יט. שכרות

וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה [בראשית ט כא]

מקומות נוספים ששכרות ושכורים מוזכרים במקרא:

בראשית יט-לה [וירא], בראשית מג-לד [פר' מקץ], ויקרא י-ט [פר' שמיני], במדבר ו-ג [פר' נשא], במדבר כח-ז [פר' פנחס], דברים כא כ [כי תצא]

* # *

השותה משקה משכר בצורה מופרזת נקרא שתוי [1], שיכור [2], מבוסם [3], או סובא [4].

סתם שיכור בלשון חז"ל - יש מי שכתב, שהכוונה לשתוי יין דווקא [5]; ויש מי שכתב, שהכוונה לכל משקה משכר, ולאו דווקא יין [6].

באופן מושאל משמש המושג שיכור למי שמתנהג בצורה בלתי נאותה ומבולבלת, אף שלא שתה משקה משכר [7]. כמו כן, מי שנפגע ונענש, ועקב כך מתנהג בצורה מבולבלת ובלתי יציבה, נחשב כמי ששתה כוס תרעלה משכר [8].

היין [9] הוא המשקה המשכר הידוע ביותר, ולפיכך משתמשים לפעמים במושג 'יין' כביטוי לשיכרות, אף על פי שאפשר להשתכר גם ממשקאות משכרים אחרים. ליין שמות נוספים, כגון דם ענב [10], חמר [11], עסיס [12], רקח [13], שכר [14], תירוש [15].

מאז ומעולם היה ידוע שיש משקאות בעלי השפעה משכרת, כשהמפורסם והשכיח שבהם הוא היין. ההשתכרות היתה והינה תופעה חברתית נפוצה ביותר בכל העולם. לאור העובדה, ששיכרות גורמת לנזקים בריאותיים וחברתיים רבים, נעשו מאמצים בדרכים שונות להגביל את השימוש במשקאות משכרים.

אחת הדרכים המפורסמים למלחמה בהשתכרות היה חוק "האיסור", שהתקבל ויושם בארה"ב בשנים 1933-1920. החוק הזה, שהיה בו משום שינוי בחוקה האמריקאית (התיקון ה- 18), הטיל איסור מוחלט ועונשים כבדים על כל צורה של יבוא, ייצור ומכירה של משקאות אלכוהוליים, חוץ מיינות קלים, שאין בהם יותר מ- 0.5% כהל. חוק זה, שהביא ל"יובש" בארה"ב, גרם בתחילה לשיפור משמעותי בהיקף המחלות הגופניות והנפשיות, ובאחוזי הפשיעה הנובעים משימוש באלכוהול. אולם תוך זמן מועט החל לפרוח "שוק שחור" במסחר באלכוהול, שמחק את כל ההישגים, ואף הגביר את שיעור הפשיעה והשחיתות בציבוריות האמריקאית, ואשר הביא בסופו של דבר לביטול החוק כמעט בכל המדינות המרכיבות את ארה"ב. בין הדתות השונות בעולם יש גישות שונות לשתיית יין – האיסלם אוסר שתיית יין, אך איננו אוסר שתיית משקאות אלכוהוליים אחרים. הבודהיזם אוסר הנאה מכל משקה משכר. הנצרות בראשית דרכה אסרה על מאמיניה שתיית אלכוהול, אך לאחר מכן לא נכלל איסור כזה בחוקי הנצרות.

רקע מדעי

אלכוהוליזם - שתיה מופרזת וכרונית של משקאות אלכוהוליים, והתמכרות לשתית משקאות כאלו מכונה אלכוהוליזם. קיימות הגדרות רפואיות שונות למצב זה. אחת ההגדרות המקובלות היא: "מחלה כרונית, ראשונית, עם גורמים תורשתיים, נפשיים, חברתיים וסביבתיים, המשפיעים על התפתחותה ועל הסתמנותה של המחלה. המחלה לעתים מתקדמת, ואף קטלנית. היא מאופיינת על ידי הפרעה ביכולת השליטה על השתיה, התעסקות נפשית יתירה עם אלכוהול, שימוש באלכוהול למרות תוצאות שליליות ומזיקות, וסטיה מחשבתית, בעיקר בדרך הכחשה".

אין ספק שהגורמים לשתיינות הם שונים ומגוונים, ולא ניתן לבודד גורם אחד המשותף לכל השתיינים הכרוניים. ישנן עדויות על נטיה משפחתית לשתיינות, ואף התפרסמו בספרות המקצועית נסיונות לאתר גן לשתיינות, אך דבר זה טרם הוברר סופית, ובשלב זה של ידיעותינו אין הוכחה למרכיב תורשתי מוגדר לשתיינות.

הכוהל - המרכיב המשכר במשקאות הגורמים לשיכרות הוא הכוהל האתילי (אתנול). הכוהל נוצר בתהליכי תסיסה של מיצי פירות שונים. משקאות המכילים יותר מ- 25% אתנול מוגדרים כמשקאות חריפים או משכרים. המשקאות המשכרים נבדלים ביניהם במקור הכהל, ובתוספות השונות לטעם ולצבע. הצורה המוכרת ביותר של משקה משכר היא תוצר תסיסה של ענבים, הלוא הוא היין.

הכוהל הוא רעל אורגני המשפיע לרעה בעיקר על פעילות המוח, וכן על פעילות מערכת העיכול, הכבד, הכליות, הלב וכלי הדם.

השפעות שליליות - ההשפעה המוחית משתנה בהתאם לריכוז הכוהל, למשך השימוש בשתיה משכרת, לגיל השותה, ולמצבו הגופני והנפשי הבסיסי. כמויות קטנות ורכוזים נמוכים של כהל גורמים לירידה בכושר הרכוז, לעייפות, ולהפרעות בתיאום התנועות. רכוזים גבוהים יותר גורמים לשיבושים לשוניים, היעדר מעצורים נפשיים, התנהגות תוקפנית, סחרחורות, קשיי עמידה והליכה, והקאות. ברכוזים גבוהים יותר מופיעה אדישות מוחלטת לסביבה, אי שליטה על סוגרים, ובהמשך – איבוד הכרה, ואף מוות. מצב משתנה זה של השפעה על המוח הוא מצב של שיכרות בדרגות שונות. כאשר אדם מרבה לשתות משקאות אלכוהוליים הוא עלול להגיע למצב של התמכרות לשתיה, היינו מצב שבו מתעוררת בו תאווה חולנית ודחף בלתי נשלט להתמיד בשתיה, ולהשיג משקאות אלכוהוליים בכל מחיר. עובדה זו גורמת להתגברות הפשיעה, לירידה במוטיבציה למעורבות חברתית תקינה, להפסקה בעבודה, ולנטל על המשפחה ועל החברה. התמכרות כרונית לאלכוהול גורמת לנזק אורגני בחלקים נרחבים של המוח, המתבטא בהפרעות נפשיות קשות של דכאון והתפרצויות אלימות לסירוגין, ומחלות נפשיות המיוחדות לאלכוהוליזם.

התמכרות לאלכוהול גורמת לכיבים בקיבה ובתריסריון, לשחמת הכבד, לטרשת עורקים, להרחבה חולנית של שריר הלב, ולפגיעה בעצבים היקפיים.

שתיה מופרזת של משקאות אלכוהוליים מהווה גורם סיכון משמעותי להתפתחות מחלות ממאירות, ובעיקר סרטן חלל הפה, הוושט, הגרון, הכבד, צוואר הרחם, הריאה והשד. במחקרים שונים נמצא כי צרכני אלכוהול מעבר לכמות סבירה הם בסיכון לפתח סרטן ב- 40% יותר מהאוכלוסיה שאיננה צורכת אלכוהול.

