כב. מילה

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר [בראשית יז י-יד]; ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלקים ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמלו את בשר ערלתו בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמלו אתו [בראשית יז כג-כז]

מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכרת המילה:

בראשית כא-ד [פר' וירא], בראשית לד-טו,יז,כב,כד [פר' וישלח], שמות ד-כו [פר' שמות], שמות יב-מד,מח [פר' בא], ויקרא יב-ג [פר' תזריע]

* # *

מילה פירושה חיתוך וכריתה [1], ופירושה גם הסרה וסילוק [2]. המילה היא כריתת הערלה וסילוקה מעל איבר המין הזכרי [3].

האיבר הזכרי אין לו שם מיוחד בעברית, וזו אחת הסיבות שהשפה העברית מכונה 'לשון הקודש' [4]. הוא מכונה בשמות שונים, כגון [5] - אמה [6]; אצבע [7]; גוויה [8]; גיד [9]; שפכה [10]; או סתם איבר [11]. באופן מושאל נקרא איבר המין הזכרי בשם מילה [12].

ברית-מילה היא סדר הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו, והיא כוללת את כל פרטי הדינים והמנהגים הקשורים בטקס הביצוע של המילה.

ערל הוא מי שלא נימול, ופירושו חסום וסתום, והיינו שאיבר המין חסום לפני ביצוע המילה [13]. ומכאן - העורלה היא העור הסותם וחוסם את הגיד. אומות העולם נקראים בשם כללי ערלים [14], ואף אם הם נימולים [15]. והבא לחרף ולגדף את חברו, אומר לו 'ערל אתה או בן ערל', כי מי שהוא ערל, הרי זה שמץ פסול בישראל [16].

באופן מושאל כל מצב של סגירה וסתימה נקרא ערל וערלה. לפיכך מי שסתום מבחינה שכלית ומוסרית לשמוע את הדרך הנכונה נקרא ערל [17], ותיקון המצב הנפשי-שכלי נקרא מילה [18]. וכן מי שמתקשה בדיבורו נקרא ערל-שפתים [19], שכן פיו כאילו סתום וסגור. וכן פרי האילן בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו נקרא בשם ערלה [20], כי הוא סתום ואסור באכילה.

בחז"ל מצינו מספר כינויים למי שמבצע את המילה: מהולא [21]; גוזר [22]; רופא [23]; אומן [24].

הלכות מילה נידונו בהרחבה בתלמוד [25] ובפוסקים [26]. הספר הראשון שדן באופן מפורט ובלעדי בענייני מילה הוא 'כללי המילה', אשר נכתב על ידי רבי יעקב הגוזר, ועל ידי בנו רבי גרשום הגוזר (חי סביב שנת ד"א תתקעה/ 1215) [27]. במאה השנים האחרונות נתפרסמו הרבה ספרים בענייני מילה, הן ספרים הלכתיים, והן ספרים מדעיים-מקצועיים, הן בעברית, והן בשפות לועזיות [28], ובנוסף לכך פורסמו אין ספור מאמרים ורשימות בעניני מילה בכתבי עת שונים [29].

חשיבות המילה וטעמי המצווה

ערכה וחשיבותה של מצות מילה

גדולה מילה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות [30]. גדולה מצות מילה משאר מצוות עשה [31]. גדולה מילה שבזכותה נגאלו אבותינו ממצרים [32]. גדולה מילה, שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות; גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו; גדולה מילה, שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ [33]; גדולה מילה, שכל זכויות שעשה אברהם אבינו מכל מקום לא נקרא שלם עד שמל את עצמו [34]; גדולה מילה, שלא ניתלה למשה הצדיק עליה אפילו מלוא שעה; גדולה מילה, שהיא דוחה את השבת החמורה [35]. גדולה מילה, שאין התינוק נכנס למנין הדורות אלא במילה [36]. גדולה מילה, שבזכות שמל אברהם אבינו ביום הכיפורים, נתן לו הקב"ה את יום זה בכל שנה לכפרה [37]. גדולה מילה, שהיא דוחה את הנגעים [38]. גדולה מילה, שבזכותה יורשין ישראל את הארץ ירושה שאינה פוסקת [39]; אם מקבלים בניך את המילה, נכנסים לארץ; ואם לאו - אין נכנסים [40]; אף על פי שאין לישראל מעשים טובים, הקב"ה גואלן בזכות המילה [41].

בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, וראה עצמו ערום, אמר אוי לי שאני ערום בלא מצוות, וכיוון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו [42].

מצות מילה דוחה מצות שבת, ולכן היא חשובה אף מן השבת, משל לשני מטרניות שהיו באות זו על גב זו, ואין את יודע איזה גדולה מחברתה, זו שהיא יורדת מפני חבירתה, את יודעת שחבירתה גדולה ממנה [43].

חביבה מילה, שנשבע הקב"ה לאברהם, שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנום [44]; עתיד אברהם אבינו לעמוד על פיתחה של גיהנום, ואינו מניח אחד ממהולי ישראל לירד בתוכה [45].

המקיים מצות מילה לבדה נכנס לגן עדן [46]. המפר בריתו של אברהם אבינו וכו', אף על פי שיש בידו מעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא [47].

באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית הקדשים, זכות המילה היתה נכנסת עמו [48]; מפני מה כהן גדול משמש בשמונה כלים, כנגד המילה שהיא לשמונה ימים [49].

המילה מהווה אמצעי יחיד להגיע לשלימות [50].

המילה היא תנאי ליכולתו של אדם ללמוד תורה [51].

אם ישראל מקיימים אות ברית קודש, סיטרא אחרא מלמד סניגוריה עליהם [52].

בשעת השמד - מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני [53].

לפי שניתנה להם המילה בצער, לפיכך היא חביבה עליהם, ואין נשבעים אלא בה [54].

טעמי מצות המילה

המילה היא אות ברית בין הקב"ה לישראל [55]. המילה היא חותם קבע בגוף האדם בכל עת [56].

אחד מתנאי המילה וטעמיה הוא לזכור תמיד, כי היא אות אלוקי אשר ציוונו האלו-ה לשימו בכלי התאווה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה, ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו, בשימו את הזרע בתנאים הנאותים ובזמן הנאות [57]; ולפי שרוב העבירות יעשה על ידי אותו האיבר, לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות, וכשיבוא אדם לעשות עבירה באותו האיבר, יהיה רואה אותו, ויזכור מה שציווהו האל, וימנע מעשות העבירה ההיא [58].

המילה היא סימן היכר והבדלה בין ישראל לאומות העולם [59].

המילה היא תיקון גופו של האדם והשלמתו [60].

שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא, הואיל והקב"ה חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, אמר לו רבי עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו [61]? פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיה, אם חביבה היא המילה לפני הקב"ה, מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון? אמר לו, כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך עשייה, כגון החרדל צריך למתוק, התורמוס צריך למתוק, החיטין צריכים להיטחן, אפילו אדם צריך תיקון [62].

המילה היא כקרבן [63].

הסרת הערלה מחלישה את כוח האיבר, וממעטת את התאווה המינית היתרה [64].

טעמים רפואיים שונים ניתנו למצות המילה [65]. אכן, יש להדגיש, כי אין הכוונה לטעון, שהתורה נתנה את מצות מילה בגלל תועלתה הרפואית גרידא [66], שכן אין תורתנו ספר רפואה [67], אלא מטרת המצווה הזו, כמו כל המצוות, היא בראש וראשונה בעלת מגמה ומשמעות דתית-אמונית. יחד עם זאת, יודעים אנו כי יש במצוות התורה גם תועלות אחרות, וביניהן גם תועלת בריאותית, ואם יש תועלת כזו במצות המילה, הרי זה בבחינת 'והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה' [68]. אכן, למרות כל הניסיונות להסביר את מצות המילה, אין היא אלא ככל יתר המצוות, שלא ניתנו לישראל אלא לצרף בהן את הבריות [69].

מספר טעמים נאמרו על שנצטווינו לקיים מצות המילה ביום השמיני דווקא, ולא קודם לכן: שלא יהיו כולם שמחים, שהכל אוכלים ושותים בסעודה, ואביו ואמו עצבים, שאסורים בתשמיש [70]; שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כוח [71], וכדי שיתחזקו כוחות הוולד [72]. חיזוק לדברים אלו ניתן למצוא בידיעותינו הרפואיות כיום ביחס למנגנון הקרישה ביילוד [73].

רקע היסטורי

המילה בישראל

תקופת המקרא - הראשון שנצטווה מפי הגבורה על מצות מילה היה אברהם אבינו [74], ומאז ועד היום מחוייבים בני ישראל במצווה זו. אברהם היה האיש היחיד המתואר במקרא שביצע מילה עצמית [75].

אכן, היו תקופות שבני ישראל לא נימולו: בעת שיעבוד מצרים, לאחר מות יוסף [76], פרט לשבט לוי, שהקפידו בני השבט הזה לשמור על המילה גם בתקופה זו [77]. יש מי שכתבו, ששבט לוי לא הוצרכו אפילו להטפת דם ברית יחד עם כל ישראל שנימולו לאחר יציאת מצרים כשנכנסו לברית [78]; משה מל את כל בני ישראל בעת שיצאו ממצרים [79], אבל כל ארבעים שנה במדבר שוב לא נימולו, עד שמל אותם יהושע [80]. אמנם יש שכתבו שהכוונה שלא פרעו במדבר, אבל מלו, ויהושע חזר ועשה פריעה [81].

גזרות שמד - בשנים מאוחרות יותר בהיסטוריה של עם ישראל היו תקופות של גזרות שמד נגד היהודים, ובין השאר גזרו נגד המילה. בשנת ג"א תקצג (167 לפסה"נ) נאסרה המילה על ידי אנטיוכוס אפיפנס (שלט בשנים 163-175 לפסה"נ) [82], ובשנת ג"א תתצ (130 למניינם) אסר גם אדריינוס (שלט ברומי בשנים 138-117) את המילה. בימי התלמוד לא היו נדירים הזמנים והמקומות, שגזרו אומות העולם נגד המילה [83]. היהודים מסרו נפשם על המילה בתקופות השמד, ועשו הרבה מאמצים ונסיונות לבטל גזירה זו; וכשהצליחו לבטל את הגזרה, קבעו אותו יום ליום-טוב [84].

התנגדויות למילה - בין היהודים במרבית שנות ההיסטוריה לא היו ספקות ביחס לחיוב המילה, ואפילו כיתות פורשות כמו השומרונים, הצדוקים, הקראים והאיסיים הסכימו על הצורך בקיום המילה. רק הכת הפורשת הגדולה, היא הנצרות, היתה היחידה שביטלה את המילה [85]. אכן, במהלך שנות ההיסטוריה היהודית היו אנשים בודדים, או קבוצות מסויימות, אשר התנגדו למצות המילה, ואף עשו מעשים לביטול המילה בגופם, כגון אדם הראשון מושך בערלתו היה [86]; עכן מושך בערלתו היה [87]; יהויקים מושך לו ערלה [88].

קבוצה גדולה של מתנגדים למילה היו המתייוונים בימי בית שני. עם חדירת התרבות ההלניסטית לארץ ישראל, החלו חלק מהיהודים למשוך בערלתם [89], מתוך רצון לטשטש את סימני ההבדל בינם לבין היוונים, ולהקל על התבוללותם. יש להדגיש, שבין עובדי האלילים בימים ההם נחשבה ערלה ארוכה כמקור לגאווה [90]. על כן, אף אלו מבין המתייוונים שכבר היו נימולים, עשו מעשים להיראות בלתי נימולים, כי היה מקובל ביניהם להתעמל ולהתגושש בעירום, ונוכחות המילה בבשרם הפריעה להם. הם היו מושכי ערלתם, היינו ביצעו מעין ניתוח פלסטי להחזרת צורת הערלה [91], או שמשכו את העור מתחת העטרה, עד שכיסה את העטרה כערלה. יש תיאורים היסטוריים שהם אמנם הצליחו בכך, ונראו בלתי נימולים גם כשהיו ערומים [92]. אנשים אלו מכונים בחז"ל בשם מושכי ערלתם, או מיפרי בריתו של אברהם אבינו, ואין להם חלק לעולם הבא [93]. בזמן בר-כוכבא הלכו אנשים אלו ומלו עצמם שנית [94].

בעת החדשה ניסתה קבוצת רפורמים בגרמניה, ובראשם יוסט וקרייצנאך, לבטל את מצות המילה, וניהלו פולמוס חריף בנידון. בשנת תרג/ 1843 הם פירסמו מאמר גדול, ובו חמישה טעמים נגד ברית מילה; אחריהם פירסם שמואל הולדהיים ספר שלם על אי נחיצות המילה מטעם הדת היהודית, ודעות אפיקורסיות אלו התפשטו במשך תקופה מסויימת לרוסיה ולארה"ב על ידי רפורמים שונים [95]. אכן כיום גם הרפורמים ממשיכים במצות המילה [96], אם כי יש יחידים מן היהודים שממשיכים להתנגד באופן עקבי למילה, ואף תוארו אנשים בודדים הפועלים להחזרת העורלה באמצעות טכניקות ניתוחיות, או במתיחה על ידי משקולות [97].

במדינת ישראל התארגנה קבוצה קטנה, המכונה 'עמותה נגד חיתוכים באברי המין בתינוקות', שהפיצה תעמולה נגד המילה, ואף הגישה עתירה לבית המשפט העליון בדרישה להורות לשרי הבריאות והדתות ולרבנות הראשית לישראל לבטל את המילה. עתירתם נדחתה [98].

מילה בגלל סיבות רפואיות - עיקר המילה הוא לצורך קיום המצווה, אך יש שהמילה היתה מבוצעת מטעמים רפואיים, כגון מי שיש לו מורנא [99], והיא מין תולעת [100]; ומי שעלתה לו נומי [101], היינו שיש לו כיבים באיבר המין [102].

המילה בין אומות העולם

מילה בין עמים קדמונים ושבטים שונים - המילה נחשבת ל'ניתוח' העתיק ביותר, והיא היתה נפוצה בין המצרים הקדמונים, ובעיקר אצל הפרעונים; בין הכנענים, שיתכן שהונהגה אצלם אחרי מילת אנשי שכם [103]; ובין שבטי ערב בתקופה הקדם-איסלמית [104].

ישנם שבטים רבים באפריקה, הטטרים באסיה, שבטים מאלזיים ופולינזיים, ילידים אוסטרליים, ושבטים אינדיאניים, אשר מלים עצמם עד היום הזה. הרבה חילוקי מנהגים קיימים בין העמים הללו בקשר לגיל המילה, צורת המילה, והטקסים הנלווים אליה [105].

הנוצרים דחו את מצות המילה, ולא ראו בה אלא משל. יוצאים מן הכלל הם הנוצרים הקופטים שמלים את בניהם בגיל 8-6 שנים, והחבשים שמלים את בניהם ביום השמיני. גם חלק מהמורמונים והאוונגליקנים מבצעים מילה בילדיהם.

באיסלם מהווה מצות המילה אחת החובות העיקריות של הדת, למרות שאין היא מוזכרת בקוראן. המילה אצל המוסלמים נערכת בגילים 13-7 שנים. מצות המילה באיסלם כוללת רק את חיתוך הערלה, אך אין פריעה, ואין מציצה.

'מילת' נשים, שהיא למעשה הטלת מום בדרגות שונות באיבר המין הנקבי, היתה מקובלת בחברה הפרעונית המצרית הקדומה. הרודוטוס תיאר מילת נשים כנפוצה בין המצרים הקדמונים, הפניקים, החיתים והאתיופים. גם כיום ממשיכה להתקיים מילת נשים בחלקים רחבים בעולם, כולל אפריקה, אסיה ואוסטרליה, ובמידה פחותה יותר גם במדינות אירופה המערבית וצפון אמריקה. היא שכיחה במיוחד אצל מוסלמים, אך מבוצעת גם אצל קבוצות נוצריות מסויימות באפריקה.

שכיחות ביצוע המילה בנשים משתנה ממקום למקום, ויש מדינות, ובעיקר המדינות המוסלמיות באפריקה, תימן, אינדונסיה ומלזיה, השכיחות נעה בין 100-60%. גם במדינות מערביות, כמו אנגליה וצרפת, מבוצעת מילה כזו בנשים ממוצא מוסלמי-אפריקני [106]. יש המעריכים כי כיום נמצאות בעולם 130 מיליון ילדות, נערות ונשים באפריקה לבדה שעברו מידה כזו או אחרת של מילה [106]. בישראל השכיחות נמוכה, פרט לאוכלוסיה הבדואית, שבה השכיחות גבוהה ביותר, ומתבצעת כמעט בכל הנשים. הגיל הממוצע שבו מתבצעת מילת הנשים בישראל היא 17-12 שנה [107].

מילת נשים מבוצעת על ידי כריתת חלקים באיבר המין הנקבי החיצוני: בשיטה המצרית הקדומה כרתו את הדגדגן, את השפתיים הקטנות, ולפחות שני שלישים מהשפתיים הגדולות; בשיטה המוסלמית חותכים רק את קצה הדגדגן; בשיטות ביניים של שבטים שונים חותכים חלקים שונים של מרכיבי איברי המין הללו. תוארו סיבוכים רבים - רפואיים, פסיכולוגיים והפרעות פוריות - בנשים שעברו מילה כזו. המילה בנשים מבוצעת לרוב על ידי נשים, ללא טקס מיוחד, ואין לה מועד קבוע. לרוב משתמשים בסכין גילוח, או בכלי חד אחר; החיתוך מבוצע ללא אילחוש, ולעתים נוהגים לסתום את הפה של הנימולה, כדי למנוע את צעקותיה [108].

מילה לצרכים רפואיים - במדינות המערב בימינו ישנם רבים הנוהגים לבצע מילה בגלל סיבות רפואיות. במאות האחרונות היו עליות וירידות בשכיחות ביצוע המילה בין האומות, שלא על רקע דתי, אלא כצורך רפואי.

מספר הזכרים הנימולים בעולם, משתנה ממדינה למדינה, מאזור לאזור, ומזמן לזמן. ההנחה היא, שכ- 15% מאוכלוסית הגברים בעולם הם נימולים. המילה כמעט לא מבוצעת במרכז ודרום אמריקה, בסין, במדינות דרום-מזרח אסיה, בסקנדינביה ובאנגליה. לעומת זאת היא שכיחה באוסטרליה, אפריקה, אסיה המרכזית והמערבית, וצפון אמריקה. בארה"ב, בשנות ה- 50 למאה ה- 20, היו כ- 80% מהלבנים וכ- 45% מהשחורים נימולים, ובשנות ה- 80 היתה ההערכה כי בין 60% ל- 90% מכלל הזכרים בארה"ב נימולים; באנגליה בשנות ה- 70 של המאה ה- 20 דווח על נימולים בשיעור של 6% בלבד.

הוראת המילה, והפיקוח על המילה

שוליות - דרכי הוראת המוהלים בעבר לא מתוארת במקורותינו, אך יש רמזים לכך, שמתלמדים שימשו מוהלים מומחים ומובהקים, ולמדו מהם את ביצוע המילה [109]. דרך זו היא המקובלת עד ימינו.

גופי הוראה - במדינות אחדות בעולם התארגנו קבוצות שונות לקידום נושאי ברית המילה, כגון חברת 'הכנסת ברית' באנגליה, שנוסדה בשנת תקה/ 1745; חבר הנאמנים של ברית מילה בניו-יורק ובפילדלפיה שבארה"ב, אשר כלל תקופה מסויימת גם בית ספר למוהלים ליד בית החולים הר-סיני בניו-יורק. גוף זה פסק להורות וללמד מוהלים חדשים, והמשיך לעסוק רק בפיקוח על מוהלים, שלמדו את המקצוע בדרך הישנה והבלתי ממוסדת; עד שנות ה- 60 של המאה ה- 20 היה בית ספר למוהלים באנגליה; 'תורת הברית', הוא בית תלמוד ומכון עולמי להשתלמות באומנות המילה להלכה ולמעשה בירושלים.

הסמכה למוהלים - יש מאומות העולם, שדרשו מהמוהלים לעמוד בבחינות תיאורטיות ומעשיות, ולקבל תעודות הסמכה רשמיות. המוסד הראשון שדרש זאת היה בית הספר לרפואה בפרוסיה בשנת 1799. אישורים למוהלים נדרשים כיום במרבית הקהילות היהודיות.

בישראל קיימת וועדה בין משרדית לפיקוח על המוהלים, ליד הרבנות הראשית לישראל. הוועדה מורכבת מנציגי הרבנות הראשית, משרד הדתות ומשרד הבריאות, ומטרתה לקבוע את כושרם של המוהלים, ולהעניק תעודת הסמכה למוהלים מטעם הרבנות הראשית לישראל. וועדה זו בוחנת מועמדים חדשים למקצוע המוהלות; מחדשת את רשיונות המוהלים אחת לשנתיים; מנהלת רישום ארצי של מוהלים מוסמכים; בודקת תלונות נגד מוהלים; ומפרסמת חומר הדרכה בתחום הרפואי וההלכתי.

רקע רפואי

אנטומיה - איבר המין הזכרי מורכב מגוף האיבר ומהעטרה. שני חלקים אלו מופרדים על ידי חריץ היקפי. העטרה מכוסה בערלה. בשכבה הפנימית של הערלה מצויות בלוטות הפרשה. החומר המופרש מבלוטות אלו, יחד עם שאריות מתקלפות של תאים, יוצרים הפרשה מיוחדת.

אמבריולוגיה והתפתחות - הערלה נוצרת בערך בשבוע ה- 8 להריון בבסיס העטרה, ובשבוע ה- 16 היא כבר מכסה את העטרה כולה. בשלב זה השכבה העמוקה של הערלה היא המשכית עם העטרה. לאחר מכן ישנה התנוונות חלקית של בסיס הערלה, ונוצרת הפרדה בינה לבין העטרה. תהליך זה איננו מסתיים עם הלידה, ולכן הערלה של רוב היילודים (96%) לא ניתנת להפשלה מלאה. עד גיל שלוש שנים נחשב מצב זה כתקין, והחל מגיל זה מופרדת הערלה לחלוטין מהעטרה ב- 90-80% מהילדים.

