כא. הפריה חוץ-גופית

 

ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי [בראשית טז ב]

 

פרשנות המקרא

 

רש"י: 'אבנה ממנה' - בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי.

 

אבן עזרא: 'אבנה' מגזרת בן. ועוד יתכן שהבן הוא כדמות בניין, והאב כמו היסוד.

 

רד"ק: 'אבנה' - הבן נקרא כן לפי שהוא בנין האב והאם. אמרה, אם יהיה לך משפחתי בן אחשוב אותו כאילו הוא בני ויהיה לי כבן.

 

רמב"ן: 'וישמע אברם לקול שרי' - לא אמר הכתוב ויעש כן, אבל אמר כי שמע לקול שרי, ירמוז כי אף על פי שאברם מתאווה מאד לבנים, לא עשה כן בלא רשות שרי. וגם עתה לא נתכווין שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן, כדברי רבותינו.

 

ספורנו: 'אולי אבנה ממנה' - אולי קנאת הירך תעורר הכח לפעולותיו ויתחזק להשיג זרע.

ספורנו (בראשית ל ג): 'ואבנה גם אנכי ממנה' - שבקנאת ירך חברתי יתעורר טבע כלי הזרע לפעולתם.

 

הכתב והקבלה: 'אבנה ממנה' - בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי (רש"י). אפשר שכוונתו בזה למה שיאמרו שהסיבה לעקרות הוא השומן והדשנות הסותמות מעברי הזרע לקבל הזרע, ולכן בחרו האמהות לתת שפחתן לבעליהן, כי בראותן שפחה יורשת גבירתה שוכבת בחיק בעלה, יקבלו התפעלויות וצער גדול, ואולי בתחבולה זאת וצערן יתמעט הדשנות וכו', וזהו 'אבנה ממנה' רצה לומר בסיבתה.

 

רש"ר הירש: 'אבנה' - הוראת "בנה" מבחינה מקומית: לשים אבן אל אבן, להקים משכן לאדם וכו' וכך אומרת שרה: אולי אבנה ממנה, אולי אזכה על ידה לבן, אם אני אתן לך את שפחתי תהיה לי הזכות לחנך את הבן, ואם הבן לא ייקרא על שמי מבחינה פיסית, הוא ייקרא על שמי מבחינה מוסרית, והתפתחותו הרוחנית תהיה תלויה בי.

 

העמק דבר: 'אולי אבנה ממנה' - רחל אמרה 'ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה', הכוונה בזה שהיא תגדל את הוולד ותהא כאילו ילדה, מה שאין כן שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה, על כן אמרה 'אולי אבנה', שיהיה לי איזה זכות וזכרון טוב באותו הזרע.

 

מצב דומה מתואר בתורה עוד בבראשית ל-ג,ד, שם ל-ט [פר' ויצא].

 

* # *

קיימים כמה סוגים של 'פונדקאות' - פונדקאות חלקית/טבעית, כאשר הבעל של אשה בלתי פוריה מקיים יחסי אישות טבעיים עם אשה אחרת ("פונדקאית"), והילד הנולד נמסר לבעל שהוא גם האב, ולאשתו החוקית, הבלתי פוריה, שהיא אם-מאמצת. במידה מסויימת זה היה המצב של אברהם ושרה מול הגר, וכן המצב של יעקב ורחל מול בלהה ויעקב ולאה מול זלפה. כיום פעולה כזו אסורה משום חרם דרבנו גרשום; פונדקאות חלקית/ 'מלאכותית', כאשר אשה פונדקאית עוברת הזרעה מלאכותית מזרעו של בעל אשר אשתו איננה פוריה. האם הפונדקאית הזו 'תורמת' הן את הרחם והן את הביצית, והוולד הנולד מועבר לבעל הזרע, שהוא האב, ולאשתו הבלתי פוריה, שהיא אם-מאמצת; פונדקאות מלאה, כאשר הבעל תורם את זרעו, אשתו תורמת את הביצית, והעוברון מושתל ברחמה של אשה זרה, פונדקאית. במקרה זה 'תורמת' הפונדקאית רק את הרחם. הדיון המודרני על פונדקאות מתייחס אך ורק למצב זה.

הפריה חוץ-גופית היא פעולת הפריה של ביצית-אשה על ידי תאי זרע, מחוץ לגוף האשה, והחזרת הביצית המופרית לרחם אשה, או הקפאת הביצית המופרית, והחזרתה בעתיד לרחם אשה. היילוד הנולד בשיטה זו מכונה "תינוק מבחנה", על שם השלב הראשוני של ההפריה במבחנה. אשה הנושאת ברחמה הריון עבור אשה אחרת, במטרה למסור את היילוד לאחר הלידה  לאשה האחרת, נקראת אם פונדקאית או אם מאחסנת.

רקע היסטורי

הרעיון בדבר עצם האפשרות להפריה חוץ-גופית התפרסם לראשונה בעילום-שם, במכתב למערכת של בטאון רפואי יוקרתי בשנת 1937.

בשנת 1975 הוצאה פקודה פדרלית על ידי משרד הבריאות, הרווחה והחינוך של ארה"ב, אשר אסרה כל מימון ממשלתי לחקר ההפריה החוץ-גופית, ורק לאחר שהתבררה הצלחת התהליך, ונבדקו ההיבטים המוסריים הכרוכים בתהליך זה, הוסרה ההגבלה הזו.

תינוקת המבחנה הראשונה בעולם נולדה בשנת 1978 לזוג בראון, בצפון-מערב אנגליה. לגב' בראון היו חסרות החצוצרות, ולכן יכולה היתה להרות רק בשיטת ההפריה החוץ-גופית. פעולה זו נעשתה על ידי רופא הנשים סטפטו והפיסיולוג אדווארדס מאוניברסיטת קמברידג' באנגליה. הם עסקו בניסויי הפריה חוץ-גופית בחיות ובבני אדם, ועבדו יחד כעשר שנים לפני הצלחתם הראשונה. גם תינוק המבחנה השני נולד בעזרת טיפולם של זוג מדענים זה. תינוקת המבחנה השלישית נולדה בשנת  1980 באוסטרליה. עד סוף שנת 1983 דווח בספרות הרפואית על לידת 139 תינוקות בהפריה חוץ-גופית. בעשור הראשון לאחר לידת תינוקת המבחנה הראשונה, נולדו ברחבי העולם למעלה מ- 5,000 תינוקות כאלו. אכן, כיום המספרים הם כה רבים בהרבה מדינות בעולם, עד שאין מדווחים עוד על הצלחות הריון.

הדיווח הראשון על הריון לאחר החזרת עובר מוקפא-מופשר פורסם על ידי חוקרים ממלבורן שבאוסטרליה בשנת 1983.

רקע מדעי

באופן טבעי משתחררת ביצית מהשחלה, נקלטת בחצוצרה, ומופרית בשליש העליון של החצוצרה על ידי תא זרע, שהגיע לשם מן הרחם, לאחר קיום יחסים כדרך כל הארץ. הביצית נודדת בחצוצרה לכיוון הרחם במשך כשלושה ימים, ועוברת מספר חלוקות עד לגודל של 16-12 תאים. בהגיעה לרחם, משתרשת הביצית המופרית בדופנותיו, וממשיכה להתפתח לעובר מלא עד ללידה. ההשרשה בדפנות הרחם מתרחשת עד 14 יום לאחר ההפריה.

