח מש"כ החתם סופר "יום או יומים" הוא לאו בדוקא, שהרי החתם סופר עצמו כתב (יו"ד סי' ז') שמספיקה חצי שעה.
יש מהפוסקים שכתבו, שלפי פרושו של הסמ"ע נמצא שהרמב"ם והטור חולקים על הרשב"א. שהרי לשיטת הרשב"א אף אם לא הסתלקה עדיין השטות לגמרי, אם בשעה זו אין בו כבר את הסימנים המובהקים של שוטה, דינו כשפוי. וכן גם בתחילת שטותו, אף אם יש בו התחלת שטות, כל עוד לא הגיעה לדרגה המוגדרת כ"סימני שוטה", אין דינו כשוטה. ואילו לרמב"ם ולטור, גם התחלת שטות נידונה כשטות (גט מקושר בולא סי' י"ד סק"ב, דברי מלכיאל ח"ג סי' קל"ח). ובלשונו של הגט מקושר:
"ונמצא לפי פרוש הסמ"ע, שהשוטה מלבד שבעת שטותו אין מעשיו קיימים, גם קודם שהתחיל השטות שעדיין הוא בשפיותו, כיון שהוא קרוב שמיד עתיד להנתק משפיה לשטות, גם באותה שעה אין דבריו קיימים, לפי שאז אין דעתו צלולה כ"כ".
גם מתשובת הרמב"ם (מהדורת בלאו סי' רל"ד) משמע שבשעת הקלה חלקית עדיין דין האשה כשוטה. נידון תשובתו היה "במי שארע לה חולי ממרה שחורה ובא עליה טירוף הדעת ופגם בשכלה", ופסק הרמב"ם:
"מאחר שנטרפה דעתה אינו יכול לגרשה... ולא תשבע על דבר ממה שהוא טוען עליה בגלל טירוף דעתה, ואין סומכין על עתות השקט אצל אנשים כאלה לפי שיתכן שדעותיהם טרופות אפילו בעתות השקט, ולכן אין דנים אותה בדין הבריאים עד אשר תתחזק בריאותה ותשאר בריאה זמן רב."
אמנם עי' להלן, שאפשר לפרש את דברי הרמב"ם כפי שכתב בדברי מלכיאל, שתקופת שקט אינה בהכרח תקופת החלמה.
ועי' בתשובת ר' דוד מדעסוי (אור הישר סי' כ"ה) שפירש שמה שכתב הרמב"ם בהלכות עדות "נטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת בדבר מן הדברים", שכוונתו כאשר נטרפה דעתו לגמרי, ואחר כך החלים ונשארה דעתו משובשת בדבר מסוים מן הדברים, ולכן נידון כשוטה. ופירושו דחוק, ולא פירשו כן כל הפוסקים. (וע"ע שו"ת צפנת פענח סי' ק"ד).
הסתירה בפסקי השו"ע
לשיטות אלו שהרמב"ם והרשב"א חולקים, יש קושי בפסקי השו"ע, שפסק בהלכות גיטין כרשב"א, ובהלכות מכירה כרמב"ם.
כבר עמד על סתירה זו השואל בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' ז') וכתב: "ובשו"ע הקל בגט מבעדות, דבגט אין צריך לחזור לשפיותו לגמרי, וסגי בסוף שטותו והתחלת שפיותו".
כדי לישב סתירה זו נדחק החתם סופר וחידש, שמה שפסק השו"ע בהלכות גיטין שיכולים לתת הגט אף בלא חלים לגמרי, היינו דוקא במגרש על ידי שליח, ומינה את השליח בהיותו שפוי לגמרי, ואח"כ השתטה, ובשעת הנתינה הוקל שטותו ונעשה "חלים", "ולכן אי"צ שיהיה הבעל באותה השעה חלים ממש, אלא רק שכבר התחיל להבריא ולחזור לשכלו, סגי למסור הגט, כיון שהיה בדעת שלימה כשצוה לכתוב הגט וליתן אותו".
אמנם בפתחי תשובה (שם) דחה את פירושו של החתם סופר, וכתב שלא משמע כן מסתימת השו"ע, וגם מקורו של השו"ע הוא משו"ת הרשב"א, ושם לא נזכר כלל שליח.