הורייה רפואית למילה - קיימת מחלוקת מתמשכת בין הרופאים והחוקרים, האם ביצוע המילה הוא מומלץ ורצוי מבחינה רפואית גרידא אם לאו. מחלוקת זו החלה כבר בראשית המאה ה- 20, והיא נמשכת עד היום. ביסוד הוויכוח קיימת שאלת האיזון בין התועלת במילה, לבין סיבוכיה האפשריים. רבים הם החוקרים הסבורים שהתועלת הרפואית במילה גוברת ועולה על סיבוכיה האפשריים, אם כי יש חוקרים הסבורים שאין יתרונות רפואיים למילה, או אף שסיבוכיה האפשריים עולים על התועלת הרפואית הצפויה מביצוע המילה. החריפים ביותר במתנגדי המילה הם החוקרים האנגלים.

אופיינית לוויכוח זה היא גישת האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, אשר עברה במשך מספר שנים תנודות בולטות בהמלצותיה בנידון. בשנים 1971, 1975 ו- 1983 היו ההמלצות חד-משמעיות נגד ביצוע המילה מטעמים רפואיים. בשנת 1989 השתנתה המגמה להמלצות מתונות ביותר, עם נטיה להמלצה חיובית, ובשנת 1999 חזרה האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים על העמדה שאמנם יש יתרונות רפואיים פוטנציאליים למילה, אך אין הם מספיקים להמליץ על מילה שגרתית. לפיכך יש לקבל הסכמה מודעת של ההורים לביצוע מילה, לאחר תיאור היתרונות והסיבוכים של ההליך. שלושה מגדולי המומחים הרפואיים בתחום המילה יצאו בהתקפה מדעית על מסקנות האקדמיה, ולדעתם יש בחומר של האקדמיה, וגם בחומר נוסף שהם עצמם אספו ופירסמו בספרות המקצועית, כדי לקבוע דרישה חיובית למילה שגרתית מבחינה רפואית, בניגוד לעמדה ההססנית והמסתייגת של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים. אכן, האקדמיה, נכון לשלהי המאה ה- 20, נשארה בדעתה ובהמלצותיה.

אכן ראוי להדגיש, כי הוויכוח הזה מושפע ביותר מנטיות חברתיות, תרבותיות, רגשיות ואישיות של הכותבים, ומרבית המאמרים אינם נקיים מהטיות בלתי ענייניות. באופן אובייקטיבי יש מקום להתנגד רק בגלל סיבוכים של התהליך, והם מועטים ביותר עם המילה מבוצעת על ידי מומחים מנוסים; מאידך, אי ביצוע המילה בגיל היילוד, תיגרום בוודאות לחלק מהגברים לעבור כריתת הערלה בגיל מאוחר יותר, בגלל סיבוכים של נוכחות הערלה. ההנחה היא שכ- 10% מהגברים שלא נימולו בגיל היילוד, יזדקקו לביצוע מילה בגיל מבוגר יותר בגלל סיבוכי הערלה השונים, ואז הסיבוכים הקשורים בביצוע המילה חמורים ושכיחים יותר, אי-הנעימות רבה יותר, יש צורך בהרדמה כללית או מקומית, והעלות גבוהה יותר. למרות הצהרות תוקפניות משני הצדדים בעד ונגד המילה, אין נתונים מספיקים להכריע בשאלה מבחינה רפואית.

מחלות שכיחות יותר אצל בלתי נימולים

סרטן איבר המין - מילה מונעת כמעט באופן מוחלט את היווצרות המצב הזה. לפי כל העבודות מתברר, שהסובלים מסרטן זה הם כמעט רק גברים בלתי נימולים. עובדה זו מתאשרת גם בהשוואה של שבטים אפריקאיים נימולים, לעומת שאינם נימולים, וכן בהשוואה בין הינדים ומוסלמים בהודו. יתר על כן, מילה בגיל היילוד, כפי שהיא מבוצעת אצל היהודים, יעילה יותר למניעת סרטן איבר המין, בהשוואה למילה מאוחרת יותר, כפי שהיא מבוצעת על ידי המוסלמים. ההנחה היא, שהיעדר היגיינה נאותה בגין נוכחות הערלה, מאפשרת זיהום נגיפי, אשר גורם להתפתחות הסרטן.

סרטן הערמונית - יש שתיארו שכיחות פחותה של סרטן זה בנימולים, אך עובדה זו לא אושרה במחקרים אחרים.

סרטן צוואר הרחם - במספר עבודות נמצאה שכיחות נמוכה יותר של סרטן זה, בנשים שבעליהן היו נימולים. ההנחה היא, שסרטן זה נגרם כתוצאה מהעברת זיהום נגיפי בעת קיום יחסי מין, ובלתי-נימולים חשופים יותר לזיהומים אלו. ואמנם סרטן זה לא מצוי כלל בנשים שאינן מקיימות יחסי מין, כגון נזירות ובתולות. אכן, יש המטילים ספק בממצאים אלו. מכל מקום מן הראוי לציין כי שכיחות סרטן צוואר הרחם בין נשים יהודיות בישראל נותר נמוך מאד.

מחלות מין מדבקות - במחקר אחד נמצא, כי הנימולים סבלו באופן משמעותי פחות מזיהום בנגיף השלבקת המיני, בהשוואה לבלתי-נימולים, אך לא נמצא הבדל ביחס למחלת הזיבה, או זיהומים אחרים באזור איבר המין. במחקרים אחרים נמצאה ירידה בשכיחות התחלואה של כמעט כל מחלות המין הזיהומיות אצל נימולים בהשוואה לבלתי נימולים.

בעקבות מגיפת האידס התפרסמו מחקרים משכנעים מאד על יכולת ההגנה של המילה מפני הידבקות במחלה קטלנית זו.

דלקת בדרכי השתן - ישנם דיווחים מדעיים על שכיחות יתר מובהקת בזיהומים בדרכי השתן אצל גברים בלתי-נימולים, בהשוואה לגברים נימולים. עובדה זו פורסמה לראשונה בשנת 1982, ומאז אושרה על ידי מחקרים רבים מאד. יש שמצאו ירידה פי 9 בזיהומים בדרכי השתן בשנת החיים הראשונה בתינוקות נימולים בהשוואה לתינוקות ערלים, ובריכוז מאמרים שבדקו את ההבדלים בשכיחות דלקות בדרכי השתן בין נימולים לשאינם נימולים נמצא סיכון לזיהום כזה בשיעור של פי 12 יותר אצל הבלתי-נימולים.

סיבוכים שכיחים יותר אצל בלתי נימולים

היצרות הערלה, היינו ערלה הדוקה, שאין אפשרות להפשילה מעבר לעטרה. עקב ההיצרות, עלולה להיגרם חסימה בדרכי השתן, וסיבוכים כלייתיים מאוחרים.

הפשלת הערלה מאחורי העטרה, ללא אפשרות להחזירה למקומה. הערלה לוחצת על האיבר, ועלולה לגרום לנפיחות ולנמק.

דלקת של העטרה, עקב הצטברות הפרשה מהערלה, והיתרבות חיידקים באזור זה.

דלקת של הערלה, עקב הצטברות הפרשה ממנה.

סיבוכים עקב המילה

שכיחות - מספר סיבוכים יכולים להיגרם בגלל ביצוע המילה. אכן, סך כל הסיבוכים לפי סקרים שונים הוא נמוך ביותר, והוא נע בין 2.2-0.06% בלבד, רובם קלים וחולפים. כל זאת למרות ש'הניתוח' הזה מבוצע על ידי אנשים שאינם רופאים.

סיבוכים קלים/בינוניים - דימומים עקב פגיעה בכלי דם, או עקב מחלת דמם; זיהומים מקומיים וכלליים, כשאין הקפדה על נקיון וחיטוי; חבלות בעטרה, שיכולות לגרום להצטלקות ולהיצרות של פתח השופכה; כריתה בלתי שלימה של חלקי הערלה; חבישה לוחצת יותר מידי, שיכולה לגרום לנמק של רקמת האיבר, או לעצירת שתן. סיבוך נדיר מאד הוא כריתה של העטרה או חלק ממנה יחד עם העורלה. גילוי מוקדם ומהיר של הסיבוך הזה, ושמירה נאותה על החלק הכרות, מאפשר תיקון ניתוחי של התקלה.

בישראל, בראשית שנות ה- 90 של המאה ה- 20, פורסמה עבודה על ביצוע 2857 מילות לילדים ומבוגרים בגילאים שבין שנה ועד 64 שנה, שעלו מארצות קומוניסטיות, שבהן לא יכלו לבצע ברית מילה בזמנה. המילות בוצעו ברובן בהרדמה כללית, ובחלק קטן מהמקרים הן בוצעו בהרדמה מקומית. סך שיעור הסיבוכים היה 1.75%, וכולם אירעו במנותחים מעל גיל ארבע שנים. רוב הסיבוכים היו דימומים בתר-ניתוחיים וזיהומים מקומיים קלים, וכולם חלפו עד שבועיים לאחר המילה [110].

בסקירת הספרות בין השנים 1980-1953 נמצא דיווח רק על שני מקרי מוות כתוצאה מביצוע המילה. ולעומת זאת, בדיווח על 500,000 מילות בניו-יורק, ועל 175,000 מילות בצבא ארה"ב, לא היה אף מקרה אחד של מוות. יש לציין כי מיעוט הסיבוכים והתמותה מביצוע המילה הוכח כבר בסקרים מהמאה הי"ט למניינם [111].

במילות המבוצעות כניתוח בבתי חולים של נכרים יש שדיווחו סך סיבוכים (רובם קלים וחולפים) בשיעור של 0.2%, ללא תמותה.

סקרים נרחבים אלו הם אמינים יותר מאשר דיווחים על מקרים בודדים בספרות הרפואית. יתר על כן, עצם העובדה, שמקרים בודדים של סיבוכים לאחר מילה מתפרסמים בספרות, מעידה על נדירותם של הסיבוכים.

הערכת חז"ל - חז"ל הכירו בעובדה, שעצם ביצוע המילה גובל בסכנת נפשות [112]. יש מי שכתב, שעל פי דרך הטבע היה צריך מיעוט תינוקות למות מחמת מילה, אבל עינינו רואות, שאפילו אחד מאלף ישראל אינו מת מחמת מילה, וצריך לומר שהמצווה מגינה ומצילה [113].

קרישת הדם - מיד לאחר הלידה יש ליילוד מספיק גורמי קרישה, שמועברים אליו מן האם. גורמים אלו מתפרקים מהר, בתוך 3-2 ימים, ויש צורך ביצירה עצמית של גורמי קרישה, אשר מבוצעת בכבד. דא עקא, הכבד של היילוד איננו בשל, ולכן בגיל 5-3 ימים, כל תינוק, אפילו בריא ובשל, סובל ממצב של חוסר בגורמי קרישה, ומילה בימים אלו היא יותר מסוכנת מחמת החשש לדמם. החל מהיום הששי מתחילים להיווצר גורמי קרישה עצמוניים בכבד של היילוד, וכך הוא מגיע ליום השמיני מוכן מבחינה זו. על כן, בהיעדר מחלת דמם בתינוק, וכאשר המילה מבוצעת בצורה נכונה, אין חשש לדימום-יתר בגלל המילה ביום השמיני ואילך. כמו כן, הקפדה יתירה על חיטוי ונקיון, ועל ביצוע טכני נכון של המילה, מונעת את יתר הסיבוכים האפשריים בגלל המילה.

הנאה מינית - קיים ויכוח בספרות המקצועית אם לכריתת העורלה יש השפעה על ההנאה המינית בחיים המבוגרים: יש הטוענים, שהיעדר עורלה מפחית את ההנאה המינית, יש הטוענים שאין הבדל בהנאה המינית בין נימולים לשאינם נימולים, ויש הטוענים שיש דווקא יתרון מבחינה זו לנימולים על פני שאינם נימולים [114].

כאב - בעבר הלא-רחוק היתה התעלמות מוחלטת מתחושת הכאב של יילודים, אך בשלהי המאה ה- 20 התברר שהדבר מוטעה, גם אם לא תמיד קל להעריך את עוצמת הכאב בגילים אלו. ואמנם אין ספק שהמילה כואבת, גם ביילוד הרך, ודבר זה מתאשר על ידי התנהגותו של התינוק הנימול בעת המילה ולאחריה, משך הבכי ועוצמתו, וכן על ידי שינויים בריכוז החמצן, בתיפקוד הלב וההורמונים. אכן, ביצוע המילה עד גיל שלושה שבועות הוא הזמן הטוב ביותר מבחינת התגובה לכאב, שכן עד גיל זה התגובה מצטמצמת לדקות אחדות אחרי המילה בלבד. לעומת זאת בין 3-1 חודשים נמשכת התגובה השלילית לכאב למשך יממה; בין 3 חודשים לשנה – התגובה נמשכת 4-3 ימים; ובמבוגר נמשכת תחושת הכאב ואי-הנוחות למשך 10-7 ימים. כמו כן התברר, שמילה בגיל היילוד איננה מותירה השפעה פסיכולוגית שלילית ארוכת-טווח.

פרטי דינים בביצוע המילה

גדרי המצווה וחלקיה

משך המצווה וגדריה - מצות מילה היא מצווה נמשכת כל ימי חייו של האדם, שיש לו אות ברית קודש בבשרו, ואין המצווה מסתיימת בגמר העשייה בפועל [115].

יש מי שכתב, שיש שלושה גדרים במצות מילה: שימולו אותו; שיהיה מהול; שלא יהיה ערל [116], וחקר בשאלה, אם עיקר מצות מילה היא שצריך שיהיה מהול, או צריך שלא יהיה ערל [117]; ובאופן דומה יש מי שכתב, שיש במילה שני עניינים ושתי מצוות: עיקר מצות מעשה המילה, וגם מצווה שנהיה נימולים ולא ערלים [118]; ועוד יש מי שכתב, שיש שני יסודות בגדרי המילה: מצות מילה וברית במילה [119]; ועוד יש שחקרו אם עיקר מצות מילה היא מעשה המילה, היינו החיתוך, או שהמצווה היא שיהיה מהול [120].

חלקי המצווה - מצות מילה מורכבת מכמה חלקים: חיתוך עור הערלה; פריעת עור העטרה; הטפת דם הברית; מציצת הדם לאחר המילה והפריעה; חבישת פצע המילה, והטיפול בו; כריתת ציצין מעכבים, וציצין שאינם מעכבים. יש מחלקי המצווה שהם לעיכוב, ובאי-ביצועם לא מקיימים מצות המילה; ויש שאינם לעיכוב, אלא רק לכתחילה, וכפי שיפורט להלן.

דיני חיתוך עור הערלה

חיתוך עור הערלה - סתם מילה מתייחסת לשלב הראשון והעיקרי של ברית המילה, והוא חיתוך עור הערלה, והסרת הערלה מעל פני העטרה. פעולה זו מוזכרת במפורש בתורה [121], ובאי-ביצועה כהלכה אין מקיימים את מצות המילה.

בענין הגדרת העטרה ביחס לדיני מילה נסתפקו הפוסקים בהיות ספרד על תילה, אם הכוונה היא לבשר אשר בראש הגיד כולו, או אם הוא החוט הגבוה הסובב, אשר בין אותו הבשר לבין הגיד בלבד [122], והכריעו הפוסקים, שהכוונה לבשר אשר בראש הגיד כולו [123].

חיתוך כל הערלה או מקצתה - עוד נחלקו הפוסקים, אם עיקר מצות המילה היא חיתוך עור הערלה כולה, או שמספיק לחתוך מקצת הערלה, או שמספיק לחשוף ולגלות העטרה בלא חיתוך כלל. יש הסבורים, שאם לא חתך לגמרי את עור הערלה, גם אם דחף אותה למעלה מן העטרה, והעטרה גלויה לגמרי, לא יצא מגדר ערל, כל זמן שהערלה קיימת בגופו, ואפילו שלא במקומה [124]; יש הסבורים, שלכתחילה המצווה שיחתוך כל הערלה ללא שיור, אבל מעיקר הדין לא צריך חיתוך כלל, אלא די בהסרת הערלה ממקומה על ידי גרירה, קילוף והפשלה מאחורי העטרה [125]; ויש הסבורים, שצריך מן התורה חיתוך של ערלה, אלא שלחיתוך זה אין שיעור, ואם חתך קצת יכול לדחוף את שארית הערלה מאחורי העטרה, ואיננו ערל עוד [126]. ומכל מקום, אם מחזיר הערלה מאחורי העטרה באופן זמני, ומתכווין להחזירה למקומה, לא קיים המצווה לכל הדעות [127].

מכשירי חיתוך הערלה - מעיקר הדין מותר למול בכל דבר הכורת, ואפילו בצור [128], ובזכוכית, חוץ מבקרומית של קנה [129], לפי שקסמים ניתזים ממנה, ויבוא לידי כרות שפכה [130]; אבל מצווה מן המובחר למול בברזל [131], בין בסכין, בין במספרים, ונהגו כל ישראל למול בסכין [132]. בחילופי המנהגים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל נרשם, שבני בבל מוהלים בתער, ובני ארץ ישראל מוהלים בסכין [133]. יש מי שכתב, שמותר לכתחילה למול אפילו בציפורן [134]; ויש מי שכתבו, שלא מקיימים את מצות מילה על ידי שימוש בסם [135].

יש מי שכתב, שבשעת הדחק מותר למול גם בדרכים אחרות, ואפילו לאו דווקא בדרכים הדומות לאיזמל, ולכן יש מי שהתיר למול בקרני לייזר בחולים הסובלים מדממת [136]; יש מי שהסתפק אם מקיימים המצווה בקרני לייזר [137]; יש מי שכתב, שלכתחילה בוודאי אין לעשות מילה בקרני לייזר [138]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה אין למול בקרני לייזר, ואפילו בתינוק הסובל מדממת, כי אין המילה נעשית על ידי אדם כלל, אלא שהוא רק מכוון את קרני הלייזר והחיתוך נעשה מאליו, ובפרט שבזמננו יש אפשרות למול גם חולים כאלו ללא סכנה כלל על ידי מתן גורם-הקרישה החסר [139].

באופן כללי יש מי שכתב, שהמשנה מדרך קיום המצווה כמקובל מדור-דור אמנם מוציא את הנימול מדין ערל, אבל אינו מקיים את מצות המילה כהלכתה [140].

מכל מקום, לכתחילה נהגו כל ישראל למול באיזמל. איזמל זה צריך להיות מחודד משני צדדיו [141]. הטעם - כדי שלא יבוא בטעות לחתוך בצד כהה, ויגרום צער לתינוק; וכן על שם הפסוק 'וחרב פיפיות בידם' [142].

בעבר היה מנהג, שהמוהל מכין לעצמו שני סכינים, כדי שאם יהיו שתי ערלות, לא יצטרך להמתין עד שינקה את האיזמל שחתך בו את הערלה הראשונה [143].

בשנים האחרונות הוחל בייצור ושיווק ערכת כלי מילה לשימוש חד-פעמי, כשהסכין מורכבת מידית פלסטיק, ומכילה להבי סכין עשויים מברזל משני צידי הידית. יתרונה בהקפדה על הסטריליות, ללא צורך בחיטוי [144].

מגינים למיניהם - בשנים האחרונות הומצאו מספר מכשירי הגנה בביצוע המילה, שמטרתם למנוע פגיעה בלתי-מכוונת בגיד עצמו, וכן למנוע דימום-יתר וזיהום עקב ביצוע המילה [145]. אף כי יש הבדלים טכניים שונים בפעולת המכשירים הללו, ויש מהפוסקים שדנו במכשירים השונים בדרכים שונות, אך למעשה רובם ככולם מתכוונים לאותן מטרות, ובעיותיהם ההלכתיות דומות.

רוב הפוסקים בדורנו אסרו את כל המכשירים הללו, בגלל מספר סיבות: המכשירים מונעים יציאת דם, ועקב כך לא מתקיים חלק יסודי במצות המילה, שהוא הטפת דם ברית [146]; השימוש במכשיר מונע פריעה לאחר המילה, ומונע מציצה [146]; יש בזה שינוי ממנהג ישראל מדורי-דורות, שהוא למול בסכין דווקא; לאחר הפעלת המכשיר, עוברת הערלה נמק, ועל כן בחיתוכה אין מקיימים עוד מצות מילה; המכשיר גורם לתינוק יותר יסורים מאשר המילה המקובלת בסכין; כשמל בשבת ויום-טוב על ידי שימוש במכשירים כאלו, הרי זה מחלל שבת וחג בעשיית חבורה שלא בדרך קיום מצווה [147]; ויש מי שכתב, שיש למנוע כל דבר חדש לכתחילה, ואין לשנות אופן קיום המצווה מכפי שעשו מעולם, ועל כן אין רוח חכמים נוחה מהמכשירים החדשים, ואין להשתמש במגינים השונים; אלא שאם יוצא קצת דם, הרי בדיעבד וודאי יצא ידי מצות המילה גם בשימוש במכשיר, שהרי על כל פנים נחתכו עור הערלה ועור הפריעה, אף אם נעשה בבת אחת [148], ואם לא יוצא כלל דם, לא יצא חובת המצווה [149].

אם עשו את הברית בעזרת מגן כזה, אין לברך ברכת המילה, ולא כל הברכות שמברך האב [150]. ואם ההורים מתעקשים שימולו את בנם בעזרת 'מגן קלעמפ' דווקא, אחרת יפנו למוהל רפורמי, או שלא ימולו כלל - יש מי שכתב, שאף על פי כן חייב המוהל לסרב למול בעזרת 'מגן קלעמפ' [151]; ויש מי שכתב, שבמקרה כזה מותר, ובתנאי שיהיה דם ברית [152]. עוד יש מי שכתב, שבמילת מבוגרים, אם יש חשש סביר שיהיו דימומים קשים אשר יצריכו הרבה תפירות, והנימול המבוגר מפחד לעבור המילה אלא אם משתמשים במגן קלעמפ, אין למחות ביד המשתמשים בו [153]. מגן מתכתי, שמחזיק את הערלה במקומה, אך שאיננו עוצר את מחזור הדם, מותר לכל הדעות.

