הרב משה מרדכי פרבשטיין
משפטי הדעת
פרק ט': שיעור "דעת" הקובע שם "בן דעת"
הגבול המפריד בין "בן דעת" לבין המוגדר כ"לאו בן דעת" הוא גבול שקשה להגדירו, שהרי ברור שאף מי שדעתו היא פחותה מהממוצע עדיין יכול להכלל בכלל בן דעת, ונדרשת מידה מסוימת של חוסר דעת כדי להכליל אדם בכלל חסרי הדעת.
הדיון ב"דרגת דעת" מטיבעו נסוב בעיקרו על אלו שדעתם פחותה מדעת סתם בני אדם, דהיינו על ה"פתאים" או המפגרים, ונסוב פחות על הלוקים בשיבוש הדעת, שהרי בהם הדיון בעיקרו הוא על חומרת השיבוש ולא על רמת הדעת.
יש חשיבות רבה בדיון זה לצורך קביעת דרגת הדעת שבה יוצא המפגר מכלל השוטים ונידון כבן דעת לכל דיני התורה. בפרק על המפגר נידונה שאלה זו וניתנו שם כמה אמות מידה לדבר. בפרק זה ננסה לבחון את הענין מנקודת המבט של השוואה לגדרי הדעת אצל "קטן" ו"גדול", כפי שהוגדרו בדברי הפוסקים.
הגדרת "גדול"
מצינו דינים בתורה שנקבעה בהם הגדרת "איש" המציינת גדול וממעטת קטן. הגדלות נקבעת כידוע על ידי "שנים" ו"סימנים". יש לדון האם "איש" מציין גדלות הגוף, ואם כן הגדרת "גדול" היא גדלות הגוף, או שהגדרתה היא גדלות הדעת, וגדלות הגוף מהוה רק "סימן" לגדלות הדעת.
כבר התחבט בשאלה זו בעל האור שמח (נדרים פי"א ה"ד), דבריו נסובים על מחלוקת התנאים (נדה מ"ה ע"ב) אימתי נעשה הבן גדול והבת גדולה, לדעת רבי שמעון בן אלעזר, הבן כאשר יגיע לשתים עשרה והבת כאשר תגיע לשלש עשרה, לפי שהאיש ממהר להחכים יותר מן האשה (עי"ש הטעם), ולדעת רבי, הבן כאשר יגיע לגיל שלש עשרה והבת כאשר תגיע לשתים עשרה, לפי שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה.
מדבריהם מוכח שהגדרת הגדלות היא גדלות הדעת, שאם לא כן אין כל משמעות לנידון מי מחכים קודם, והיה צריך לדון מי מתבגר בגופו קודם, הבן או הבת.
ותמה האור שמח:
"ויפלא מאד בעיני כל מעיין...הלא כל בקי בתלמוד יודע, דקטן ענינו מה שאינו מוליד, שנאמר ואיש כי יזיד, וקטנה ענינה מה שאינה יולדת, ובנים הם כסימנים...ויודע האמת יודע כי נצטערתי על זה...".
בהמשך דבריו תלה ענין זה במחלוקת האמוראים, וכתב שלהלכה נחלקו התנאים לא לענין גדלות אלא לענין "מופלא הסמוך לאיש", שלדברי הכל הוא ענין התלוי בדעת.
האם השוטה בכלל "איש"
מדיון זה עולה נפ"מ לענין השוטה. שהרי אם הגדלות היא הגדרה גופנית, אף השוטה הגדול יכול להכלל בהגדרת "איש", אבל אם הגדרת "איש" היא "בן דעת", אזי השוטה אף שהוא גדול בשנים אינו בכלל "איש".
מצאנו לכאורה סתירות בדבר. בכמה מקומות מיעטו שוטה מ"איש":
א. אין נשבעים על טענת שוטה לפי שנאמר: "כי יתן איש אל רעהו וכו'" (שבועות מ"ב ע"א) והשוטה כקטן הוא בלי דעת (רש"י שם).
ב. השוטה והקטן אינם עושים שליח, והביא רש"י מקור לדבר, לפי שנאמר בפרשת שליחות: "ויקחו להם איש שה לבית אבות" (רש"י גיטין כ"ג ע"א), ומשמע מרש"י שהוא מקור אף על השוטה.
ג. בפרשת שומרים נאמר בתורה "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" (שמות כ"ב ו'), ודרשו חז"ל (ב"ק ק"ו ע"ב) "כי יתן איש" למעט נתינת קטן (עי' להלן פרק י"ח לענין מה המיעוט).
לענין השוטה נחלקו אחרונים. יש הסוברים שחלים חיובי שמירה כלפי השוטה אף שכלפי הקטן אינם חלים, לפי שלדעתם השוטה הוא בכלל "איש", ולא נתמעט אלא הקטן (מנחת חנוך מצוה נ"ז, נ"ט, ס', וע"ע במצוה נ"ד). ויש אחרונים הסוברים שאף השוטה התמעט מ"איש", וכשם שאין חיובי שמירה כלפי קטן, אף כלפי שוטה לא חלים חיובי שמירה (נחל יצחק סי' צ"ו ענף א').