אלכוהוליזם של אשה בהריון עלול לגרום לתוצאות שליליות חמורות בעובר וביילוד - הפלות עצמוניות, מומים מולדים בפנים ובאזורי גוף אחרים של היילוד, עיכוב בגדילה של העובר ושל היילוד, ונזק מוחי ביילוד בצורות שונות, כגון ירידה בכושר השכלי, ליקויי למידה, הפרעות התנהגות, והחמרה בסיבוכי הפגות. השילוב של עיכוב בגדילה תוך-רחמית ובתר-לידתית, השינויים האופייניים במבנה הפנים, וההפרעות המוחיות ביילוד לאם שצרכה אלכוהול במידה מופרזת בהריון מהווה תיסמונת מוגדרת. בשנים האחרונות נרשמה עליה משמעותית בתיסמונת זו בארה"ב.

צריכת משקאות משכרים בעולם היא עצומה, ויש לה השלכות כלכליות, חברתיות ומוסריות רחבות-היקף. רבים הם הנזקים הבריאותיים המיוחסים ישירות לצריכת אלכוהול, כמתואר לעיל, וכמו כן רבים הם הנזקים הכלכליים והחברתיים - בתחום הפשיעה, בתחום תאונות דרכים ותאונות עבודה, בתחום הטיפול הרפואי הגופני והנפשי, ובתחום האבטלה. כמו כן ישנם נזקים עקיפים לאלכוהוליזם הן מבחינה בריאותית, כגון ירידה בתינגודת הגוף לזיהומים, חבלות משניות במצבי שיכרות, הפרעות בחילוף החומרים ובעיות תזונתיות קשות, והן מבחינה חברתית, כגון ירידה בכושר השיפוט ובמוטיבציה, רדיפה אחרי השתיה, ותרבות של פנאי שלילי במיסבאות.

מלחמה באלכוהוליזם - דרכים שונות נוסו בעבר ובהווה להלחם בתופעה של האלכוהוליזם, הן ברמת הפרט והן ברמה הציבורית. הדרכים כוללים אמצעים חינוכיים, שיטות גמילה פסיכולוגיות ותרופתיות, איסורים ועונשים על שימוש באלכוהול, ועוד.

גמילה - שתיין כרוני המבקש להפסיק את מנהגו זה עשוי לסבול מסימני גמילה אורגניים ונפשיים בדרגות חומרה שונות, כולל פרכוסים והזיות, ויש צורך לטפל במצב זה באופן רפואי.

השפעות חיוביות - בשנים האחרונות התברר כי לשתיה מתונה ומדודה של אלכוהול יש השפעה חיובית להפחתת שכיחות התקפי לב [16].

שיכרות ויין במקרא ובחז"ל

כללי - ענייני שיכרות ושתיית יין נידונים במקרא ובחז"ל בהרחבה מכמה היבטים - בריאותיים, חברתיים, מוסריים והלכתיים.

שתיית יין מופרזת והשתכרות מיין היתה תופעה נפוצה מאז ומעולם [17]. היין היה משקה חשוב שעלה על שולחנם של מלכים, ואף מינו לצורך זה שר משקים מיוחד [18]. וכן היו מקומות מיוחדים שבהם החזיקו יינות [19].

יינות - חז"ל הכירו ששים מיני יין [20], שהיו להם תכונות מיוחדות להם, כגון יין אדום ויין שחור [21], יין לבן ויין ריחני [22], יין חי ויין מזוג [23], יין ישן ויין חדש [24], יין כושי ויין חיוור [25], יין צימוקים [26], יין איטלקי [27], ועוד. היין בתקופת חז"ל היה חזק במיוחד, ולכן נהגו לשתותו רק כשהוא מזוג ביחס של שני חלקים מים, וחלק אחד יין [28].

לא כל יין, ולא כל צורה של שתיית יין, גורמת לשיכרות. כגון, יין מגתו ועד ארבעים יום נחשב כמתוק ולא משכר, ורק יין בן ארבעים יום ויותר - משכר [29]; שתיית יין בדרך של לגימות גסות ובגמיעה גורמת לשיכרות, אבל שתיה בלגימות דקות איננה משכרת אפילו בכמויות גדולות [30]; שתיה בתוך אכילה לא משכרת [31].

שכיחות - השיכרות היתה שכיחה במיוחד בלילה [32], אך נהגו גם לשתות כמויות יין קטנות יותר אחרי הצהרים [33]. כמו כן היתה שכיחות יתר של שיכרות בשבת [34] ובמועדים [35]. יין של צהרים הוא אחד הדברים שמוציאים את האדם מן העולם [36].

אישים - מצינו במקרא מספר אישים שהשתכרו: אדם הראשון [37], נח [38], לוט [39], יוסף ואחיו [40], נדב ואביהוא [41], נבל [42], אוריה החתי [43], שלמה [44]. הכושים נחשבו כנוטים במיוחד לשיכרות [45]. עשרת השבטים לא גלו אלא מתוך היין [46].

השפעות שליליות - מצינו במקרא ובחז"ל דגש רב על ההיבטים השליליים בשתיית משקאות משכרים, ובעיקר יין. חלק מהתופעות השליליות נוגעות לבעיות בריאותיות, וחלק מהן נוגעות לבעיות התנהגותיות וחברתיות. מאידך, מצינו במקרא ובחז"ל גם היבטים חיוביים לשתיית יין. ההבדל בין ההיבטים הללו נובע בעיקר מכמות השתיה, וכן ממצבו של השותה, וממטרות השתיה. דבר זה מתואר על ידי חז"ל בצורה ציורית: קודם שישתה אדם מן היין, הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה; שתה כהוגן, הרי הוא גיבור כארי, ואומר אין כמותו בעולם; כיוון ששתה יותר מידי, נעשה כחזיר מתלכלך במי-רגלים ובדבר אחר; נשתכר - נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק, ומוציא לפני הכל נבלות פה, ואינו יודע מה יעשה [47]. וכן - השיכור בעוד שהיין בו הוא יושב בשמחה, וכשיוצא היין מגופו היגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא [48].

חז"ל התייחסו לשתיית יין חי כמידה מגונה [49]. ומצינו בחז"ל התייחסות למספר תוצאות מוסריות-חברתיות שליליות ביותר להשתכרות כרונית:

היין גורם לארבעה דברים - עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע [50]. היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם, לזנות, ולשפיכות דמים, ולגניבה, ויין הרבה מביא את האדם לידי חטא, ולצרה גדולה, ולחיסרון כיס [51].

השיכור נותן עינו בכוס לשתות, והחנווני נותן עינו בכיס, רואה את חברו שותה, והוא אומר לו מזוג לי ואני שותה, ומתלכלך ברעי ובמי רגלים, וסופו למכור כל חפצי ביתו, ואת כל כלי תשמישו, ואין לו לא בגד, ולא תשמישי הבית, ולא כלום, והבית ריק מכלום, וסוף שהוא מתיר את העבירות, ועושה אותם הפקר כמישור, משיח עם אשה בשוק, ומנבל את פיו, ואומר דברים רעים בשיכרות ואינו מתבייש, לפי שנטלטלה דעתו, ואינו יודע מה הוא אומר ומה הוא עושה [52].

משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש מתלוצץ; והשני, להיות הומה ובעל דברים; והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם [53].

השיכרות גורמת לזנות [54], וכל הנותן עינו בכוסו, היינו אוהב שיכרות, כל העריות כולן דומות עליו כמישור [55], והיין מביא יללה על האדם [56], דהיינו על ידי היין רב הניאוף, ופורענות באה לעולם. ולפיכך כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין [57], וכן ינהיג עצמו להתרחק מן השיכרות ומדברי ענבים, שאלו גורמים גדולים והם מעלות של עריות [58].

השיכרות מביאה לידי פשיעה ורציחה [59], שכל הנותן עיניו בכוסו, היינו שאוהב שיכרות, כל העולם כולו דומה עליו כמישור, היינו שממון אחרים דומה לו היתר [60].

היין גורם לעבוד עבודה זרה [61], וקשה שיכרות שהוקשה לעבודה זרה [62].

שיכרות מביאה לידי תיפלות [63].