בתהליך ההפריה החוץ-גופית גורמים באופן הורמונלי ליצירת מספר רב של זקיקים בשחלה, ובשלב הבשלה מתאים מוציאים ביציות אחדות מהאשה. מניחים את הביציות בצלחת-מעבדה, בסביבה פיסיולוגית מתאימה, ומוסיפים להם תאי זרע, שעברו הכשרה ושיפור על ידי הסרת הקופסית, להגברת יכולת החדירה שלהם לתוך הביצית. שכן בדרך הטבע נעשית הכשרת הזרע בצוואר הרחם או בתוך חלל הרחם, ובלעדי זה אין הזרע מסוגל להפרות את הביצית. אם חלה הפריה, תתחיל הביצית להתחלק, ולהפוך לעובר בשלביו הראשוניים, המכונה קדם-עובר. הביצית המופרית, לאחר חלוקה ל- 1-6 תאים, במשך כ- 72-24 שעות לאחר ההפריה, מוחזרת לרחם אשה, אשר הוכנה מראש על ידי טיפול הורמונלי מתאים, כך שמתקיימים ברחמה התנאים של הריון, והביצית המופרית תוכל להיקלט ולהמשיך להתפתח לעובר תקין. מקובל להחזיר 4-3 קדם-עוברים, ואז אחוז ההצלחה להשרשת העוברים בדפנות הרחם גדול יותר. מקובל להקפיא את הביציות המופרות העודפות לצורך שימוש מאוחר יותר.

למעשה ההפריה החוץ-גופית, בשלבי ההתפתחות המקוריים שלה, מהווה תחליף למצב הטבעי המתרחש בחצוצרות.

על מנת למנוע את הצורך בהוצאת ביצית כל חודש עד להצלחת ההפריה, גורמים באמצעים הורמונליים לשחרור מספר ביציות מהשחלה של האשה באותו מחזור, מפרים מספר ביציות, מחזירים חלק מהם לרחם, וחלק אחר מקפיאים ושומרים למקרה שההריון לא נקלט.

הוצאת הביצית יכולה להיעשות באמצעות לפרוסקופ, היינו החדרת מכשיר אופטי לחלל הבטן, וקליטת הביצית מתוך השחלה. דרך זו היא פולשנית, ומצריכה הרדמה כללית של האשה. היא מלווה בסיבוכים שונים הקשורים להרדמה ולהחדרת המכשיר. כיום קיימות שיטות פשוטות יותר להוצאת הביצית, כגון החדרת מחט שואבת דרך הנרתיק וניתובה לשחלה בעזרת הדמייה, או שטיפות רחם חוזרות בזמן המחושב, שיתאים לשהיית הביצית המופרית ברחם התורמת של הביצית, ולפני שהביצית המופרית השתרשה ברחם. השיטות הולכות ומשתכללות, ולמעשה ניתן להגיע להוצאת ביצית מהאשה עם הקטנה משמעותית של הסיכון לאשה, כמעט כמו שניתן לקבל תאי זרע מהגבר, ללא כל סיכון לגבר.

ההוריות הרפואיות המקוריות להפריה חוץ-גופית כללו מצבים של בעיות פוריות באשה, ללא בעיות פוריות בגבר. אכן לאחרונה גובר השימוש בשיטות הפריה חוץ-גופית ביחס לגברים עם עקרות חלקית, הסובלים ממיעוט תאי זרע, או מריבוי תאי זרע פגומים, ולצורך הפריה חוץ-גופית די בכמות קטנה של זרעונים תקינים. כמו כן ניתן להשתמש כיום בשיטות מיקרומניפולציה, ולהחדיר בשיטות שונות תא זרע בודד לתוך ביצית. קיימות שיטות שונות לניקוב הביצית לצורך החדרת תא הזרע, ודבר זה מאפשר הפריה גם בנוכחות מיעוט קיצוני של תאי זרע, או תאי זרע לקויים מבחינת היכולת התנועתית.

ניתן לבצע את ההפריה החוץ-גופית בין בני זוג נשואים, או בין גבר ואשה ביחסים שונים של מעמד משפחתי, כשהאשה תורמת ביצית, והגבר תורם תאי זרע.

ההוריה הרפואית-חברתית הברורה ביותר להפריה חוץ-גופית היא בין בני זוג נשואים, כאשר הבעל תקין מבחינת כושר פוריותו, ולאשה יש שחלות, ביוץ, רחם, ומצב הורמונלי תקינים, אלא שהמעבר בין השחלות לרחם חסום, היינו במצב של סתימת החצוצרות, או היעדרן המוחלט. במצב כזה לא תוכל הביצית להגיע לרחם בדרך הטבעית, ולא תוכל להיות מופרית על ידי תאי זרע. ההערכה היא שכ- 10% מהזוגות הנשואים הם עקרים, ובשליש מזוגות אלו סיבת העקרות היא סתימת החצוצרות אצל האשה, שלא ניתן לתקנן באופן כירורגי. ניסיונות לתקן את החצוצרות באופן כירורגי, להחליפן, או להשתיל את השחלות ברחם עצמו נכשלו במקרים רבים כאמצעים לתיקון עקרות זו. במקרים אלו ניתן להוציא את הביציות משחלות האשה, להפרותן בתאי זרע של הבעל מחוץ לגוף האשה, ולאחר מכן להשתיל את הביצית המופרית ברחם האשה.

מצב רפואי נוסף, שבו יש מקום להפריה  חוץ-גופית בזוג נשוי הוא, כאשר לאשה יש רמות גבוהות של נוגדנים לתאי הזרע בדמה, מצב הנחשב כסיבה לעקרות ב- 17-7% מהנשים העקרות. במקרים אלו ניתן להפרות את הביצית מחוץ לגוף האשה, ולהשתיל לאחר מכן את הביצית המופרית ברחמה.

הוריה נוספת להפריה חוץ-גופית היא בעקרות בלתי מוסברת, כאשר הבעל והאשה עברו בירור פוריות, וכל אחד לחוד נמצא תקין.

במקרים בהם אין לאשה ביוץ כלל, עקב חוסר שחלות, או לאחר מחלות שחלתיות המונעות את הביוץ, או סיבות אחרות, ידועות או בלתי ידועות, ניתן להפרות ביצית של תורמת זרה עם תאי הזרע של הבעל, ולהשתיל את הביצית המופרית ברחמה של האשה העקרה.

סיבה רפואית אחרת לשימוש בתרומת ביצית מאשה זרה היא במצב בו האשה נושאת מחלה תורשתית.

במקרים בהם אין לאשה רחם, או שהיא סובלת מהפלות טבעיות חוזרות מסיבה שאינה ניתנת לתיקון, ניתן להוציא ביציות ממנה, להפרותן עם תאי הזרע של הבעל, להשתיל את הביצית המופרית ברחמה של אשה זרה, היינו פונדקאית או מאחסנת, ואחר כך למסור את היילוד לזוג העקר.