דיני פריעת עור העטרה

מקור החיוב - יש מחז"ל הסבורים, שכבר אברהם אבינו נצטווה על הפריעה [154], ולכן לפני יציאת מצרים כבר מלו ופרעו [155]; ויש הסבורים, שמצות הפריעה החלה רק מימי יהושע ואילך [156].

בגדר מצות הפריעה - יש הסבורים, שהכוונה היא גילוי וחשיפת העטרה [157]; יש הסבורים, שהכוונה היא לקריעת עור העטרה, שהוא הקרום שמתחת לעור הערלה [158]; ויש הסבורים, שפריעה היא שילוב של גילוי וקריעה, ומכל מקום כל העושה פריעה בלא קריעה אינו אלא טועה [159].

ביצוע הפריעה נעשה בימי קדם על ידי כל המוהלים בעזרת הציפורן [160], ובדרך כלל נעשית הפריעה כך, שבזמן חיתוך עור הערלה, חותכים עמו קצת מראש עור הפריעה, כדי שיוכלו אחר כך לתחוב בה את הציפורן, ולקרוע את עור הפריעה על ידי הציפורן [161].

בדורות האחרונים חידשו לעשות את הפריעה באמצעות מחט מיוחדת להפרדת עור העטרה [162]. ונחלקו הפוסקים בדבר - יש הסבורים, שאין לחדש חידושים ולשנות מהמנהג הקבוע בדורי-דורות, שיש לו סימוכין מהמדרשים [163], ויש להמשיך ולבצע הפריעה בציפורניים בלבד, ומי שפורע באמצעות מכשיר ולא בציפורן, יש לסלקו מלהיות מוהל [164]. ולשיטה זו, רק בגר גדול, שהערלה קשה, או במקרים מיוחדים, שאי אפשר לפרוע בציפורן, מותר להשתמש במחט או במספרים לפריעה, וכן אם אין מוהל אחר, רק כזה שפורע במספרים - מותר [165]; ויש הסבורים, שפריעה בציפורניים היא רק מנהג ולכתחילה, אבל במקום שהנהיגו לפרוע במכשיר, או כשאי אפשר בדרך אחרת, מותר לעשות כן, אלא שבדרך זו רק רוב עור הפריעה נחתך, וצריך להסיר את השאריות על ידי ציפורן, ואם הוא אומן כל כך שלא נשאר שום עור פריעה אחרי החיתוך במחט, פשוט שיצא חובת המצווה, אבל מהיות טוב, ראוי להניח קצת מעור הפריעה, ולקורעו בציפורן [166].

כאשר יש חשש שהתינוק נגוע במחלה מדבקת, ובעיקר נידונה הסוגיא ביחס למחלת אידס, מותר למוהל לעשות את הפריעה עם כפפות ובמספריים [167].

כשמוהלים בשבת - יש הסבורים, שאין להשתמש במחט לפריעה, מחשש איסור חבורה והוצאת דם [168]; ויש הסבורים, שמותר להשתמש במחט זו גם בשבת, כי אין זה בגדר פסיק רישיה שיצא דם, אפילו אם על פי רוב יוצא דם, כיוון שאינו מתכווין לכך, ומכל מקום נכון להיזהר לעשות ההפרדה בנחת [169].

אם קרה שהמוהל חתך בבת אחת גם את עור העורלה וגם את עור הפריעה, אבל רוצה להראות שעושה פריעה בציפורן, ולכן מושך בכוח קטע קטן של עור הפריעה, אסור לעשות זאת בשבת, מפני שהוא פחות מציצין שאינם מעכבים [170].

סיום הפריעה - חייבים לגמור את הפריעה בשעת המילה, והמוהלים שמשלימים זאת אחר כך בבית, כדי להראות את זריזותם, אינם עושים כהלכה [171].

מי שמל ולא פרע, שדינו כאילו לא מל, וצריך לעשות הפריעה - יש מי שכתב, שבעת הפריעה צריך לעשות גם הטפת דם ברית [172]; ויש הסבורים, שאם עשו המילה כדין, כשעושים הפריעה להשלמת המצווה, אין צורך בהטפת דם, שעצם הפריעה נחשבת כהטפת דם ברית [173].

שיטת הפריעה - הסרת עור הפריעה יכולה להתקיים במספר דרכים:

לאחר כריתת עור הערלה, קורע המוהל את עור הפריעה, ומפשילו מאחורי העטרה; או שיתפוס יחד את עורות הערלה והפריעה, ויחתוך את שניהם, ומה שנשאר מעור הפריעה יפשיל מאחורי העטרה; או שלאחר שחתך את עור הערלה קורע את עור הפריעה, ואחר כך חותך בסכין את שאריות עור הפריעה. אכן, מעיקר הדין והמנהג, אין צורך לחתוך את שאריות עור הפריעה, ואין לעור זה אפילו דין של ציצין שאינן מעכבין, ולכן בשבת אין לחתוך אותם, אלא אם כן איננו מצליח להפשילו מאחורי העטרה כדי לגלות את העטרה [174].

הדרך המקובלת לביצוע המילה היא כריתת עור הערלה, ואחר כך קריעת עור הפריעה [175], ורק אם באופן מקרי נקרע עור הפריעה, וסולק בבת אחת עם מילת עור הערלה, יצא ידי חובת המצווה, וקיים את המצווה כראוי [176].

חיתוך ופריעה ביחד או לחוד - מהגאונים יש מי שכתב, 'כי זה החוק יש בבבל מהיום שנים רבות, שמושך המוהל הערלה, ומפסיק את הקליפה התחתונה בידו כדרך שהם יודעים, עד שהיא נפסקת, ומחבר אותה עם הערלה, וחותך אותה בבת אחת' [177].

יש מהפוסקים מי שכתב, שמותר אף לכתחילה למול ולפרוע בבת אחת [178]; אך יש הסבורים, שצריך לנהוג כמנהג המקובל מדורי דורות, וכפי המוזכר בכל הראשונים, ולבצע את המילה, ואחר כך את הפריעה, ולא לעשותם לכתחילה בבת אחת [179]. אמנם אם המוהל מכווין באומנותו לחתוך את רוב עור הפריעה יחד עם כריתת הערלה, אבל משאיר קצת מעור הפריעה, ואותו קורע אחר כך בציפורן, אין בזה פגם [180]. ולשיטות הפוסקים, שצריך למול ולפרוע בזה אחר זה, ובציפורן דווקא - אם עבר ומל ופרע בבת אחת, יש אומרים שיצא חובת המילה, ולא צריך הטפת דם ברית [181]; ויש אומרים, שצריך הטפת דם ברית [182].

יש מוהלים המבצעים את המילה והפריעה בבת אחת בעזרת מכשיר מיוחד, שמפרידים בעזרתו את עור הפריעה מהגיד, ואחר כך מכניסים צבת קטנה תחת עורות הערלה והפריעה, ותופסים בעזרת הצבת את שני העורות יחד, ואחר כך חותכים את שני העורות בבת אחת - יש מי שכתב, שהנימול כך אמנם יצא מגדר ערל, אבל לא קיים מצות מילה כהלכתה, כי שינה מצורת המצווה, ולכתחילה יש לעשות את חלקי מצות המילה בזה אחר זה, ולא בבת אחת [183]; ויש מי שכתב, שיצא חובת המצווה, כי הקובע מבחינת מצות מילה שיהיו שני העורות, עור המילה ועור הפריעה, מסולקים מהגיד, ולא חשוב איך סילקו אותם, ובאיזה סדר [184].

פריעה במילה של מבוגר - יש מי שכתבו, שלא שייך פריעה בגדול, כי העור כבר נתמעך על ידי התשמיש [185]; ויש מי שכתב, שגם בגדול חייבים בפריעה, בין אם נתמעך על ידי תשמיש ובין אם לאו [186]. עוד יש מי שכתב, שעור הפריעה בגדול דבוק לעורלה, ולכן בחיתוך העורלה מבצעים כבר חיתוך עור הפריעה [187]; ויש מי שכתב, שעור הפריעה במבוגר הוא קשה, ואי אפשר לקורעו בציפורן, ועל כן צריך לחתוך את עור הפריעה בכלי [188].

דיני מציצת דם המילה

מהות החיוב - מוהל שאינו מוצץ, הרי הוא מסכן את התינוק, ומעבירים אותו מתפקידו [189]. נחלקו הפוסקים ביסוד חיוב המציצה - יש הסבורים, שהמציצה היא חלק ממצות המילה, ואף שחז"ל נימקו את ביצוע המציצה מחמת הסכנה, אין זה הטעם הבלעדי, אלא המציצה היא חלק מיסוד מצות הטפת דם ברית במעשה, ואולי היא הלכה למשה מסיני [190]; ויש הסוברים, שהמציצה נתקנה על ידי חז"ל רק משום סכנה, ואין היא חלק ממצות המילה [191]. ואמנם פשטות לשון התלמוד היא שמטרת המציצה היא למנוע סכנה רפואית, אלא שחז"ל לא פירטו לנו את מהות הסכנה, ולכן במהלך הדורות אבדה לנו הסיבה הרפואית שאליה התייחסו חז"ל, ורבו ההשערות על מהות הסכנה הזו: יש מי שכתב, שמטרת המציצה היא להוציא את הדם ממקומות הרחוקים, שאם לא כן מסתכן התינוק [192]; יש מי שכתב, שאם אינו מוצץ, יש בזה סכנה, מפני שהדם נקרש בפי האמה [193]; יש מי שכתבו, שעל ידי המציצה ניצל התינוק מנפיחות הגיד [194]; ויש מי שהציע הסבר רפואי מקורי - מיד לאחר כריתת העורלה יש כיווץ של כלי הדם, אשר עלולה לגרום לירידה באספקת הדם והחמצן לעטרה, ובעקבות זאת – נמק של העטרה. מטרת המציצה היא איפוא לגרום לשיפור זרימת הדם אל העטרה, ובכך למנוע היפוקסיה ונזק נמקי לעטרה לאחר כריתת הערלה [195].

מציצה בפה - בכל הדורות נהגו המוהלים לבצע את המציצה בפה, היינו המוהל מוצץ בפיו דם ממקום פצע המילה. אמנם מציצה בפה דווקא הוא דבר שאינו מפורש בתלמוד, אך כי יש מהפוסקים שדייקו בלשון הגמרא, שהכוונה בפה [196]. אכן מציצה בפה מוזכרת בפירוש במקורות הקבלה, וכן כתבו כמה ראשונים [197].

יש מי שכתבו, שאין חיוב מציצה בפה במילת גדול, כגון גר מבוגר, הן שאין מקום החתך מגיע לבין השפתיים ששם כוח המציצה, והן מחשש לזיהום של המוהל מההפרשות של הגיד בגדול [198].

רק בתחילת המאה הי"ט למניינם, החלה התנגדות למציצה בפה, והיו שלושה נימוקים עיקריים נגד המציצה: היעדר הורייה רפואית למציצה; חשש שפעולה זו מסכנת את התינוק עקב העברת זיהום [199]; חשש כי המציצה עלולה להגביר את הדימום באזור החתך. היו אף מדינות שהשלטונות אסרו מנהג זה [200].

מציצה שלא בפה - בעקבות התנגדויות אלו התארגנו מספר קבוצות ביחסן העקרוני למציצה [201]. מצד אחד יש הרוצים לבטל כליל את המציצה, בנימוק שנשתנו הטבעים מימי חז"ל, שכן כיום יודעים הרופאים שאין סכנה באי-מציצה, ואדרבה יש סכנה במציצה. דרך זו נדחתה על ידי כל הפוסקים מכל וכל, משום שהרופאים נאמנים נגד חז"ל רק כשהם יוצרים את ספק הסכנה, אבל לא להיפך [202], וכל מי שהופך את דעת חז"ל יש לחוש שמינות נזרקה בו [203]. לעומתם, יש המתנגדים לכל שינוי בדרך המציצה, ודורשים להמשיך במציצה בפה, כפי מנהג כל הדורות שלפנינו [204]. מכל מקום כאשר מבצעים מציצה בפה יש הנוהגים לחטא את הפה ביין או בנוזל אלכוהולי [205].

דרך שלישית היא השיטה הדורשת להמשיך במציצה בכל מקרה, שכן זו חובה שהטילו חז"ל, ואין לבטלה, אלא שהסכימו בתנאים שונים לשנות את דרך המציצה, והציעו דרכים שונות כיצד לבצע את המציצה שלא בפה. הפוסקים שהסכימו להתיר דרכים חלופיות למציצה, דנו בשיטות הטכניות השונות. עיקר השאלה היא, איזו שיטה דומה ביותר למציצה בפה מבחינת העיקרון של מציצת הדם ממקומות רחוקים [206]. באופן עקרוני, יש שהתירו דרכים חלופיות כדי למנוע זיהום באופן כללי, כפי שטוענים הרופאים בזמננו, אך בתנאי שאינם עושים זאת מחמת זלזול בדברי חז"ל, ומחמת רצון לבטל כליל את חיוב המציצה [207]; ויש שהתירו רק כהוראת שעה, אם בגלל מחלה זיהומית מיוחדת באותו זמן ובאותו מקום, או בגלל גזרת השלטונות, או מצבים אחרים שיש לחוש שתיבטל מצות המציצה לגמרי [208].

מאז שהתפתחה המגיפה העולמית של אידס, יש שנטו לבטל את המציצה בפה, מחשש להידבקות המוהל באידס מתינוק נגוע, או מחשש להדבקה של התינוק ממוהל נגוע. יש מי שכתב, שכאשר הנימול הוא ממשפחה הגונה וידועה למוהל, יש להמשיך במציצה בפה, אבל כאשר הוא מבצע ברית מילה לתינוק ממשפחה 'מפוקפקת', אל לו להסתכן במציצה בפה [209]; יש מי שכתב, שאם המוהל חושש מהדבקה במחלת אידס, יכול להציע לאבי-הנימול שהוא ימצוץ בפה [210]; ויש מי שכתב, שבמקומות שמגיפת האידס לא התפשטה, ובפרט בין היהודים, יש להמשיך ולעשות המציצה בפה דווקא, אבל הורים או מוהלים שנמנעים ממציה בפה כי הם חוששים בכל זאת למחלה המדבקת, אין לרנן אחריהם [211].

שיטות מציצה שלא בפה - לשיטות הסוברים שבתנאים מתאימים מותר לבצע מציצה שלא בפה, דנו הפוסקים במספר שיטות טכניות אם מותר להשתמש בהם לצורך המציצה:

הנחת ספוגיות של צמר גפן ספוג במים או ביין על פצע המילה הטרי, ולחיצתו נגד הפצע, לשם סחיטת הדם - יש שהתירו דרך זו כתחליף למציצה בפה [212], ויש מי שאסרו [213].

מכשיר המוצץ דם 'על ידי לחיצת אוויר', היינו מכשיר וואקום, והכוונה למכשיר מורכב, שהמציא אלכסנדר טרטיס מלונדון בשנת תר"ס/ 1900, ופירסמו בספרו 'דם ברית' - יש שהתירו [214], ויש מי שאסר, כי איננו דומה למציצה בפה [215]. מכל מקום שיטה זו לא התקבלה בין המוהלים בגלל מורכבותה.

מציצה בפה דרך שפופרת של זכוכית, היינו שפופרת זכוכית בעלת פתח דחוס ומלא צמר-גפן מצד אחד, ופתח רחב המתאים להכנסת העטרה מצד שני, השואפת לתוכה את הדם. שפופרת זו תוכננה לראשונה בשנת תרמז/ 1887, על ידי הרב ד"ר מיכאל קאהן מפולדה, בעזרת ד"ר וון-פטנקופר [216] - יש שהתירו [217], ויש שהתנגדו [218]. יש מי שכתב, שאם יש הכרח לבצע את המציצה בעזרת שפופרת זכוכית, וגם שמים צמר גפן בשפופרת, יש להקפיד שצמר-הגפן לא יפריע לכח המציצה בפה [219].

עקרון המציצה - יש מי שכתב, שהעקרון של מציצה הוא דווקא כאשר יש יניקה והמשכה, ולפיכך בכל מקרה לא די בקינוח בספוג או בצמר גפן [220]; ויש מי שכתב, שגם צורה של קינוח מועילה מעיקר הדין, והצורך במציצה בפה דווקא היא רק על פי הסוד [221].

בתיקון ציצין המעכבים - כאשר עושים רק תיקון של ציצין המעכבים, גם לשיטות הסוברים שמציצה היא מעיקר המצווה, הרי בדיעבד אם לא מצצו כדין, אין זה מעכב [222].

כשלא מאפשרים מציצה - כאשר מלים בבית חולים, ושם לא מאפשרים מציצה בפה, יש מי שכתב, שאם מדובר במילה בזמנה, יעשה המציצה בכלי או בספוג, ולא ידחה מילה בזמנה, אבל כשהמילה היא שלא בזמנה, ידחה אותה עד לשיחרור מבית החולים, ויעשה המציצה בפה [223]; ויש מי שכתבו, שגם מילה בזמנה ידחה, עד שיצא היילוד מבית החולים, ויעשה המציצה בפה [224]. כל זה, כמובן, לשיטות הסוברים שצריך מילה בפה דווקא, ולא מועיל בשפופרת.

אם אבי הבן לא מניח למוהל לעשות המציצה כרגיל - יש הסבורים, שהמוהל לא יקבל על עצמו לבצע המילה בלא מציצה [225]; ויש מי שכתב, שאם אי אפשר בשום אופן למצוץ בפה, יקבל המצווה למול, וימצוץ על ידי דבר המפסיק [226].

מציצה במבוגרים - יש מי שכתב, שאף שצריך להקפיד על מציצה בפה דווקא, אבל במילה של מבוגרים יש להתיר פעולת מציצה דרך שפופרת וצמר גפן [227].

מציצה ביום תענית - יש הסבורים, שרשאי למצוץ הדם כדרכו, והנוהגים למצוץ ביין, לא יזלפו בפה [228]; ויש הסבורים, שבכל התעניות כולל תשעה באב, פרט ליום הכיפורים, מותר למצוץ ביין שבפה, מפני שהוא לרפואה, והחשש הוא רחוק שיבלע ממנו, ואין זה כדרך אכילתו [229].

מציצה בשבת - יש מי שכתב, שלא ימצוץ בחוזקה בשבת, כדי לחוש לדעת הרופאים שאומרים שהמציצה דווקא מוסיפה דם [230], אך יש מי שכתב, שלא ראינו שחששו לכך, אלא עושים את המציצה בשבת כמו שעושים אותה בחול; ומכל מקום כדאי לכתחילה לעשות המציצה רק פעם אחת, ורק אם חושב המוהל שלא עלתה בידו המציצה - ימצוץ פעם שניה [231].

דיני הטפת דם ברית

הטפת דם הברית מתייחסת לשני מצבים - הטפת הדם בעת ביצוע מילה רגילה; הטפת דם ברית במצבים מיוחדים, שלא ניתן לבצע את המילה הרגילה, ולא נותר אלא להטיף דם ברית.

בביצוע מילה רגילה - הטפת דם ברית בביצוע מילה רגילה גם היא חלק מעיקר מצות מילה [232], והיא מוזכרת בפירוש בנוסח הברכה על מילת גרים [233], ועל מילת עבדים [234], אך אין היא מוזכרת בנוסח הברכה של מילת יילוד יהודי [235].

גדרי דם הברית - דם הברית נחשב רק אם יצא אחרי הסרת הערלה, או עם הסרתה, אבל אם הדם היוצא איננו בקשר עם מעשה הסרת הערלה, איננו נחשב בכלל דם ברית [236], ואם חתך יהודי מקצת הערלה ויצא דם, אבל גוי חתך את רוב הערלה, אין הדם הזה עולה לדם ברית [237]; ויש מי שהסתפק בדבר זה [238].

כמות הדם - יש מי שכתבו, שבהטפת דם ברית בשעת מילה לא די בטיפה אחת כמו בנולד מהול, אלא יש לאפשר זרימת דם חופשית [239]. אכן לא נתבארה כוונתם, שכן ברור שיש לעשות מעשה לעצור הדם, אחרת עלול התינוק למות משטף דם, וכך נוהגים כל המוהלים; ואם כן, לא ברור מה הוא השיעור של זרימת דם לשיטתם.

אם בדיעבד חתך הערלה ופרע, ולא יצא דם - מי שכתב, שצריך להטיף דם ברית אם מל ולא יצא דם, ואין בזה איסור חובל [240]; ויש מי שהסתפק אם הוא ערל לעיכוב, או שכבר אינו ערל, אלא שצריך אחר כך הטפת דם [241].

הטפת דם ברית במצבים מיוחדים - עניין הטפת דם ברית נידון גם במצבים שבהם אין ערלה לחיתוך, וכדלקמן:

נולד מהול - בעניין הטפת דם ברית לנולד מהול נחלקו בכך תנאים ואמוראים [242]. לשיטת הסוברים, שנולד מהול חייב בהטפת דם ברית - יש מי שכתב, שהיא מצווה מן התורה [243]; ויש מי שסבורים, שהחיוב הוא רק מדרבנן [244]. להלכה נחלקו ראשונים - יש פוסקים, שצריך להטיף דם ברית [245]; יש פוסקים, שאין להטיף דם ברית [246]; ויש מי שכתב, שמצד הדין אין להטיף, אבל מצד מנהג הגאונים יש להטיף [247]. כמו כן חלוקים הפוסקים, אם מברכים על הטפת דם זו, ואם היא דוחה שבת [248], ולהלכה נוהגים שאין מברכים על הטפת דם זו, וכן אין היא דוחה שבת [249]. ואם בדיעבד הטיף דם ברית בשבת - יש מי שכתב, שאין צריך לחזור ולהטיף דם ברית [250]; ויש מי שהסתפק בזה [251].

מי שבא להתגייר - הטפת דם ברית בגוי שנולד מהול, או שנימול שלא לשם גירות, ובא להתגייר, נחלקו בכך תנאים [252], ולהלכה יש מי שכתב, שאין מטיפים דם ברית לגוי מהול שבא להתגייר [253], אך רוב הגאונים ורוב הראשונים פסקו, שצריך הטפת דם ברית [254], ומכל מקום אין מברכים על הטפה זו [255].