ואף על עצם הסברא לחלק בין דרגת השטות כאשר הנידון הוא לגבי מעשה השליח, ובין דרגת השטות כאשר הנידון הוא מעשה עצמו, תמה בדברי מלכיאל (ח"ג קל"ח) ודחה את דברי החתם סופר.
יש שדחו את פרושו של הסמ"ע בדברי הרמב"ם, ופרשו שמה שכתב הרמב"ם "סוף שטותו או תחלת שטותו", אין דבריו אמורים בשלב בינים שדרגתו בין השפיות לשטות, אלא כוונתו לומר שמי שהוא עיתים שוטה יש צורך לחקור בו יותר מבכל אדם, ועל אף שנבדק רגע קודם המעשה שעשה, או רגע אחריו, ונמצא שפוי, יש לחשוש שמא היתה הבדיקה בסוף או בתחילת שטותו, ומיד אחר כך תקפה עליו שטותו. לפרוש זה אין סתירה בפסקי השו"ע (גט מקושר שם, ועי' דברי מלכיאל שם שאף הוא דחה את פירושו של הסמ"ע ברמב"ם, וע"ע שו"ת ברית אברהם סי' פ' בסופו).
האם המחלוקת בדין החלמה במקצת תלויה בגדר סימני שוטה
בחתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' ד') כתב בשם ר"ש קלוגר, והסכים עמו, שדברי הרשב"א שדי ב"חלים" בלבד, הם לשיטתו שאין שוטה אלא אם יש לו את הסימנים האמורים בברייתא (חגיגה ד' ע"ב, עי' לעיל בפרק ד' מחלוקת ראשנים בדבר), ומכיון שהחלים במקצת ואין בו הסימנים הללו, הרי הוא בחזקת פקח. אבל לשיטת הרמב"ם, דבכל דבר שנשתבש נעשה שוטה, פשיטא שאינו נידון כפקח עד לאחר בדיקה מרובה. וזה לשונו:
"ונהי דבמוחזק בן דעת ובריא, מקילין ולא מחזקינן בשוטה עד שיהיה שוטה גמור, ועדיף חזקת גופו מחזקת אשת איש שלה, מכל מקום אחר שכבר הוחזק כשוטה, אין להחזיקו כבריא עד שיהיה בריא אולם, וחזקת אשת איש עדיף".
הפוסקים חולקים על החתם סופר וסוברים שאין קשר בין הדברים, ואף הרמב"ם הסובר שאין צורך דוקא לסימני שוטה שבגמ' כדי לקבוע שהוא שוטה, מודה שצריך שמעשה השטות יהיה בדרגה מסוימת של שטות כדי לקבוע עליו שם שוטה (עי' לעיל פרק ד'), וכל שאין בו כעת דרגה זו, אע"פ שהיה שוטה קודם לכן ועדיין לא החלים לגמרי, דינו כבן דעת. (עי' באריכות בשו"ת נפש חיה סי' כ"ז ובחלקת יואב אהע"ז סי' כ' ובדברי מלכיאל ח"א סי' פ"ו אות ב').
החלמת "שוטה לדבר אחד"
ה"שוטה לדבר אחד" ונוהג בשאר דבריו כשורה – לסוברים דנידון כשוטה לכל דבריו (עי' פרק ב') – יש לדון כיצד נקבעת החלמתו, שהרי השטות שנוהג בה אינו עושה אותה כל הזמן, ובשאר דבריו ודרכיו נוהג ככל אדם שפוי, ואם כן צריך בירור מה הוא קנה המידה לקבוע שאכן החלים.
שאלת דרכי קביעת החלמתו של השוטה לדבר אחד נידונה בתשובות הפוסקים בענין "הגט מקליווא". גט זה נסדר לאדם שבשבת לאחר חתונתו ברח לבית גוי שבכפר סמוך, וכאשר נמצא, נימק את בריחתו בכך שמאיימת עליו סכנה, ומיד לאחר מכן גרש את אשתו. לדעת רבני פרנקפורט שפסלו את הגט, הפחד היה פחד שוא, והבריחה היתה מעשה שטות, ודינו של אותו אדם כשוטה לדבר אחד, שאין תוקף לגרושיו.