ניתן, איפוא, לבצע תערובות מורכבות של ביציות, תאי זרע ורחם, כגון: תרומת  ביצית מאשה א', תרומת זרע מגבר ב', הפריה חוץ-גופית, השתלת הביצית המופרית באשה ג', ומסירת היילוד לזוג המורכב מאשה ד' וגבר ה'. ניתן, באמצעות שילובים כאלו, להגיע לחמישה סוגי "הורים": אב גנטי, תורם הזרע; אב-מגדל; אם גנטית, תורמת הביצית; אם פונדקאית, נושאת ההריון; אם-מגדלת.

בשנים האחרונות בוצעו הפריות חוץ-גופיות מוצלחות גם בנשים מבוגרות, בנות 60 שנה ומעלה, מתרומת ביציות של נשים צעירות. יש לציין, שבאופן טבעי שיעור הנשים בנות 50 שנה ומעלה שנכנסות להריון הוא מועט מאד. ההנחה היא, שאמנם השחלות מזקינות עם השנים, ולכן אין כמעט הריון טבעי, אך רירית הרחם מסוגלת לקלוט עובר גם בגיל מבוגר, ומכאן ההצלחה של הפריה חוץ-גופית.

מספר גורמים עלולים לפגוע בתוצאות החיוביות של ההפריה החוץ-גופית, ולגרום לתמותה ולתחלואה של היילודים: גיל מתקדם של ההורים; הגורמים הבסיסיים לעקרות באשה; שימוש בתרופות-פוריות על ידי האשה; עצם הפעולות הקשורות בהפריה החוץ- גופית; ריבוי עוברים.

אחוז ההצלחה להריון בהפריה חוץ-גופית הוא 30-10%, אך מתוכם מסתיימים כ- 40-20% בהפלה ו- 5-2% בהריון חוץ-רחמי. מכאן שרק 15-10% מהנשים המטופלות בהפריה חוץ-גופית מגיעות ללידה. בעשור האחרון חלה התקדמות רבה בהשראת הביוץ, בשאיבת הזקיקים, ובהפריית הביצית על ידי תאי זרע. אכן, בכל מה שקשור לקליטת העובר ברחם לא חל שיפור משמעותי. לפיכך, שיעור השרשת הביצית המופרית ברחם, ושיעור לידות החי בתהליך ההפריה החוץ-גופית לא עלה משמעותית בשנים האחרונות. החוקרים מונים מספר גורמים משוערים לכשלון יחסי זה: הכנה הורמונלית בלתי מתאימה של רירית הרחם; פגיעה בעוברונים בתהליך הטיפול החוץ-גופי; חוסר איזון גנטי של חלק גדול מהעוברונים; קושי בהנצה של העוברונים בתוך המעטפת השקופה, ועקב כך חוסר יכולת השרשה. אכן, אחוז ההפלה הטבעית הגבוה לאחר הפריה חוץ-גופית בהשוואה להפלה לאחר הריון טבעי הוא מטעה, שכן מרבית ההפלות הטבעיות של הריונות טבעיים אינן ידועות, כי הן מתרחשות בגיל הריון מוקדם מאד, בעוד שכל ההפלות הטבעיות לאחר הפריה חוץ-גופית ידועות ומדווחות.

במחקרים אחדים נמצא כי אין הבדלים משמעותיים מבחינת התוצאות המיילדותיות וההתפתחותיות בין יילודים לאחר הריון רגיל, לאחר הפריה חוץ-גופית 'טריה', או לאחר הפריה חוץ-גופית בעוברים שהיו מוקפאים.

במקביל להתפתחות שיטות ההפריה החוץ-גופית, הולכות ומתפתחות גם שיטות הפריה חילופיות: החזרת הביציות מיד לאחר שאיבתן היישר לחצוצרה, כך שהפריית הביצית נעשית במקומה הטבעי; שיטה זו דורשת נוכחות חצוצרה אחת לפחות, אשר מתפקדת באופן תקין. שיטות דומות לזו מאפשרות הצלחה גדולה יותר להריון בהשוואה להפריה חוץ-גופית, שבה מוחזר קדם-העובר לרחם. עובדה זו מחזקת את הטענה, שהחצוצרה מהווה אתר פיזיולוגי מועדף הן להפריה והן להתפתחות העובר עד להשרשתו.

במקרים שבהם סיבת העקרות היא בזרע לקוי, במיעוט תאי זרע, או בהפרעה בתנועתיות תאי הזרע, מתפתחות שיטות להפריה חוץ-גופית על ידי הזרקה ישירה של זרעונים לתוך הביצית, או הזרקתם מתחת למעטפת השקופה החיצונית, או על ידי יצירת חורים במעטפת השקופה החיצונית של הביצית, ובכך להקל על הזרעונים הלקויים לחדור לביצית ולהפרותה. שיטות אלו מכונות מיקרומניפולציה.

גישת ההלכה

עקרונות כלליים

החידושים בידע ובטכנולוגיה בתחום הפוריות הביאו לשינויים משמעותיים  בהתייחסות לפוריות, להורות, למשפחה, ולזהות האנושית בכלל. הקידמה הרבה בתחום ההפריה החוץ-גופית טומנת בחובה תקווה גדולה לנשים עקרות, ובכך היא מהווה שירות רפואי ואנושי חשוב. הבעיה המוסרית והמשפטית מתעוררת עקב ההשלכות העתידיות של תהליך זה. שכן ללא שיקול דעת מעמיק ויסודי עלולה קידמה זו להפוך לרועץ, ולהביא נזק ואסון שיעלה על התועלת הטמונה בה.

 

על הבעיות הערכיות הנובעות מחידושים מדעיים מרחיקי לכת - ראה בפר' בראשית סימן ב.

 

באופן עקרוני יש לשקול בחיוב את התהליכים להגברת הפוריות במידת האפשר והמותר, אלא שיש לברר אם עצם ההפריה החוץ-גופית אסורה, או אם היא גורמת לתקלה רצינית, שאז אין עצה ואין תבונה נגד הקב"ה. אבל אם היא מותרת, יש מקום לומר, שמוטלת על הרופא חובה להזדקק לה מדין ריפוי, ומדין גמילות חסד, מטעם ואהבת לרעך כמוך, ועשית הישר והטוב.

מאידך, יש להדגיש, שמתירנות בתחום זה עלולה להפוך את רגעי יצירת אנוש מחוויה רגשית עילאית וקדושה, למעשה מעבדה חסר גוון אנושי. הפעולה האנושית שבהתקשרות בין בני הזוג יעלם, ובמקומו תופיע סביבה מעבדתית. נשים תהפוכנה לאינקובטורים טבעיים להשכרה, ללא רגשי אמהות ואהבה. מעשים אלו עלולים להביא להרס התא המשפחתי, ולפריצות חסרת גדרים וגבולות. יש בפעולות אלו חששות לפגיעה בערך החיים, הפרעה למסגרת המקובלת של התא המשפחתי, ובעיות עתידניות של טכנולוגיה הקמה על יוצריה. תיאורים מפחידים של חברה עתידנית, ההורסת את כל מסגרות המשפחה  המקובלות, ואת מערכות היחסים האינטימיים והטבעיים בין בעל ואשתו, חברה המבוססת על כפיה מצד השלטון לשימוש באמצעים הטכנולוגיים החדישים והמבוקרים של פוריות, תוארו בצורה ספרותית במספר ספרים, וצריכים הם לשמש אזהרה על מה שעלול לקרות לחברה האנושית אשר תתיר כל רסן וכל הגבלה מוסרית.