הרבנות הראשית לישראל פסקה, שאין צורך בהטפת דם ברית למגויירים לחומרא האתיופיים [256].

גוי שמל לשם גירות, אך לא טבל, ואחר כך רוצה לטבול, אינו צריך הטפת דם ברית [257].

אם מל לשם גירות בשבת, אינו צריך הטפת דם ברית [258].

גוי הבא להתגייר והוא סריס, אינו צריך הטפת דם ברית, ונכנס תחת כנפי השכינה בטבילה בלבד [259].

רופאים ערלים שמלו גר, או הטיפו לו דם, צריך הטפת דם ברית שנית על ידי רופא או מוהל יהודי, ודי בדקירה בעלמא להוציא מעט דם [260]. והוא-הדין אם ראביי רפורמי מל גוי לשם גירות [261].

יהודי שנימול שלא כהלכה - בעניין הטפת דם ברית למי שנימול שלא כהלכה דנו הפוסקים במצבים שונים:

נימול על ידי גוי הפסול למילה - יש אומרים, שצריך להטיף מהנימול דם ברית [262]; ויש אומרים, שאין צריך הטפת דם ברית [263].

נימול בתוך שמונה ימים - יש הסבורים, שאין צריך להטיף ממנו דם ברית [264]; ויש הסבורים, שהנימול בתוך שמונה צריך להטיף ממנו דם ברית [265].

מי שעבר ומל את הקטן בלילה - יש הסבורים, שצריך לחזור ולהטיף דם ברית ביום [266]; ויש הסבורים, שנימול בלילה אינו צריך הטפת דם [267].

יש מי שכתב, שאם נימול בתוך שמונה או בלילה - מצווה למשוך עורלתו, על מנת לקיים בו מצות מילה [268].

מי שנימול לשם רפואה, ולא לשם מצות מילה - רוב הפוסקים סבורים, שצריך הטפת דם ברית [269].

מי שנימול בטעות כיהודי, והתברר שהוא נכרי, צריך לחזור ולהטיף דם ברית [270].

שיטת ההטפה - הטפת דם ברית צריכה להיעשות בציפורן, בדרך מישמוש וגרירה עד שיצא דם, ויעשה ההטפה בנחת, וצריך לבדוק יפה יפה [271], ובדיקה זו לא יעשה בברזל, אך הטפת הדם עצמה יכול לעשות בכלי מתכת [272]. ויש להמתין הרבה, ואין חוששים ליום השמיני, כדי שלא יבוא לידי סכנה [273].

מיקום ההטפה - נחלקו הפוסקים בעניין מקום ביצוע השריטה להוצאת הדם: יש הסבורים, שהטפת דם ברית צריכה להיות במקום החיבור של העטרה עם הגיד, בעור הפריעה והערלה, ולא בגיד עצמו, משום שצריך לעשות ההטפה במקום שדרך הדם לצאת בשעת מילה [274]; יש הסבורים, שאדרבה צריך להיות בראש הגוויה במקום המילה, וכל למטה מן העטרה כשר להטפת דם ברית, והלכה זו נשתכחה, ועושין הטפת דם ברית בעור שלמעלה מן העטרה, וזה כמטיף דם מן האצבע, ועוברים משום לא יוסיף, וכן בגר אין כאן הטפת דם ברית [275]; ויש הסבורים, שצריך להקפיד בהטפת דם ברית גם בעטרה עצמה, וגם בעור שמעל העטרה [276], ואין בזה איסור חובל שלא לצורך, כי נוח לו לגר לבוא תחת כנפי השכינה באופן שעולה על פי ההלכה בלא פקפוק [277].

בשיעור הטפת הדם - יש מי שכתב, שהיא מילה קצת כעין קליפה, אלא אם כן הוא באופן כזה שיש סכנה לקרוע העור, שאז די בשריטה בלבד [278]; אך רוב הפוסקים סבורים, שלכתחילה די בשריטה בלבד, והוצאת טיפת דם אחת [279]; ויש מי שכתב, שהשריטה אין לה שיעור, שאין צורך בהוצאת דם בפועל, אלא כל שנצרר דם כלשהוא כדרך שרט בעור דק שבדק - מספיק [280].

הטפת דם ברית בצהבת - יש מי שכתבו, שאין מטיפים דם מתינוק הצהוב, כדרך שאין מלים אותו כשהוא צהוב [281].

דיני ציצין המעכבים ושאינם מעכבים

הגדרות - ציצין הן שאריות של עור הערלה, שלא נחתכו בשעת המילה. יש ציצין המעכבים את המילה, שאם לא חזר להורידם, אין התינוק מהול, ויש ציצין שאינם מעכבים את המילה, שגם אם לא חזר להורידם, התינוק מהול כדין [282]; ולכתחילה יש לחתוך ולהסיר את כל הציצין, אף אלו שאינם מעכבים, אלא שנחלקו הפוסקים, אם ביום חול חוזר על הציצין שאינם מעכבים אם לאו [283].

ציצין המעכבים, גם אותם צריך לחתוך דווקא, ולא מועיל רק לגלות את העטרה [284].

ציצין המעכבים את המילה הם בשר החופה רוב גובהה של העטרה [285]. בהסבר רוב גובהה של עטרה נחלקו הפוסקים [286] - יש אומרים, שהעטרה היא מסוף הגיד, המקום שבו מתחיל השיפוע, עד הנקב [287], ואם נשארו ציצין ברוב גובה העטרה, אף אם רוחבם אינו אלא כעובי חוט, ורוב שטח העטרה אינו מחופה עור, הרי הם ציצין המעכבים את המילה, וכל שכן שמעכב, אם רוב שטח העטרה מחופה [288]; יש אומרים, שאמנם העטרה היא מסוף הגיד עד הנקב, אבל עיקרה של העטרה הוא שפתה, מה שנקרא בפי המוהלים 'המדרגה', והיא צריכה להיות מגולה [289], על כן אם לא הוסר לפחות רובו של העור המכסה את 'המדרגה', הרי אלו ציצין המעכבים את המילה, וכמו כן מעכב, אם רוב גובה העטרה מחופה, ואפילו ברוחב חוט בלבד; ויש הסבורים, שעטרה פירושה 'המדרגה' בלבד, ורק היא צריכה להיות מגולה, וכל פיסת עור שם מעכבת [290].

מילת גר

סכנה למולו - גוי שבא להתגייר, ועל פי פקודת הרופאים סכנה לו למול בגלל בעיות רפואיות, אין מקבלים אותו, ויש לו דין ערל לכל דבר [291]. ואפילו אם רוצה הגוי להסתכן, אין מקבלים אותו, בגלל חילול השם, שלא יאמרו שמת מחמת המילה [292].

גוי שבא להתגייר, וידוע שמתו אחיו מחמת מחלת דם, אף על פי כן צריך למולו [293].

מילת גוי

מילה לשם גירות - יש הסבורים, שאסור ליהודי למול גוי כלשהו שלא לשם גירות, אפילו ביום חול, ואפילו בשכר [294]. הנימוקים - שלא לחתום אות ברית קודש בגוי; מחשש שמא יתלווה לישראל ויהרגהו; מבטל הסימן לאברהם אבינו, שלא מניח לנימול להכנס לגהינום.

יש הסבורים, שמותר למול גוי סתם, אבל אסור למול גוי שממשיך לעבוד עבודה זרה [295]; יש מי שסבור, שמותר למול ישמעאלי ללא פריעה, משום הפסד ממון [296]; יש מי שסבורים, שהמוסלמים חייבים במצות מילה מעיקר הדין [297]; ויש הסבורים, שמותר למול כל גוי, ואין הבדל בזה בין ישמעאלי לנוצרי, ומותר במילה ופריעה כהלכה, ואפילו בחינם מותר, ואפילו ביום השמיני, ואפילו אם עושה כדי לקיים מצות דתו, וכל מי שיבוא אלינו למול לשם מילה, מותר לנו למולו, אף על פי שעומד בגויותו [298]. נימוקם - שלא אסרו חז"ל [299] למול גויים אלא לצורך רפואה, ובמקום שמותר לרפאותם, מותר גם למולם לשם רפואה, וכגון בשכר, או משום איבה, אבל אין מקור לאסור מילה לשם מצווה [300].

מילה לשם רפואה - אם הדבר נחוץ לשם רפויו של הגוי, מותר בשכר [301], ומשום איבה התירו, כמו שהתירו כל ריפוי גוי.

הטיפול לאחר המילה

רחיצה - בזמן התלמוד היתה חובה לרחוץ את הנימול במים חמים ביום הראשון, בין לפני המילה ובין לאחר המילה, וביום השלישי, ואפילו במים חמים שהוחמו בשבת, בין הרחצת גופו ובין הרחצת מקום המילה, מפני שסכנה היא לו [302]. אבל בזמנים מאוחרים יותר לא נהגו ברחיצה זו כלל, ודינו לרחוץ בשבת, כדין רחיצת כל אדם [303]. וטעם השינוי, משום השתנות הטבעים [304]; ויש מי שכתב, שנוהגים לרחוץ את הקטן לפני המילה בשבת במים חמים שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת, וכן הדין ביחס ליום השלישי לאחר המילה שחל להיות בשבת, שמכינים את המים החמים מערב שבת, אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה, בוודאי מותר לרוחצו ולחלל עליו השבת, כמו כל חולה שיש בו סכנה [305].

גר שנימול, טובל רק לאחר שהפצע הבריא לגמרי, כי המים עלולים להזיק לפצע [306].

חבישה - לאחר המילה חבשו את הפצע בתחבושת, ונתנו עליו סממני מרפא [307]. בתקופות אחרות המליצו הפוסקים חבישות ותרופות מקומיות אחרות, בהתאם לידע הרפואי בזמנם [308]. כיום חובשים את הגיד לאחר המילה בחבישה לוחצת, סטרילית ואנטיספטית, הן כדי למנוע זיהום, והן כדי לעצור את הדימום.

המוהל

אבי-הנימול - יש הסוברים, שמי שיודע בעצמו למול אסור לו לכבד מוהל אחר למול את בנו [309]. מספר טעמים נאמרו על כך: המצווה בו יותר מבשלוחו, מילה היא מצווה בגופו, ואי אפשר לקיימה על ידי שליח, נראה כמבזה המצווה כשמוסרה לאחר; יש הסבורים, שמותר לכבד אחר, ודוחים את כל נימוקי האוסרים [310]; יש הסבורים, שבדרך כיבוד אסור, אבל בדרך שליחות מותר [311]; ויש מי שסבור להיפך, שבדרך שליחות אסור, אבל בדרך כיבוד מותר [312].

לדעת האוסרים לכבד או למנות שליח אחר - יש אומרים, שגם הפריעה אסור למסור לאחר [313]; ויש הסבורים, שאת הפריעה מותר למסור לאחר [314], ומכל מקום המציצה יכול למסור לאחר לכל הדעות [315].

אם האב יודע למול, אבל הוא מפחד [316], או שהאחר יותר בקי ממנו [317], מותר למסור לאחר [318].

ולעניין המנהג - יש שכתבו, שנהגו העולם לכבד לאחר, אפילו כשהאב יודע [319]; ויש שכתבו להיפך, שאב היודע למול, נהגו שהוא דווקא ימול את בנו [320].

הכשרים למול - מעיקר הדין כולם כשרים למול [321], אבל אם יש ישראל גדול שיודע למול, הוא קודם לכולם [322]; ויש מי שכתב, שעדיף שהמוהל יהיה כהן [323].

אכן, מדורי-דורות היו אנשים מישראל, שהתמחו במקצוע המילה, ושימשו כמוהלים לילדי ישראל. וכבר נפסק להלכה, שיש לחזר ולהדר אחרי מוהל היותר טוב וצדיק [324]. בקהילות רבות שימש השוחט גם כמוהל, אם כי היו קהילות שלא הניחו לשוחט להיות גם המוהל, אלא במקום שאין ברירה אחרת [325]. אמנם יש מי שכתב, שאם יש אפשרות לבחור בין מוהלים, והאחד יודע כוונות, אך איננו מומחה כל כך, והשני הוא מומחה מאד אך איננו שייך כל כך לכוונות, יש להעדיף את המומחה והמקצועי [326]. ומאידך, אם מוהל אחד הוא ירא שמים, והשני שומר שבת אך אינו ירא שמים, אלא שהוא קצת יותר מומחה מהראשון, יש להעדיף את הירא-שמים [327].

עד המאה הי"ט למניינם מוצאים אנו רק לעתים נדירות רופאים בתפקיד מוהלים [328]. רק בדורות האחרונים עלו הצעות למסור את מקצוע המוהל לידי רופאים, אך הדבר עורר בדרך כלל התנגדות, הן מצד המוהלים, והן מצד הרבנים [329].

המומחיות והרישוי - למרות שבכל הדורות היו המוהלים אנשים שאינם רופאים, בכל זאת היו מקרי האסון והסיבוכים בביצוע המילה נדירים ביותר [330], שכן רוב המצויים אצל מילה מומחים הם [331].

אכן, על מנת לצמצמם ככל האפשר את הסיבוכים במילה, מצינו אזהרות שונות למוהלים, שלא יתרשלו בתפקידם, ושילמדו את מקצועם בצורה הטובה ביותר [332].

יתר על כן, יש מהפוסקים שכתבו, שצריכים לתקן שלא ימול שום אדם עד שיטול רשות מבית הדין, שיודעים שהוא מומחה ובקי [333], וראוי לתקן שלא ימול אדם בלי רשות מבית דין, ועד כ"ה או ל' שנה לא יותן רשות רק לאב למול את בנו, אך ימול בפני חכמים ובקיאים בדבר [334].

החל משנת תקנט/ 1799 מוצאים אנו דרישות וצווים מהשלטונות במקומות רבים, שעל המוהלים לקבל תעודות הסמכה רפואיות, קודם שניתנה להם רשות לעסוק במילה [335]. בישראל פועלת וועדה בינמשרדית לפיקוח על המוהלים ולהסמכתם הרשמית.

אישים כשרים /פסולים למילה - מצינו דיון בהלכה בקשר לאישים שונים, אם כשרים הם למול:

גוי פסול למול [336], ואפילו אם הגוי עצמו מהול, כגון מוסלמי [337]. יש הסבורים, שאם ישראל בקי עומד על גביו, הרי הוא כשר למול [338]; ויש מי שכתב, שמילת גוי פסולה גם אם ישראל עומד על גביו [339]. אם עבר הגוי ומל, אין צריך לחזור ולמול פעם שניה [340], אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה, אם צריך להטיף דם ברית אם לאו [341].

כשיש צורך לתקן ציצין המעכבים, בוודאי יש להשתדל שייעשה על ידי מוהל יהודי כשר, ורופא עומד על גביו לראות שיעשה כהוגן; אבל אם אי אפשר לעשות כך, מותר בדיעבד שרופא יעשה התיקון, ואפילו רופא גוי, אך המוהל הכשר יעשה לכל הפחות את סוף החיתוך [342].

מילת גר איננה כשרה אלא על ידי מוהל יהודי; ואם נימול הגר על ידי גוי, צריך הטפת דם ברית על ידי יהודי [343].

אשה - מצינו נשים שמלו את בניהם, כגון ציפורה אשת משה [344], האשה שמלה את בניה ומתו מחמת מילה [345], שתי נשים יהודיות שהוצאו להורג על ידי אנטיוכוס, על שמלו את בניהן [346]. אך האמוראים חלוקים בשאלה אם נשים כשרות למול [347]. ולהלכה נחלקו הפוסקים - יש הסוברים, שנשים כשרות למול [348]; ויש הסבורים, שנשים פסולות למול [349]. ובמקום שאין יהודי שיכול למול, ויש אשה יהודיה שיודעת למול - יכולה למול [350].

ולעניין מילת גר - יש מי שכתב, שאפילו לשיטת הסוברים, שאשה כשרה למול תינוק, אבל למול את הגר האשה פסולה [351]; ויש הסבורים, שאין הבדל בין מילת תינוק לבין מילת גר ביחס לאשה [352], ובדיעבד כשמלה האשה את הגר, הרי המילה כשרה, ואין צורך בהטפת דם ברית [353].

רופא מומר, היינו מי שהוא מומר לכל התורה כולה, או שהוא מומר לערלות, או שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא [354] - יש הסבורים, שאין דינו כגוי, ואין מילתו פסולה [355]. ואף לשיטה זו, אין לתת לכתחילה למומר שיהיה מוהל, אלא שיש מהפוסקים הסבורים, שבדיעבד מותר לתת לאפיקורס למול, וכגון כשאין מוהל כשר בעיר, או כשהאב מתעקש, שדווקא רופא מומר ימול את בנו, אחרת ישאר התינוק ערל, או בשעת הדחק, ומילתו כשרה בדיעבד, ועל כל פנים אין חיוב לחקור אם מוהל זה חילל שבת בפרהסיא. ולשיטה זו, אם מל בדיעבד, אין צורך להטיף דם ברית [356]; ויש הסבורים, שמילת מומר פסולה, ודינו כגוי שמל, ואם מומר מל בדיעבד, צריך לחזור ולהטיף דם ברית, אלא אם כן יש חשש, שיזיק לבריאותו של הנימול במעשה זה, או שיש ענין של תקנת השבים, שאז יש להקל [357]. ומכל מקום אין מברכים על הטפת דם ברית זו, משום שהוא מחלוקת [358]; ועוד יש מי שכתב, לפסול רופא מומר אפילו אם צריך להמתין כמה ימים אחרי היום השמיני, עד שישיגו מוהל שומר תורה, ודווקא במקרה שאין במקום מוהל ירא-שמים, ויש חשש שההורים לא ירצו למול את בנם לאחר זמן בגלל הצער שיהיה לו בהיותו גדול, שאז יש להקל ולהתיר מילה על ידי מומר ביום השמיני, אבל מי שאין לחוש לכך, צריכים להמתין אפילו כמה חודשים עד שיגיעו למוהל שומר תורה [359]; יש מי שכתב, שמומר שהוא עצמו נימול, מילתו כשרה [360]; ויש מי שכתב, שאם הוא מחלל שבת לא בפריקת עול, אלא הוא טועה, שחושב שמותר לעשות כן, מסתבר שאינו מומר [361].

מוהל מתלמד - בדרך כלל הסכימו הפוסקים, שאם אדם אומר שהוא מרגיש בטוח למול, והסתכל במעשי מוהלים אחרים, ולמד היטב הדינים ודרכי ביצוע המילה, הרי הוא נאמן למול, אפילו פעם ראשונה [362], וחזקה שאין אדם מל אלא אם כן הוא בקי, כי סכנה יש בדבר [363]. אכן גם לשיטה זו אסור למול למי שלא מל מעולם למול בשבת וביום-טוב, שמא יקלקל, ונמצא מחלל שבת [364], ודין זה נכון בין אם אין מוהל אחר בעיר, ובין אם יש מוהל אחר שיודע לעשות המילה בשלמותה [365]; ויש מי שכתב, שאין למול בשבת אלא אם כן מל לפחות פעמיים קודם לכן [366]. ודין זה נכון גם ביחס לפריעה, שאין למתלמד לפרוע בפעם הראשונה בשבת [367]. אבל אם יש מוהל אחר בעיר שיודע לעשות רק פריעה, מותר למי שלא מל מעולם למול בשבת [368]. אמנם ביום-טוב שני של גלויות מותר לו למול [369].

אכן, יש מי שכתב, שאסור למתלמד שלא מל מעולם למול כלל, אלא אם כן מוהל מומחה עומד על גביו, ואם אין שם מוהל אחר - אסור למתלמד למול, אפילו אם עקב כך יצטרכו לדחות את הברית מהיום השמיני [370]; וכמו כן לא התירו למתלמד למול, אלא בתנאי שיקבל רשות מהאב [371].

בן למול את אביו - במקום שאין מוהל אחר, רשאי הבן למול את אביו; אבל לכתחילה ימולו אחרים את האב [372].

מומים

נולד מהול

אישים במקרא - על פי התלמוד והמדרשים היו מספר אישים במקרא שנולדו כשהם מהולים: אדם הראשון [373], שת, נח, שם, יעקב, יוסף, משה, שמואל, דוד, ירמיה, זרובבל, איוב [374].

הגדרת המצב - אינו נקרא נולד מהול, אלא אם הוא מהול לגמרי, שכל העטרה גלויה, או לפחות רוב גובהה והיקפה [375]; אבל כל מה שמכסה אפילו במקצת את העטרה, הרי זו ערלה [376].

וכן אינו נקרא נולד מהול, אלא אם נראה מהול אף שלא בשעת קישוי האיבר, אבל אם נראה מהול רק בשעת קישוי, אינו נחשב למהול [377], ובמקרה כזה לא די בהטפת דם ברית, וצריך מילה ממש [378].

בדרך כלל גם מי שנראה כנולד מהול, אין הערלה נעדרת לחלוטין, אלא שהיא כבושה ולחוצה לעטרה [379], היינו שעור הערלה דבוק לבשר העטרה [380]. ואמנם יש הסבורים, שאין במציאות כלל מצב של היעדר מוחלט של עור הערלה [381]. ולהלכה כתבו הפוסקים, שבזמננו אין מצוי כלל נולד מהול לגמרי, וכולם צריכים מילה גמורה ופריעה, ואפילו בשבת [382].

נולד מהול והוא חולה - נולד מהול, שצריך רק הטפת דם ברית, אם חלה, צריך להמתין שבעה ימים לאחר שהבריא, כמו מילה שלימה, כי גם בהטפת דם ברית יש חשש סכנה [383]; ויש מי שפקפקו בזה, שאין לחדש שבהטפת דם ברית בכמות של טיפת דם אחת יש בזה משום סכנה, והרי מעשים בכל יום שמוציאים מתינוקות אלו דמים לבדיקות [384].

אכילת תרומה - הנולד מהול אוכל בתרומה, אף על פי שצריך להטיף ממנו דם ברית [385].

שתי ערלות

מי שנולד עם שתי ערלות [386], היינו שני עורות זה על גב זה [387], או שיש לו שני גידים, ובכל אחד יש ערלה [388], הרי הוא נימול ביום השמיני, אבל אין מלים אותו בשבת [389].