ד. השוטה אינו מוזהר מלעבור על כל איסורי התורה (עי' פרק י"ב).
יש מהאחרונים שכתבו שלמדנו דין זה מן הכתוב "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" וכו' (במדבר ה' ו'), וכשם ש"איש" ממעט את הקטן מאזהרה ועונש, כן השוטה אינו בכלל איש שמשמעו בן דעת (שו"ת מלבושי יו"ט סי' ד', וע"ע שו"ת זכרון יוסף סי' י' שכתב "וכ"ש שוטה דגרע מקטן").
לעומת זאת מצאנו בכמה מקומות שלא מיעטו שוטה מ"איש":
א. קטן ושוטה שתרמו אין תרומתן תרומה (תרומות פ"א מ"א). ודרשו בירושלמי שנאמר: "מאת כל איש", פרט לקטן. ואילו את השוטה מיעטו ממה שנאמר: "אשר ידבנו לבו", פרט לשוטה, ופי' הר"ש ש"ידבנו" משמע שיש לו דעת לנדב (ועי' בר"ש שם מדוע לא מיעטו אף קטן מהמיעוט של שוטה).
ב. בית דין מקנין לאשת שוטה, שנאמר: "אשת איש", ודרשו, לרבות אשת שוטה (סוטה כ"ז ע"א).
ג. קטן בן תשע שייבם את יבמתו, אע"פ שקנאה, אין חייבים עליה מיתה, שנאמר: אשת איש, פרט לאשת קטן (קדושין י"ט ע"א). ואילו השוטה שייבם את יבמתו, כתבו אחרונים בדעת הראשונים שחייבים עליה מיתה (עונג יו"ט סי' קע"ט, ועי"ש שאף לענין לקנות קנין גמור הבדיל בין הקטן לשוטה; מנחת חינוך מצוה תקצ"ט).
ד. קטן התמעט מחליצה משום שנאמר: "ואם לא יחפוץ האיש" (יבמות ס"א ע"ב), ואילו השוטה לא נתמעט מטעם זה (רמב"ם יבום פ"ו ה"ג).
בישוב סתירות אלו יש אחרונים שכתבו שהמושגים "איש" ו"בר דעת" אינם תמיד מקבילים. לדעתם לעיתים "איש" מציין גדול ואז אין למעט ממנו את השוטה, ולעיתים מציין "בר דעת" ואז נתמעט גם השוטה. הקביעה היא על ידי בחינת כל דין לגופו, האם נדרשת בו דעת ואז הגדרת "איש" היא "בן דעת" ונתמעטו הקטן והשוטה, או שלא נדרשת בו דעת ואז הגדרת "איש" הוא "גדול" ולא נתמעט השוטה. כגון, לענין הפרשת תרומה מיעוט הקטן מ"איש" אינו משום חוסר הדעת, שהרי קטן שהגיע ל"מופלא הסמוך לאיש" נדרו נדר והקדשו הקדש, והיה מקום לומר שכמו כן תרומתו תרומה, ומיעטה תורה מ"איש" דהיינו "גדול" שאין תרומתו של הקטן תרומה, ולפיכך נדרש השוטה למיעוט בפני עצמו. כמו כן אין צורך בדעת לייבום, והתמעטה אשת היבם הקטן מן המיתה מ"אשת איש", ואילו אשת השוטה לא נתמעטה. לעומת זאת בשבועה על טענת קטן ובעשיית שליח התמעט הקטן משום שאינו בן דעת, ולפיכך "איש" הנאמר שם מיעט גם את השוטה (שו"ת מלבושי יו"ט אהע"ז סי' ד'; ועי' עונג יו"ט שם).
כעין זה כתב ר"א וסרמן (קובץ ביאורים גיטין אות ט"ז), שאמנם איש ממעט רק קטן, אבל מן הסתם נתמעט הקטן משום שאינו בן דעת, ולכן אפשר ללמוד על שוטה ב"מה מצינו" מן הקטן. אבל בדינים שאין צריך בהם דעת, בהכרח שמיעוט הקטן הוא רק משום קטנותו, ולא נוכל ללמוד ממנו על השוטה.
לשיטות אלו שיתכן מיעוט של "איש" אף כאשר אין צורך בדעת, ואז השוטה נכלל בכלל "איש", בהכרח שקיים לעיתים דין של גדלות בגוף שאינו תלוי בדרגת הדעת, ואף על השוטה יכול להקבע שם של "גדול".
ר"א וסרמן במקום אחר (קובץ הערות סי' ס"ו ס"ק ו') הפליג בחידושו וכתב ש"איש" אינו מתייחס כלל לדעת, וזה לשונו:
"שני דינים יש בקטן: האחד, קטן שלא הגיע לכלל דעת, הרי הוא שוטה, והשני, קטן פקח שאנו רואים שיש לו דעת כגדול, מכל מקום אין מעשהו כלום, והיא גזירת הכתוב "איש" ולא קטן, שאין כח במעשיו לפעול חלות קנין או קדושין.