על מנת לבצע את ההפריה החוץ-גופית יש צורך בהוצאת תאי זרע מגבר, וביצית מאשה. ההיבטים ההלכתיים הנוגעים לחלקו של הגבר, זהים לתהליכי ההזרעה המלאכותית. ביחס להוצאת הביצית מהאשה, יש להדגיש, שמבחינה היסטורית זוהתה הביצית והוגדרה רק בשנת 1827, ורק מאז הובן ששחלת האשה מפרישה ביצית ולא "זרע". ההלכה לא הכירה כלל בביצית כ"זרע" האשה, ולא נידון כלל איסור של השחתה בביצית.

מבחינה הלכתית יש לחלק בין הפריה חוץ-גופית בין בני זוג נשואים כהלכה, לבין הפריה כזו מתורמת ביצית או רחם.

הפריה חוץ-גופית בין בני זוג

 

יש המתירים הפריה חוץ-גופית בין בעל לאשתו, ובתנאי שיש הקפדה מלאה שלא לערבב את זרע הבעל בזרע זר, ובתנאי שאין לזוג אפשרות אחרת להיבנות [1]. נימוקיהם: תינוק המבחנה מתיחס להוריו לכל דבר; למרות ההישג הרפואי-טכנולוגי הגדול של הפריה חוץ-גופית, אין בתהליך זה כל שינוי מבחינת ההלכה לעומת ההזרעה המלאכותית, והעובדה שההפריה נעשית מחוץ לגוף האשה, אין בה משום שינוי עקרוני לעומת הזרעה מלאכותית. על כן, כמו שהתירו הזרעה מלאכותית בין בעל לאשתו, כך מותרת ההפריה החוץ-גופית. ועוד יש מי שכתב, שאם בני הזוג נושאים מחלה תורשתית קשה, מותר להם להיזדקק להפריה חוץ-גופית, לבדוק אם הביציות המופרות נגועות במחלה, ולהשתמש רק בביציות מופרות בריאות, ולהשמיד את הנגועות [2]. לעומתם, יש האוסרים פעולה זו מסיבות מוסריות וגזירות שונות, אך לא מעיקר הדין [3]; ויש מי שאסרו את ההפריה החוץ-גופית מעיקר הדין, ואפילו בין בעל לאשתו [4]. נימוקיהם: הפריה גרועה מהזרעה מלאכותית, כי בהזרעה יש הכנסת זרע לרחמה של האשה, ולכן גם אם הפעולה לא מצליחה אין להחשיב זאת כהוצאת זרע לבטלה, אבל בהפריה חוץ-גופית נשפך הזרע במבחנה, ואם לא הצליחה הפעולה נחשב הדבר כהוצאת זרע לבטלה; בהזרעה מלאכותית הבעיה היא עקרות של הבעל, ויש שיטות שבעקר אין איסור הוצאת זרע לבטלה, אבל בהפריה הבעיה היא באשה, וחל על האיש איסור הוצאת זרע לבטלה; בהזרעה מלאכותית יש דעות שמקיימים מצות פריה ורביה, אך בהפריה, לדעתם, אין מקיימים מצות פריה ורביה, ואפילו מצות לשבת יצרה לא מקיימים לדעתם בדרך זו, כשיש כוח שלישי, והוא המבחנה, שמעורב ביצירה, והוא מקום שאין בו יחס כלל, כי הכל נעשה שלא כדרך כל הארץ, ובדרך זו מתבטל היחס בין הביצית לאשה [5]. ועוד מעלים באריכות את הבעיות המוסריות, שדרך כזו תביא לאנדרלמוסיה בעולם, וחשש גדול מפני עירבוב זרע זר, והרס הקדושה והייחוס של עם ישראל.

דעה זו נדחתה על ידי רבנים אחרים מכמה סיבות: אין איסור הוצאת זרע לבטלה כשמטרתו לקיום המין, וגם בביאה כדרכה נשפך חלק מהזרע והולך לאיבוד, ולכן גם בהפריה חוץ-גופית, שמטרתה קיום המין, אין זה לבטלה; בעניין קיום מצות פריה ורביה, סבורים הם שמקיים גם בהפריה חוץ-גופית, כי החיצוניות איננה קובעת, אלא פנימיותם של הדברים, ובאופן בסיסי אין הבדל בין דרך כל הארץ להפריה, או שמקיימים לפחות מצות לשבת יצרה; בעניין החששות לעתיד, אמנם הן רציניות, אך אין לנו פתרון בעניין, ואין להטיל את הבעיה על הזוג המסכן שלפנינו, ובפרט שאין איסור עליהם, אין בכוחנו לגזור גזרות [6].

הפריה חוץ-גופית מתורמת זרה

בעצם הפעולה של הפריה חוץ-גופית מתורמת ביצית זרה רבו האוסרים, בעיקר  מטעמי חששות לאנדרלמוסיה בעולם, עירבוב יוחסין, והחשש שמא ישא אח את אחותו [7], ויש אף מי שסובר [8] שיש בזה איסור תורה משום 'ודבק באשתו' ולא באשת חברו [9]. ויש מי שכתב, שאין בזה איסור מעיקר הדין, אלא שלכתחילה ראוי להימנע מהפריה כזאת, ומכל מקום יש להשתדל לידע מי היא בעלת הביצית, וכל תקנה שאפשר לתקן, כדי להתרחק מכל חשש של מכשול [10]. ולדעה זו אין לאסור משום שמא ישא אח את אחותו, כי השתלת עוברים היא דבר שאינו מצוי, ובעיקר משום שלשיטתו הוולד מתייחס אחרי האם היולדת, וכן אין לחוש שמא בעלת הביצית היא פסולת קהל. אבל אם בעלת הביצית היא גויה יש לחוש לתקלה, כי מן הדין הוולד צריך גירות לשיטתו, ואינו מתייחס אחרי אביו.

במקרה שאשה תרמה ביצית והיא הופרתה במבחנה, ואחר כך הושתלה הביצית המופרית ברחמה של אשה אחרת, מתעוררת שאלת ההגדרה של אמהות: מי היא אמו ההלכתית של היילוד הזה: האם הביולוגית שהיא בעלת הביצית, או האם הפונדקאית שברחמה מתפתח העובר?

מצד אחד סביר להניח, שתורמת הביצית היא האם ההלכתית, כי כל התכונות הגנטיות של העובר נובעות ממנה. מאידך, ניתן לומר שהאם הפונדקאית היא האם ההלכתית, כי בה יוצאים לפועל תכונות העובר, ועמה נוצר הקשר האמהי. ואף שידעו חז"ל, שחלק מהתכונות התורשתיות מועברות מהאב וחלק מהאם [11], בכל זאת לעניינים הלכתיים קבעו רק כאחד מבני הזוג. כגון, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם לא קרויה משפחה [12]; לעניין כהונה ולויה קובע האב ולא האם; לעניין יהדות ועבדות קובעת האם ולא האב; לעניין פסולים הולכים אחר הפסול שבהם; לעניין גר שנתגייר, שדינו כקטן שנולד, ומותר בעריות של קרוביו הביולוגיים, למרות שמבחינה גנטית לא חל שינוי.