בספרות הרפואית מצינו תיאורים של גברים עם שני גידים, וזה קורה בדרך כלל כחלק מהכפלה של מערכות אחרות בגוף.

מומים במיקום פתח השפכה

באופן תקין נמצא פתח השפכה בקצה איבר המין הזכרי. הפרעות במיקום התקין של פתח השפכה לא תוארו בחז"ל ובראשונים [390], ורק בדורות האחרונים נידונה שאלת המילה בהפרעות מסוג זה.

סוגי המומים - מבחינה רפואית יתכנו שני מומים במיקום פתח השפכה שבגיד [391]:

אפיספדיאס הוא מצב שהפתח נמצא בחלק העליון של האיבר. קיימות דרגות שונות של המום, בהתאם למרחק הנקב מקצה האיבר. מום זה הוא נדיר, ושכיחותו היא 1:30,000-1:50,000 מלידות זכרים.

היפוספדיאס הוא מצב שפתח השופכה נמצא בחלק התחתון של האיבר. מיקום הפתח יכול להיות בכל מקום לאורכו של האיבר. שכיחות המום מוערכת ב- 1:300 לידות זכרים.

תיקון רפואי - בשני המקרים יש צורך להסיט את הפתח אל קדמת האיבר, כדי שהתינוק יוכל להשתין ולהזריע כראוי. דבר זה נעשה על ידי שימוש בעור הערלה, כשהמנתחים יוצרים בעזרת הערלה כעין תעלה המכסה את הפתח במקומה הבלתי-תקין, ומעבירים את זרם השתן והזרע לקידמת איבר המין. אי לכך, קיום מצות מילה בזמנה וכהלכתה, על ידי כריתת עור הערלה, מונע אפשרות תיקון זה.

פתרונות הלכתיים - בשאלה זו דנו כבר פוסקים אחדים בדורות האחרונים [392], אך תשובותיהם מבוססות על הידיעות הרפואיות בזמנם. בדורנו חזרו ודנו בשאלה זו, והציעו דרכי פתרון שונים:

יש מוהלים הנוהגים במקרים של היפוספדיאס להסתפק במשיכת הערלה למטה מהעטרה ביום השמיני, וכך העטרה מתגלית לזמן מה, אלא שאחר כך חוזרת הערלה ומכסה אותה. עשיית טקס משיכת הערלה בדרך זו, אין בה קיום מצות מילה כלל, והוא אונאה וחסר תועלת, וגורמת צער חינם לתינוק, ואם עושים כן, אין לברך אף אחת מברכות המילה [393].

יש מי שאסר לדחות המילה, או לשנות את צורת ביצוע המילה, כי מצות העשה של המילה דוחה את הספק הרחוק, שמא על ידי המילה לא יוכל הניתוח להיעשות אחר כך, ואפילו אם עקב כך לא יוכל לקיים מצות פריה ורביה [394].

רוב הפוסקים הסכימו, שמותר לדחות המילה למשך 3-2 שנים, ולאפשר תיקון ניתוחי של המצב על ידי שימוש בערלה, והניתוח הפלסטי ישמש בו-זמנית כמילה, ואז יברכו כל הברכות [395]. נימוקיהם: כדי שיהיה התינוק ראוי להוליד ולקיים מצות עשה של פריה ורביה; אין חיוב על האב למול את בנו, במצב שישאר עקב כך בעל מום; יש לדון את הילד כחולה; אין לגרום מום קבוע בתינוק, כדי שהאב יוכל לקיים מצות מילה, ומצינו בפוסקים, שהתירו דחיית מילה בזמנה, כדי למנוע מום ביילוד.

יש מי שהציעו, לכרות קטע קטן מקצה הערלה בכיוון רוחבי, ולבצע חתך אורכי של הערלה מהצד העליון. כך יתקבלו שני חלקי ערלה מצידי האיבר, אשר בעתיד יוכלו לשמש לתיקון הפלסטי. בדרך זו מתגלית העטרה, וניתן לבצע פריעה [396]. יש מי שכתב, שיש ערך לעשות מילה חלקית כזאת ביום חול, אם כי אין לברך עליה, כי ספק אם היא מועילה; אבל בשבת, גם אם הוא בזמנו, אין לבצע מילה כזו [397].

מומים אחרים

באופן כללי, תינוק שנולד עם מום, וצריך לעשות פעולות לתקן המום, אם התחילו בפעולות אלו לפני היום השמיני, ועקב כך אי אפשר באופן טכני לבצע המילה, יכולים לדחותה עד גמר הטיפול [398].

שפה /חיך שסוע/ה - תינוק עם שפה שסועה, אף על פי שאינו יכול לינוק בעצמו, אין לדחות המילה בגלל זה [399]. וכן תינוק עם חיך שסוע, אין לדחות המילה בזמנה [400].

תינוק עם רגלים עקומות, ששמו לו גבס, ועקב כך לא יכולים למולו, מותר לעשות הטיפול הנדרש, אף על פי שיש צורך בדחיית המילה [401].

מחלות

עקרונות וכללים

מילה לאחר הבראה - קטן החולה, אין מלים אותו עד שיבריא [402], וצריך להיזהר מאד באלו הדברים, שאין מלים אלא וולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה הכל, ואפשר למול לאחר זמן, ואי-אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם [403].

מחלת כל גופו - אם המחלה פוגעת בכל הגוף, ממתינים מעת שנתרפא מחוליו שבעה ימים [404], ואז מלים אותו [405]. והיינו דווקא אם מדובר במחלה שיש בה ספק סכנה [406]. ואם חלה אפילו בתוך שמונת הימים לזמן מועט ונתרפא, מונים לו שבעה ימים מזמן שנתרפא [407].

שבעת הימים הללו נימנים מעת לעת [408]. יש מי שכתב, שהמתנת שבעה ימים אלו היא מן התורה, דהיינו הלכה למשה מסיני [409].

דין המתנת שבעה ימים לאחר ההבראה נזכר בתלמוד רק לגבי 'חלצתו חמה' [410]. יש מהפוסקים הסבורים, שאין זה אלא דוגמא בלבד, וצריך להמתין שבעה ימים בכל מחלה הפוגעת בכל הגוף [411]; ויש הסבורים, שדווקא בחלצתו חמה ממתינים שבעה ימים, אבל בכל מחלה אחרת, גם אם היא פוגעת בכל הגוף, מלים מיד כשיבריא [412].

תינוק שהיה חולה בכל הגוף, והיה צריך להמתין שבעה ימים להבראתו, ועברו ומלו אותו בתוך שבעת הימים, אין צורך לחזור ולהטיף דם ברית לאחר עבור שבעת הימים [413]; ויש מי שהסתפק בזה [414].

חולה באיבר אחד - אם התינוק חש רק באיבר אחד, ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא מלים אותו מיד [415].

תינוק שהיה חולה במחלה של סכנה, ואחר כך נשאר חולה רק באיבר אחד, או שנשאר חולה במחלה שאין בה סכנה - יש מי שכתב, שכל זמן שלא נתרפא לגמרי, אף שנשאר רק קצת מהחולי, מונים שלושה ימים מעת שהוסר החולי לחלוטין [416]; יש מי שכתב, שמונים לו שבעה ימים מיום שנתרפא לגמרי [417]; ויש מי שכתב, שמחשבים את שבעת הימים מאת שהבריא מהמחלה של סכנה, ואין מתחשבים בחולי המועט שעוד נותר [418].

ברית שנדחתה - תינוק שנדחתה מילתו מחמת מחלה והבריא, חייבים למולו מיד כשהדבר אפשרי, ושייך גם כאן דין של זריזים מקדימים למצוות [419].

תינוק שחלה, ונדחה יום הברית שלו - יש הסבורים, שאם הגיע יום המילה שלא בזמנה להיות ביום חמישי, אין למולו ביום חמישי [420]. נימוקיהם: ביום השלישי מהמילה הוא הצער הגדול, ואין לגרום שיהיה בצער בשבת; ועוד, שבוודאי יצטרכו לחלל עליו השבת ביום השלישי. ולשיטה זו יש מי שכתב, שימולו אותו ביום ששי [421], אך רוב הפוסקים סוברים, שדוחים את הברית עד יום ראשון [422]; ויש הסבורים, שאין מחמיצים את המצווה, ומותר למול גם מילה שלא בזמנה ביום חמישי [423]. יש מי שכתב, שבגר אין מלים אותו ביום חמישי, אבל קטן שנדחתה מילתו, מלים אותו בכל יום שיגיע הזמן [424]. ולענין יום-טוב, מודים כולם שיש למול גם מילה שלא בזמנה כשהגיע זמנה, ואפילו בימים חמישי וששי [425].

מנהג הספרדים ומקצת קהילות האשכנזים לאסור מילה שלא בזמנה ביום חמישי [426], אבל מנהג רוב האשכנזים שלא לחוש לזה [427].

נאמנות הרופאים - סומכים על הרופאים שלא למול תינוק, כשאומרים שמצבו מסוכן, וכפי שכתב אחד הפוסקים: 'ודע שראיתי בספרים שנתחברו על דיני מילה, שנסתפקו בפרטי מחלות, אם דינם כחולי המתפשט בכל הגוף, וצריך המתנה שבעה ימים, כמו בתינוק שנפחו ביציו וכיוצא בזה, ואני תמה על כל הספקות, דזה פשוט שכל שינוי בתינוק באיזה איבר שהוא מעכבין המילה, וכשיש ספק אם חולי זה מתפשט בכל הגוף ישאלו לרופא, שהרי אנו סומכים על הרופאים בחילול שבת ולאכול ביום-הכיפורים וכו', ומה מועיל כשנבאר איזה פרטים בזה, סוף סוף נצטרך לשאול ברופאים' [428]; אבל אין סומכים עליהם למול את התינוק, כשאומרים שמצבו אינו מסוכן, אם לפי התלמוד והפוסקים נחשב המצב למסוכן [429].

המחלות המוזכרות בתלמוד

ארבע קבוצות של מחלות - מצינו ארבע קבוצות של מחלות, שהתלמוד מתייחס עליהן ביחס למילה: חלצתו חמה, התינוק האדום, התינוק הירוק, ומחלת דם תורשתית. שלושת המצבים האחרונים נידונו בהעלם אחד בתלמוד. מבין החוקרים יש הרואים בשלושתם מחלה אחת, ויש המפרידים אותם למחלות שונות. המעשים הקשורים בתינוקות אלו, מובאים מספר פעמים בש"ס ובמדרשים [430].

מחלות חום - 'חלצתו חמה' [431], או 'אחזתו חמה' [432] נותנים לו כל שבעה להברותו [433].

בביאור המושג הזה נחלקו המפרשים: יש אומרים, שהכוונה היא למצב של הבראה, שנשלף ממנו החולי, ויצא מגופו [434]; ויש אומרים, שהכוונה דווקא למצב מחלה, שהחזיק חמימותו, ועדיין הוא חולה [435], או שלבשתו חמה, כאדם המזדיין, שעל ידי כלי הזיין שעליו נקרא חלוץ [436].

בזיהוי מחלת החום - יש מי שכתב, שהכוונה לקדחת [437], והכוונה כנראה למחלת המלריה; ויש מי שכתב, שמדובר בחום על רקע של דלקת כללית [438].

מחלת דם תורשתית - אשה שמלה בנה הראשון ומת מחמת מילה, מלה שני ומת, שלישי לא תמול, שהרי הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה; וכן אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה, וגם אחותה מלה בנה ומת, גם שאר אחיות לא ימולו, שאחיות מחזקות [439]. על פי פשטות התיאור בתלמוד, מדובר במחלה תורשתית, הפוגעת בזכרים, והמועברת על ידי נשים. רוב החוקרים סבורים, שהמחלה המתוארת כאן מתאימה למחלת הדממת, היינו המופיליה [440]. לפי דעה זו, מהווה התיאור התלמודי את המקור ההיסטורי הראשון בתולדות הרפואה בתיאור מחלה זו.

מחלת הדממת הקלסית תוארה לראשונה בספרות הרפואית המודרנית על ידי ג'והן אוטו (1844-1774) בשנת 1803. המחלה הזו נגרמת כתוצאה מחסר תורשתי ביצירת גורם הקרישה 8. המחלה עוברת בתורשה מהאם לבניה, כאשר האם היא נושאת הגן הפגוע אך בריאה, והבנים חולים. לאם נגועה יש סיכון ש- 50% מבניה יהיו חולים, ו- 50% מבנותיה יהיו נשאיות של הגן, אך בריאות. אמנם יש להדגיש, כי תוארו נשים בודדות, שהיו חולות במחלת ההמופיליה הקלסית, ולא רק נשאיות של הגן.

התינוק הירוק - 'אמר רבי נתן, פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, אמרתי המתיני לו עד שיפול בו דמו, והמתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי' [441]. ונחלקו הפרשנים והחוקרים בהסבר מצב זה, ובזיהויו לפי הידוע לנו כיום ברפואה.

הבעיה המרכזית היא בהגדרת הצבע 'ירוק', שכן מצינו מובנים שונים למושג זה במקורות המקרא והתלמוד.

במקרא מצינו שני מושגים: 'ירקון' [442], אשר ברוב המקורות הוא מופיע יחד עם המושג שדפון, ומתייחס למצב קללה של התבואה, ולפיכך הוא מתאים לצבע צהוב של יובש התבואה [443]. אמנם בהתייחסות לאדם אין המושג מופיע עם שדפון, ויש מי שפירשו "שברוב החבלים ינוס הדם מהפנים והם ירוקים" [444]; 'ירקרק' [445], שאף מושג זה מתפרש כצהוב [446]. יש המפרשים, ש'ירקרק' בא לחזק את הצבע, ולומר שהוא ירוק ביותר, ויש המפרשים להיפך, שהוא בא להחליש את הצבע, ולומר שהוא ירוק חלש [447].

בתלמוד מוזכר הצבע הירוק ביחס לכמה נושאים הלכתיים: בטריפות הריאה [448], באתרוג [449], בדם נידה [450], בחלב בהמה טמאה [451], ובנגעי הבגד [452]. ומצינו בחז"ל מספר מובנים לצבע הירוק: יש שמהם משמע, שהכוונה לירוק, כפי המקובל בלשוננו כיום [453]; יש מקורות שמהם משמע, שירוק הוא צהוב [454]; יש מקורות שמהם משמע, שירוק הוא כחול או אינדיגו [455]; ויש מקורות שמהם משמע, שירוק הוא חיוור-לבן [456]. יש מי שכתב, ש'ירוק' בלשון חז"ל משמש לכל הגוונים של צבעי הקשת מהצהוב ועד הכחול, והוא מקביל לשימוש הלשוני בימינו של "צבעוני", ללא ייחוד. רק שחור, לבן ואדום הוגדרו כצבעים ייחודיים [457].

והנה ביחס לתינוק הירוק בענין מילה לא הוגדר במקורות התלמודיים באיזה מובן של ירוק מדובר. אשר על כן חלוקים הפוסקים והחוקרים בהגדרת המצב הרפואי של תינוק זה: יש הסבורים, שהתיאור מתאים לתינוק חיוור-לבן, ולפיכך מדובר על מצב של חוסר דם, היינו אנמיה [458]. לפי הסבר זה יתכן שהתינוק של רבי נתן סבל מאנמיה המוליטית תורשתית, וזהו הסבר המתאים ביותר מבחינה רפואית, והוא המסתבר ביותר בהסבר דברי הגמרא, הן לפי מה שאמר רבי נתן 'הצצתי ולא ראיתי בו דם ברית' [459], וכן ניתן בדרך זו להסביר את המצב התורשתי המלווה את הסיפור על התינוק הירוק, מה שאין כן בצהבת רגילה. אכן, רוב הפוסקים מתייחסים לתיאור התינוק הירוק כצהבת היילוד [460]. ויש מהפוסקים, שכללו ב'ירוק' את הצבעים הבאים - צהוב, כחול וירוק [461], ולפיכך אם מדובר בכחול, הכוונה לתינוק הסובל ממום לב כחלוני. אכן, אם ירוק הוא כצבעו בלשוננו כיום, קשה למצוא לזה מחלה מוגדרת.

מבחינה רפואית לא ניתן, איפוא, להגיע למסקנה אחידה ומקובלת ביחס למצבו של התינוק של רבי נתן [462].

התינוק האדום - 'אמר רבי נתן, פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה, המתיני עד שיבלע בו דמו, המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי' [463]. יש מי שכתב, שהכוונה לאודם היילוד [464]. אכן קשה לקבל הסבר זה, שכן זהו מצב קל וחולף, ואיננו יכול להסביר את תמותת התינוקות במעשה של רבי נתן; יש מי שכתב, שהכוונה למחלת הדממת, היינו המופיליה, והאדמימות היתה תוצאה של שטפי דם רבים [465]; יש מי שכתב, שמדובר במחלה הגורמת להפרעות קרישה, ועקב כך מופיעים שטפי-דם תת-עוריים [466]; יש מי שכתב, שהתינוק האדום איננו מצב של מחלה מוגדרת, אלא תסמין למחלה כלשהיא ביילוד [467]; ויש מי שכתב, שלא ברור לאיזה מחלה התכוונו חז"ל בתיאור התינוק האדום [468]. ואמנם, מבחינה רפואית לא ניתן לזהות בוודאות באיזו מחלה מדובר.

המשמעות ההלכתית - מאחר ולא ניתן לזהות בוודאות את המחלות המיוחדות עליהם דברו חז"ל, וכל אחת מהן סובלת מספר פירושים ואפשרויות מבחינת ידיעותינו הרפואיות כיום, ויתכן שאף אחד מההסברים שלנו איננו נכון לכוונתם של חז"ל, לכן ניתן ללכת בשתי דרכים: לדחות את הברית בכל המצבים הרפואיים, שיכולים להיות הסבר לתיאורי חז"ל, גם אם לפי המדע הרפואי כיום אין בכך סכנה [469]. גישה זו מבוססת על העקרון, שאין מלים אלא וולד, שאין בו שום חולי [470], ועל העקרון שמה שקבעו חז"ל כסכנה, הרי הוא בגדר סכנה, גם אם הרופאים סוברים אחרת; גישה אחרת היא לומר, שאין אנו יודעים כלל למה התכוונו חז"ל, ולכן לא ניתן ללמוד מתיאורי המחלות המופיעים בתלמוד ביחס למחלות מוגדרות בימינו, ואי לכך בכל מקרה יש להכריע אם למול או לדחות המילה לפי מה שיאמרו הרופאים [471].

מחלות מוגדרות, שדנו בהם הפוסקים ביחס למילה

מחלת דם תורשתית על פי התלמוד - מי שנולד למשפחה עם מחלה תורשתית, שיש חשש שתגרום למותו בזמן המילה, אסור למולו. לפי התלמוד [472], צריכה להיווצר חזקה, שהנימול עלול למות מחמת המילה. מצב כזה נקבע לפי התנאים הבאים: שניים שמתו לפניו; שני המתים הם זכרים; שני המתים הם אחים מאותה אם, או ששני המתים הם בני אחיות-האם; המיתה נגרמה מחמת מילה.

תוספות של הפוסקים - הפוסקים הוסיפו עוד מצבים, שמהווים חזקה נגד ביצוע המילה: שני אחים מאותה האם, אבל אין הבדל אם הם מאותו האב או לא [473]; לאו דווקא זכרים שמתו, אלא גם נקבות [474]; כל שלוש נשים מאותה משפחה, ולאו דווקא אחיות האם [475]; יש שאף הרחיבו לצד הגברים, שאם מתו לאיש שני בנים מחמת מילה - יש אומרים, שגם במקרה כזה לא ימול תינוק שלישי, אפילו מאשה אחרת [476]; אך יש אומרים, שדין זה שייך רק בנשים, ולא בגברים [477]. כמו כן דנו הפוסקים בענין תאומים שמתו מחמת מילה, איך הם נחשבים [478]; לא רק כששני אחים מתו מחמת מילה, אלא כל שמתו שני ילדיו בגלל פצע שדימם הרבה, אסור למול את הבן השלישי [479]. לאור נתונים אלו של הפוסקים, יש לכאורה מקום לפתור את הבעיות הללו על פי חוקי התורשה הידועים כיום, ולקבוע את מצב הסיכון של היילוד בהתאם לאבחנה של מחלתו התורשתית.

שתי אחיות, שבניהן מתו מחמת מילה, ולאחותם השלישית נולד בן שמלו אותו כשהיה גדול וחי – אם נולד בן לבן זה, מותר למולו בזמנו [480].

בתאומים - שני תאומים שנימולו, ומתו מחמת מילה, אין זה נחשב כמו שניים שמתו, אלא כאילו מת רק בן אחד [481].

תאומים, שאחד מהם מת בתוך שמונה ימים, צריך לדחות את הברית של השני עד שיהיה בן שלושים יום, ויצא מגדר נפל [482].

מי שמתו אחיו מחמת מילה, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, אם רשאי להחמיר על עצמו, ולמול עצמו למרות הסכנה [483].

מתי למולו - יש הסבורים, שמי שמתו אחיו מחמת מילה, אין למולו לעולם [484]; ויש הסבורים, שצריך למולו לכשיגדל ויתחזק כוחו [485].

בדיעבד, אם עברו ומלו את התינוק השלישי, במשפחה שמתו שני אחיו מחמת מילה, והלה נשאר בחיים, התבטלה החזקה הראשונה, ומכאן ואילך צריך למול את הילדים הבאים [486].

דממת - תינוק הסובל מדממת, אסור להכניסו לספק סכנה למולו, ולכן אסור למולו אפילו על ידי קרני לייזר [487]. ויש מי שכתב, שיש לחייב מילה בקרני לייזר בחולי דממת, ולעניין ברכה - לא יברך ברכת המילה, ויברך ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו [488].

