ח. הכשת נחשים

 

ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב [בראשית ג יד-טו]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, בכורות ח א: הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלושה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן דג, ונחש ואדם, ומאי שנא הני תלתא, כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא הואיל ודברה עמהם שכינה.

 

תלמוד בבלי, בכורות ח א: [ימי עיבורו של נחש שבע שנים], מנא הני מילי, אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא, שנאמר 'ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה', אם מבהמה נתקלל מחיה לא כ"ש, אלא לומר לך כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה, ומאי ניהו חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשבע, דהוי ליה שב שני (וראה רמב"ן עה"פ כאן).

 

בראשית רבה, יט: 'והנחש היה ערום מכל ... (ג א)' - לפי גדולתו של נחש היה מפלתו, ערום מכל ארור מכל.

 

רש"י: 'על גחנך תלך' - רגלים היו לו ונקצצו.

רש"י: 'ישופך' - יכתתך, כמו ואכות אותו (דברים ט כא) ותרגומו ושפית יתיה. 'ואתה תשופנו עקב' - לא יהא לך קומה ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. ולשון 'תשופנו' כמו נשף בהם (ישעיה מ כד), כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון כתיב לשון נשיפה בשניהם.

רש"י (ויקרא יא מב): 'הולך על גחון' - זה נחש, ולשון גחון שחייה, שהוא שח ונופל על מעיו.

 

אבן עזרא: 'ארור' - לנחש שיהיו חייו קצרים, והנכון שיהיה חסר בהליכתו.

אבן עזרא: 'על גחנך' - החזה, ולא נדע אם נו"ן שורש כאדון, או נוסף כזדון. והאומר שנקרא כן בעבור הרוח שיגיח ממנו זה דרך דרש.

 

רד"ק: 'ארור' - שיחסרו רגליו שהיו לו מתחילה, וכל לשון מארה הוא עניין חסרון.

רד"ק: 'גחנך' - כתרגומו על מעך, וכן תרגום על גחון (ויקרא יא מב), דא הולך על מעוהי, רוצה לומר שהולך מושכב ארצה על בטנו.

רד"ק: 'כל ימי חייך' - כל ימי עד, כלומר כל זמן שמין הנחש על האדמה.

 

רמב"ן: 'תשופנו עקב' - שיהיה לאדם יתרון עליך באיבה, כי הוא ישופך ראש ואתה לא תשופנו רק בעקבו וירוצץ מוחך.

 

רבנו בחיי: 'כל ימי חייך' - יגיד שהעונש הזה לא יזוז ממנו לעולם ואפילו בזמן המשיח אשר תסתלק האיבה שבין האשה ובין הנחש ... העונש הזה במאכל העפר לא יזח ממנו עולמית.

 

ספורנו: 'ארור אתה מכל' - שישיג תאוותיו וצרכיו בצער ובחסרון תענוג יותר מכל שאר בעלי חיים.

 

מושב זקנים: 'ועפר תאכל' - ואם תאמר זו ברכה שיאכל עפר ולא יהא לו טורח אחר מזונותיו, ויש לומר דהכי פירושו, אפילו מאכל כל מעדני עולם לא יטעמו לו כי אם עפר, ומכל מקום צריל לטרוח כמו שאר חיות ובהמות, ויש מפרשים שלא יתקרר דעתו עד שיאכל עפר ממש.

 

הכתב והקבלה: 'ואיבה אשית' - איבה גדולה משנאה, והעד 'תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי'. השנאה מעשים בסתר והאיבה בגלוי, והכלל כל אויב שונא ואין כל שונא אויב.

 

רש"ר הירש: 'גחון' - משורש 'גוח' כדוגמת זדון משורש זוד. גוח מציין את פיתולי אחרות הנהרות 'יגיח ירדן' (איוב מ כג), ומכאן כנראה שם גיחון. כמו כן את תנועת האדם המתפתל בכאבו 'חולי וגוחי' (מיכה ו י), וכן את תנועת הנחש המתפתל רק לצדדים ואינו יכול להזדקף. גם תנועת לידה היא תנועה לצדדין, וגם היא קרויה גוח 'כי אתה גוחי מבטן' (תהלים כב י).

רש"ר הירש: 'ועפר תאכל' - לא ברורה המשמעות של אכילת עפר. לאמתו של דבר אין הנחש אוכל עפר אלא בעלי חיים בלבד. נראה איפוא שאין כאן אלא תיאור ציורי של ההליכה על גחון כדוגמת 'ואויביו עפר ילחכו' (תהלים עב ט), 'ילחכו עפר כנחש' (מיכה ז יז), או שמא ניטל חוש הטעם מן הנחש, אשר לשונו איננה יפה לטעימה? שמא אין הוא אוכל אלא להשקיט רעבון, אך אין הוא נהנה מן המאכל, וזו תהיה איפוא המשמעות הפיסיולוגית של דברי חז"ל "אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר" (יומא עה ע"א)?

 

מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכרים נחשים:

בראשית ג-א,ב,ד (בראשית), בראשית מט-יז (ויחי), שמות ד-ג (שמות), שמות ז-טו (וארא), במדבר כא-ו,ט (חוקת), דברים ח-טו (עקב).