שאלתנו נוגעת, איפוא, למהות ההגדרה של אמהות. יש מי שסבור, שאבהות ואמהות מוגדרים באופן שווה, והיינו שניהם נקבעים מההזרעה והטיפה הראשונה [13]; יש מי שסבור [14], שאב נעשה אב משעת ההריון, אבל הגדרת אמהות שנויה במחלוקת - לשיטה אחת אם נעשית אם מעת ההריון [15], ולשיטה אחרת  נעשית אם רק מלידה [16]; יש מי שכתב, שייחוס הוולד נקבע בעת העיבור, ולא בעת הלידה [17]; ויש מי שסבור, שגם אם וגם אב נקראים כך רק לאחר לידה, ולא בשעת עיבור [18].

בפתרון שאלה זו של הגדרת האמהות תלויות בעיות הלכתיות נוספות, כגון מי הם אחיו ואחיותיו של תינוק מבחנה זה, וממילא עם מי אסור לו להתחתן? את מי יורש יילוד זה? מה דינו כשתורמת הביצית היא גויה, והאם הפונדקאית היא יהודיה, ולהיפך - האם הוא יהודי או גוי? ומה דינו אם האם הפונדקאית היתה גויה בעת השתלת העובר ברחמה, והתגיירה בזמן ההריון - האם היילוד צריך גיור בנפרד? אם אחת היתה מפסולי הקהל והשניה כשרה - מה דין הוולד? אם אחת כוהנת או לוויה, והשניה ישראלית או להיפך - האם חייב היילוד בפדיון הבן?

אין מקורות הלכתיים ישירים הדנים בשאלה זו, ולכן דנו רבני דורנו בשאלה זו מתוך השוואה לסוגיות אחרות:

 

יש הסבורים, שהאם הביולוגית היא האם ההלכתית לכל דבר [19]. הנימוק: במחלוקת רבי ואנטונינוס [20] המסקנה היא, שהנשמה ניתנת באדם משעת פקידה, ולא משעת יצירה. משמע שכבר בשלב הראשוני ביותר, היינו שלב ההפריה, נקבעת זהותו של האדם. עוד יש המביאים ראיה מעניין דמי וולדות [21], שהילדים נקראים ילדיה, למרות שעדיין לא ילדה [22]. ועוד יש שמביאים ראיה מדין כהן שנשא גרושה מעוברת וילדה כשהיא חללה, הוולד כשר, שהרי לא בא מטיפת עבירה [23], ומשמע שתלוי דווקא ביצירה, שאז לא היתה חללה, ולא תלוי בהריון ובלידה, שאף על פי שנתחללה אין הוולד חלל. לפי שיטה זו אסור לתינוק מבחנה לשאת אחאים מתורמת הביצית, וממילא יש צורך להודיע לו מי היא תורמת הביצית.

רוב הדנים בשאלה זו סבורים, שהאם הפונדקאית היא האם ההלכתית לכל דבר. לפי שיטה זו מותר תינוק המבחנה בקרובי תורמת הביצית, ואסור בקרובי היולדת-הפונדקאית [24].

מספר הוכחות ניתנו לשיטה זו:

יש שהוכיחו מדין שני תאומים, שאם היתה הורתן שלא בקדושה, היינו בעת ההריון היתה האם גויה, ולידתן בקדושה, היינו שהתגיירה תוך כדי ההריון, לא חולצין ולא מייבמין, אף על פי שאביהם אחד הוא, אלא שהוא היה גוי, ואין להם יחס אליו, אבל חייבים משום אשת אח מן האם, כי דין אמם כישראלית שילדה בנים [25]. יש שדחו ההוכחה מסוגיא זו לעניין הפריה חוץ-גופית מסיבות שונות: דין זה נאמר דווקא ביחס של אשה לעובר שלה, אבל אם אין העובר שלה, אין ראיה שהלידה היא הקובעת [26]; במעוברת שנתגיירה מדובר בגוף אחד, היינו אשה אחת, שרק מבחינה הלכתית משתנה מעמדה, אבל בנידוננו מדובר בשני גופים, היינו שתי נשים, שאחת תורמת ביצית ואחת נושאת את העובר, ולפיכך אין להשוות ביניהם [27].

יש מי שסיכם [28] את סוגיית המעוברת שנתגיירה הנ"ל ועניינה לייחוס הוולד שנולד בהפריה חוץ-גופית בדרך הבאה: לשיטת הסוברים [29] שמסקנת הסוגיא שמעוברת שנתגיירה וולדה גר מדאורייתא הוא רק למאן דאמר שעובר ירך אמו, אבל ההלכה היא שעובר לאו ירך אמו, ולכן אין מסוגיא זו ראיה להלכה בדין הפריה חוץ-גופית; לעומתם יש שיטה [30] שמדובר בסוגיא אף לדעת מי שסובר שעובר לאו ירך אמו, וטבילת האם עולה לו, ומכאן שעובר שיושתל ברחם אשה, כשיוולד ממנה יתייחס אחריה כבנה, ואם יושתל עובר של נוכריה ברחמה של ישראלית, הרי כשייוולד יהיה גוי גמור, כי לא היה כאן מעשה גירות וחלות גירות; ושיטה נוספת [31] היא שהלידה כשלעצמה יוצרת יחס אמהות, ולידת ישראלית עושה את הוולד לבן ישראל גמור, ולא צריך העובר לא מעשה גירות ולא חלות של גירות, ולכן לשיטתו גם עובר של נוכרית שיושתל בישראלית, אמנם זקוק לטבילה, אבל יתייחס לגמרי לאמו-יולדתו.

יש שהוכיחו מעניין רחל ולאה, יוסף ודינה. לפי מדרשי אגדה שונים, נוצר יוסף כעובר ברחמה של לאה, ודינה נוצרה כעובר ברחמה של רחל, והם התחלפו ממש בהיותם עוברים, היינו יוסף עבר לרחמה של רחל, ודינה עברה לרחמה של לאה [32], ובכל זאת נקראים הם על שם היולדות, ולא על שם בעלות הביציות. יש שדחו ראיה זו מטעמים שונים: לפי התלמוד [33] משמע שהעובר הזכר נהפך לנקבה ברחמה של לאה, ולא שהתחלפו העוברים; ועוד שאין למדים הלכה מאגדות [34]. אמנם כתבו פוסקים רבים, שאם אין סתירה מש"ס למדים מאגדה [35], אך יש הסבורים, שאין למדים הלכות מאגדות כלל, אפילו במקום שאינן סותרות דברי התלמוד [36]; ועוד שאין למדים ממעשה ניסים [37]. יש עוד [38] הדוחים הראיה מעניין דינה ויוסף, שלשון "בן-בת" או לשון "לידה", לאו דווקא מתייחס להולדה ביולוגית, אלא גם לגידול, וכמו שאמרו חז"ל: כל המגדל וכו', מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו [39].