אכן, כיום ניתן לבדוק בצורה אמינה את תיפקודי הקרישה, ולזהות את החולה, ולהכין את היילוד לברית על ידי מתן גורמי הקרישה החסרים, למרות נוכחות המחלה. דבר זה נכון בין במחלת הדממת, ובין במחלות אחרות הפוגעות בגורמי קרישה שונים. אי לכך מותר למול תינוקות אלו בזמנם, כי אין הם במצב של סכנה, לאור יעילות הטיפול, אלא אם כן יש חשש לתגובה אלרגית לחומרי הקרישה [489]. יש מי שכתב, שמכיוון שצריך להזריק את מרכיב הקרישה החסר סמוך לברית לפניו ולאחריו, וצריך לעשות זאת דרך הווריד, אסור למול תינוק כזה בשבת [490].

חוסר דם - תינוק הסובל מחוסר דם, אסור למולו כל זמן שחסר לו דם. אם הוא זקוק לטיפול, חייבים לחכות שבעה ימים אחרי שהבריא; ואם לא היה זקוק לטיפול, אלא הבריא מעצמו, מלים אותו מיד [491].

אינקובטור - יילודים שהוצרכו להיות באינקובטור, ואפילו אם נולדו בשלים, הרי הם נחשבים כחולים, וצריכים להמתין שבעה ימים לאחר שיצאו מהאינקובטור, אף אם הרופאים אומרים, שיכולים למולם מיד [492]. ואפילו אם הוכנס התינוק לאינקובטור להתאוששות, הרי הוא נחשב כחולה, וצריך למנות שבעה ימים מיום שהוצא מהאינקובטור [493]. וכן יילוד שסובל מתת-חום יום לאחר לידתו ואילך, ועקב כך זקוק לאינקובטור, הרי זה חשש חולה; אבל אם התינוק הוכנס לאינקובטור מיד לאחר לידתו, רק כדי לחממו, אין הוא בגדר חולה [494].

צהבת היילוד

צורות רפואיות של צהבת היילוד - מבחינה רפואית מתחלקת הצהבת ביילוד לשתי קבוצות עיקריות: צהבת פיסיולוגית, וצהבת חולנית.

הצהבת הפיסיולוגית היא מצב טבעי, הנוצר בעקבות הצטברות של בילירובין בלתי ישיר, בגלל חוסר בשלות היילוד. הבילירובין הוא אחד מתוצרי הפירוק של כדוריות הדם האדומות, ולצורך הפרשתו מהגוף צריך הכבד לבצע בו שינוי מתאים. כאשר הבילירובין איננו מתפנה מהגוף, ורמתו עולה בדם, הוא שוקע בעור, והופך את צבע העור לצהוב. הגוון הצהוב של העור מתחיל להיראות לעין כאשר רמת הבילירובין ביילוד היא מעל 5 מ"ג%.

ביילוד יש באופן טבעי רמות גבוהות יותר של בילירובין מאשר במבוגר, בגלל שתי סיבות עיקריות: ליילוד כמות גדולה יותר של כדוריות אדומות, והן מתפרקות יותר, ולכן נוצר יותר בילירובין; הכבד של היילוד איננו בשל כל צרכו, ולכן איננו מצליח לקשור את הבילירובין ולהפרישו. באופן טבעי ביילוד בשל, היינו תינוק שנולד בזמן ובמשקל לידה תקין, עולה הבילירובין בהדרגה עד לשיא בימים 4-3 לחיים, כשרמת השיא של הבילירובין בדם מגיעה עד ל- 12 מ"ג%. לאחר מכן מתחילה ירידה הדרגתית עד לערכים תקינים, שהם מתחת לסף הצביעה של העור בצהוב.

צהבת היילוד המוגדרת כפיסיולגית, היא מצב טבעי ולא מחלה. זאת בהתקיים התנאים הבאים: כאשר מדובר בתינוק שנולד בזמן, היינו לאחר 37 שבועות הריון; אשר משקלו בלידה תקין, היינו מעל 2500 גר'; כאשר אין כל עדות למחלה חריפה, מחלת כבד, מחלה בחילוף החומרים, מחלה של בלוטת התריס, ומחלה המוליטית; כאשר הצהבת לא החלה ביממה הראשונה לחיים; וכאשר קצב עליית הבילירובין הוא פחות מ- 5 מ"ג% ליממה. בעבר היה מקובל לחשוב, כי ערכי בילירובין מעל ל- 20 מ"ג% ביילוד בשל ובריא, גורמת לנזק מוחי. הנחה זו היא מוטעית, ונובעת ממחקרים מוקדמים ובלתי מבוקרים היטב. ההנחה כיום היא, שאפילו רמות מעל 20 מ"ג% בתינוק בשל ובריא, אינן מזיקות כלל ועיקר. יתר על כן, יש הסבורים, שרמות בילירובין בלתי ישיר מוגברות במקצת הן אפילו טובות ורצויות, שכן הן משמשות למטרות הגנה חיוביות כאנטיאוקסידנטים. לפיכך ניתן לומר, שלא בכדי ברא הקב"ה את המצב של צהבת פיסיולוגית. כמו כן יש להבדיל באופן ברור בין תינוקות הניזונים מהנקה לבין תינוקות הניזונים מתחליפי חלב. עובדה זו התבררה כמשמעותית מבחינת שכיחות שיא רמות הבילירובין במצב של הצהבת הפיזיולוגית. רוב התינוקות הניזונים מחלב אם מעלים את רמת הבילירובין ב- 3-2 מ"ג% בהשוואה לתינוקות הניזונים מתחליפי חלב. הסיבה היא נוכחות חומרים בחלב האם אשר מקטינים את פינוי הבילירובין מן הדם. הועלו השערות שונות על מהות החומר או החומרים הגורמים לכך, וטרם הוברר הדבר סופית. יחד עם זאת סביר להניח, שרמות גבוהות מאד של בילירובין, גם בתינוק בשל ובריא, עלולות לגרום לנזק מוחי, ויש להוריד את הרמות הגבוהות הללו באמצעים טיפוליים. הערכים של בילירובין במצב של צהבת פיזיולוגית שיכולים לגרום לנזק מוחי אינם ידועים, וההשערה היא שלא מדובר בערכים מתחת 25 מ"ג% [495].

צהבת חולנית, שאינה פיסיולוגית, מתאפיינת בנתונים הבאים: הצהבת מופיעה ב- 24 השעות הראשונות לחיים; קצב עליית הבילירובין הוא מעל 5 מ"ג% ליממה; רמת הבילירובין ממשיכה לעלות כעבור שבוע; קיימת עדות למחלה או הפרעה נוספת, כגון בילירובין ישיר, אי-התאמת קבוצות דם, מחלות שונות של תמס-דם, מחלת כבד, הפרעה בתיפקוד בלוטת התריס, מחלות חילוף-חומרים שונות, פגות, מחלות זיהומיות, תשניק היילוד וכו'. במקרים אלו קיימת סכנה של שקיעת הבילירובין בגרעינים הבזליים של המוח, וביצירת סוג מוגדר של שיתוק מוחין המכונה קרניקטרוס.

טיפול להורדת הבילירובין - יש שתי דרכים עיקריות להורדת רמת הבילירובין בדם: שימוש באור בגלי אורך מוגדרים, היינו פוטותרפיה, אשר משנה את מבנה מולקולת הבילירובין לצורה מסיסה, ועל ידי זה ניתן להפריש את הבילירובין מהגוף בשתן; החלפת הדם המכיל את רמת הבילירובין הגבוהה בדם אחר.

המשמעות הרפואית - מבחינה רפואית לא ניתן, איפוא, לקבוע ערך מסויים של רמת בילירובין בדם כ'תקין' או כ'חולני' באופן מובהק ומוחלט, ויש צורך להתחשב במספר גורמים: תינוק פג או בשל; משקל לידה תקין או נמוך; תינוק יונק או תינוק מוזן בתחליפי חלב; גיל הופעת הצהבת; המגמה של הצהבת, אם היא בירידה או בעליה; שלילה או אישור של סיבות חולניות להופעת הצהבת, וכיוצ"ב [496]. במילים אחרות, ערך בודד של בילירובין, ללא נתונים אחרים על מצב היילוד, וללא מעקב ביחס למגמת הבילירובין, איננו מהווה מדד כלשהו לקביעת מצבו הרפואי של היילוד.

מידת הצהבת לדחיית הברית - יש הסבורים, שדווקא אם התינוק 'ירוק ביותר' צריך לדחות את המילה, אבל לא בצהבת רגילה [497]; ויש הסבורים, שלאו דווקא ירוק ביותר, אלא כל תינוק שהוא ירוק יותר מהרגיל, יש לדחות את מילתו [498].

תינוק שהיה צהוב והבריא, נחלקו הפוסקים מתי למולו - יש הסבורים, שאין לבצע את המילה, אלא עד שהצהבת תיעלם לגמרי מהגוף לפי מראה עינים, ולא על פי מה שיאמרו הרופאים, או לפי איזה בדיקות שהן [499]; יש הסבורים, שמותר למול את התינוק כשנראה שהצהבת בירידה, שחלפה מרוב הגוף, ובצירוף דעת רופאים שאין במילה סכנה בשלב זה [500]; ויש הנוהגים למול את התינוק כשרמת הבילירובין בדם הגיעה לערך מסויים, כגון פחות מ- 8 מ"ג% [501], בין 12-10 מ"ג% [502], פחות מ- 12 מ"ג% [503], או פחות מ- 15 מ"ג% [504].

יש הסבורים, שמותר למולו מיד לאחר שהבריא, היינו לאחר שחלפה הצהבת, כי אין להתייחס לצהבת זו כמחלה, אלא כמצב של חוסר בשלות [505]; יש הסבורים, שצריך להמתין שבעה ימים מיום הבראתו, ככל תינוק שהיה חולה בכל גופו [506]; יש שהבדילו בין תינוק שהיה צהוב בכל גופו, שצריך להמתין שבעה ימים לאחר הבראתו, לבין תינוק שהיה צהוב במקצת גופו, שיכולים למולו מיד כשצבעו יהיה תקין [507]; יש מי שהבדילו בין מילה בזמנה, שאם פסקה הצהבת בתוך שמונה ימים, מלים בזמן הראוי, לבין מילה שלא בזמנה, שאם נדחתה הברית לאחר שמונה ימים, ממתינים עוד שבעה ימים לאחר שפסקה הצהבת [508]; ויש מי שהבדיל בין צהבת חולנית - שלכל הדעות נקרא חולה, וצריך להמתין שבעה ימים לאחר הבראתו, לבין צהבת פיסיולוגית - שאין צורך להמתין שבעה ימים לאחר הבראתו [509].

יש שקבעו להמתין שבעה ימים אחרי שסרה הצהבת על פי דרגות שונות של הבילירובין: יש מי שכתבו, שאם היתה הצהבת למעלה מ- 10 מ"ג% ממתינים שבעה ימים מעת שסרה הצהבת לגמרי [510]; יש שכתבו, שאם הגיעה הצהבת לרמת בילירובין בדם למעלה מ- 12 מ"ג% צריכים להמתין שבעה ימים [511]; יש שכתבו, שאם הגיעה הצהבת לדרגה של 14 מ"ג% צריך להמתין שבעה ימים [512]; יש מי שכתבו, שאם הגיעה הצהבת לדרגת בילירובין של 15 מ"ג% צריך להמתין שבעה ימים [513]; יש מי שכתב, שאם הגיע רמת הבילירובין ל- 16 מ"ג% צריכים לחכות שבעה ימים [514]; יש מי שכתב, שאם הגיע רמת הבילירובין ל- 18 מ"ג% צריכים לחכות שבעה ימים, אפילו אם לא הוצרכו להחלפת דם, ואם הצהבת היא מעל 12 מ"ג% ביום השמיני, אבל מתחת ל18- מ"ג%, מלים אותו מיד כשירד מתחת לערך זה, ללא צורך בהמתנת שבעה ימים [515].

לשיטות הסוברים, שצריך להמתין שבעה ימים: יש מי שכתב, שסופרים את שבעת הימים מאותו יום שרמת הבילירובין ירדה מתחת ל-18 מ"ג% [516]; יש מי שכתב, שצריך להמתין עד שירד ל- 12 מ"ג%, ומאז לספור שבעה ימים [517]; אך רוב הסוברים שצריך להמתין שבעה ימים כתבו שימתינו כן מעת שסרה הצהבת לגמרי [518].

אכן, תמוהות הן השיטות והמחלוקות בין הרבנים על גובה רמת הבילירובין שבו אסור למול את התינוק, וכן הדעות השונות עד איזו רמת בילירובין צריך לרדת כדי להתיר את המילה, וכן באיזה רמות של בילירובין צריך להמתין שבעה ימים ובאיזה מלים מיד כשירד לרמה מסויימת. שהרי אם סומכים על נתונים מעבדתיים ועל מצב רפואי, הרי שבעצם סומכים על מה שקובעים הרופאים בנידון, ואם כן יש לסמוך על הרופאים כשאומרים על צהבת מסויימת שהיא פיסיולוגית, ולא להתייחס לתינוק כחולה כלל, ובעיקר יש לסמוך על מה שיאמרו הרופאים באותו מקום ובאותה שעה מה נחשב כמצב שיש בו סיכון לתינוק ומה לא נחשב ככזה, וכידוע דרגות הבילירובין הנחשבות כבעייתיות מבחינה רפואית עברו שינויים אצל המומחים במשך השנים, ואיך יכולים הרבנים לקבוע מספרים מוחלטים וקבועים בזה. ואמנם יש מי שכתב, שאם התינוק צהוב צריך לשאול את פי הרופא, וסומכים עליו בכל הדברים למול ושלא למול [519]; ואם אין סומכים על הרופאים בזה, אלא מתייחסים למצב התינוק הצהוב כדין 'התינוק הירוק' שבתלמוד, אין טעם לתת מספרים, שהרי התינוק הירוק לא הוגדר בתלמוד ובפוסקים על פי דרגות בילירובין, אלא על פי מראה העינים, ולפיכך אין כל משמעות הלכתית לרמות הבילירובין, אלא יש להמתין עד שתיעלם הצהבת לגמרי, וכפי שהכריעו חלק מהפוסקים [520].

תינוק שיש לו צהבת על רקע יניקה - אין להפסיק את ההנקה רק כדי לגרום לירידת הצהבת, ובכך לאפשר קיום הברית בזמנו, מכיוון שהתינוק נחשב כמסוכן לגבי חלב אם, אפילו בזמננו שקיימים תחליפים לחלב אם [521].

בדיקת דם לרמת בילירובין - מותר להוציא דם מהיילוד, ולבדוק את רמות הבילירובין, כדי לידע מתי ירד מתחת לערך שמותר לבצע המילה, ואין בזה דין חבלה שלא לצורך [522].

בדיקת רמת בילירובין בשבת - כאשר מטרת הבדיקה היא רק לצורך החלטה על קיום הברית בזמנה ביום השבת, וכגון שביום ששי עדיין היתה רמת בילירובין בדרגה שאיננה מתירה קיום הברית, ויש אפשרות שרמת הבילירובין ירדה לדרגה המאפשרת קיום הברית [523] - יש מי שכתב, שבכל תינוק צהוב, בין פג ובין בשל, מותר לבדוק את רמת הבילירובין בדם אפילו בשבת; ואם הדבר אפשרי, עדיף לעשות זאת על ידי גוי [524]; ויש מי שכתבו, שאסור לישראל לבצע את הבדיקה, אבל היא מותרת על ידי רופא או אחות נכריים, ועדיף לבקשם בערב שבת לעשות הבדיקה למחרת ביום השבת [525]. ולגבי יום-טוב - יש מי שכתב, שאמנם יש מקום להתיר הבדיקה גם על ידי ישראל, אך מכל מקום פשוט שעל ידי נכרי הדבר מותר; וביום-טוב שני של גלויות מותר אף על ידי ישראל [526].

החלפת דם - תינוק שעבר החלפת דם עקב רמת בילירובין גבוהה בדם, צריך להמתין שבעה ימים [527]. אבל תינוק לאחר טיפול באור להורדת רמת הבילירובין, אין צריך להמתין שבעה ימים [528].

מחלות זיהומיות - בכל מקרה שיש ליילוד חום, הרי הוא נחשב כחולה, ואין למולו עד שיעברו שבעה ימים מיום שירד החום לגמרי [529]. והוא-הדין בתינוק שסובל מתת-חום (מתחת ל- °36 צלסיוס), הרי הוא נחשב לחולה, וצריך המתנת שבעה ימים [530].

תינוק שנולד עם מחלת עגבת - יש מי שכתב, שימולו אותו בזמנו, בכפפות, בערכת מילה חד-פעמית, ומציצה בצינורית ובמוך [531].

חום עקב התייבשות - אם סיבת החום היא חיצונית, כגון יובש התינוק עקב מיעוט נוזלים, או חשיפה לסביבה חמה, שבעזרת מתן נוזלים החום נסוג, יש מי שכתב, שאין זה נחשב כמחלה [532]; ויש מי שכתב, שאף זה נחשב כמחלה [533].

בהגדרת דרגת החום - יש מי שכתב, שרק מ- °37.5 (צלסיוס) ומעלה יש להחשיב את התינוק כחולה [534]; ויש הסבורים, שאף פחות מזה נחשב כחום [535]. אכן, אם לדעת רופא אין התינוק חולה כלל, וחומו פחות מ- °38, אפילו אם הוא מעל °37.5, מותר למולו מיד [536]. ולכאורה זו שאלה רפואית, שצריכים הרופאים להכריע מה נחשב כחולה, כי אין מקור בחז"ל על מידות חום הנהוגות כיום. על פי המקובל בין רופאי היילודים, חום מתחת ל- °38 איננו נחשב כמצב חריג.

אם החום הוא מתחת ל- °38, ממתינים עד שיבריא, ומלים מיד; ואם החום הוא °38 ויותר, צריך להמתין שבעה ימים מיום שהבריא [537].

טיפול אנטיביוטי - תינוק שמקבל טיפול אנטיביוטי בגלל זיהום או חשד לזיהום, אך לפי כל הבדיקות הוכח שכבר הבריא, אלא שליתר בטחון ממשיכים לתת לו אנטיביוטיקה, יש אומרים, שיכולים להתחיל למנות את שבעת ימי ההבראה מגמר מחלתו, למרות שעדיין מקבל אנטיביוטיקה, בתנאי שהסכים הרופא שאין כבר בעיה רפואית; אבל במקרה שיש ספק שמא נשארה עוד בעיה רפואית, צריך להמתין שבעה ימים מגמר הטיפול המלא [538]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה צריך להמתין בספירת שבעת הימים אחרי גמר הטיפול באנטיביוטיקה [539].

מחלות בחילוף החומרים, היינו מחלות מטבוליות - יש שחסר ליילוד סוכר או סידן, ועקב כך מופיעים פירכוסים או רעידות, או שחסר לו ויטמין K, ועקב כך מופיעים דימומים. הפרעות אלו חולפות מהר עם מתן החומר החסר. אם הפרעה זו מתרחשת בתוך היממה הראשונה, ממילא יש שבעה ימים מההחלמה עד המילה, אבל אם זה קורה לאחר היממה הראשונה - יש לספור שבעה ימים מזמן התיקון המטבולי, שכן מדובר במחלת גוף כללית.

משקל היילוד - תינוק במשקל לידה נמוך, שלדעת הרופאים לא יוכל לעמוד במילה, צריך להמתין עד שיגיע למשקל הראוי. משהגיע למשקל הראוי - יש אומרים, שצריך להמתין שבעה ימים מעת הגיעו למשקל מתאים למילה [540]; ויש אומרים, שחיסרון משקל אין דינו כחולה, כי חולי וכחוש הם שני עניינים נפרדים, ומכיוון שחוסר משקל לא מוזכר בחז"ל, לכן בזה קובעים לפי מה שאומרים הרופאים, ולא צריך להמתין שבעה ימים, אלא ימולו מיד כשיגיע למשקל הראוי [541].

יש מי שכתב, שבתאומים יש להתייחס למשקל הלידה המקובל אצל תאומים, ולא להשוותו למשקל לידה של יילוד-יחיד, ולפיכך יש למול בזמנו תינוק מתאומים אף כשמשקלו נמוך בהשוואה ליילוד-יחיד [542].

במילה שלא בזמנה יש המקפידים שלא למול עד שהתינוק יהיה במשקל של 2700 גר' לפחות [543].

אכן, מבחינת הבנתנו הרפואית כיום, לא רק המשקל הוא הקובע, אלא חשוב ממנו הוא גיל ההריון של היילוד, היינו אם מדובר בפג או בתינוק בשל, ובעצם יש להתחשב הן בגורם המשקל והן בגיל ההריון, ולהתיר המילה רק בזמן ששני גורמים אלו מאפשרים ביצוע המילה במצב בטוח [544]. יתר על כן, מבחינה רפואית מקובל כיום שלמשקל כשלעצמו, ועל כל פנים כאשר מדובר בתינוק שמשקלו מעל 1.5 ק"ג, אין משמעות בהצלחת ניתוחים שונים, אלא המשתנים הקובעים הם מצבו הבריאותי הכללי של התינוק, גיל ההריון, וסוג הניתוח. אשר על כן, הינחה האיגוד האמריקאי של רופאי המשפחה להמתין עד שהתינוק הפג עונה על המדדים לשחרור מהפגיה לפני ביצוע ברית המילה. היינו, ההחלטה צריכה להיות אינדיבידואלית, לפי מצב בריאותו של התינוק, מבלי להתייחס למשקל קבוע ומוגדר כמדד להחלטה על ביצוע הברית. ואמנם יש מי שכתב, שאפילו תינוק שנולד בן ו' או בן ז' חודשים, אף על פי שהוא קטן ביותר, אם הוא בריא, מלים אותו בשמיני שלו, ואפילו בשבת, ואין דוחין אותו כלל [545]; ועוד יש מי שתמה על שנתפשט המנהג באיזה מקומות, שנולד לשביעי אין מלים אותו אלא רק אחרי שני חדשים, וראוי לכופו בכל מיני כפיות [546]. לאור זאת, ההחלטה מתי לבצע את המילה, כאשר השאלה היחידה היא משקלו של התינוק, נתונה להכרעה רפואית בכל מקרה לגופו.