* # *

ידועים בעולם כ- 2,500 מינים של נחשים, מהם כ- 400 ארסיים; בארץ מצויים כ- 36 מיני נחשים, מהם רק שמונה ארסיים לאדם. הנחש הארסי הנפוץ בארץ הוא הצפע [1], והוא כנראה הנחש המכונה בחז"ל עכנאי [2].

מצינו במקרא שמות שונים למיני נחשים, כגון אפעה [3], פתן [4], צפע [5], צפעוני [6], שפיפון [7], שרף [8], תנין [9]. בחז"ל מצינו עוד שני מיני נחשים חברבר [10], וערוד  [11], שזיהויים איננו ברור.

לאחר חטא אדם וחווה, בעקבות פיתויה של חווה על ידי הנחש, יצר הקב"ה מערכת איבה לעולמים בין הנחש לאדם, כמבואר בפסוקנו, והנחש הקדמוני הפך לסמל הרע והרשע בעולם. ואמנם מודגש במקרא בהרחבה הסיכון מהנחשים, ונשיכתו מסמלת עונש קשה ואסון [12]. הנחשים השרפים הכישו את בני ישראל, וגרמו לרבים למות [13].

הכשת נחשים שכיחה בעיקר בעונת הקציר [14], והיא מהווה דוגמא לצער רב [15]. 

הכשת נחש דומה למיתת שריפה [16], ויתכן שמכאן המושג בתורה 'נחשים שרפים' [17]. לא תמיד מורגשת ההכשה מיד, אך אזור ההכשה הולך ומתנפח, ואז הוא מורגש [18].

אחד מעשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש היה שלא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם [19].

נחשים שבארץ ישראל נחשבו כמסוכנים במיוחד, ומותר להורגם אפילו בשבת, ואפילו אין רצים אחריו [20].

אין לקחת כל סיכון עם נחשים, ומכאן הביטוי 'טוב שבנחשים רצוץ את מוחו' [21], שכוונתו בהשאלה שלא לתת אימון ברשע מועד; וכן 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת' [22], שכוונתו בהשאלה לסכנה של שותפות עם רשע.

הנחש הורג את האדם באמצעות הארס שלו [23]. ארס פירושו רוק או כעס [24]. במקרא מסמל ארס הנחש את הרע והרשע [25]. ארס הנחש בתיאורם של חז"ל דומה לספוג, צף ועומד במקומו [26], אלא שלא כל נחש כך, ויש צורות שונות של ארס, לפי מידת שקיעתו במים, ולפי גיל  הנחש שהטילו [27]. מבחינה מדעית, ארס הנחש מכיל מרכיבים פעילים שונים, אשר פוגעים במערכות שונות - עצבים, לב, ותהליכי קרישת הדם. המרכיבים הרעילים משתנים בין מיני הנחשים השונים. נחלקו חז"ל אם הארס של הנחש עומד בין שיניו, או שהנחש מקיא את הארס לאחר הנשיכה [28]. מבחינה מדעית, יש לנחשים הארסיים שיני ארס קצרות, בעלות מרזב עמוק. הארס נוצר בבלוטות גדולות הנמצאות בשני צידי הראש, משם הוא עובר דרך צינור אל שן הארס. פעולת ההכשה היא תהליך מסובך ומהיר ביותר. ניתן, איפוא, לומר שהסובר שארס הנחש בין שיניו עומד, מתייחס למהירות ההזרקה של הארס לתוך הקרבן, בעוד שהסבור שמעצמו הוא מקיא, מתייחס למקור הארס, שנמצא בבלוטות מחוץ לשיניים, ויש פעולה אקטיבית בהזרקתו לקרבן.

לדעת חז"ל, לא רק הכשה ממשית גורמת למוות, אלא גם בליעת ארס הנחש יכולה להזיק מאד. לפיכך, אסרו חז"ל לשתות מים מגולים, מחשש שנחש הטיל בהם ארס [29]; וכן אסרו חז"ל לאכול בהמה או פירות שנוכשו על ידי נחש [30].

אכן, יש נחשים שמזיקים, ויש שאינם מזיקים; וגם אילו שאינם מזיקים יכולים להפוך למזיקים אם מכעיסים אותם. ואמנם הנחשים הארסיים משתמשים במנגנון ההכשה הארסי שלהם רק בשעת הדחק, והם מעדיפים לברוח, או להבריח את האויב. ולכן בדרך כלל אין מפסיקים בתפילת שמונה עשרה, אפילו הנחש כרוך על עקבו, כי רוב הנחשים אינם מזיקים [31]; אבל אם ראה שהנחש כעוס ומוכן להזיק - מפסיק [32]; ובמקום שיש חשש, שסוג הנחש הזה ממית, גם כן מפסיק [33].

הנחש הוא אחד מהחיות הנחשבות כמזיקות וכממיתות [34], והוא נחשב מטבע ברייתו כמועד להזיק, ואפילו הוא בן תרבות, לפיכך אם הזיק או המית, חייב בעליו לשלם נזק שלם [35]. ואם הנחש המית אדם, אפילו כשהוא בן תרבות, ויש לו בעלים, אינו נידון בבית דין של עשרים ושלושה, אלא אפילו יחיד הורגו [36].