ויש מי שהוכיחו מדין ילדה שסיבכה בזקנה לעניין ערלה [40], שאם מחברים ענף מצמח שהוא פחות משלש שנים (צעיר), לצמח שהוא יותר משלש שנים (זקן), מתבטל הצמח הצעיר לזקן לעניין ערלה, ומכאן שאם מחברים ביצית מאשה אחת לרחם של אשה אחרת, מתבטלת הביצית מיוחסה לתורמת, והוולד מתייחס לפונדקאית [41]. אך יש שדחו ראיה זו, שכן בעצם ההלכה בנידון טרם הוכרעה אם בתר עיקר אזלינן או בתר תוספת אזלינן, ולכן אדרבה יש להסיק להחמיר מראיה זו, שגם האם הטבעית וגם האם הפונדקאית הן אמותיו של היילוד לחומרא [42]. ועוד יש מי שדחה את עצם ההשוואה בין צמח לבין בעל חיים עם נשמה [43]. 

יש מי שסבור, שתינוק מבחנה אין לו לא אב ולא אם [44]. אמנם יש להעיר, שלפי שיטה זו תצא קולא גדולה, שמותר בקרובי אמו הביולוגית ואמו הפונדקאית כאחת.

יש הסבורים, שאין ראיות ברורות להוכיח מי האם, ועל כן מספק ולחומרא שתי הנשים הם אמהותיו. לכן צריך להחמיר בשתי האמהות בעניינים הנוגעים לדיני תורה, כגון גירות, ויש לאסור עליו בקרובי שתיהן [45].

יש מי שכתב, שאם הביצית המופרית הושתלה קודם שעברו ארבעים יום להפריה, נחשבת האשה שהביצית המופרית הושתלה בקרבה לאם הוולד, גם אם אין היא בעלת הביצית, כי עד ארבעים יום אין תורת עובר על הביצית המופרית, ולכן לא יכול לחול עליה שם אמהות [46].

במקרים שתורמת הביצית היא גויה והיולדת היא יהודיה, או להיפך - יש מי שכתב, שקובעת תמיד בעלת הביצית, כך שאם הביצית היא של גויה והושתלה בישראלית, הוולד גוי, ואין הוא מתיחס אחר אמו היולדת, ואם הביצית של ישראלית והושתלה בגויה, הוולד ישראל [47]; יש מי שכתב, שאם תורמת הביצית היא גויה והיולדת היא יהודיה, הרי שלשיטת הסוברים שעובר ירך אמו אינו צריך גירות, ולשיטת הסוברים שעובר לאו ירך אמו, צריך גירות, ויכולה האם לטבול ועל ידי כך לגייר את העובר בבית דין, ויהיה גר מן התורה, ומכל מקום לאחר הגירות הוא מתיחס אחר אמו שילדתו [48]; ויש מי שכתב, שמעוברת גויה שנתגיירה תוך ארבעים יום, בנה ישראל גמור ואינו זקוק לגיור. ולפי זה עובר שנוצר מביצית של נוכרית, שהושתל ברחם יהודיה תוך ארבעים יום ליצירתו, כפי שהדבר אכן קורה בפועל, הוא ישראל גמור ואינו זקוק לגיור כלל [49]; ויש מי שכתב, שאין עולה לו כלל טבילתה של האם הפונדקאית, וצריך היילוד גיור וטבילה [50]; ויש מי שכתב, שאין העובר מתייחס אחרי זרעו של הבעל היהודי, ואולי יש איסור מוחלט של השחתת זרע במתן זרע לצורך הפריה חוץ-גופית כשמתוכנן להשריש את הביצית ברחמה של גויה [51].

 

מבחינה רפואית עדיף לקחת ביצית מתורמת נשואה, שעוברת ממילא טיפול פוריות והוצאת ביציות למען עצמה, וניתן להשתמש בעודפי הביציות שלה לתרומה, ולכאורה גם מבחינה הלכתית אין עדיפות לקחת ביצית מתורמת פנויה. הטעם, שלפי רוב הפוסקים אין כלל דין ניאוף וזנות בהפריות שלא כדרך כל הארץ.

שאלות הלכתיות מיוחדות הקשורות בהפריה חוץ-גופית

חלק משאלות אלו משותפות להפריה בין בני זוג ושלא בין בני זוג, וחלק מתייחס רק לאחד משני המצבים הללו.

בעניין מצות פריה ורביה - יש הסבורים שבהפריה מלאכותית מקיימים מצות פריה ורביה [52]; יש מי שסבור, שאין תינוק המבחנה מתייחס לא לאביו ולא לאמו, ועל כן אין האב מקיים בכך מצות פריה ורביה, אך לדעתו מקיים הוא מצות לשבת יצרה [53]; ויש הסבורים, שבהפריה מלאכותית אין מקיימים כלל מצות פריה ורביה ומצות לשבת יצרה [54].

אף לשיטת הסבורים, שניתן לקיים מצות פריה ורביה בדרך של הפריה חוץ-גופית, הרי מי שהפרה ביצית מזרעו, והושתלה הביצית ומת, והתינוק נולד לאחר מותו, לא קיים בכך מצות פריה ורביה. הטעם, כי מצות פריה ורביה חלה רק לאחר לידת וולד חי, ואי אפשר לקיים המצווה לאחר מותו [55].

בדין ממזרות, כאשר ביצית הופרתה מחוץ לגוף האשה מזרע של גבר זר, הרי לשיטות הפוסקים, שאין ממזרות תלויה בביאה אסורה, אלא כל שיצירת הוולד באה מאיש ואשה שהם מן העריות הוולד ממזר, גם כאן הוא ממזר, אם כי ייתכן שמכיוון שהזרע כבר הפרה את הביצית, ומדובר ביחידה חדשה של עובר, אין כאן חשש ממזרות לכל הדעות, ויש לעיין; ולשיטות הפוסקים שממזרות תלויה רק בביאה אסורה, לא תהא כאן ממזרות.

בעניין בכורה, אם הוציאו באותו זמן מספר ביציות, ואחת שהוצאה ראשונה נשמרה בהקפאה, ואילו זו שהוצאה שניה הופרתה והושתלה, מכיוון שלעניין בכורה הקובע הוא רגע הלידה ולא רגע ההפריה, לכן הביצית שהושתלה ונולדה היא הבכורה, לפני הביצית שהופרתה והוקפאה [56].

במקרה שאשה תרמה ביצית, ולאחר הפרייתה הושתל קדם-העובר באשה אחרת, ושתיהן טרם ילדו - יש מי שכתב, שרק  נושאת ההריון והיולדת, היינו האם הפונדקאית, היא הנפטרת מבכורה, ולגביה הנולד הוא בכור וחייב בפדיון, אבל אין הוא פוטר מבכורה את תורמת הביצית [57]. נימוקו: לעניין בכורה קובעת לידה לאחר ריקום איברים, דבר שלא קורה בתורמת הביצית; ויש מי שכתב, שמספק נפטרו שתיהן [58].

הפריה חוץ-גופית בין יבם ליבמתו, לא קיים בדרך זו מצות ייבום, כי מצווה זו תלויה במעשה ממש.