חולשה וכאב - לא רק מחלות מוגדרות ומסויימות הן סיבה לדחיית הברית עד שיבריא, אלא גם מצב של חולשה, כאב וצער של התינוק הוא סיבה לדחיית הברית, אלא שאין צורך להמתין שבעה ימים לאחר הבראתו [547].

תינוק שהקיא כמה ימים - יש מי שכתב, שצריך להמתין שבעה ימים מעת שיתרפא [548].

חבלות שונות - יש מי שכתב, שאם חתך הטבור טרם נרפא לחלוטין, יש לדחות את הברית, אך דחו דבריו, שאם לא כן כמעט תתבטל מילה בזמנה, אבל אם יש ספק אחר במצב בריאותו של התינוק ניתן לצרף סימן זה, ולדחות את המילה [549].

מכה על גב היד או על גב הרגל - יש מי שכתב, שצריכים להמתין שבעה ימים מעת לעת מזמן ההבראה, כיוון שמחללים שבת על מכה כזו [550]; ויש מי שכתב, שאף על פי שלפי חז"ל זה מצב של סכנה [551], הרי בזמנינו אם הרופאים אומרים שאין כאן סכנה, מותר למול מיד [552].

תינוק שנשברה רגלו בלידה, ושמו לו גבס, והוא הולך ומתחזק כבריא, ואינו מרגיש יסורים, ולדעת הרופא אין מניעה למולו, יכולים למולו מיד כשיבריא, ואין צורך להמתין שבעה ימים [553].

תינוק שנולד בעזרת מלקחיים, ויש לו נפיחות בגולגולת, או שיש לו פציעות אחרות מחמת הלידה, מחכים עד שיבריא, ולא צריך להמתין שבעה ימים, בתנאי שהרופא יקבע שאין כאן חולי, ואין לתינוק צער מחמת מצבו, ושהמילה לא תזיק לו [554]; ויש מי שכתב, שאם אין לתינוק צער מחמת הנפיחות, היינו שאיננו בוכה כשנוגעים בו באותו אזור, מלים אותו בזמנו [555].

דין זה נכון גם בתינוק שיש לו שיתוק חלקי וזמני של גפה עליונה, שממתינים עד שיבריא, ומלים אותו מיד [556].

מחלות עינים - תינוק שיש לו כאב עינים מועט, דינו כחולה במחלת איבר, וממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא מלים אותו מיד [557]; ואם כאבו לו עיניו כאב גדול, הרי הוא כחולה בכל הגוף, וממתינים שבעה ימים מיום הבראתו [558].

תינוק שיש לו הפרשה מהעינים, אם ברור שאין זה זיהומי, ולא צומח חיידק ממנו, אין צורך לחכות שבעה ימים, אלא מלים אותו מיד לאחר הבראתו [559]; אבל אם לא ברור הדבר, דינו כחולה כל הגוף [560]. ויש מי שכתב, שגם אם מדובר בדלקת חיידקית, אם לדעת הרופא המצב טוב, ויש רק חולי מועט, אין צורך להמתין שבעה ימים [561]; ויש מי שכתב, שבדלקת חיצונית של העינים, כאשר התינוק במצב כללי טוב, ולא נראה שיש לו כאב, אין דוחים המילה כלל [562].

תינוק שצינור הדמעות סתום - יש מי שכתבו, שבין אם נפתח לבד, או על ידי ניתוח, צריכים לדחות הברית עד אחרי הריפוי [563], אבל אין צורך לחכות שבעה ימים [564]; ויש מי שכתב, שהכל תלוי אם יש לתינוק דלקת עקב החסימה בצינור הדמעות, אם לא היה לו דלקת, ואפילו מקבל טיפול תרופתי למניעת דלקת, צריך למול ביום השמיני, אבל אם כבר היתה דלקת עיניים, צריך לדחות את הברית [565].

יש מי שכתב, שתינוק שעיניו דומעות, אין למולו, ואפשר שצריך אף להמתין ז' ימים לאחר הפסקת הדמעת, ואם הרופאים אומרים שאין בזה סכנה, שומעים להם שלא צריך להמתין ז' ימים, אך לא שומעים להם למולו מיד, אלא ימתינו עד שיפסיק לדמוע [566].

יילוד שנולד מהול, ויש לו כאב עינים, אסור להטיף לו דם ברית עד שיבריא [567].

תינוק שנולד טריפה, היינו שסובל ממום או ממחלה, שבגללה לא יחיה י"ב חודש - יש אומרים, שאין לסכנו, ואין למולו בין בחול ובין בשבת [568]; יש אומרים, שמותר למולו בחול, אך לא בשבת [569]; ויש אומרים, שמותר למולו בין בחול ובין בשבת [570]. וכל זה הוא דווקא כשהתינוק במצב יציב מבחינת מחלתו, אבל אם יש חשש שביצוע הברית עלול להחמיר את מצבו של התינוק, אין למולו לעולם [571].

מחלות הגורמות לפיגור - תינוק שנולד עם ראש קטן מאד, או שנולד עם בעיה רפואית אחרת, שהרופאים מניחים שלעולם לא יהיה בר דעת, ומסכימים שאין בביצוע המילה משום סכנה - יש מי שכתב, שכיוון שלא יגיע הילד לעולם לכלל חיוב מצוות, אין חובה על האב למולו [572]; ויש אומרים, שמצות המילה היא על האב, ולא משנה כלל אם הבן יגיע לידי חיוב מצוות, אם לאו, ועל כן חייבים למולו בברכה, בין בחול ובין בשבת [573].

מומי לב - תינוק עם מום לב כחלוני, אסור למולו עד אחרי שיעבור ניתוח ויבריא, אבל אם אין תקווה שיתרפא ממחלתו, ולדעת הרופאים אין סכנה במילתו, מותר למולו בזמנו [574]; ויש מי שכתב, שראוי להמתין עד שיהיה בן שלושים יום, כדי לדעת שהוא בר קיימא [575].

תינוק שעבר צינתור לב בתוך שמונה ימים ללידתו, דינו ככל תינוק חולה לב שלא עשו לו צינתור, הואיל ולא רואים בו שום סיבוך [576].