יין מביא לגילוי סודות - נכנס יין יצא סוד [64], ותירוש ינובב בתלות [65], זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה [66]. נכנס יין יצא דעת, שכל מקום שיש יין אין דעת [67].

בלשון ארמית נקרא היין בשם חמר, והוא בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה - כנגד איברים שבאדם, שכן היין נכנס בכל איבר ואיבר, והגוף מתרשל, והדעת מטולטלת [68].

יין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, שבזמן ששותים ומשתכרים וישנים אינם חוטאים ואינם מריעים לבריות [69].

במקרא, בחז"ל ובפוסקים מצינו גם מספר תוצאות בריאותיות שליליות לשיכרות:

השותה יין או משקה משכר אחר במידה מופרזת מתנהג בצורה חריגה בדרגות שונות, המתבטא בהליכה בלתי יציבה [70], ובנטיה ליפול בקלות [71], בבלבול חושים [72], בחוסר זכרון [73], ולעתים מלווה בהקאות [74].

שיכר חדש הוא אחד מהדברים שמרבים את הזבל, וכופפים את הקומה, ונוטלים אחד מחמש מאות ממאור עיניו של האדם [75].

השיכר גורם לשיעור-יתר ולעיבוי הבשר [76].

מיניקת ששותה שיכר, יהיו לה בנים שחורים [77].

כל השותה יין, חבורות ופצעים ובושה וחרפה באות עליו [78].

מי שרגיל לשתות יין, לא חש ברע כששותה כמויות סבירות [79], אבל מי שאינו רגיל ליין, אפילו כמויות קטנות גורמות להם יסורים, הרגשה רעה, וכאבי ראש חזקים [80], ויש מי שאפילו הריח של יין גרם לו לתחושת שיכרות [81].

שלמה המלך [82] נתן תיאור ממצה של התוצאות ההתנהגותיות והחברתיות הקשורות לשיכרות: השיכור מתרושש מממונו, ולבוש בבגדים קרועים; הוא נוטה למריבות ולסכסוכים, הוא נפצע בחלקי גוף שונים, ועיניו אדומות; השיכרות מביאה לידי עבירות ממוניות, ולידי זנות; השיכרות גורמת למצב בלבולי ולטירוף הדעת; שתיית יין חוזרת היא מחלה מתמשכת, ויוצרת תלות נפשית, ורצון להמשיך ולשתות.

מניעה - לאור התוצאות השליליות שיש להפרזה בשתיית משקאות משכרים מצינו שהמקרא, חז"ל והפוסקים מגנים באופן חריף וחד-משמעי את השיכרות, ואף נעשו פעולות חינוכיות ואחרות למניעתה [83]. חז"ל אף קבעו, שהקב"ה אוהב את מי שאינו משתכר [84], ושונא תלמידי חכמים שמשתכרים [85]. בעיקר הודגש האיסור למלכים להשתכר [86].

כדי להתרחק משיכרות התירו חכמים לנדור ולאסור עליו שתיית יין, ובעיקר מי שסובל מנטיה להפרזה בשתיית יין [87].

השפעות חיוביות - מאידך, מצינו במקרא ובחז"ל גם התייחסות חיובית לשתיית יין, כאשר היא נעשית במידה נכונה, בזמן ראוי, ולמטרה נאותה. יין הוא אחד מהדברים שרובן קשה ומיעוטן יפה [88], וכמות מתונה של יין יפה גם לתלמיד חכם [89], וגם לאשה [90].

ההשפעות החיוביות בשתיית יין במידה מבוקרת ובזמן נכון הן גם על מצב הרוח וההתנהגות, וגם על המצב הבריאותי.

מבחינה התנהגותית-חברתית - היין משמח לבב אנוש [91], הוא מעודד עייפים, נדכאים ומרי נפש [92], והוא מסייע בניחום אבלים [93]. היין נחשב כדבר טוב לתלמוד [94].

מבחינה בריאותית - באופן כללי, כששותים יין כהלכה וכראוי, הרי הוא מהדברים הטובים לגוף, ומונע מחלות [95]; היין מעורר את התיאבון [96], ומסייע בעיכול המזון [97]; יין ישן הוא אחד מהדברים שממעטים את הזבל, וזוקפים את הקומה, ומאירים את העינים [98]; היין יפה לחלב אם [99].

שתיית יין וסיכה ביין שימשו כתרופה למחלות ולמיחושים שונים [100], וכחלק ממרכיבי תרופות למחלות ולמיחושים שונים [101].

ואכן, שתיית יין במידה סבירה לא רק שאיננה אסורה על פי השקפת היהדות אלא היא אף מומלצת, ויש מצוות הבנויות על שתיית יין, כגון קידוש [102], הבדלה [103], ארבע כוסות בפסח [104], ברכת המזון [105], ברכת אירוסין ונישואין [106], ברכת המילה [107], בסעודת אבל [108], וכנסכים לקרבנות [109].

בולטת במיוחד וחריגה במידה מסויימת היא הדרישה לשתיה מוגזמת עד שיכרות בפורים [110].

מכאן גם מובנת החשיבות הרבה של הגפן, שמפירותיה מייצרים את היין - היא אחת משבע מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל [111], היא משמשת ביטוי חיובי לפוריות ולשגשוג כלכלי [112], והיא נעשתה לסמל של עם ישראל [113].

מאידך יש מצבים שבהם שתית יין אסורה לחלוטין, כגון נזירות [114], כהנים בעבודתם [115], כניסה למקדש [116], ופסיקת הלכה [117]. יש הסבורים, שאין למנות את הלאו של הוראה כשהוא שתוי כלאו נפרד, אלא כחלק מהאיסור להיכנס למקדש כשהוא שתוי [118], ויש מי שכתב להיפך, היינו שהלאו מן התורה הוא שלא להורות כשהוא שתוי יין, וכלול בו הלאו שלא יכנס למקדש כשהוא שתוי [119].

שביל הזהב - לאור הנתונים החיוביים והשליליים שיש בשתיית יין ושאר משקאות משכרים מצינו דרך של שביל הזהב הרצויה להתייחסות לשתיה - כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו; וכל המשתכר, הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי הארץ, הרי זה חילל את השם; ואסור לשתות יין בצהרים, ואפילו מעט, אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרים אלא מיין שלאחר המזון [120].

דרך מיל, ושינה כל שהוא, מפיגים את היין, והיינו דווקא אם שתה שיעור רביעית, אבל שתה יותר מרביעית – כל שכן שדרך מטרידתו ושינה משכרתו [121].

פרטי דינים

דרגות שכרות - מצינו בהלכה שלוש דרגות של השפעת היין: שתוי - הוא כל מי ששתה רביעית יין, ועדיין יכול לדבר בפני המלך, ואינו משתבש; שיכור - הוא מי ששתה כמות כזו שאינו יכול לדבר בפני המלך [122], ושואלים אותו בדבר ואינו יודע מה להשיב, ולא מה שיעשה [123]; שיכור כלוט - הוא מי ששתה כל כך הרבה, עד שעושה ואינו יודע מה שעושה, ואינו מכיר כלום [124]. יש מי שהגדיר שיכור כלוט את מי שהשתכר הרבה, עד שאינו מבחין בין טוב לרע, ואינו מבין מה נזק יוצא מאותו מעשה, אף שיודע שעושה וכו', לפיכך לא נאמר 'שיכור כלוט' אלא 'הגיע לשיכרותו', לרמוז שאין צורך שיהיה שיכור כלוט ממש, אלא שהשיכרות תיגרום לו חיסרון ידיעה כשם שגרמה ללוט [125].

שיכור שהגיע לשיכרותו של לוט, דינו כשוטה או כקטן פחות מבן שש שנים לכל דבריו [126], ולפיכך אינו חייב על כל עבירה שיעשה, ואין בדבריו כלום בקנינים, במצוות, וקידושיו בטלים [127].