סברתו שהגדלות היא רק שיעור גיל ואינה שיעור דעת כלל היא דוחק גדול, מפני שלפי זה בכל מקום שנאמר בו שקטן אינו בן דעת עלינו לפרש שהכוונה רק לקטן שאין לו "דעת כפעוטות", ולא מסתבר לומר כן.
חידושו זה מוביל אותנו לדיון בשאלה מה שיעור הדעת הנדרש כדי לקבוע שהקטן הגיע לכלל דעת, והאם נוכל ללמוד מכאן גם לגבי שיעורי הדעת בשוטה.
דעת כ"פעוטות", ומחלוקת החתם סופר והקובץ הערות בהגדרת "גדול"
מצינו שקבעו חכמים בכמה דינים שיש תוקף למעשה הקטן כאשר יש לו שיעור דעת כ"פעוטות" (משנה גיטין נ"ט ע"א ועוד). שיעור דעת זה פירשה הגמ' (שם) שהוא משיגיע הקטן לגיל שש ועד גיל עשר, לפי מידת חריפותו והבנתו. ונחלקו ראשונים בדבר, דעת הרא"ש וסיעתו (גיטין שם, והובא בטור חו"מ סי' רל"ה וברמ"א שם; חי' מכת"י גיטין שם בשם יש מפרשים) שהדרישה שיהיה הקטן חריף היא רק עד שיגיע הקטן לגיל עשר, אבל משיגיע לגיל זה אף אם אינו חריף דינו כמי שהגיע לפעוטות (לפי זה לכאורה שיעור הדעת הוא מקביל לדעת הממוצעת של קטן בן שמונה, ועדיין צריך בירור). ואילו שיטת הרמב"ם היא (מכירה פכ"ט ה"ו, וכ"ה בשו"ע שם, ועי' בביאור הגר"א) שעד גיל גדלות נדרש שיהיה הקטן חריף כדי שיהיה דינו כמי שהגיע לפעוטות, ומה שהזכירה הגמ' גיל עשר לאו בדוקא הוא (הגר"א שם. אמנם עי' רמב"ם אישות פ"ד ה"ז שהזכיר עד גיל עשר וברמ"ך ולחם משנה שם הניחו בצ"ע). שיטת הרמ"ה (חי' מכת"י שם והובא בטור שם) היא כעין שיטת הרמב"ם, אלא שלדעתו קטן שהגיע לגיל עשר חזקתו שהוא חריף עד שיתברר שאינו חריף.
בקובץ הערות (שם) חידש שאף מן התורה מספיק שיעור דעת של "פעוטות" כדי להחשיב אדם לבן דעת. הוכחתו היא, ממה שמצינו אף לענין דינים דאורייתא שיעור דעת זה, וכגון לענין חליצת קטנה, שלשיטת ר' יוסי הקטנה חולצת, ואמר רב אמי שהדברים אמורים דוקא בקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות (עי' יבמות ק"ה ע"ב), שרק מזמן זה היא ברת דעת. לאור זאת בהכרח שהטעם שאין תוקף למעשי קטן אף לאחר שהגיע לעונת הפעוטות, הוא מגזירת הכתוב "איש" ולא משום שאינו בן דעת. וכן כתב (וכבר הובאו מקצתם לעיל):
"שני דינים יש בקטן: האחד, קטן שלא הגיע לכלל דעת, הרי הוא שוטה, והשני, קטן פקח שאנו רואים שיש לו דעת כגדול, מ"מ אין מעשהו כלום, והיא גזירת הכתוב "איש" ולא קטן, שאין כח במעשיו לפעול חלות קנין או קדושין... אבל לר' יוסי שאינו מקיש אשה לאיש בחליצה, אין גזיה"כ לפסלה משום קטנות, אבל צריך שיהיה בה דעת, וכיון שמצינו בתקנת חכמים שהפעוטות מקחן מקח, וביאור התקנה שחכמים תקנו שקנין קטן יועיל ואין צריך איש, אבל צריך שיהיה בו דעת שלא יהיה בכלל שוטה, וזה שיעור פעוטות".
יש לתמוה על הקובץ הערות שהוכיח מדין חליצת קטנה ששעור דעת של "פעוטות" מחשיב לבן דעת, שהרי הפוסקים הסבירו שהדעת הנדרשת לחליצה שונה מן הדעת הנדרשת לקנינים, שכן חליצה מוטעית כשרה, והדעת הנדרשת היא רק לכוונת החליצה, וכן שלא תהא כאנוסה (עי' בפרק ח' שהארכנו לדון בענין זה), ולענין זה מספיקה גם דעת של קטן, ואין מדין זה הוכחה ש"דעת כפעוטות" היא דעת גמורה.