הכשת נחשים היא כמכה של חלל, ומחללים עליה את השבת [37]. לפיכך, מותר לחסום את אזור ההכשה, להסיע את הנשוך לבית החולים, להזריק לו נסיוב המכיל חומר נוגד-הארס, ולחברו לעירוי נוזלים דרך הווריד [38]. וכן מי שהוכש על ידי בעל חיים מסוכן, כגון נחש או עקרב, והצליח להרוג את בעל החיים, צריך להביאו בשבת לבית החולים, אפילו דרך רשות הרבים גמור, כדי שידעו איך לטפל בו [39].

 

מקורות והערות

 

[1] Viper;
[2] ברכות יט א; ב"מ פד ב;
[3] ישעיה ל ו. והוא
Carpet viper;
[4] ישעיה יא ח. והוא
Cobra;
[5] ישעיה יד כט. והוא
Viper;
[6] ישעיה יא ח. והוא
Palestinian viper;
[7] בראשית מט יז. והוא
Cerastes viper;
[8] במדבר כא ו; ישעיהו יד כט;
[9] שמות ז ט.
וראה באבות דרבי נתן לט ג, שמנה ששה שמות לנחש וצ"ע;
[10] ירושלמי ברכות ט א;
[11] ברכות לג א;
[12]
ראה דברים ח טו; שם לב לג; ירמיה ח יז; עמוס ה יט; תהלים קמ ד; איוב כ יד-יז; ועוד. הפסוק 'ופרץ גדר ישכנו נחש' קהלת י ח, משמש כביטוי מושאל לאיום על מי שמתכווין למרוד ולסטות מהדרך שקבעו חכמים ע"ז כז ב. וראה קהלת רבה א כד;
[13] במדבר כא
ו;
[14] משנה עדויות א יב; יבמות קטז ב;
[15]
נשמט וישב על גבי קרקע, ונדמה כמי שהכישו נחש - מנחות לב ב; סופרים ג יג, ופירש"י מנחות שם ד"ה ונדמה לו, שמרוב צערו הרגיש כאילו הכישו נחש. ואולי אפשר לומר, שהכוונה שקפץ מהמיטה במהירות רבה כמי שהכישו נחש, וכפי הביטוי 'קפץ כנשוך נחש';
[16] סוטה ח ב;
[17] במדבר כא ו;
[18] שמות רבה לא ז,יג;
[19] אבות ה ה. וראה
מה שכתב בתפא"י, שם, אות כו;
[20] שבת קכא
ב; רמב"ם שבת יא ד. וראה בטושו"ע או"ח שטז י, ובמ"ב שם סקמ"ו. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה, פכ"ה ס"א;
[21] מכילתא שמות יד ז; ירושלמי קידושין ד יא;
[22] יבמות קיב ב;
[23]
ע"ז לא ב; ירושלמי ע"ז ב ג;
[24] ראה ערוך ע' ארס;
[25] ראה תהלים נח ה; שם
קמ ד;
[26] ב"ק כג ב;
[27] ע"ז ל ב; רמב"ם
רוצח יא יד;
[28] סנהדרין עח א. וראה ברמב"ם נזקי
ממון י ח, שפסק כדעת הסוברים, שמעצמו הוא מקיא;
[29] משנה תרומות ח
ו; ע"ז ל ב;
[30] משנה תרומות שם; רמב"ם
רוצח יב א-ב. וראה עוד חולין צד א. וראה בספרו של פרויס, בתרגומו של רוזנר, עמ' 179 ואילך, שאין להלכות אלו הסבר מדעי ידוע;
[31] וראה בקובץ שיעורים, פסחים אות לב, ובהליכות שלמה ח"א פ"ח הע' ה, למה סומכים על הרוב בזה, הרי אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. וראה מה שכתב בנידון הגרש"ז אויערבאך, שולחן שלמה, ח"ב סי' שטז סקכ"ב(א);
[32] ברכות
לג א; רמב"ם תפילה ו ט; טושו"ע או"ח קד ג;
[33]
ביאוה"ל שם ד"ה ואפילו. וראה עוד בערוה"ש או"ח קד ה;
[34] ב"ק טו ב; סנהדרין טו ב;
[35] ב"ק טו ב; רמב"ם נזקי ממון א ו; טושו"ע חו"מ שפט ח. וראה
ברמ"א שם;
[36] סנהדרין טו ב, מחלוקת; רמב"ם
סנהדרין ה ב. וראה בהשגות הראב"ד שם, שגם נחש שהמית דנים בעשרים ושלושה;
[37] שבת קכא ב; יומא פג א; ע"ז יב ב; רמב"ם שבת ב ה-ו; טושו"ע או"ח שכח ו. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' עב; שש"כ פל"ב סי"א(יד);
[38] שבת שבתון סקי"ח;
[39] נשמת אברהם חאו"ח סי' שטז סק"א.

 

* # *