יש מי שכתב, שאם בשעת שיכרותו איננו יודע מה הוא עושה, דינו כשיכור כלוט, אף על פי שאחר כך יודע למפרע מה שעשה [128]; ויש מי שכתבו, שאם אחר כך יודע וזוכר מה שעשה בעת שיכרותו, אין דינו כשיכור כלוט [129].

תפילה - שתה יין כדי רביעית, אל יתפלל עד שיסיר יינו; שיכור אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה, ואם התפלל - תפילתו תועבה, לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן משיכרותו; שתוי אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו תפילה [130].

מי שהיה שיכור ועקב כך לא התפלל בזמנו - הרי הוא נחשב כאנוס, ויש לו תשלומים [131].

הלכות אלו נכונות גם בשתיית שאר משקים משכרים [132].

יש אומרים, שדין זה הוא בתפילת שמונה עשרה דווקא, אבל בקריאת שמע ובשאר ברכות ותפילות, יכול לברך ולהתפלל, אף על פי שהוא שיכור; יש אומרים, שדין קריאת שמע כדין תפילת שמונה עשרה, אבל שאר ברכות ותפילות יכול לברך אף על פי שהוא שיכור; ויש אומרים, שדין זה נכון בכל תפילה ובכל ברכה [133]. ומכל מקום אם הגיע לשיכרותו של לוט, לכל הדעות לא יצא ידי תפילה וברכה בכל התפילות והברכות [134].

בימינו, שהיינות שלנו לא כל כך חזקים - יש מי שכתבו, שאין נזהרים בזה, ומתפללים אף ששתו יותר מרביעית, וכל שכן אם מתפללים מתוך סידור, שאין חוששים לשיכרות מעטה [135], והיינו דווקא בשתוי, אבל בשיכור - גם בימינו יש להיזהר, ויחזור ויתפלל [136].

שיכור שהגיע לשיכרותו של לוט, אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה, כי דינו כשוטה [137]. ואם לא הגיע לשיכרותו של לוט, אבל הגיע לדרגה שאינו יכול לדבר בפני המלך - יש אומרים, שהוא מצטרף למנין עשרה, לקדיש וקדושה וברכו [138]; ויש אומרים, שאף בדרגה זו אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה [139].

כהן ששתה רביעית יין לא ישא כפיו [140]. יש אומרים, שאיסור נשיאת כפיים נכון גם בשאר משקאות משכרים [141]; ויש אומרים, שדין זה הוא דווקא אם שתה יין בשיעור משכר [142]. ולשיטה זו, אם שתה שאר משקאות משכרים - יש מי שכתב, שאם הגיע לדרגה שאינו יכול לדבר בפני המלך, הרי הוא אסור בנשיאת כפיים [143], ויש מי שכתב, שדווקא אם הגיע לשיכרותו של לוט, הרי הוא אסור לשאת כפיו [144].

הטעם שכהנים לא נושאים כפיהם במנחה בכל יום הוא משום שיכרות, ולכן ביום תענית נושאים כפיהם גם במנחה [145], וביום כיפור לא נושאים כפיהם במנחה, אבל נושאים כפיהם בנעילה [146].

ברכת המזון - יש אומרים, ששיכור שהוא מדומדם, היינו שהוא שיכור בדרגה שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברכת המזון [147]; ואם הוא בדרגה שאינו יכול לדבר בפני המלך - נחלקו בדבר [148], והכרעת האחרונים שיכול לברך [149], ומכל מקום לכתחילה יברך קודם שיבוא לידי כך [150]; ויש אומרים, שבכל מקרה אסור לשיכור לברך ברכת המזון [151].

שבת - מי שנשתכר בשבת, מותר לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן, כדי להפיג שיכרותו [152], וכן מותר לשיכור לשתות קפה שחור חזק בשבת כדי להפיג שיכרותו [153].

ביום-טוב יש מצות שמחה, ובזמנינו מקיימים מצווה זו בשתיית יין שהוא משמח אנשים [154], אבל מכל מקום לא יימשך ביין, שהשיכרות אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ואי אפשר לעבוד את ה' מתוך שיכרות [155], ולפיכך חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו שם אנשים ונשים ויימשכו ליין [156].

ערב יום-כיפור - אחד הנימוקים שתיקנו חז"ל לומר וידוי בערב יום-הכיפורים לפני הסעודה המפסקת הוא שמא תיטרף דעתו בסעודה מן השיכרות, ותימנענו השיכרות מווידוי [157].

פורים - חייב אדם להשתכר בפורים [158] עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי [159]. ויש מי שכתבו, שחובת סעודת פורים כוללת שתיית יין יותר מהרגלו, ומתוך כך יישן, ואז לא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי [160].

שחיטה - שיכור שלא הגיע לשיכרותו של לוט, יש אומרים, שמותר לשחוט לכתחילה [161], ובתנאי שאחרים רואים את השחיטה שהיא כתיקנה [162]; ויש אומרים, שלא ישחוט לכתחילה [163], והזהירו חכמים שלא ישחוט, כי רוב דרסות מחמת שיכרות הן, ורגיל לבוא לידי דרסה, כי איבריו כבדים עליו [164]. ואם הגיע לשיכרותו של לוט - לא ישחט [165].

הוראה - כל אדם, בין כהן ובין ישראל, אסור להורות כשהוא שתוי [166], [167]. ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט וברור, כגון שנותן טעם לפגם מותר, אם לא שהוא דבר מפורש בתורה וברור בפוסקים, וזיל קרי בי רב הוא, כגון שהשרץ טמא והצפרדע טהור [168].

מי שמורה הוראה כשהוא שתוי עובר על איסור לאו מן התורה, אבל אין עליו חיוב מיתה, ואין עליו חיוב מלקות [169]; ויש מי שסבור, שהמורה הוראה כשהוא שתוי עובר על עשה [170].

יש אומרים, שבימים שמרבים בסעודות ובשתיה, כגון בסעודת יום-טוב, בסעודת נישואין, בפורים וכיוצ"ב, אסור להורות כל היום, אלא אם כן נתן דעתו כבר על הפסק [171]; ויש אומרים, שאם מרגיש שסר יינו מעליו, מותר בכל מקרה [172].

יש אומרים, שהאיסור להורות הוא בדיני נפשות, ובדיני איסור והיתר, אבל בדיני ממונות - מותר [173]; יש אומרים, שאף בדיני ממונות אסור [174]; ויש מי שחילק בין בית דין של שלושה, שאם אחד שתוי, מותר בדיני ממונות, לבין דן דין יחיד - שאסור [175].

אין איסור בהוראה שלא בדרך הלכה למעשה, ולפיכך מותר לשיכור ללמד תורה, בתנאי שלא יורה הלכה [176], אבל אם היה חכם, שאי אפשר לו שלא יורה הלכה, גם אם עוסק בדרשות בלבד, אסור לדרוש כשהוא שיכור [177].

שיעור שתיית היין לאיסור הוראה הוא רביעית יין [178]. והיינו דווקא ברביעית יין חי, שאינו מזוג, אבל אם היה מעורב מים ביין, אפילו כלשהו - מותר להורות [179], וכן אם ישן מעט, או הלך מרחק של מיל - מותר להורות, אבל אם שתה יותר מרביעית, כל שכן ששינה מועטת ודרך מגבירים את השיכרות [180], אבל אם היה רוכב, הרי זה מועיל להפיג את השיכרות אפילו שתה יותר מרביעית [181].

יש מי שסובר, שמעיקר הדין אין להחמיר ביינות שלנו באותה מידה כמו ביינות שהיו בימי חז"ל, כי היינות שלנו יותר חלשים, אך מכל מקום צריך להיזהר מאד בדבר גם בזמנינו [182].

דין איסור הוראה כשהוא שתוי הוא לאו דווקא ביין, אלא בכל דבר משכר, ואפילו אכל תמרים, או דבש, או שתה חלב [183].

רופא - יש מי שכתב, שכמו שלדיין העוסק בדיני נפשות אסור לשתות יין לפני בואו לדון, כך גם הרופא ששתה רביעית יין העשוי לשכרו, עליו להימנע מלרפא עד שיפוג יינו [184].