החתם סופר (יו"ד סי' שי"ז) ביאר ענין זה באופן אחר. לדעתו הטעם שאין תוקף למעשי הקטן גם כאשר הוא בר דעת, הוא מחמת שזמן הגדלות הוא מדיני "שיעורים" שהם הלכה למשה מסיני, ולפיכך אצל בן נח שלא נאמרה בו ההלכה, אין גדלותו נקבעת בשנים וסימנים, אלא מיד כשנעשה לבר דעת דינו כגדול לכל דבר. וזה לשונו:
"...וכבר כתב הרא"ש בתשובה (עי' שו"ת הרא"ש כלל ט"ז סי' א') דזמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערות ושיעורן הכל בכלל שעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני...אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולים חקרי לב, ואפילו הכי בישראל הלכה למשה מסיני שאין מעשיו כלום עד שיביא שתי שערות אחר שנותיו, ואמנם בן נח דלא ניתן להם שיעורים כל ששכלו שלם כראוי הוה גדול, ופחות מזה הוה קטן"
מוכח מדעת החתם סופר שהגדלות אינה גדלות גופנית כלל. שהרי אם נאמר שנדרש תנאי נוסף לקביעת שם גדול, והוא גדלות הגוף, מניין לו שדין זה לא קיים אף בבן נח, שאף הוא נדרש לגדלות הגוף קודם שיקרא גדול ויענש על מעשיו. בהכרח שהגדלות היא גדלות בדעת, והגיל והסימנים אינם אלא "סימן" לדעת, וענין זה שנקבעת גדלות בדעת לפי סימנים גופניים, אינו אלא מדיני "שיעורין" שהם מההלכה למשה מסיני.
אף את דברי הרא"ש בהכרח לבאר באופן זה, שהרי אם הגדלות היא גדלות הגוף ה"סימנים" הם מציאות ואינם בכלל "שיעורין".
עוד חידוש עולה מדברי החתם סופר, ששיעור הדעת המספיק לקביעת שם של בן דעת, הוא הדעת הקיימת בדרך כלל אצל בן השלוש עשרה שהביא סימנים, אלא שבאה ההלכה למשה מסיני וקבעה, שהקטן גם אם יש לו אותה מדת דעת, נידון כלאו בר דעת עד הגיעו לגדלות. וכשם שההלכה קובעת שם של לאו בר דעת על הקטן אף שיש לו דעת, כן קובעת אותה הלכה למשה מסיני שהגדול בשנים, אף אם דעתו פחותה משיעור הדעת הרגיל אצל בן שלש עשרה, נידון כבן דעת. שהרי לא יעלה על הדעת שבן שלש עשרה שרמת דעתו מקבילה, למשל, למי שהוא כבן עשר לא יחשב לגדול, וכן כתב במפורש החתם סופר (שם):
"...בישראל, הלכה למשה מסיני שאין מעשיו כלום עד שיביא שערות אחר שנותיו, ואז אפילו אין שכלו זך שאינו יודע להפלות, כל שאינו שוטה שאינו מקרע כסותו וכו', הרי הוא גדול לכל דינו".
ואם כן לדבריו, הגדול בשנים שיצא מכלל שוטה, חל עליו שם גדול לא משום שיש לו דעת מספקת, אלא מדין הלכה למשה מסיני.
לאור האמור, הרי מדברי החתם סופר התחדשו לנו גדרים חדשים בשעורי "דעת", ולדעתו קיימות שלש דרגות הלכתיות לדעת:
א. דרגת דעת המקבילה לדעת הקיימת בגיל הגדלות, והיא הדרגה המספיקה לקביעת שם "בן דעת" אף בלא להזקק להלכה למשה מסיני.
אצל בן נח תקבע דרגה זו שם בר דעת אף אם הוא יהיה בגיל הקטנות.
ב. פחות ממינימום דעת, והוא בכלל השוטה.
אמנם החתם סופר התייחס רק למי שיש לו "סימני שוטה", אבל כבר ביארנו בפרק (א'), שלדברי הכל יש דרגת מינימום של דעת, ומי שיש לו פחות ממנה, הרי הוא בכלל שוטה.
ג. דרגת בינים של דעת, שלא היה ראוי להקרא מכוחה בן דעת, אבל אינו שוטה, ובה יחשב ישראל גדול ובן דעת כאשר יגיע לגדלות מכח ההלכה למשה מסיני. ואילו בן נח בדרגה זו יהיה דינו כקטן, אף אם יהיה גדול בשנים.
לא התפרש בדברי החתם סופר מה היא מדת המינימום של דעת הנדרשת כדי להוציא מכלל שוטה, ולהחיל עליה את ההלכה למשה מסיני.