מלבד המחלוקת האם נקבע עליו שם שוטה מחמת בריחתו, דנו הפוסקים – בהנחה שבשעת בריחתו היה אכן שוטה – גם בשאלה האם אפשר לדונו כ"חלים" בשעת הגירושין, מכיון שבריחתו היתה קודם למעשה הגירושין.
יש שהכשירו את הגט מכיון שבשעת הגירושין לא הבחין הרב בשום סימן שטות, ולכן אפשר להניח שכבר החלים בשעה זו, והחשיבוהו ל"חלים". וכן השיב ר' אליעזר קאצינעלבוגין (אור הישר סי' י'):
"והנה בנידון זה מסתמא בדקו הרב יפה יפה, והיה בעת ההיא חלים כדינו. ואם נפשם לומר דהרב המסדר לא ידע ממה שאירע במנהיים, ולכן לא יהיב דעתיה לבדקו, הלא כבר אמר שלמה המלך ע"ה "וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואומר לכל סכל הוא", ומסתמא לא נראו בו סימני שטות".
וכן כתב היעב"ץ (אור הישר סי' כ"ד):
"וכיון דחזוהו דדייק בחשבון, ומסברי ליה וסבר, לית דחש ליה, הבית דין מסדרי הגט בההוא שעתיה לא חזו ליה שטותא לגמרי, מי האומר לסתור מעשה רב כזה".
הפוסלים לא הסכימו להחשיבו ל"חלים", ראשית משום שלא יתכן שבזמן קצר כל כך יחזור לבריאותו (אור הישר סי' ז'), ועוד, שהרי השטות שנוהג בה השוטה לדבר אחד אינו עושה אותה בכל עת, ובשאר דבריו הוא נוהג כשורה, ואם כן אין כל הוכחה לשפיותו ממה שהרב המסדר לא הבחין בשטות כל שהיא באותה שעה. והביאו ראיה לדבריהם מתשובת מהר"י וויל (סי' נ"ב), וזה לשונו:
"ועוד נסתפק לי אם נקראת חלומה בכהאי גוונא, אע"פ שהשיבה כהוגן...מכל מקום מה בכך, כן דרך שוטים שלפעמים משיבים נכונה, ומכל מקום שוטים הם, דודאי זה שנחלקו ר' יוחנן ור' הונא איזהו שוטה, היינו אף על פי שלא ראינו בו שטות אלא מקרע כסותו וכו'...ואפילו הכי הוה שוטה, אע"פ שמשיב כהוגן על כל הדברים".
הרי מבואר בתשובה זו, שאין להוכיח את שפיותו של השוטה לדבר אחד ממה שמשיב נכונה בזמן סידור הגט (אמנם עי' לעיל פרק א' שיש שפרשו שדברי המהרי"ו נאמרו לענין השוטה הגמור, ולא לענין השוטה לדבר אחד).
אף פוסקים מכת המכשירים שפסקו שאפשר לדונו כ"חלים" – מטעמים שיובאו להלן – הסכימו עקרונית לדעה שהשוטה לדבר אחד לא ידון כחלים אף אם בשעה מסויימת לא תתגלה שטותו. וכן כתב הזכרון יוסף (אור הישר סי' י"א):
"הדין פשוט, שאם היתה דעת המגרש משובשת תמיד בהמשך זמן מה קודם נתינת הגט, ושטיא בחדא מילתא סריך, ורגיל תמיד בדבר היוצא משכל האנושי הטבעי, אז לא היה מועיל מה שעשה המגרש בדעת שלימה ומיושבת, ומה שדיבר בנחת לפני הרב המסדר, רק אחרי ידיעה ברורה שנשתפה לגמרי, וחזר לאיתנו הראשון".
וכן דעת ר' שאול אמסטרדם (אור הישר סי' כ"ט):
"ומיהו בהא ודאי מודינא, דאי עביד חד מהני מילי דשטותא שלש פעמים בבלבול הדעת, ולא נתברר לן דהדר חלים, אז אפילו הוא משיב על שאר דברים כהוגן, עדיין לא יצא מחזקתו שהוחזק לשוטה".