תרומות ומעשרות וחלה - השיכור לא יתרום תרומות ומעשרות לכתחילה, אבל אם תרם - תרומתו תרומה [185]; אבל בזמן הזה, מותר לשיכור לתרום אפילו לכתחילה [186].

השיכור רשאי להפריש חלה גם לכתחילה [187].

התאבדות - שיכור שהגיע לשכרותו של לוט והתאבד, אין לדונו כמאבד עצמו לדעת [188]; ואם ברוב הפעמים לא הגיע לשכרותו של לוט, יש לו דין מתאבד [189]. ויש הסבורים, שאף מי שהתאבד בשכרותו דינו ככל מאבד עצמו לדעת [190].

החתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים מהנחת תפילין, משום ששיכרות שכיחה במצב זה [191]; ויש אומרים, שבזמנינו שהחתן חייב אף בקריאת שמע ותפילה, ממילא חייבים החתן וכל בני החופה גם בהנחת תפילין [192].

קידושין - שיכור שקידש אשה, קידושיו קידושין, ואף על פי שנשתכר הרבה; אבל אם הגיע לשיכרותו של לוט, אין קידושיו קידושין [193]. דין זה נכון גם אם האשה היתה שיכורה בשעת הקידושין [194].

אחד הנימוקים למנהג שחתן וכלה מתענים ביום חופתם [195] הוא שיש חשש שמא ישתכרו, ולא תהא דעתם מיושבת עליהם בשעת הקידושין [196], או שלא יאמרו שהשתכרו, וקידושי טעות הם [197].

אלו שאינם נוהגים להתענות ביום חופתם, או אלו המתחתנים ביום שאין מתענים בו – אסור להם לשתות משקה משכר קודם חתונתם [198].

תשמיש המיטה - אסור לאדם לשמש עם אשתו כשהוא או היא שיכורים [199].

גיטין - בעל שיכור, המכה את אשתו, ומבזבז ממונם לשתיית משקאות משכרים, והאשה טוענת טענת 'מאוס עלי', נאמנת על כך, ואף שבימינו אין כופים לתת גט, אבל גם אין לכפות על האשה לגור עמו, ויישאר בידה כל מה שהכניסה לו, וכל מה שהפסיד, חייב לשלם [200].

שיכור שהגיע לשיכרותו של לוט, ואמר כתבו גט לאשתי - לא אמר כלום; ואם לא הגיע לשיעור שיכרות זה, הרי זה ספק גט [201].

מי שציווה לכתוב גט לאשתו, ואחר כך נשתכר - יש מי שכתב, שמותר לכתוב הגט בעת שיכרותו [202]; ויש אומרים, שאין לכתוב הגט בשעת שיכרותו [203].

יבום - שיכור שאינו מכיר כלום, שבא על יבימתו - לא קנה [204].

מקח וממכר - השיכור מקחו מקח, וממכרו ממכר, ומתנותיו קיימים. ואם הגיע לשיכרותו של לוט, אין מעשיו כלום [205].

נזיקין - אדם מועד לעולם [206], ולפיכך גם שיכור שהזיק או שחבל בשיכרותו, כגון שזרק חפץ ושברו, חייב בנזיקין [207], כי הוא נחשב כפושע בכך שהביא עצמו לידי שיכרות שגרמה לעשיית הנזק, ודין זה נכון אפילו היה בשיעור שיכור כלוט [208]. וכן עדים שחתמו שקר מחמת שיכרותם, חייבים בנזק [209]. אבל אם אנסוהו להשתכר והזיק - פטור [210].

אדם שחירף את חברו בעת שיכרותו, ואחר כך טען שאינו זוכר, חייב לקבל על עצמו ברבים שלא ידע על הדברים שאמר בשיכרותו, וצריך לבקש מחילה ברבים; ואם מורגל בכך, צריך להחמיר עליו כמו על שאר בני אדם, והכל לפי המבייש, וכפי ראות עיני הדיין, לפי האדם והשעה [211].

עונשין - שיכור שלא הגיע לשיכרותו של לוט, אם עבר עבירה שיש בה מיתה, או שיש בה חיוב מלקות, ממיתים אותו או מלקים אותו; אבל הגיע לשיכרותו של לוט, אינו חייב על כל עבירה שיעשה, שאינו בן חיוב [212]. ודין זה נכון אף על פי שאדם הביא עצמו לידי המצב של חוסר מודעות למעשיו [213]. הטעם הוא, שכדי להיות בר-ענישה צריך האדם להיות מודע למעשה ולעונש בשעת עשייה, שהרי אין עונשים אלא אם כן מזהירים תחילה. דין זה הוא דווקא אם יש עדים שראוהו בשיכרותו, ושבאותה עת שעבר עבירה לא היה שפוי בדעתו, אבל אם הוא עצמו מעיד שכך היה, אין הוא נאמן לפוטרו [214].

יש מי שכתב, שאף שאין לדון שיכור כלוט שהרג כמזיד, מכל מקום יש לדונו כשוגג [215]; ועוד יש מי שכתב, שאף שאין השיכור נהרג או לוקה, מכל מקום מקבל את דינו בידי שמים על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע [216]. וכן יש מי שכתבו, שאמנם מעיקר הדין אין עונשין שיכור, אבל מענישים אותו כדי לגדור פרצות, ולמנוע בעתיד התנהגות חריגה כזו [217].

עבודה במקדש - כל כהן הכשר לעבודה, אם שתה יין אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים [218], ואם נכנס ועבד, חייב מיתה בידי שמים [219], ועבודתו פסולה [220].

יש מי שסבורים, שיש חיוב מיתה בכניסה לבית המקדש כשהוא שתוי גם משאר משקים משכרים, ולאו דווקא יין [221]; יש אומרים, שבשאר משקים יש איסור תורה באזהרה, וחייב מלקות, אבל אין חיוב מיתה, ועבודתו כשרה [222]; ויש אומרים, שבשאר משקים האיסור הוא רק מדרבנן [223].

יש מי שכתבו, שחיוב המיתה הוא דווקא אם עבד עבודה כשהוא שתוי, אבל אם נכנס למקדש ולא עבד, אינו אסור אלא מדרבנן [224]; ויש אומרים, שכל כהן הכשר לעבודה שנכנס שתוי לבית המקדש - חייב, אף על פי שלא עבד [225].

שיעור שתיית היין לחיוב מיתה הוא רביעית יין חי בבת אחת מיין שעברו עליו ארבעים יום [226].

כל אדם, בין כהן ובין ישראל, אסור להיכנס למקדש כולו, מתחילת עזרת ישראל ולפנים, כשהוא שתוי יין, או שיכור [227].

כהנים - אסור לכהן שהוא שתוי יין להעריך ערכין, חרמים והקדשות כדי לפדותם [228].

אנשי משמר מבית האב של אותו יום אסורים לשתות יין ביום ובלילה, ושאר בתי האבות של המשמר מותרים לשתות יין בלילות, אבל לא בימים [229].

כהנים בזמן הזה מותרים לשתות יין, ואין אנו חוששים שמא יבנה בית המקדש, ולא יימצא כהן ראוי לעבודה [230].

נזיר - שיכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו, ואמר הרי זה נזיר ממנו, הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו חייב בנזירות, שלא נתכווין זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי [231].