אפשר שהיא שיעור דעת "כפעוטות", ולפי זה הרי החתם סופר מסכים עם דינו של ר"א וסרמן (בקובץ הערות שם) שהגדול שיש לו "דעת כפעוטות" נידון כבן דעת, אבל לא מטעמו של הקובץ הערות הסובר ש"דעת כפעוטות" היא שיעור דעת המספיק לקביעת שם בן דעת, אלא משום שבאופן זה חלה עליו ההלכה למשה מסיני הקובעת שהוא כבן דעת.
ואפשר שיש צורך בדרגת הבנה גדולה יותר מאשר "כפעוטות" כדי להחיל את ההלכה למשה מסיני, וכדעת המהרי"ט וסיעתו הסוברים שגדול שיש לו דעת כפעוטות אינו נידון כבן דעת (עי' בפרק ו' שהובאה שיטתם בהרחבה).
דעת "כפעוטות" אצל גדול
הוברר לנו, שלשיטת החתם סופר כאשר אנו באים לקבוע האם יש שיעור דעת מספיק למפגר שהגיע לגיל גדלות, כדי להחיל עליו דיני גדול בן דעת, הבחינה אינה אם יש בו מדת דעת כזו היכולה לקבוע עליו שם של בן דעת, אלא האם יש בו מדת דעת כזו שיכלל בכלל ההלכה למשה מסיני הקובעת את דינו כגדול.
כמו כן דעת הקובץ הערות, ש"דעת כפעוטות" היא שיעור דעת המספיק כדי להחשיב גדול בשנים לבן דעת. ואכן הרח"פ שיינברג שליט"א (מוריה שנה י"א גליון ט' י' עמ' נ"א, "תשובה בענין ילדים מפגרים לגבי חנוך ומצוות") כתב, שאפשר ללמוד מחידושו הנ"ל של הקובץ הערות את שיעור הדעת הנדרש למפגר כדי להחשיבו כבן דעת, וזה לשונו:
"ולפי דבריו מסתבר לומר, שגם מפגר, אם יש לו דעת של פעוטות והוא בן י"ג שנה, נקרא גדול, ויהיה מחויב במצוות כמו גדול ממש. שהרי נתקיימו בו שני התנאים: הוא גדול בשנים, וגם יש בו הדעת של גדלות, שאינו נחשב לשוטה משום שהגיע לכלל דעת".
גם הגרש"ז אויערבאך שליט"א הסכים עמו, וכתב (שם עמ' ס"ה):
"גם דעתי מסכמת לכך, דכל שהוא מבין, ויש לו דעת כמו פעוטות, ויודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנו מקיימים מצוותיו, שפיר חשיב בר דעת לגבי קיום מצוות, ובהגיעו לגיל י"ג יחשב כגדול".
ועיין לעיל (פרק ו') שיש לתמוה על דעת הגרש"ז, וכן הבאנו דעות הפוסקים החולקים עליו.
בעצם חידושו של הקובץ הערות שגדול שיש לו דעת כפעוטות נחשב לבן דעת, יש לעיין, שהרי כל מקורו הוא מכך שמצינו שקטן נחשב בר דעת בשיעור דעת כזה, אולם מצאנו בראשונים שדנו האם ניתן לערוך השוואה כזו. כלומר, אם נמצא שדעת בדרגה מסויימת אצל קטן קובעת שאינו נידון כשוטה, האם יש ללמוד מכך שגם מפגר גדול בשנים בדרגת דעת כזו לא ידון כשוטה. ואף לאידך גיסא נחלקו על ההשוואה לקטן, אם נמצא שבדרגה מסויימת של דעת אצל קטן נקבע שאינו בן דעת, האם ניתן ללמוד מכך למפגר שידון כשוטה בדרגה כזו.
עוד מצאנו שנחלקו הראשונים גם בעצם הנידון האם גדול שיש לו דעת רק "כפעוטות" נחשב בן דעת. להבהרת דבריהם יש להרחיב קצת את הדברים.
רש"י (נדה מ"ה ע"ב) כתב על קטן שנדר, כשאינו יודע לשם מי נדר: "ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו, דסופו לבא לכלל דעת".
בשו"ת חתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' ב') פירש, שרש"י בא לשלול את הקטן הזה מכלל הפתי, וזה לשונו:
שהרי קטן זה הגיע לכלל שנים ועדיין אינו יודע לשם מי נדר, ולכאורה יהיה דינו כאחד השוטים, ולכן כתב רש"י שאינו מן השוטים הפתאים כיון שסופו להתרפאות – היינו לגדול – ולדעת לשם מי נודרים, ואילו הפתי כללא הוא כל פתי אין רפואה למכתו".
מבואר מדברי רש"י שאין ללמוד שיעור הדעת של מפגר מן הקטן, לפי שהקטן עתיד לגדול ולהיות בן דעת בשלימות, ולפיכך אף כאשר לא הגיעה דעתו לשלמות לא ידון כשוטה, אבל לעומתו המפגר שאינו עתיד להגיע לדעת שלימה הרי ברמת דעת שאינה שלימה ידון כשוטה.