לעומתם, הזכרון יוסף ור' שאול אמסטרדם לא הסכימו, כאמור, לנימוק זה, ובכל זאת פסקו להחשיב את אותו המגרש ל"חלים", מהטעמים דלהלן.
דעת הזכרון יוסף (אור הישר סי' ל"א), שבזמן סידור הגט יש לבדוק לא רק שלא חוזר לעשות את מעשי השטות, אלא שנמצאת דעתו חריפה ומבין דבר מתוך דבר ככל האדם, ואז אפשר לפסוק עליו שהחלים. וזה לשונו:
"כיון שלא הוחזק בשום סימן שטות בהיותו בפני הרב המסדר, ואדרבא כל מעשיו שם היו בעצה ודעת נכונה, חריף ומבין דבר מתוך דבר, והמציא לעצמו פאס מן השררה בלי עזרת זולתו, ודאי שחזר ונשתפה, ולא כתב הרמב"ם אע"פ שהוא מדדבר ושואל כענין, וכן המהרי"ו, אלא בדלא נראה מפאת מעשיו שהוא פקח גמור, רק שדעתו דלה וחלושה ושואל ומדבר כאיש תם, אבל אם ראינוהו שהוא נבון ומשכיל וחריף ודאי לאו שוטה הוא...אבל בשוטה אי חזינן ליה דחריף ודאי כבר נשתפה".
ההפסקה בעשיית מעשי השטות כדרך לקביעת החלמה
מלבד הנידון לעיל האם על ידי שלא עשה השוטה מעשה שטות בזמן מסוים, ניתן לקבוע שהחלים באותה שעה – בנידונם היה זה זמן הגירושין – קיימת שאלה האם העובדה שזמן רב לא עשה השוטה לדבר אחד את מעשי השטות, יכולה להיות הוכחה שהחלים.
החתם סופר (אה"ע ח"ב סי' ב') התייחס לשאלה זו וכתב, שכדי לקבוע שהחלים לא די בכך שאינו עושה יותר את מעשי השטות, אלא צריך שיעשה מעשים שיורו בפועל על החלמתו, כגון אם היה קורע את בגדיו, עליו להקפיד על נקיון ושמירת בגדיו, ולא די בכך שיפסיק לקרוע אותם.
ראייתו היא מדין שור המועד שהוחזק להיות נגחן, שאינו חוזר להיות שור תם כשרואה שוורים ואינו נוגח, אלא משעה שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח.
החתם סופר החמיר בכך מאד, ומדבריו עולה שאף אם עבר זמן רב ולא הראה כל סימני שטות, אינו נידון כחלים.
פוסקים אחרים חולקים עליו, וסוברים שאם עבר פרק זמן ולא חזר לשטותו הרי נידון כחלים. כן דעת החלקת יואב (אהע"ז סי' כ'), ודחה את ראית החתם סופר משור מועד, לפי שבשור, הנידון הוא כשחזר ונגח אחר שהפסיק לנגוח, ועלינו לקבוע האם הנגיחה הנוספת היא המשך של המועדות הקודמת, ולפיכך אם לא התברר לנו באופן מוחלט שבטלה המועדות – על ידי משמוש התינוקות – כשחוזר ונוגח אנו מניחים שהוא עדיין מועד, ואילו בשוטה הרי מדובר בפרק זמן שלא חזר אחריו לשטותו.
וכן בשו"ת צמח צדק (סי' קנ"ג) כתב, שאם עבר זמן ולא ראינו בו סימן שטות, אף שלכאורה "לא ראינו אינו ראיה", ועוד שיתכן שלא נזדמן לו מצב ששטותו יוצאת בו אל הפועל, בכל זאת נידון כחלים, מפני שבמשך זמן רב לא עשה כל מעשה שטות.