יש להסתפק, אם נולד בן מהפריה חוץ-גופית בשבת, אם מותר למולו ביום השמיני, שהוא שבת, וכן ספק הוא אם יש דין של טומאת לידה לאשה שילדה לאחר הפריה חוץ-גופית.

 

יש מי שכתבו, שאיסור הפלה מדין רציחה הוא רק בעובר במעי אמו, אבל לא מחוץ לרחם, ולפיכך ביצית מופרית טרם-השרשה אין בה איסור רציחה [59]. הראיה היא ממקור הלימוד לאיסור ההפלה, כנאמר 'שפך דם האדם באדם דמו ישפך' [60], איזהו אדם שהוא באדם, הרי זה עובר במעי אמו [61]. מכאן שדין שפיכות דמים מוגדר רק לגבי 'אדם באדם', היינו אדם שהיה בשלב כלשהו במעי אמו.

אין לחלל שבת עבור ביצית מופרית במבחנה, אפילו לשיטות הסוברים שמחללים שבת להצלת עובר [62]. הטעם: ביצית מופרית במבחנה איננה נכללת בדין של רוב עוברים בני קיימא, ואין על עובר מופרה במבחנה דין עובר כלל.

אשה שמקבלת טיפול הורמונלי כדי להשרות גירוי-יתר שחלתי כהכנה לטיפול בהפריה חוץ-גופית, והסתבכה בגירוי-יתר שחלתי שעלול לסכן את חייה - מותר לטפל בה בשבת על ידי דיקור ושאיבת הזקיקים שבשחלה, אך אין לבצע שום פעולה נוספת כדי להפרותם בשבת או לשומרם, אם פעולות כאלו כרוכות בחילול שבת [63].

בעל ואשה שהסכימו להפריה חוץ-גופית בין הזרע והביצית שלהם, ואחר כך ימסרו את הביצית המופרית לפונדקאות, מפני שלאשה אין רחם - חייבים לשמור על ההסכם אחרי ההפריה. אבל אם קרה אונס לאחד הצדדים, וכגון שהסתכסכו ו/או התגרשו, ואינם חיים עוד בשותפות, יכולים לחזור בהם, ולמנוע את המשך התהליך של השרשת הביצית המופרית ברחם פונדקאית [64].

דינו של תינוק מבחנה לאחר לידתו הוא ככל אדם אחר, ואסור להורגו ולחבול בו, ואין הוא דומה למי שנוצר ללא כל הזדקקות לרחם טבעי, היינו אין הוא דומה לאדם שנוצר על ידי ספר יצירה, כמו "הגולם מפראג", שלגביו יש שכתבו שאין דינו כאדם, ואינו מצטרף למנין, ומותר אפילו להורגו [65]. אכן, בהפריה חוץ גופית היצירה היא טבעית, ורק החיבור הראשוני בין הזרע לביצית נעשה מחוץ לגוף האשה [66].

באופן כללי נראה, שלדעת רוב רבני דורנו מותר תהליך ההפריה החוץ-גופית בין בעל לאשתו, אך יש צורך בהגבלת התהליך ובפיקוח עליו, כדי למנוע הידרדרות מוסרית בתחום כה רגיש, חיוני ובעל השלכות עתידיות רציניות.

 

מקורות והערות

 