גם רבינו אפרים והראבי"ה סוברים כשיטת רש"י, וכן כתבו בתשובתם (שו"ת ראבי"ה סי' תתקכ"א):
"אבל גדולה שאינה יודעת בשיעור פעוטות, איכא למימר דגרעא מקטנה טפי, דמתיא לכלל דעת".
הרי שסוברים שהגדולה המפגרת כאשר דעתה שווה לקטנה היא גרועה ממנה, והזכירו אותו טעם שהוזכר ברש"י: "דמתיא לכלל דעת".
לעומת זאת מצאנו שדעת רבינו שמחה משפיירא היא להיפך מרש"י, ולדעתו אין ללמוד מפגר גדול בשנים מן הקטן, ונדרשת למפגר מידת דעת פחותה כדי להחשב בן דעת ממידת הדעת הנדרשת מן הקטן, ותתבאר דעתו להלן.
רבינו שמחה והראבי"ה חולקים גם בעצם דין גדול שיש לו רק דעת כפעוטות. מחלוקתם היא בענין גירושי קטנה שנאמר בזה בגמ' שיעור "יודעת לשמור את גיטה". לדעת רש"י שיעור זה הוא משתגיע לעונת הפעוטות (גיטין ס"ד ע"ב, ועי' להלן פרק ??). אף בדין גרושי שוטה נאמר שיעור זה של "יודעת לשמור את גיטה" (יבמות קי"א ע"ב ועי' בפרק הנ"ל), ונחלקו הראשונים האם גם בשוטה שיעור זה הוא כאשר יש לה "דעת כפעוטות".
דעת רבינו שמחה משפיירא (בשו"ת ראבי"ה סי' תתקנ"א, והועתקה גם בשו"ת מהרש"ל סי' ס"ה, והובאה מחלוקתם בחלקת מחוקק סי' קי"ט ס"ק י"ג ובבית שמואל שם ס"ק ט') ששוטה גדולה, אף בפחות משיעור דעת של "פעוטות", נחשבת ליודעת לשמור גיטה, וכן כתב:
"ונראין הדברים, דלענין שמירת גיטה דשוטה לא בעינן דעתא צילותא כולי האי כמו קטנה המתגרשת בקדושי אביה, משום דזו הגיעה לכלל שנותיה".
רבינו שמחה הוכיח את דבריו מההלכה (עי' חו"מ סי' רל"ה סעי' ט') שגדול מעל גיל עשרים ואינו יודע בטיב משא ומתן יש לו יותר כח למכור בנכסים שירש מאביו מאשר מי שהוא פחות מעשרים וחריף במשא ומתן. ובהכרח שאותה מידת דעת שבגיל מבוגר יותר דיה כדי להחשיב לבן דעת לגבי מכירת נכסי אביו, אינה מספיקה לגיל צעיר יותר. ואם כן גם לגבי שיעור דעת של פקחות שונה מידת הדעת הנדרשת בקטן מאשר בגדול (עי' לעיל שחולק בכך על רש"י).
והוסיף הר' שמחה לחדש, שאילו היה לגדולה "דעת כפעוטות", לא היתה נחשבת לשוטה, וכאשר אנו דנים בשוטה היודעת לשמור את גיטה, בהכרח הדברים אמורים כשדעתה פחותה מ"פעוטות". וכן כתב:
"ונראה דגדולה שיש לה דעת פעוטות הרי היא כפקחת לכל דבריה, אפילו לקבל קידושיה תולה (אולי צ"ל יכולה, ואולי כוונתו שהקידושין תלויים, והם רק ספק קידושין)".
יצויין אגב, שהר' שמחה הביא מדינים דרבנן להוכיח גדרי דעת לענין דאורייתא, שהרי החילוקים במכירת נכסי אביו אינם אלא מדרבנן. ועי' פני יהושע גיטין ס"ד ע"ב, ובקובץ הערות שם האריך להביא דוגמאות נוספות לכך שאפשר להוכיח מדינים דרבנן עקרונות לענין דינים דאורייתא.
רבינו אפרים והראבי"ה נחלקו על יסוד דברי רבינו שמחה שלגדול נדרשת רמת דעת פחותה יותר כדי להחשיבו לבן דעת, וכתבו לו בתשובתם:
"מתוך דבריך אנו מבינים כי אין לה דעת כפעוטות, ואתה מודה בקטנה – שבשיעור כזה נחשבת לאינה יודעת לשמור את גיטה – אך מפני שהיא גדולה אומר אתה דהיא עדיפא, וסגי לה בשיעור זוטא ד"צרור וזורקו אגוז ונוטלו", כאשר הוכחת מפרק מי שמת, דעדיף גדול בן כ' אפילו אינו יודע בטיב משא ומתן למכור בנכסי אביו מפחות מבן כ' היודע בטיב משא ומתן, והא ליתא... מכל מקום לא דמי, דאם אינו יודע בטיב משא ומתן, מכל מקום חכם הוא בכל שאר דרכיו, אבל גדולה שאינה יודעת בשיעור פעוטות, איכא למימר דגרעא מקטנה טפי, דמתיא לכלל דעת".