מקורות והערות

[1] כלים א ט; עירובין סד א; זבחים יז ב ועוד;
[2] הפסוק שלפנינו, ועוד;
[3] מגילה ז ב;
[4] דברים כא כ; ישעיה נו יב; משלי כג כ;
[5] העמק שאלה, שאילתא קכג סק"ב;
[6] גבורות ארי, תענית כו ב;
[7] כגון שמו"א א יג-טו; ישעיה כט ט; שם נא כא;
[8] נחום ג יא; איכה ד כא;
[9] ראה רש"י יומא עו ב ד"ה שמביא, שיין הוא לשון תאניה ויללה, כי על ידי היין רב הניאוף, ופורענות באה לעולם;
[10] בראשית מט יא; דברים לב יד;
[11] דברים לב יד; ישעיה כז ב. והוא גם התירגום הארמי ליין;
[12] יואל א ה;
[13] שיר השירים ח ב;
[14] במדבר ו ג; שם כח ז; משלי לא ד,ו ועוד. סתם שכר במקרא הוא יין, ובדרך כלל יבואו המושגים שכר ויין יחדיו, או במקבילות באותו פסוק, וראה יומא עו א. יש שציינו במושג שיכר סוג מסויים של יין, כגון יין עתיק (אונקלוס במדבר ו ג) או יין חי (ספרי שם), או יין חזק במיוחד, שגורם לשיכרות בכמויות קטנות (ביאור הגר"א למשלי כג ל). בלשוננו כיום שיכר הוא בירה, והוא משקה אלכוהולי המתקבל מתסיסת דגנים, ובעיקר מלתת, היינו שעורה שנבטה;
[15] דברים ז יג, יא יד; זכריה ט יז. וראה יומא עו ב, שבלשון המקרא תירוש הוא יין, ובלשון בני אדם תירוש הוא ענבים וכל מיני פירות מתוקים, ולא יין;
[16] באחד המחקרים נמצא כי שתיית 800-1400 סמ"ק יין לשבוע או שתיית 300-400 סמ"ק משקה חריף לשבוע מפחית בצורה משמעותית את התקפי הלב בגברים. במחקר אחר נמצא כי בגברים כושר ההגנה של אלכוהול מפני התפתחות מחלת כלי דם כליליים הוא בשתיית 4-1 מנות יין ליום במשך 6-5 ימים בשבוע, ובנשים השיעור הוא 2-1 מנות ליום במשך 6-5 ימים בשבוע;
[17] הפסוק שלפנינו, וכן בראשית יט ל-לה; ישעיה פכ"ח; אסתר פ"א; דניאל פ"ה;
[18] בראשית מ ט-יא; נחמיה ב א;
[19] בתי יין - שיר השירים ב ד;
[20] גיטין ע א;
[21] משנה נידה ט יא;
[22] גיטין ע א;
[23] נידה כד ב;
[24] פסחים מב ב;
[25] ב"ב צז ב;
[26] ב"ב שם;
[27] עירובין סד ב;
[28] משנה נידה ב ז; שבת עז א;
[29] כריתות יג ב;
[30] סוכה מט ב;
[31] רמב"ם דעות ה ג;
[32] שבת י א;
[33] תענית כו ב. וראה תוס' שבת שם ד"ה התם, ותוס' תענית שם ד"ה מנחה;
[34] עירובין סא א;
[35] ביצה ד א. וראה רמב"ם יו"ט ו כ-כא;
[36] אבות ג י; רמב"ם דעות ה ג. וראה בתפא"י שם;
[37] ראה סנהדרין ע ב; במדבר רבה י ט;
[38] הפסוק שלפנינו;
[39] בראשית יט לג,לה. וראה נזיר כג א;
[40] בראשית מג לד. וראה שבת קלט א;
[41] ויקרא רבה כ ו; תנחומא שמיני יא. וראה רמב"ן ויקרא י ט; תו"ש ויקרא פ"י אות סד;
[42] שמו"א כה לז;
[43] שמו"ב יא יג;
[44] ראה סנהדרין ע ב;
[45] ראה קידושין מט ב – עשרה קבין שיכרות ירדו לעולם, תשעה נטלו כושים, והשאר כל העולם. אמנם בנוסח אחר הגירסא 'שחרות' במקום 'שכרות';
[46] תנחומא שמיני ה;
[47] תנחומא נח יג. וראה במדבר רבה י כא, בשינויים שחלים באדם לפי כמות היין;
[48] תנחומא שמיני יא;
[49] סנהדרין ע א;
[50] תנחומא שמיני ה;
[51] תנחומא שמיני יא;
[52] תנחומא שמיני ה;
[53] שערי תשובה, שער שלישי, אות קעז*. וראה משלי כ א;
[54] הושע ד יא; במדבר רבה י ו. וראה בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' מה, שאחד שבא על אשת איש בשיכרותו, ודרכי התשובה למעשה זה;
[55] יומא עה א;
[56] ברכות מ א; יומא עו ב;
[57] ברכות סג א;
[58] רמב"ם סוף איסורי ביאה;
[59] אל תרא יין כי יתאדם, אל תרא יין, כלומר אל תתן עיניך להימשך אחריו, שאחריתו דם, כלומר סופו יהרג עליו - סנהדרין ע א, וברש"י שם. וראה במדבר רבה י ו;
[60] יומא עה א, וברש"י שם;
[61] תנחומא שמיני ה;
[62] ברכות לא ב; מדרש הגדול בראשית ט כא;
[63] ב"ב צ ב;
[64] עירובין סה א; סנהדרין לח א; במדבר רבה י כא; תנחומא שמיני ה. והיינו 'יין' ו'סוד' כל אחד מהם בגימטריא שבעים;
[65] זכריה ט יז;
[66] ב"ב יב ב. וראה רש"י יומא עו ב ד"ה ותירוש;
[67] במדבר רבה י כא;
[68] תנחומא שמיני ה;
[69] סנהדרין עא ב. וראה עירובין סה א;
[70] יחוגו וינועו כשכור – תהלים קז כז;
[71] שבת לב א;
[72] ראה רמב"ם שחיטה ב יב;
[73] ולא ידע בשכבה ובקומה – בראשית יט לג;
[74] כהתעות שכור בקיאו – ישעיה יט יד;
[75] עירובין נה ב;
[76] ראה מו"ק ט ב;
[77] כתובות ס ב. אכן כתוב שם, שאם אוכלת בשר ושותה יין יהיו לה בנים בריאים, וכנראה ההבדל הוא בכמות היין, וי"ל;
[78] תנחומא שמיני ה. וראה משלי כג כט-ל;
[79] שבת קמ א;
[80] שבת שם; נדרים מט ב; ירושלמי שבת ח א; קהלת רבה ח א;
[81] עירובין סה א;
[82] משלי כג יט-כא, כט-לה;
[83] ראה רמב"ם יו"ט ו כא. וראה רמב"ם דעות ה ג;
[84] פסחים קיג ב;
[85] נידה טז ב. וראה רמב"ם דעות ה ג;
[86] משלי לא ד; במדבר רבה י ט; רמב"ם מלכים ג ה. זאת בגלל שמלכי האומות נהגו להשתכר, והדבר משפיע לרעה לא רק עליהם כפרטים אלא על תיפקודם כמנהיגים;
[87] ראה רמב"ם נדרים יג כג; טושו"ע יו"ד רג ז. ומכל מקום עדיף שיפרוש מזה ללא הזדקקות לנדרים – רמב"ם שם כד;
[88] גיטין ע א;
[89] רמב"ם דעות ה ג;
[90] כתובות סה א;
[91] תהלים קד טו; קהלת י יט; שופטים ט יג;
[92] שמו"ב טז ב; משלי לא ו-ז;
[93] ירמיה טז ז; משלי שם; עירובין סה א; כתובות ח ב, ורש"י שם ד"ה עשרה; סנהדרין ע א; רמב"ם אבל יג ח; מדרש הגדול, הובא בתו"ש ויקרא פ"י אות נח;
[94] הוריות יג ב;