אף בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג קל"ז) חלק על החתם סופר, ודחה את ראיתו משור המועד, משום שיש ראשונים הסוברים שאף בשור מועד מספיקה חזרה של שלש פעמים, ואם כן אף בשוטה לדבר אחד די שיחזור בו מלעשות את שטותו שלש פעמים בזמנים או במצבים שהיה נוהג לעשותם. ועוד כתב שאין לדמות את דיני שור המועד לדיני השוטה, מטעמים שונים. לפיכך הכריע להלכה, שאינו צריך לעשות מעשים שיורו על פקחותו, אלא כל שנמנע שלש פעמים מלעשות את השטות נחשב כבריא. כאמור, האופן של בירור כזה בשוטה לדבר אחד קיים רק אם שטותו נעשתה בתנאים קבועים, ואז יש אפשרות לומר שלמרות שהתקיימו תנאים אלו לא עשה את שטותו. אולם אם השטות לא נעשית בתנאים קבועים, וכגון שקורע את בגדיו בלי קשר לנסיבות או לזמנים כל שהם, לא יכול להתקיים דינו של הדברי מלכיאל.
נראה שיש להבהיר, שכל דיון הפוסקים והבעיות בקביעת החלמתו של השוטה לדבר אחד, אינה אלא כאשר הסיבה לקבוע את החלמתו היא רק שלא ראינו אותו עושה את מעשי השטות, אבל יתכן גם בירור אחר: אם נרפא מן המחלה, כלומר שנעלם הגורם למעשי השטות, הרי אין כל ספק שאותו אדם ידון כחלים. כגון, הסובל מפחד שוא, ובעקבותיו הוחזק לעשות מעשי שטות, יתכן שאף הפסיק לזמן מה לעשות את השטות, עדיין ידון כשוטה, וכפי שהארכנו לברר לעיל, אבל אם יבחן ויתברר שסר פחדו ממנו, ברור שידון כחלים.
ונראה לי שכל הפוסקים מודים בכך, שהרי אף כת המחמירים בענין "הגט מקליווא", חכמי פרנקפורט, נימוקם היה שעל אף שבשעת סידור הגט לא עשה כל מעשה שטות, הרי עדיין דיבר על פחד שוא שקנן בו, או משום שעבר זמן קצר מאד ממעשה השטות שעשה לא התקבל על דעתם שהבריא כל כך מהר (עי' אור הישר סי' ז'), ומשמע שבלא נימוקים אלו היה נידון כחלים אף לדבריהם.
יש להדגיש, שעל אף שמושג "החלמה" בהלכה אינו מתייחס לעצם מחלת הנפש, אלא לשיבוש הדעת או ההתנהגות הנובעים מן המחלה, כלומר, לתוצאה ולא לסיבה. הרי לענין קביעת ההחלמה יש חשיבות לקשר בין הסיבה – כשהיא מחלת נפש – לבין התוצאה שהיא שיבוש הדעת וההתנהגות. שהרי ניתן יהיה לקבוע החלמה מהשטות על ידי הקביעה שהחולה נרפא ממחלת הנפש.
החלמה בהשפעת תרופות
כאמור, ההלכה הדנה בהחלמת השוטה מתיחסת להעלמות או להקלה בתופעות שיבוש הדעת הנובעות ממחלת הנפש, ולא לריפוי המחלה, וקיימים מצבים שהמחלה עדיין קיימת אבל אם אינה גורמת למעשי שטות או לשיבושים קשים בחשיבה, ידון אותו אדם כשפוי.
לאור זאת ברור, שהדיון בפרק זה מתייחס גם למצב בו השוטה נמצא תחת השפעת תרופות המשפרות את מצבו, וכתוצאה מהם לא קיימות בו תופעות השטות – הרי הוא נידון כחלים. שהרי, כאמור, אין ההלכה מתייחסת לגורמי ההתנהגות, דהיינו למצב המחלה בכח, אלא לגילוייה בפועל, בהתנהגות או בדיבורים של שיבוש הדעת, ולכן גם אם המחלה קיימת מבחינה רפואית, מכיון שזמן זה לא קיימות בו תופעות השטות, הרי הוא נידון כחלים.
ענין הטיפול התרופתי לא נידון בדרך כלל באופן ישיר, גם משום שטרם נודע או טרם נעשה שימוש בתרופות בתקופות קודמות באופן שנעשה היום (ועי' דברי מלכיאל ח"א סי' ע"ח אות י"ד שהעיר אם יש לסמוך על רפואה בדוקה לשוטה).
מקור: משפטי הדעת, עמ' יז-קכח, הוצאת מכון שערי משפט, תשנ"ה