לדעת הראבי"ה ורבינו אפרים הסברא היא הפוכה ממה שכתב רבינו שמחה, ולדעתם כדי שיחשב הגדול כבן דעת, נדרש ממנו שיעור דעת בדרגה גבוהה יותר מאשר מקטן, לפי שהקטן עתיד לגדול ולהגיע לכלל דעת שלימה ולכן גם דעת פחותה מועילה לו. לפיכך לדעתם, גדולה שאין לה "דעת כפעוטות", קל וחומר שנחשבת למי שאינה יודעת לשמור גיטה.
מדבריהם מוכח שחולקים גם על חידושו של רבינו שמחה שהגדולה שיש לה "דעת כפעוטות" נחשבת לבת דעת, שהרי לדבריהם שיעור "יודעת לשמור את גיטה" שנאמר בשוטה הוא לפחות כשיעור פעוטות, ובשיעור זה עדיין דינה כשוטה המתגרשת, ובהכרח ששיעור פעוטות אינו מספיק כדי להוציא מכלל השוטים.
(ועי' שם שדחו את הראיה מ"יודע בטיב משא ומתן", שהרי גם מי שאינו יודע בטיב משא ומתן בן דעת הוא לכל דבר. ונראה שכוונתם שעדיפותו של מי שהוא למעלה מבן עשרים, אינה אלא גדר בתקנת חכמים, שלא רצו להפקיע לעולם את זכותו למכור, ורק הגבילו אותה עד גיל עשרים).
כאמור, לכאורה חידושו של הקובץ הערות ש"דעת כפעוטות" מספיקה כדי להחשב בן דעת, נחלקו בו הראשונים, ומצאנו כי שיטת רבינו שמחה היא כדבריו.
אולם כאשר נעיין נבחין, שלא זו בלבד שאין סיוע לדברי הקובץ הערות מדברי רבנו שמחה, אלא שיש סתירה לדבריו.
לדברי הקובץ הערות, מידת שיעור דעת הנצרכת כדי להחשיב אדם כבן דעת היא קבועה בין בקטן ובין בגדול, ושיעורה הוא "כפעוטות", אלא שאצל הקטן יש גזירת הכתוב נוספת שעליו להגיע לשנת הי"ג כדי שיחשב "איש". ואילו עיקר חדושו של רבנו שמחה הוא, שמדת שיעור הדעת הנצרכת כדי להחשיב אדם כבן דעת אינה קבועה, ובאותה מדת דעת יש עדיפות לגדול על פני הקטן, ולפיכך חידש ששיעור הדעת הנדרש כדי שתהא "יודעת לשמור את גיטה" קטן יותר אצל השוטה הגדולה מאשר אצל הקטנה השפויה, והוסיף עוד וחידש, שמידת הדעת של ה"פעוטות", אע"פ שבקטן שיש לו דעת נחשבת מידה זו כאינו בר דעת, אצל הגדול מספיקה מדת דעת זו להחשיבו כשפוי ולא כשוטה.
אמנם סברתו של רבינו שמחה טעונה הסבר, מה היא המשמעות שיש לגיל ביחס לשאלת הדעת, ואיך יתכן ששני אנשים במדת דעת שווה, גדול וקטן – הגדול יחשב בר דעת, והקטן יחשב כאינו בר דעת. אמנם אילו דינו היה מתייחס רק להבחנה בין קטן שלא הגיע לשלש עשרה לבין גדול, היה אפשר לדחוק בדבריו ולומר שהחילוק נובע מהלכות קביעת הגדלות, וכדברי החתם סופר (עי' לעיל) שאצל גדול ההלכה למשה מסיני מחשיבה "דעת כפעוטות" כ"דעת", וקטן בדרגת דעת זו נחשב כ"אינו בר דעת". אלא שאי אפשר לפרש כן בדבריו, שהרי הם אמורים גם בענין "יודעת לשמור את גיטה", ושיעור זה אינו שיעור הקובע שם דעת באופן כללי והשייך לגדרי הדעת, אלא הוא שיעור דעת לפעולה מסוימת זו, ואיך יוכל הגיל לקבוע שהיא יכולה לשמור את גיטה, כאשר יש בה שיעור דעת כזה שאצל הקטנה מוגדר כ"אינה יכולה לשמור את גיטה", וצ"ב.