[95] פסחים מב ב; ב"ב נח ב;
[96] ברכות לה ב; פסחים קז ב;
[97] כתובות ח ב; רמב"ם דעות ה ג;
[98] פסחים מב ב;
[99] כתובות סה ב; רמב"ם אישות כא יא; רמ"א אבהע"ז ע ג;
[100] שבת קיא א, שבת קכט א, עירובין כט ב, נדרים סו א;
[101] כגון ברכות נא א, שבת קח ב, שם קלד א, שם קמ א, גיטין ע א, ע"ז מ א-ב. הרמב"ם וחכמי ימי הביניים ציינו הרבה מירשמים לתרופות עם יין, ועצות שונות מתי, כמה, וכיצד לשתות יין לרפואה;
[102] טושו"ע או"ח סי' רעא-רעג;
[103] טושו"ע או"ח סי' רצו;
[104] טושו"ע סי' תעב-תעד, וסי' תעט-תפ;
[105] טושו"ע סי' קפב-קפג;
[106] טושו"ע אבהע"ז סי' סב;
[107] טושו"ע יו"ד סי' רסה;
[108] רמב"ם אבל יג ח;
[109] רמב"ם מעשה הקרבנות פ"ב;
[110] מגילה ז ב; רמב"ם מגילה ב טו; טושו"ע או"ח תרצה ב. וראה בביאוה"ל שם;
[111] דברים ח ח;
[112] שופטים ט יג, מל"א ה ה, ישעיה לב יב, מיכה ד ד, זכריה ג י, תהלים קכח ג;
[113] יחזקאל יט י, הושע י א;
[114] במדבר ו ג;
[115] ראה להלן;
[116] ראה להלן;
[117] ויקרא י ט-יא; עירובין סד ב; סנהדרין מב א;
[118] סהמ"צ לרמב"ם ל"ת עג; סמ"ג לאווין ש; ס' החינוך מ' קנב;
[119] סמ"ק מ' קלג;
[120] רמב"ם דעות ה ג;
[121] עירובין סד ב; תענית יח ב; סנהדרין כב ב;
[122] עירובין סד א; ירושלמי תרומות א ד; רמב"ם תפילה ד יז;
[123] רב האי גאון, ס' מקח וממכר שער ג אות טז; שו"ת הר"י מיגאש סי' קלה;
[124] רמב"ם מכירה כט יח; פר"ח סי' קכא סק"ג. וראה שו"ת מבי"ט סי' לה אות יד; תעלומות לב ח"ב דיני קידושין סי' א; שו"ת תורת אמת סי' קנד;
[125] גט מקושר סי' טז. וראה שו"ת פני משה סי' לז; ס' משפטי הדעת, פרק ז;
[126] רמב"ם נזירות א יב, ומכירה כט יח; טושו"ע חו"מ רלה כב. וראה יש"ש חולין פ"א סי' ד; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' צג;
[127] טושו"ע אבהע"ז מד ג;
[128] שו"ת תעלומות לב ח"א סי' לא;
[129] שו"ת מהריט"ץ סי' ריא; פר"ח אבהע"ז סי' קכא סק"א. וראה שו"ת עמק הלכה סי' כא;
[130] ברכות לא א; עירובין סד א; רמב"ם תפילה ד יז; רא"ש ברכות פ"ה סי' ט; טושו"ע או"ח צט א. וראה תוס' עירובין שם ד"ה שיכור. ובמנורת המאור (אלנקוה) ח"ב עמ' 121 כתב יין ושכר אל 'תשת' – ר"ת תפילת שיכור תועבה;
[131] טושו"ע או"ח שם, ואו"ח קח ח;
[132] מ"ב סי' צט סק"א;
[133] ראה שיטות הפוסקים במ"ב סי' צט סק"ז-ט;
[134] מ"ב שם סקי"א;
[135] שו"ת תרומת הדשן סי' מב; רמ"א או"ח צט ג;
[136] מ"ב שם סקט"ז;
[137] שו"ת בית יהודה חאו"ח סי' מה; אורחות חיים סי' נה סקי"ב;
[138] שו"ת בית יהודה שם; אורחות חיים שם;
[139] קשר גדול לחיד"א סי' ח אות ז; בן איש חי, א, ויחי, ס"ו; מ"ב סי' צט סק"י. וראה שם שכתב, שלענין צירוף לשלושה לזימון אפשר שמותר. וראה עוד בס' משפטי הדעת, עמ' צו;
[140] תענית כו ב; רי"ף ור"ן מגילה פ"ד; רמב"ם תפילה טו ד; טושו"ע או"ח קכח לח. וראה בתו"ש ויקרא פ"י אות ס;
[141] גבורות ארי תענית כו ב; מ"ב סי' קכח סקקמ"א, בשם הרבה אחרונים;
[142] מג"א סי' קכח סקנ"ה; העמק שאלה, שאילתא קכג סק"ב;
[143] העמק שאלה שם;
[144] מג"א שם;
[145] תענית כו ב; רמב"ם תפילה יד א-ב; טושו"ע או"ח קכט א;
[146] תוס' תענית שם ד"ה והאידנא; טושו"ע שם;
[147] טושו"ע או"ח קפה ד;
[148] טושו"ע שם ה, מביא מחלוקת התוס' והרא"ש, ברכות לא א, ועירובין סד א;
[149] מ"ב שם סק"ו. וראה ביאוה"ל שם ד"ה או שהיה;
[150] מג"א שם סק"ג;
[151] מגן אבות למאירי עמ' כח-כט. ומחלוקתם בפירוש הירושלמי תרומות א ד, בהגדרת מדומדם;
[152] טושו"ע או"ח שכח מא;
[153] שש"כ פל"ד סכ"א;
[154] פסחים קט א;
[155] רמב"ם יו"ט ו כ;
[156] רמב"ם שם כא;
[157] רש"י ורמב"ן יומא פז ב; ראבי"ה סי' תקכח;
[158] ראה בגליוני הש"ס מגילה ז ב, ובס' מקראי קודש (פרנק), פורים, סי' מד, אם החיוב הוא ביין דווקא או בכל מקשה משכר;
[159] מגילה ז ב; רמב"ם מגילה ב טו; טושו"ע או"ח תרצה ב. וכבר הקשו הפוסקים איך הותרה שיכרות בפורים, הרי זה דבר מגונה, ומביא לידי עבירות חמורות (כמבואר בחלק ד לעיל), וראה בביאוה"ל שם. וכתב במצות ראיה או”ח השמטות לסי' תרצה ס"ב, שכיוון שיש מצווה בכך, הרי המצווה מגינה ומצילה מתקלות;
[160] רמ"א שם. וכן משמע ברמב"ם שם. וראה בס' מקראי קודש שם, בהבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמ"א. וראה עוד בשפת אמת, מגילה ז ב;
[161] המחבר יו"ד א ח;
[162] רמב"ם שחיטה ב יא. וראה בשו"ת חלקת יואב חיו"ד סוסי' ב;
[163] רמ"א שם;
[164] ראה בה"ג הל' שחיטה; סמ"ג עשין סג; יראים השלם סי' תנו; הגמ"י שחיטה ג יא; ב"ח ש"ך יו"ד שם סקל"ד, וט"ז שם סקי"ח;
[165] רמב"ם שחיטה ד ה; תוה"א לרשב"א בית א שער א; העיטור, ח"ב, השער השני, הל' שחיטה; רא"ש חולין פ"א סי' ה; המחבר, שם. וראה עוד בשו"ת המבי"ט ח"א סי' לו אות יד;
[166] תו"כ ויקרא י יא; עירובין סד א; כתובות י ב; נזיר לח א; שאילתות, שאילתא פא-פב; רמב"ם ביאת המקדש א ג;
[167] יש להעיר, שהרמב"ם הביא דיני איסור הוראה כשהוא שתוי בתוך דיני ביאת מקדש, ולא בתוך דיני תלמוד תורה, ואף שבמקרא ובתלמוד יש סמיכות ענינים בין כניסה למקדש ובין הוראה במצב של שיכרות, אך מבחינה ענינית הם שני דברים נפרדים, וי"ל;
[168] רמב"ם ביאת המקדש א ג; שו"ת תרומת הדשן סי' מב; מהרי"ק שורש קסט; רמ"א יו"ד רמב יג. וראה מה שכתב על דברי הרמ"א בש"ך שם סקכ"א;