[1] שו"ת יביע אומר ח"ח חאבהע"ז סי' כא; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאבהע"ז סי' א סק"א; הרב א. נבנצאל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 93-92;
[2] שמעתי מפי הגרי"ש אלישיב שליט"א. וראה גם מאמרו של הרב י. זילברשטיין, אסיא, נא-נב, תשנ"ב, עמ' 54 ואילך;
[3] הרב
מ. אמססעל, המאור, שנה ל, קונט' ה, סיון-תמוז, תשל"ח, עמ' 45-44; הרב אייזיקזאהן, המאור, שנה ל, קונט' ו, מנ"א-אלול, תשל"ח, עמ' 16;
[4] שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו סי' מה; הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו, וראה שם, שמביא עדות על כך, שהגרי"י קניבסקי אסר הפריה
חוץ-גופית;
[5] והוכיחו זאת משו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קטז;
[6] ובענין ההוכחה
משו"ת רמ"ע מפאנו סי' קטז, יש להעיר, ששם מדובר בהרכבות זרות, שאין בהן קידושין לאלו ולא לאחרים, ויש עבירה חמורה, אז הוא יתום מאב ומאם. אבל בנידוננו, אמנם ההרכבה במבחנה אין לה יחס, אבל אין בה עבירה, ולכן לא דמי לנידוניו של הרמ"ע. וראה במנ"ח מ' קצב סק"א;
[7] הגרי"ש אלישיב, הגרא"י וולדינברג, הגרש"ז אויערבאך, והגר"ש ואזנר - הובאו דבריהם בנשמת אברהם, ח"ד חאבהע"ז סי' ה סק"ג. וראה עוד מאמרו של הגר"מ אליהו, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 272 ואילך;
[8] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קעה סק"ב; 
[9] סנהדרין נח א;
[10] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, י, תשמ"ט, עמ' 273 ואילך;
[11] ראה נידה
לא ב;
[12] יבמות נד ב. וראה בתו"ת ריש במדבר;
[13] הרב ש. גורן, הצפה, יד
אד"א, תשמ"ד. וראיותיו מהגמ' נידה לא א, ומרעיא מהימנא שבזוהר פר' יתרו, דף צג א;
[14] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 259-248, 274-268;
[15] רעק"א בחידושיו על הגליון
סי' פז ס"ו;
[16] הגר"י ענגיל, בית האוצר, ע' אב, כלל ד. וראה מאמרו של הרב גולדברג שם, שמוכיח מרש"י מגילה יג א החל מד"ה ובמות, שמחלק בין אב שיחסו נקבע בעיבור, לבין אם
שיחסה נקבע בלידה. וראה מאמרו של הרב ע. ביק, תחומין, ז, תשמ"ו, עמ' 266, מה שכתב בדחיית ראיה זו;
[17] הרב י. בן-מאיר, חוב' אסיא, מא, ניסן תשמ"ו, עמ' 40-25,  ובעמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 141 ואילך, לשיטת רש"י יבמות צח א
ד"ה הא דאמרו;
[18] שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קה;
[19] הרב ש. גורן, הצפה, יד אד"א, תשמ"ד;
[20] סנהדרין צא ב;
[21] מב"ק מט א, ודברי הכס"מ הל' חובל ומזיק ד ב-ד;
[22] א. וורהפטיג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 268;
[23] רמב"ם אסורי ביאה יט ז. וראה מה שכתב בנידון הרב מ. הרשלר, תורה שבעל פה, כה, תשמ"ד, עמ' קכד;
[24] דעת הגרי"ש אלישיב, שאמנם אין עדיין הכרעה מי היא האם, אך נראה שהאשה היולדת היא האם, ואם היא גויה - היילוד צריך גיור. לעומתו דעת הרבנים דלקמן שיש להחשיב את האם היולדת כאם לכל דבר;
[25] יבמות צז ב. ראה: הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' שז-שכ; הרב
שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו; הרב מ. סולובייצ'יק, אור המזרח, גליון ה- 100, תשמ"א, עמ' 128-122; הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 274-268 ,259-248; הרב א.י. כלאב, ה, תשמ"ד, עמ' 267-260; שו"ת יחל ישראל, ח"א סי' כט;
[26] הרב
ע. ביק, תחומין, ז, תשמ"ו, עמ' 266 ואילך;
[27] ז. לב, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 163 ואילך. וראה בעמק הלכה שם, עמ' 173, תשובתו של הרב
כלאב בנידון. וראה עוד במאמרו של הרב י. בן-מאיר, אסיא, מא, ניסן תשמ"ו, עמ' ,27 הע' 11;
[28] הרב י. בן-מאיר, חוב' אסיא, מא, ניסן
תשמ"ו, עמ' 40-25, ובעמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 141 ואילך;
[29] בית יעקב לכתובות יא א; אבני מילואים אבהע"ז סי' ד סק"ג, וסי' יג סק"ד;
[30] רעק"א בדו"ח כתובות שם; דגול מרבבה
יו"ד רסה ו;
[31] זכר יצחק (לר' איצלה פוניבז'ר) סי' ד;
[32] תרגום יונתן בראשית ל
כא; מהרש"א ח"א נידה לא א ד"ה ואת דינה, שהוכיח מספר פענח רזא, וכן מדברי הפייטן ביוצר ליום א' דר"ה, בפיוט המתחיל "אבן חוג"; דעת זקנים מבעלי התוספות על התורה, שם;
[33] ברכות ס א; ירושלמי ברכות ט ג. וכן הוא בבראשית רבה, פע"ב ו, ותנחומא ויצא ח;
[34] ראה - ירושלמי פאה ב ד; ירושלמי חגיגה א ח; תשובות הגאונים, הרכבי, סי' ט וסי' שנב; תשובות
הגאונים, חמדה גנוזה, סי' קכד; ס' האשכול, ח"א הל' ס"ת; רשב"ם ב"ב קל ב ד"ה עד שיאמרו; תויו"ט ברכות ה ד; מג"א סי' קכח סקכ"ט. וראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' הלכה, אות ה;
[35] ס' הישר לר"ת סי' תריט; פר"ח או"ח
סי' קכח; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קעח; שו"ת משנה הלכות ח"ב סי' מד. וראה דוגמאות לכך במהר"ץ חיות, דרכי הוראה ח"ב, בכל ספרי מהר"ץ חיות, תשי"ח, כרך א, עמ' רנ, ובספרו אמרי בינה, סי' א באריכות; המשפט העברי, ח"א עמ' 146-144, והע' 14;
[36] ראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסא; שו"ת חות יאיר סי' יד;
[37] הרב מ. שטרנבוך בשבילי הרפואה, שם;
[38] הרב ש. מן-ההר, הובאו
דבריו ע"י הרב י. בן-מאיר, אסיא, חוב' מא, ניסן תשמ"ו, עמ' 40-25, בהע' 8, ובעמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 141 ואילך. אך ראה במשך חכמה, בראשית מו כב, שלא משמע כן;
[39] סנהדרין יט ב;
[40] סוטה מג ב;
[41] שו"ת אבן יקרה ח"ג סי' כט; שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' מ;
[42] ראה באריכות במאמרו של ז. לב, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 163 ואילך;
[43] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של ז. לב, שם;
[44] שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו
סי' מה. אמנם ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' מ, שכתב שהאם הפונדקאית היא אמו לכל דבר, בין אם היא גויה, ובין אם היא בת כהן או בת לוי, וכן כתב שם בסי' מט, שאם אשה איננה יכולה ללדת, ולקחו זרע מבעלה, וביצית מאשה אחרת, והשתילו ברחמה של אשת בעל הזרע, הוולד מתייחס אחרי היולדת, ולא אחרי בעלת הביצית;
[45] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאבהע"ז סי' ה סק"ב;
[46] שו"ת חוות בנימין, ח"ב סי' סח;
[47] הרב א.י. כלאב, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 267-260;
[48] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 274-268 ,259-248. וראה עוד במאמרו
של הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו, שלפי שיטת הרמב"ן במעוברת שנתגיירה, הוולד עדיין צריך גיור, רק שהטבילה מועילה קודם מילה, ולפי זה יצטרך העובר הזה גיור מחומרא;
[49] הרב א. סולובייצ'יק, הובא ע"י
בנו באור המזרח, גליון ה- 100, תשמ"א, עמ' 128-122;
[50] הגרש"ז אויערבך, הובאו דבריו
בנספח למאמרו של פרופ' לב, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 170;
[51] הגר"ש ישראלי, בתשובתו המודפסת בראש כרך ד' של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית;

[52]
הרב ע. יוסף, הובאו דבריו בס' נשמת אברהם, חאבהע"ז סי' א, אות ה3; הרב א. נבנצאל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 93-92;
[53] הרב י. גרשוני, אור המזרח, חוב' צב, תשרי תשל"ט, עמ' 21-15;
[54] שו"ת ציץ
אליעזר, חט"ו סי' מה; הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו;
[55] ראה מנ"ח מ' א. וראה
M. Halperin, Jewish Med Ethics 1:25, 1988;
[56] ראה - שו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' נב; העמק דבר, דברים כא טו;
[57] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 274-268 ,259-248;
[58] הרב ש. גורן, הצפה, יד אד"א, תשמ"ד. ונימוקו מגמ' חולין ע א, לעניין בכור בהמה, במי שהדביק שני רחמים, ויצא
מזה ונכנס בזה, שנשארה הגמ' בתיקו, וכן הוא ברמב"ם בכורות ד יח;
[59] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' שז-שכ; הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט ואילך; הרב ח.ד. הלוי, אסיא, מז-מח, כסלו תש"ן, עמ' 14 ואילך; הרב י. זילברשטיין, אסיא, נא-נב, תשנ"ב, עמ' 54 ואילך;
[60] בראשית ט
ו;
[61] סנהדרין נז ב;
[62] שו"ת שבט הלוי, ח"ה, סי' מז; הרב ח.ד. הלוי, אסיא, שם; הרב מ. אליהו, תחומין, שם;
[63] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו במאמרו של א.ס. אברהם, אסיא, נה, תשמ"ה, עמ' 42;
[64] הגר"ש ישראלי, בתשובתו המובאת בסוף כרך ד' של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית;
[65] ראה על יצירה כזו: שו"ת
חכם צבי, סי' צג; שו"ת דברי משולם (בנו של החכ"צ), סי' י; גבורות שמונים להגר"י ענגיל, אות נב, ובגליון הש"ס שלו לסנהדרין יט ב; שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, סי' מא, וח"ב סי' פב; ברכי יוסף, או"ח סי' נה; שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' ז; עקרי הד"ט, או"ח סי' נ אות טו. וראה בפ"ת יו"ד סי' סב סק"ב, שהביא בשם השל"ה, שבהמה שנבראה ע"י ספר יצירה, מותר לאוכלה בעודה חיה, אלא שהוסיף שמפני מראית עין יש לשוחטה מדרבנן;
[66] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' שז-שכ.

 

 

* # *