לאור האמור, הרי מפגר שהגיע לבגרות ויש לו "דעת כפעוטות" יש מקום להחשיבו כבן דעת מכח ההלכה למשה מסיני, לשיטת החתם סופר. אמנם כבר הערנו שהחתם סופר לא קבע את מידת הדעת הקטנה ביותר שההלכה למשה מסיני יכולה לחול עליה, אבל כיון שלא מצאנו במקורות גבול נוסף לשיעור דעת אצל קטן מלבד "דעת כפעוטות" (ענין "מופלא הסמוך לאיש" אינו נוגע לעניננו, ואיכ"מ), מסתבר לומר שהוא השיעור שעליו תחול ההלכה. אמנם כבר הובאה לעיל דעת המהרי"ט וסיעתו הסוברים שגדול שיש לו דעת כפעוטות אינו נידון כבן דעת (עי' בפרק ?? ביאור שיטתם), ואם שיטתם תואמת את שיטת החתם סופר בהכרח שיש צורך בדרגת הבנה גדולה יותר מאשר "כפעוטות" כדי להחיל את ההלכה למשה מסיני. וכבר הוזכר עוד שענין זה תלוי במחלוקת ראשונים שהובאה לעיל, לדעת רבינו שמחה אם יש לגדול "דעת כפעוטות" נידון כבן דעת, ואילו לדעת רבינו אפרים והראבי"ה נידון כשוטה.
אבל יש לדון עוד, שהרי המחלוקת בין רבנו שמחה והראבי"ה נסובה על שוטה ולא על המפגר, כמבואר בשאלה שם, שהדברים אמורים באשה שנשאת ואחר נישואיה נשתטתה, ואילו הפיגור בדרך כלל אינו מצב שיכול להתחדש והוא פגם מלידה (עי' תבואות שור יו"ד סי' א' ס"ק נ"א), ואם כן מבואר בדברי רבנו שמחה ששיעור דעת של "פעוטות" יכול להתייחס גם לשוטה ודיו להוציאו מכלל השוטים.
הדברים טעונים הסבר, שהרי הנידון בשוטה הוא שיבוש דעתו, ולא "שיעור הדעת" שהיא רמת הבנתו, ואילו נידון ה"דעת כפעוטות" מתייחס לרמת ההבנה ולא לשיבוש הדעת. והלא אין ספק שקיימים שוטים שרמת דעתם גבוהה לאין ערוך יותר מזו של "פעוטות", ובכל זאת שוטים הם, מפני שיבוש דעתם. ואם כן, קנה המידה להשוואת הדעת לגילים שונים של קטן מתאים יותר למפגר מאשר לשוטה.
בהכרח שדברי רבינו שמחה נאמרו לענין מחלת נפש הפוגעת ברמת ההבנה, ולפיכך יש ללמוד מדבריו גם לענין המפגר, ועדיין צ"ב בזה.
הקושי בהנחה שהמושג "גדול" והמושג "בן דעת" זהים
לסיום פרק זה יש להעלות קושי הנובע משיטת החתם סופר.
לדברי החתם סופר המושג "גדול" או "איש" משמעו "בן דעת", אלא שלעיתים הגדרתו כבן דעת אינה מחמת המציאות אלא היא מכח ההלכה למשה מסיני. ואם כן לדבריו הרי הגדול שהוא שוטה על אף שהגיע לגדולת גופנית, אין דינו כ"גדול" או כ"איש", שהרי המושג גדול – דהיינו בן דעת – והמושג שוטה, סותרים זה את זה, ועליו ודאי לא חלה כל הלכה להחשיבו כבן דעת.
אבל אי אפשר לומר כן הואיל ומצאנו שחלים דיני "גדול" אף על השוטה שגדל, כדלהלן.
קטנה שנתקדשה על ידי אביה, האב מקבל את גיטה עד שתגדל. דנו הראשונים מה הדין אם האב קיבל קידושי בתו השוטה ובגרה, האם יוצאת מרשות אביה ככל גדולה, ולפיכך לא יוכל האב לקבל את גיטה, או שכיון שהיא שוטה עדיין היא ברשות אביה לקבל את גיטה.
בשו"ת ראבי"ה (סי' תתקכ"ב) כתב:
"גדולה והיא שוטה, נראה שאינה מתגרשת בקבלת אביה".
וכן הביא בשמו באור זרוע (שו"ת סי' תשע"ח) וכן כתב המגיד משנה (גרושין פ"י הכ"ג) ועי' שו"ת חתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' ג').
אמנם מצאנו שיטות שאפשר שסוברות שהאב יכול לקבל גט לבתו שוטה אף כאשר היא גדולה (עי' נמוקי יוסף יבמות קי"ג ע"ב, וקרן אורה שם, ובשו"ת קב זהב סי' ז' עמ' ל"ז שהאריך לדון בשיטות אלו), אבל לא נתפרש טעם שיטה זו, ולא מסתבר לומר שסוברים שהיא עדיין ברשות אביה כקטנה, שאם כן הרי אף לשאר זכויות האב בבתו תהיה ברשותו, כגון למעשה ידיה, וזו לא שמענו.
לאור זאת, מדין שוטה שגדלה יש לכאורה סתירה להנחת החתם סופר שגדלות ודעת אחד הם, וצ"ע.
מקור: משפטי הדעת, עמ' יז-קכח, הוצאת מכון שערי משפט, תשנ"ה