[169] סהמ"צ לרמב"ם ל"ת עג; סמ"ג לאווין ש; ס' החינוך מ' קנב, ובמנ"ח שם;
[170] השגות הרמב"ן על סהמ"צ שם. וראה במגילת אסתר שם;
[171] שו"ת הרשב"א ח"א סי' רמז; ב"ח וש"ך יו"ד סי' רמב;
[172] ב"י חו"מ סי' ז;
[173] תוס' סנהדרין מב א ד"ה העוסקים; טושו"ע חו"מ ו ח, בשם י"א;
[174] ראה שו"ת תרומת הדשן ח"א סי' מב; שו"ת ב"ח הישנות סי' מא; כנה"ג חו"מ שם הגב"י אות ג; ברכ"י ופת"ש שם סק"ו;
[175] תומים שם סק"ו;
[176] כריתות יג ב, מחלוקת; רמב"ם ביאת מקדש א ד;
[177] כריתות שם;
[178] עירובין סד א-ב; רמב"ם סהמ"צ ל"ת עג. אמנם ראה שאילתות שאילתא פא, שלגירסתו השיעור הוא כלשהוא. וראה לח"מ תפילה ד יז;
[179] כריתות יג ב; רמב"ם שם ה; ש"ך יו"ד סי' רמב סקי"ט;
[180] עירובין סד ב; רמב"ם וש"ך שם;
[181] עירובין שם; טושו"ע או"ח צט ב. וראה שו"ת חות יאיר סי' קמז;
[182] שו"ת תרומת הדשן ח"א סי' מב;
[183] תוספתא כריתות א ז; כתובות י ב; רמב"ם שם ג; רמ"א יו"ד רמב יג, ובש"ך שם סק"כ. וראה בתו"ש מילואים לכרך כח סי' ד, שלדעתו הכוונה ליין לבן, ולא לחלב בהמה. ואם איסור הוראה כשהוא שתוי משאר דברים משכרים הוא מן התורה או מדרבנן – ראה שאילתות שאילתא פא; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת עג; תוס' כתובות י ב ד"ה אמר; תוס' כריתות יג ב ד"ה אמר; ס' החינוך מ' קנב;
[184] דבורי אמת (א.מ. צאנאטה), יו"ד סי' שלו;
[185] משנה תרומות א ו; ירושלמי שם א ד; רמב"ם תרומות ד ד; טושו"ע יו"ד שלא לב. וראה באנציקלופדיה תלמודית כרך י, ע' הפרשת תרומות ומעשרות, עמ' רה, הע' 109, שאם הגיע לשיכרותו של לוט דינו כשוטה, וגם בדיעבד אין תרומתו תרומה;
[186] טושו"ע שם;
[187] רמב"ם בכורים ה טו; טושו"ע יו"ד שכח ב;
[188] שד"ח מערכת אבלות, סי' קכא;
[189] פחד יצחק, אות מ;
[190] שו"ת תעלומות לב סי' לב; מעשה אברהם, חיו"ד סי' ס, הובא בשד"ח שם;
[191] סוכה כה ב; רמב"ם תפילין ד יג; המחבר שו"ע או"ח לח ז; מג"א שם סק"ז;
[192] שו"ת הרמ"א סי' קלב; מ"ב שם סקכ"ג;
[193] יבמות קיב ב; רמב"ם אישות ד יח; טושו"ע אבהע"ז מד ג. והוסיפו שם 'ומתיישבין בדבר זה', היינו חוקרים הרבה אם הוא שיכור כלוט. וכתב במ"מ שם, שמפני שהוא בעריות החמורות כתב כן. וראה בשיטות האחרונים בנידון באוצה"פ שם סקי"ד;
[194] שו"ת הרשב"ש סי' תקפג; ערוה"ש שם ד;
[195] רמ"א או"ח תקעג א, ואבהע"ז סא א;
[196] שו"ת מהר"ם מינץ סי' קט; ערוה"ש אבהע"ז מד ד;
[197] שו"ת מהר"י ברונא סי' צג. וראה פרמ"ג או"ח סי' תקעג במשב"ז סק"א;
[198] ערוה"ש שם; חכמת אדם קטו ב; קיצושו"ע קמו א;
[199] ראה נדרים כ ב, 'וברותי מכם המורדים והפושעים בי', אלו בני ט' מידות, ואחד מהם בני שיכרות;
[200] שו"ת מהרש"ל סי' סט. וראה בשו"ת מהר"י ווייל סי' קלד-קלה;
[201] רמב"ם גירושין ב יד; טושו"ע אבהע"ז קכא א. וראה בכס"מ ובלח"מ שם;
[202] ב"ש סי' קנא סק"ב;
[203] תאומי צביה סי' קכא; צפנת פענח גירושין ב יד;
[204] רמב"ם יבום ב ד;
[205] תוספתא תרומות פ"ג; עירובין סה א; רמב"ם מכירה כט יח; טושו"ע חו"מ רלה כב;
[206] ב"ק טו ב;
[207] רמב"ם חובל ומזיק א יא;
[208] שו"ת ב"ח הישנות סי' סב; יש"ש ב"ק פ"ג סי' ג; כנה"ג חו"מ מהדו"ב סי' שעח בהגה"ט אות ט. וראה שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רלט; שו"ת חות יאיר סי' קסט;
[209] שו"ת הרא"ש כלל נח סי' ו;
[210] שו"ת ב"ח הישנות סי' סב. וראה עוד בשו"ת משנה הלכות ח"ט סי' שצד;
[211] יש"ש ב"ק פ"ג סי' ג; שו"ת ר' אליהו מזרחי סי' עב;
[212] עירובין סה א; רמב"ם נזירות א יב;
[213] ראה שו"ת מהר"י ברונא סי' רסה;
[214] כנה"ג סי' תכ בהגה"ט אות מו;
[215] שו"ת הראב"י אב"ד סי' קמט;
[216] יש"ש ב"ק פ"ג סי' ג;
[217] ראה שו"ת הראב"י אב"ד שם; שו"ת הרא"ם סי' עב;
[218] ויקרא י ט; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קנג; רמב"ם ביאת המקדש א א; ס' החינוך מ' קנב;
[219] תענית יז ב; שבועות לו ב; סנהדרין פג א; רמב"ם ביאת המקדש שם, וסנהדרין יט ב;
[220] תענית שם; סנהדרין כב ב; בכורות מה ב; זבחים יז ב; רמב"ם שם. וראה תו"ש ויקרא פ"י אות סז;
[221] שאילתות, שאילתא פא; ס' החינוך מ' קנב;
[222] רמב"ם שם ב; תוס' כתובות י ב ד"ה אמר;
[223] תוס' כריתות יג ב ד"ה אמר. וראה בהעמק שאלה, שאילתא פא סק"ו. וראה בנזיר ד ב, ובכריתות יג ב. וראה בשיטות הפוסקים במנ"ח מ' קנב, ובתו"ש ויקרא פ"י אות נט;
[224] תוס' כריתות יג ב ד"ה ונכנס; ראב"ד ביאת המקדש א טו; רמב"ן ויקרא שם, ובהשגות לסהמ"צ ל"ת עג; שיטמ"ק זבחים טו ב. וראה במנ"ח מ' קנב;
[225] רמב"ם ביאת המקדש א טו;
[226] רמב"ם ביאת המקדש א א. וראה שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסג;
[227] רמב"ם ביאת המקדש א יז; ס' החינוך מ' קנב;
[228] תו"כ שמיני סוף פרשה א; כריתות יג ב. והרמב"ם השמיט דין זה, כי הוא בכלל איסור הוראה בשיכרות – ראה תו"ש ויקרא פ"י אות עב;
[229] תענית טו ב; רמב"ם ביאת המקדש א ו;
[230] תענית יז א-ב, מחלוקת; סנהדרין כב ב; רמב"ם ביאת המקדש א ז. וראה בהשגות הראב"ד שם, ובכס"מ שם;
[231] נזיר יא א; רמב"ם נזירות א יא. וראה מה שכתבו בדעת הרמב"ם בצפנת פענח אישות ד יח; ברכת שמואל נדרים סי' יז.

* # *