מקורות והערות

[1] 'ונמלתם' (בראשית יז יא) תירגמו אונקלוס ויונתן 'ותגזרון'. וראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמט; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' קיד-קיח;
[2] שו"ת חת"ס שם. וכן תרגם אונקלוס 'ומל ה' אלקיך את לבבך' (דברים ל ו): 'ויעדי וכו' ית טפשות לבך';
[3] ראה בראשית רבה מו ד; ויקרא רבה כה ו;
[4] ראה מו"נ ח"ג פ"ח: 'ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש וכו', מפני שזה הלשון הקודש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים וכו'. וראה ברמב"ן עה"ת שמות ל יג;
[5] לפי סדר א-ב;
[6] מקוואות ח ג;
[7] נידה סו א;
[8] נגעים ו ז;
[9] יבמות ע א; סנהדרין סח ב;
[10] דברים כג ב;
[11] סוכה נב ב;
[12] מימי לא נסתכלתי במילה שלי - שבת קיח ב;
[13] ראה תוס' זבחים כב ב ד"ה ערל, שרש"י מפרש בכל מקום שהיינו מי שמתו אחיו מחמת מילה, ור"ת מפרש שמדובר במומר לערלות;
[14] שופטים יד ג; שמו"א יד ו; שמו"ב א כ; ישעיה נב א; ירמיה ט כה. וראה משנה נדרים לא ב. וראה רש"י יבמות עא א ד"ה בערלי ישראל, ובחי' רמב"ן ורשב"א יבמות שם, שגם בלשון תורה וגם בלשון בני אדם נקראים הגויים בשם ערלים;
[15] יבמות עא א; ע"ז כז א;
[16] רש"י עה"ת בראשית לד יד;
[17] ערל-לב - ויקרא כו מא, דברים י טז, ירמיה ד ד, ירמיה ט כה, יחזקאל מד ט; ערל-אוזן - ירמיה ו י; ערל-בשר - יחזקאל מד ז. וראה בראשית רבה מו ד, ויקרא רבה כה ו - ארבע ערלות הן: ערלת אוזן, ערלת פה, ערלת לב, וערלת גוף זכר. וראה שם ההוכחה, שברית מילה מקומה באיבר המין הזכרי; ובתנחומא, לך, טז - חמש ערלות הן, ארבע באדם, ואחת באילן;
[18] 'ומל ה' אלקיך את לבבך' - דברים ל ו;
[19] שמות ו יב;
[20] ויקרא יט כג;
[21] שבת קלה א. ומכאן השם הנפוץ בימינו - מוהל;
[22] שבת קל ב; ירושלמי שבת יט א. גם בדורות מאוחרים יותר נקראו המוהלים כן, כגון רבי יעקב הגוזר, ובנו רבי גרשום הגוזר, מחברי הספר כללי המילה;
[23] ע"ז כו ב; מנחות מב א; רש"י פסחים ז ב ד"ה נימא; רש"י ב"ב כא א ד"ה רופא; רש"י סנהדרין יז ב ד"ה רופא;
[24] שבת קלג ב. ראה גם רש"י ב"מ קט א ד"ה אומנא. אך ראה רש"י ב"מ צז א, שפירש שאומן הוא מקיז דם. וראה ביאור הגר"א חו"מ סי' שו סקכ"א, ששני הפירושים נכונים. ויש להעיר כי גירסת הבה"ג בשבת שם היא 'אסיא', במקום 'אומנא' לפי גירסתנו. וראה בקדמוניות היהודים ספר כ, ב, ד;
[25] בעיקר בפרק יט של מסכת שבת בבבלי ובירושלמי;
[26] רמב"ם, ספר אהבה, הל' מילה פרקים א-ג; טושו"ע או"ח סי' שלא, ויו"ד סי' רס-רסו;
[27] ספרם זה הובא לדפוס על ידי יעקב גלסברג, שו"ב ומוהל בברלין, בספרו זכרון ברית לראשונים, ברלין תרנב/ 1892;
[28] ראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג עמ' 362 ואילך, רשימה ביבליוגרפית של 50 ספרים. לרשימה הנ"ל יש להוסיף ספרים שראו אור לאחר פרסומה: א. רייך, ברית דוד, תשמ"א; י.ד. ויסברג, אוצר הברית, אנציקלופדיה לעניני מילה, ג"ח, תשמ"ו, תשנ"א, תשס"ב; י.ב. גולדברגר, ברית כרותה לשפתים, בענין מציצה בפה, תשנ"א; א. קאהן, ברית אברהם הכהן, הלכות ומנהגי ברית, תשנ"ד;
[29] אכן, מעניין לציין את דברי בעל זכרון ברית לראשונים, שכתב: "יש מצוות שונות, אשר זכו לשם, עד כי אין קץ לחיבורים אשר נדפסו אודותם וכו', ועל עניין מצות מילה וכו', נדפסו רק ספרים מעטי הערך וכו'. ומביא שם מס' שומר הברית שכתב, "שבעניין מצות מילה, אשר הוא יתד נאמן תקוע בלב אמונת ישראל, וחיי אדם תלוי עליו, לא דברו דבר בהרחבה, רק בקיצור נמרץ היו נהגים בו". וראה בהקדמה לספר אות ברית, שמואל כהן, נד' תרסג, "שהספרות על דבר המילה עשירה ועניה, עשירה בשפות העמים, ועניה בשפתנו הקדושה, ומלבד הספרות הרבנית אין לנו אף ספר אחד על דבר המילה, אשר יש לו ערך מדעי". אכן, כאמור לעיל, היתה עובדה זו נכונה בעבר, אך אין היא נכונה עוד בימינו;
[30] משנה נדרים לב א; ירושלמי שם ג ט. וראה באריכות בתו"ש שמות פכ"ד אות פ. וכתב בשבלי הלקט הל' מילה, ש'ברית' היא תריב, והמצווה עצמה הרי תרי"ג. וראה עוד בעקדת יצחק בראשית יז ט;
[31] שו"ע יו"ד רס א;
[32] מכילתא פר' בא, הובא ברש"י שמות יב ו;
[33] וראה במדרש הגדול, הובא בתו"ש בראשית פי"ז אות ג, שאמר הקב"ה לאברהם, אם מקבל אתה עליך ברית מילה מוטב, ואם לאו, אני אומר לעולם די, ויחזור לתוהו ובוהו. וראה עוד בתו"ש בראשית פי"ז אות קמח;
[34] וראה בתו"ש בראשית פי"ז אות טו;
[35] כל המאמרים האלו בנדרים לא ב-לב א; רמב"ם מילה ג ח-ט;
[36] תנחומא וירא ו;
[37] פרקי דר' אליעזר פכ"ט;
[38] נגעים ז ח;
[39] בראשית רבה מו ט;
[40] בראשית רבה מו ז. וראה במנורת המאור (אלנקוה) ח"ג עמ' תעה; תו"ש בראשית פי"ז אות' נד-נו;
[41] אגדת בראשית, יז. וראה בס' העיקרים מאמר ד פמ"ה. וראה בפירוש הרמב"ן על שיר השירים ח יג, שבעקבות המשיח, כאשר הדור כולו יהיה חייב, ותשתכח תורה מישראל, ותרבה החוצפה והעזות, לא ישאר בידם רק זכות המילה. וראה רמב"ן בראשית טו יח, שבזכות המילה ינחלו את הארץ לעתיד לבא;
[42] מנחות מג ב. וראה בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' יא, וסי' קפג;
[43] ירושלמי נדרים ג יד. וראה עוד בתנחומא, לך, טז, ובתנחומא-ישן, וישב, ח;
[44] תנחומא, לך-לך, כ; תנחומא, תזריע, ה; מדרש שוחר טוב, תהלים, ו;
[45] בראשית רבה מח ז. וראה עוד בכד הקמח ע' מילה; זכר דוד מאמר א פ"ג;
[46] תנחומא צו יד;
[47] אבות ג יא; סנהדרין צט א;
[48] שמות רבה לח י; ויקרא רבה כא ו;
[49] ירושלמי יומא ז ג;
[50] פסיקתא רבא כד ד;
[51] תנחומא משפטים ה. וראה במטה משה ח"ז פ"א;
[52] זוהר, פר' פקודי דרנ"ה;
[53] מכילתא דר"י מס' דבחודש פ"ו; וראה שבת קל א. וראה גרים א א, שבין יתר ההפחדות למי שבא להתגייר, אומרים לו שנהרגים על המילה, וראה בתורת הגר לאאמו"ר שם אות ה;
[54] בראשית רבה נט יא. היינו שאברהם השביע את אליעזר באומרו לו: 'שים נא ידך תחת ירכי' (בראשית כד ב). וראה תו"ש בראשית פכ"ד אות לט בגירסאות שונות ובפירוש המאמר. וראה רש"י עה"פ שם, וכן פירש"י שבועות לח ב ד"ה לאתפוסי. וראה עוד מאמרים ממקורות שונים על חשיבות המילה: זכרון ברית לראשונים, ח"ג סי' א; משך חכמה ויקרא טז ג; ספר הברית, בפתיחה, ובסי' רס אות סב; ברית עולם ח"ה פ"י; אוצר הברית ח"א פ"ז; א. שטינברג, תחומין, ב, תשמ"א, עמ' 306 ואילך; הנ"ל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 356 ואילך;
[55] בראשית יז ט-יד; רמב"ם איסורי ביאה יג א; ספר העיקרים מאמר ד פמ"ה;
[56] מנחות מג ב; שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' יא; אברבנאל בראשית יז ט;
[57] כוזרי, מאמר ראשון, קטו;
[58] רד"ק בראשית יז ט;
[59] מדרש שכל טוב, בראשית יז יב; מו"נ ג מט, הטעם השני; אברבנאל בראשית יז ט; ס' החינוך, מ' ב; דרך פיקודיך, מצות מילה; כד הקמח, ע' מילה. וראה במגדול עוז, נחל הראשון;
[60] בראשית יז א-ב, וברש"י שם; תוספתא נדרים ב ו; תנחומא ישן, לך-לך, כה; בראשית רבה יא ז; שם מו ז;
[61] תנחומא תזריע ב;
[62] ב"ר יא ז; פסיקתא רבתי פכ"ג;
[63] זוהר פר' לך-לך; תנחומא וירא ו; רבנו בחיי בראשית יז א. וראה בתו"ש בראשית פי"ז אות כא, ובס' אוצר הברית ח"א פ"ז. וראה רמ"א יו"ד רסה יא, שהסנדק הוא כמקטיר קטורת;
[64] פילון האלכסנדרוני, על דבר המילה; מו"נ ח"ג פמ"ט; אברבנאל בראשית יז ט; רלב"ג, סוף פר' שמיני; אלה המצוות למהר"ם חאגיז, מצות מילה; מנורת המאור נר ג כלל ראשון. וראה עוד טעמים למצות המילה על פי תורת הנסתר בס' דרך פיקודיך, מ"ע ב, חלק המחשבה. וראה בזכרון ברית לראשונים ח"ג סי' ו. אך ראה בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנג, שדחה שיטה זו;
[65] ראה להלן פירוט הנימוקים הרפואיים לתועלת בביצוע המילה. אכן יש להדגיש, כי בעבר נאמרו הרבה טעמים רפואיים, שכיום ידוע כי אין להם שחר מבחינה מדעית;
[66] וראה בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנג, שדחה הנימוקים הרפואיים למילה;
[67] ראה אברבנאל ויקרא יא יג; מלבי"ם בראשית ג ג;
[68] יחזקאל מז יב. ראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 361;
[69] בראשית רבה מד א; ויקרא רבה יג ג; תנחומא, שמיני, ז; תנחומא, תזריע, ה. וראה א"ע עה"ת בראשית יז א - 'והיה תמים', שלא תשאל למה מילה. וראה בכוזרי, מאמר שלישי, ז, שמצות המילה רחוקה מן ההגיון, ואין לה כל מבוא לחוקה החברתית. וראה עוד שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנג; מנורת המאור נר ג, פ"א ח"א. וראה עוד בהרחבה על טעמי מצות מילה במוריה, שנה ה, אדר-ניסן, עמ' סו ואילך, תשל"ד; שם, שם, טבת תשל"ה, עמ' עב ואילך. וראה עוד בס' אוצרות הראי"ה ח"ב עמ' 504;
[70] נידה לא ב, ופירש"י שם ד"ה שלא יהיו. וראה בשו"ת גינת ורדים חאו"ח כלל אסי' כה, שכתב שזו דרשה גמורה, כי מה עניין להסמיך דין מילה עם דין נידה. וראה תנחומא ריש פר' תצוה - קטן נימול לשמונה, מה טעם, כשם שנימול יצחק אבינו. וראה מה שכתב על כך בילקוט יוסף, שובע שמחות ח"ב הל' מילה פ"ג סק"א. אמנם טעם זה נכון רק לזמן התורה, כאשר התקיים דין של דם טוהר של יולדת, אבל בזמן הזה אין יתרון ליום השמיני על הימים שלפניו, שכן אם תראה דם גם בימי הטוהר - הרי היא טמאה, וראה תו"ת ויקרא פי"ב אות כב;
[71] דברים רבה ו א;
[72] מו"נ ח"ב פמ"ט. וראה בתו"ת שם;
[73] ראה להלן. וראה עוד נימוקים לבחירת התורה את היום השמיני למילה: מכילתא דרשב"י שמות לא יז; ויקרא רבה כז י; עקדת יצחק בראשית פי"ז שער יח; אורחות חיים, הל' מילה; רבנו בחיי בראשית יז ט; מהר"ל מפראג, תפארת ישראל פרקים א-ב; כלי יקר ורש"ר הירש עה"פ;
[74] בראשית יז י;
[75] בספרות המקצועית המודרנית תואר מקרה בודד של גבר בן 29 שנה, שביצע מילה עצמית - ראה י. טלמון, הרפואה קכז:230, 1994;
[76] שמות רבה א י; רמב"ם איסורי ביאה יג ב. וראה בחידושי חת"ס שבת קלה א;
[77] שמות רבה יט ה; במדבר רבה ג ו; שם טו יב; תנחומא בהעלותך ח; רמב"ם איסורי ביאה יג ב;
[78] רמב"ן יבמות מו א; מ"מ איסורי ביאה שם;
[79] שמות רבה א י. וכפי שנאמר ביהושע ה ה, שהיוצאים ממצרים היו נימולים;
[80] יבמות עא ב, ובתוס' יבמות עא ב ד"ה מאי טעמא;
[81] ילקוט שמעוני, יהושע, רמז שו; פרקי דר"א פכ"ט. וכן הביאו תוס' יבמות שם גם ממגילת סתרים של רבנו נסים;
[82] חשמונאים א, א מח;
[83] ראה משנה שבת יט א; ר"ה יט א; תענית יח א;
[84] ר"ה יט א; תענית יח א; מעילה יז א. וראה באריכות על ההיסטוריה של גזירות המלכויות נגד מצות מילה בס' זכרון ברית לראשונים, ח"ג סי' ג; אות ברית, עמ' 23-19; אנציקלופדיה העברית, כרך כג, ע' מילה;
[85] וראה בפירוש רבנו בחיי בראשית כה כח, מה שכתב בנידון. וראה להלן;
[86] סנהדרין לח ב;
[87] סנהדרין מד א;
[88] ויקרא רבה יט ו; דברים רבה (ליברמן), פר' ואתחנן, פ"א; תנחומא, לך-לך, כ;
[89] חשמונאים א, א טו;
[90] ראה בספרו של פרויס בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 246;
[91] ניתוחים כאלו תוארו בספרות הרפואית של אותם ימים. וראה עוד בספרו של פרויס, עמ' 242;
[92] ראה בקדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו, ספר יב ה, א;
[93] אבות ג יא; ירושלמי פאה א א; יבמות עב א; סנהדרין צט א; תדב"א רבה פכ"ו; רמב"ם תשובה ג ו;
[94] יבמות עב א. ובעניין חיוב מילה במשוך - ראה בשו"ת שאגת אריה סי' נה; מנ"ח מ' רפב. וראה במפענח צפונות פ"ה סי' יח, מחלוקת בהגדרת המשוך, אם הוא הופך להיות ערל, ואינו אוכל בתרומה וכיוצ"ב, או שרק מבטל מצות מילה, ודינו כמומר, אבל אין עליו שם ערל;
[95] ראה באריכות על גזירה זו של 'מהרסיך ומחרביך ממך יצאו' (ישעיה מט יז) בספר אות ברית, עמ' 39-34. וראה גם בשו"ת בנין ציון ח"ג סי' נט;
[96] ראה צימלס, עמ' 164-163; אנציקלופדיה יודאיקה (אנגלית), כרך 5, עמ' 570 ואילך;
[97] ראה Walter G and Streimer J, Br J Psychiatry 156:125, 1990; Anonymous, BMJ 309:676, 1994;
[98] בג"ץ 578/98 עמ' נגד חיתוכים באברי מין בתינוקות נ' שר הבריאות ואח' (לא פורסם);
[99] ע"ז כו ב;
[100] ראה חולין מט א. וראה פרויס עמ' 248, שאין הסבר רפואי לתולעת המיוחדת הזו, שמצריכה מילה מטעמים רפואיים;
[101] בראשית רבה מו יא;
[102] ראה קידושין ל ב; ע"ז י ב; וראה בס' אוצר לעזי רש"י (1359);
[103] בראשית לד כד;
[104] ראה על אלו באנציקלופדיה עברית, כרך כג, ע' מילה, עמ' 191. וראה עוד בדעת מקרא, שופטים פי"ד הע' 6, שהירודוטוס מדווח על מילה אצל המצרים והסורים;
[105] ראה אנציקלופדיה עברית, שם, 195;
[106] י. בליקשטיין, הרפואה קלד:455, 1998;
[107] ע. עסלי ואח', הרפואה, קיב:461, 1992; ע. עסלי ואח', הרפואה קכב:131, 1992. וראה במאמרים אלו על הסיבוכים במילת נשים;
[108] ע. עסלי ואח', הרפואה, קיב:461, 1992;
[109] כמו שכתב רבי גרשום הגוזר: 'וכן ציווה רבינו יעקב הגוזר וכו', וכמה פעמים הזהיר לתלמידיו על זה'. וראה בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' סא, שבוונציה היה מוהל שקיבל שכר מהקהילה ללמד מתלמדים למילה, וכן קיבל שכר מהתלמידים הללו. וראה עוד בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנא;
[110] ש. וולפיש ואח', הרפואה קכו:119, 1994;
[111] ראה בס' אות ברית, עמ' 156-147;
[112] 'כי עליך הרגנו כל היום' (תהלים מד כג), זו מילה שניתנה בשמיני - גיטין נז ב, וראה ברש"י ומהרש"א שם, שיש סכנת מיתה במילה; ובשהש"ר ז ה - כמה תינוקות הנימולים ומתים תחת ידיה; ובתנחומא, לך-לך, טז - מילה סכנת נפש היא, לפיכך הותר לרפואתה בשבת;
[113] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמה. אמנם ראה לעיל, שעל פי הנתונים הסטטיסטיים התמותה בגין ביצוע מילה היא אפסית גם אצל הגויים, המבצעים מילה בגלל סיבות שאינן קשורות בקיום מצווה, וי"ל;
[114] וראה מו"נ ח"ג פמ"ט; אברבנאל בראשית יז ט; רלב"ג, סוף פר' שמיני - שלדעתם מטרת המילה היא להחליש את התאווה המינית;
[115] שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' יא, וסי' קפג; שו"ת בית הלוי ח"ב סי' מז; שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' ל; תו"ש בראשית פי"ז אות קא;
[116] שו"ת צפנת פענח סי' קנב;
[117] ראה במפענח צפונות פ"ו סי' כד, על פי מקורות שונים בצפנת פענח, וראה שם נ"מ בזה. וראה עוד בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג;
[118] שו"ת בית הלוי ח"ב סי' מז אות ד;
[119] הרב מ.צ. נריה, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 275 ואילך;
[120] שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כב. וראה עוד בס' מנחת אשר, בראשית, סי' יג;
[121] בראשית יז י-יד;
[122] ב"י יו"ד סי' רסד;
[123] ב"י שם; חכמת אדם קמט יד;
[124] כפי הכרעת חכמת אדם, בבינת אדם כלל קמט; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רנא;
[125] כפי הכרעת שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' קיד-קיח; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמח-רמט;
[126] ראה שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' לו; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח סק"א, ושם ח"י סי' קע; ספר הברית סי' רסד סקפ"ה;
[127] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמה; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' נא. וראה עוד בגדרי מחלוקת זו - תרומת הדשן סי' רסד; פרישה יו"ד שם; בכור שור שבת קלג ב; ט"ז אבהע"ז סי' ה סק"ב; ש"ך יו"ד סי' רסד סק"ט; פת"ש יו"ד רסד סקי"ג, בשם חמודי דניאל; שו"ת צמח צדק סי' קא-קב; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמה; שו"ת בנין ציון סי' פו; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' פ; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כז, וח"ה סי' נג; דבר אברהם ח"א סי' כז אות ב; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיז; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חיו"ד סי' נו; שו"ת דעת כהן סי' קלט; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכ;
[128] ציפורה אשת משה השתמשה בצור - שמות ד כה; יהושע השתמש בחרבות צורים - יהושע ה ב, והיינו אבנים חדות וקשות (ראה בראשית רבה לא ח, גלבין דטינרי);
[129] קנה הוא צמח הגדל ליד נחלים ומקווי מים, ושייך למשפחת הדגניים. עלי הקנה הם משוננים וחדים, ויכולים לשמש לחיתוך;
[130] חולין טז ב;
[131] בטעם הדבר ראה בלבוש יו"ד רסד ב; פרישה שם סק"ז; שו"ת חמדת צבי ח"ד סי' מז אות ג-ד; שו"ת אבן ישראל ח"ז סי' לו אות יא. וראה עוד מקורות לחובה למול בברזל בתו"ש שמות פ"ד אות קנג;
[132] רמב"ם מילה ב א; טושו"ע יו"ד רסד ב. והרמז לזה מיהושע ה ב 'חרבות צרים', והתרגום אזמלין חריפין (כן כתב בחידושי החת"ס שבת דקל"ד; שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; ערוה"ש יו"ד רסד טו). וראה עוד בתו"ש בראשית פכ"ב אות קיד;
[133] וראה מאמרו של א. דסברג, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 295;
[134] שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס. וראה בערוה"ש יו"ד רסד טו;
[135] שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קמ אות ב; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כד אות ב;
[136] הגרא"ד הורביץ, הובאו דבריו בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פט;
[137] שו"ת מנחת יצחק שם. וראה עוד במאמר ש. וולפיש, י. וולפיש, הרפואה קכו:383, 1993;
[138] הרב מ.ח. לאו, בס' עטרת שלמה, ח"א עמ' קמג ואילך;
[139] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צז אות יז; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ג עמ' קכג הע' ט. וראה עוד בחוב' אסיא, נו, תשנ"ו, עמ' 10 ואילך; חוב' אסיא, נז-נח, תשנ"ז, עמ' 208-207; חוב' אסיא, נט-ס, תשנ"ז, עמ' 200-199; ש.י. וינגורט, תחומין, כב, תשס"ב, עמ' 521 ואילך;
[140] שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קלב;
[141] טעמי המנהגים קה ב; דרך פיקודיך, מ"ע ב סי' ל;
[142] תהלים קמט ו;
[143] שו"ת מהרי"ל סי' פה; מנהגי מהרי"ל, הל' מילה; פחד יצחק, ע' מוהל(ז);
[144] ראה על ערכה כזו במאמרו של א. דסברג, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 295;
[145] כגון מגן גומקו, מגן ברונשטיין, מגן לעף, ועוד. וראה על מגינים שונים בס' אוצר הברית ח"ג עמ' רסה ואילך;
[146] ראה להלן. וראה כתבי הגרי"י וויינברג, ח"א סי' ט;
[147] ראה - שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פא אות א; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כד אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט, ומביא לאיסור גם בשם הגרי"א הרצוג, והגרצ"פ פרנק; שם, ח"י סי' לח; שאילת ישורון ח"א עמ' נ; דת והלכה, סי' ב, ושו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תרא; ספר הברית, ליקוטי הלכות, סי' רסד סקע"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קלה; שם ח"ח סי' ריח; שו"ת באר משה ח"ב סי' עב-עט. אגודת הרבנים של ארה"ב וקנדה פירסמה איסור על השימוש בגומקו ביום יב טבת תשי"א - ראה הפרדס, כה(5), שבט תשי"א, עמ' לא ואילך, ש. גרסטנפלד, הפרדס, כט, ניסן תשט"ו, עמ' יד ואילך; וכן היתה הוראת הרבנות הראשית, כפי שנמסרה בכנס מוהלים בחודש שבט תש"ן, ופורסמה בשו"ת במראה הבזק, ח"א, סי' כג, שאין להשתמש במגן קלמפ כדוגמת מגן ברונשטיין, או גומקא קלמפ, או כל קלמפ אחר שנסגר, לשם עשיית ברית מילה. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' סח, נוסח האיסור נגד מגן קלעמפ מאת הבד"צ;
[148] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קיט; שם ח"ג סי' צח-צט. וכתב שם, שאינו הולך לברית, שמוהלים שם באיזה מכשיר;
[149] הגר"י אברמסקי, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' סח;
[150] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט סק"ו. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' לח, בהסבר האיסורים הכרוכים בשימוש במגן. ויש לציין, כי כל מוהל מוסמך מטעם הרבנות הראשית לישראל חותם על הצהרה, בה הוא מתחייב שלא להשתמש במכשיר כזה;
[151] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' נב;
[152] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' רסד סק"ג;
[153] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ריח;
[154] ירושלמי שבת יט ב, ויבמות ח א. וראה רד"ק על יהושע פ"ה סוף פסוק ב;
[155] ראה במדבר רבה יא ג - משה מוהל, ואהרן פורע, ויהושע משקה;
[156] בבלי יבמות עא ב. וראה תוס' יבמות שם ד"ה לא, שמצות פריעה היא הלכה למשה מסיני, ואסמכה יהושע אקרא;
[157] רב האי גאון בשו"ת הגאונים שערי צדק ח"ג שער ה סי' ו; ערוך, ע' פרע; רש"י שבת קלז ב ד"ה פרע; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כב. והוא מלשון גדל פרע שער ראשו - במדבר ו ה; ופרע את ראש האשה - במדבר ה יח; ופרע לא ישלחו - יחזקאל מד כ;
[158] פיהמ"ש לרמב"ם שבת יט ב; ר"ח שבת קלז ב; ס' האשכול הל' מילה, עמ' קכב; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' צז; ס' המנהיג הל' מילה סי' קכט; פרי האדמה הל' מילה ב ב; שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קעב;
[159] כללי המילה לר"י גוזר, הובא בס' זכרון ברית לראשונים, עמ' 19. וראה באריכות בשו"ת אור המאיר ח"א סי' נח;
[160] פריעה בציפורניים מוזכרת לראשונה במדרש שוחר טוב תהלים לה י, ובילקוט שמעוני, תהלים, רמז תשכג, ומובאת להלכה ברמב"ם מילה ב ב; ספר האשכול ח"ב עמ' 122; מגן אבות למאירי, הענין הי"ד, שהוא תקנת הגאונים; כללי המילה לר"י הגוזר, עמ' 19 ואילך. וראה עוד ברמ"א יו"ד שצג ג; שו"ת אור המאיר ח"א סי' נח; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כב; ספר הברית סי' רסד בביאור הלכה עמ' רו ואילך; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמח אות ג;
[161] נחל הברית, סי' לב; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' ק. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רכ;
[162] דבר זה הונהג על ידי הקהילה היהודית בצרפת מטעמים היגייניים - ראה זכרון ברית לראשונים, ח"ג חלק המילואים סי' ב; סידור בית יעקב, אות ברית הל' מילה סקס"א, ומגדל עוז ברכה עליונה, נחל תשיעי סוף אות ה; שו"ת בנין ציון סי' פח; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' פא;
[163] ראה לעיל. ובשו"ת בנין ציון סי' פח כתב, שאולי הוא הלכה למשה מסיני;
[164] זכרון ברית לראשונים ח"ג חלק המילואים סי' ב; שו"ת בנין ציון סי' פח; שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; שו"ת אור המאיר ח"א סי' נח; שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' פא; אות חיים ושלום סי' רסד סקי"א; ערוה"ש יו"ד רסד יט; שו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד סי' מה; שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צ, אות א, ושם ח"ט סי' ק; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסד סק"ב; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קלג; שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קעב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט; שו"ת חמדת צבי ח"ד סי' מט;
[165] שו"ת בנין ציון שם; שו"ת מלמד להועיל שם; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות יב; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סוסי' כב;
[166] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה סקי"ב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסד סק"ב; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה, וכתב שם, שכך נוהגים רוב המוהלים; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כב. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' נג. וכן משמע מתשובת רב האי גאון בשו"ת הגאונים שערי צדק ח"ג שער ה סי' ו; ס' שולחן גבוה סי' רסד סכ"ז; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמ;
[167] במראה הבזק, ח"ג עמ' 197. וראה בספר הברית סי' רסד ליקוטי הלכות סקע"ז;
[168] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צ, אות א; שו"ת חסד יהושע ח"ג סי' יט;
[169] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסד סק"ב; יחוה דעת ח"ו סי' נג; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמח אות ג, וכתב שם, שהדבר נכון בפרט אם מורחים קודם ואזלין. ובדיני פריעה בשבת בכלל - ראה בס' אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ז;
[170] שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קס וסי' קסג;
[171] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמח אות ד;
[172] שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס;
[173] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה סקי"ב; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח אות ג. ובעצם הדין של מל ולא פרע כאילו לא מל נחלקו הפוסקים אם הוא דווקא בקטן ולא בגדול, או לא שנא - ראה אות ברית סי' רסד סק"ז, ומנ"ח מ' ב; וכן נחלקו הפוסקים אם יש חיוב כרת כל זמן שלא פרע, או שהוא חיוב לביצוע הפריעה אבל אין בו איסור כרת - ראה אות ברית סי' רסד סק"ו; שו"ת מחנה חיים סי' קג;
[174] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קצא סק"א;
[175] רמב"ם מילה ב ב; טושו"ע יו"ד רסד ג. ויש להביא ראיה מירושלמי שבת יט ב, שמילה ופריעה הן שתי מצוות נפרדות, וכן משמע יבמות עא ב, שאברהם נצטווה רק על המילה, ויהושע נצטווה בנוסף לכך גם על הפריעה. וראה מאמרו של ס. נמיר, תחומין, כא, תשס"א, עמ' 124 ואילך;
[176] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמ;
[177] רב האי גאון, הובא בשו"ת הגאונים שערי צדק ח"ג שער ה סי' ו, ובאוצר הגאונים לב"מ לוין, שבת, עמ' 134, ובס' הברית עמ' רז סק"ב. וראה בשו"ת מהר"ץ חיות סי' ס;
[178] שולחן גבוה סי' רסד סכ"ז; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה, וחיו"ד ח"ג סי' צח. והוכיח גם מירושלמי שבת יט ו, שבזמנם היו עושים לכתחילה חיתוך הערלה וחיתוך עור הפריעה בבת אחת;
[179] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' ק; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קלג, וסי' קלד סק"ב; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כב; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' רצה;
[180] שו"ת בנין צבי ח"א סי' נ; שו"ת שבט הלוי, שם;
[181] שו"ת שאגת אריה סי' נד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה; שו"ת יביע אומר שם;
[182] ש"ך יו"ד סי' רסד סק"ג; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסד סק"ד;
[183] שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קלב; שם ח"ד סי' קלג;
[184] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה, ושם ח"ד סי' מ אות א;
[185] ס' יראים סי' יט; כנה"ג יו"ד סי' רסד בהגה"ט אות ה;
[186] יש"ש יבמות פ"ח סי' ג. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רכא אות ג, שכך היא ההלכה;
[187] ס' הברית, ליקוטי הלכות יו"ד סי' רסד אות צ, בשם מלחמת הארי;
[188] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות יב; שו"ת שבט הלוי שם;
[189] שבת קלג ב; רמב"ם מילה ב ב; טושו"ע יו"ד רסד ג;
[190] לבוש יו"ד סי' רסו ב; שו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' רנח; שו"ת בנין ציון סי' כג-כד; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמח; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלח; ברית אבות, סי' יא; שו"ת אדמת קודש חאו"ח סי' ז; שו"ת לבוש מרדכי סי' ל; שו"ת צפנת פענח סי' קנב; הגרי"ל דיסקין, הובאו דבריו בשו"ת בית נאמן סי' כב, ובשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפח; מלבושי יו"ט יום-טוב, סוף ח"א וסוף ח"ב; שו"ת באר משה ח"ב סי' עד-עה. וכן על פי הקבלה, המציצה היא חלק ממצות מילה - ראה בשו"ת באר משה שם; ס' אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ח סק"ג. וראה באריכות בשד"ח מערכת מילה, קונט' המציצה. וראה עוד בס' ברית כרותה לשפתים פ"ג;
[191] תפא"י שבת פי"ט בועז א; שו"ת אמרי אש ח"א סי' יח; דרך פיקודיך חלק הדיבור אות ד; ישועות יעקב או"ח סי' שלא; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ד סי' ז; קצוה"ח סי' שפב סק"ב; שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; חכמת אדם קמט יד; שו"ת דעת כהן סי' קמ; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פד. וראה בשו"ת דעת כהן סי' נה, שאמנם המציצה נתקנה משום סכנה, אבל מכיוון שיצאה מפי חז"ל - נתפשט כבר למצווה;
[192] הרמב"ם שם;
[193] זוכר הברית סי' יג ס"י, בשם כללי המילה לר"י הגוזר;
[194] תפא"י שבת פי"ט בועז א; שו"ת יד אלעזר סי' נה;
[195] מ. הלפרין, ספר רפאל, תש"ס, עמ' קסא ואילך;
[196] ראה שו"ת בנין ציון סי' כג;
[197] תניא רבתי לרבנו יחיאל, עניין מילה, סי' צו; שבלי הלקט הל' מילה סי' ח; ספר העיטור שער ג, הל' מילה ח"ד; מחזור ויטרי הל' מילה סי' תקה; אבודרהם הל' ברכות ריש שער ט; רמ"א יו"ד רסה א; ר' יעקב הגוזר בכללי המילה, הובא בזכרון ברית לראשונים, עמ' 20. וראה באריכות בשד"ח מערכת מילה, קונט' המציצה. וראה בשו"ת באר משה ח"ב סי' פ, שהביא דברי הגאונים ר' יצחק אלחנן ספקטור, ר' חיים עוזר גרודזנסקי, ור' אליעזר סילבר, שבמקומותיהם נהגו כל החרדים למצוץ בפה דווקא. וראה עוד מקורות על מציצה בפה בס' ברית כרותה לשפתים פ"ד;
[198] שו"ת ומצור דבש חיו"ד סי' יח; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ריד אות ד; ילקוט יוסף, שובע שמחות ח"ב הל' מילה פ"ו סק"א;
[199] ראה הרפואה והיהדות, עמ' 242. וראה עוד בס' אות ברית, עמ' 179 ואילך, שקיבץ דעות רופאים בזמנו שהתנגדו למציצה בפה. וראה עוד בנידון בס' ברית כרותה לשפתים פ"ה. ולעומתם ראה שם פ"ז ופי"א, דעות רופאים שלא רק שאין סכנה במציצה, אלא שיש לה יתרון, ודברים אלו צ"ע במציאות;
[200] ראה שו"ת מטה לוי ח"ב סי' ס, על האיסור שהוטל בגרמניה בשנת תרמח/ 1888. וראה בס' אוצר הברית, ח"ד נספח א, על מלחמת המציצה לאורך השנים;
[201] ראה שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב;
[202] שו"ת דעת כהן, שם. וראה עוד בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנב, וחיו"ד סי' רמד; שו"ת שמש מרפא סי' נד-נה;
[203] שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' פז;
[204] שו"ת בנין ציון סי' כג-כד; שו"ת האלף לך שלמה ח"ב סי' רסב; שו"ת ובחרת בחיים סי' כט; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צח; שו"ת מטה לוי ח"ב סי' ס; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנב, וחיו"ד סי' רמד; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רנח; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלח; שו"ת מנחת אלעזר ח"ו סי' כז; אות שלום סי' רסד אות יב; ערוה"ש יו"ד רסד יט; תפא"י שבת פי"ט מ"א, בועז סי' א; נחלת צבי לרש"ר הירש, כרך ב, 1932, עמ' 192; שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חיו"ד סי' מד; שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צא, וח"ט סי' צז-צח; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קל-קלא, ושם ח"ח סי' צ ד"ה פורעין; שו"ת קנין תורה בהלכה ח"א סי' צח; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפח; שו"ת באר משה ח"ב סי' עד-עה. ובעיקר ראה שד"ח קונטרס המציצה, שמקדיש עשרות עמודים להצדקת מנהג המציצה בפה, ומביא הצהרת מחאה נגד כל חידוש בדרכי המציצה בחתימת למעלה מ- 250 רבנים מאוסטריה-הונגריה בשנת תר"ס/ 1900; שד"ח מערכת מילה, קונטרס המציצה פ"ג סי' ח; ובסוף הקונטרס מביא אזהרה גדולה, שנדפסה בירושלים בשנת תרס"א/ 1901, וחתומה על ידי הרבנים הגאונים יעקב שאול אלישר, שמואל סלנט, ושניאור זלמן לאדיער, שאסרו המציצה במכשיר, והצריכו בפה דווקא. וראה בנידון בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צא. וראה עוד בס' ברית כרותה לשפתים פ"י;
[205] ראה שו"ת דבר שמואל סי' צח, הובאו דבריו בשע"ת או"ח סי' תריב סק"ז, ששלל מנהג זה, אך מכל מקום הרבה מוהלים נוהגים כך. וראה בשו"ת עולת יצחק ח"ב סי' קלט בעניין חיטוי הפה במשקה בברית מילה הנעשית ביום-הכיפורים;
[206] ראה שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב. וראה מכתבו של החת"ס בהע' להלן;
[207] שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פד. וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה חיו"ד סי' מד, שהביא דברי הגרצ"י קוק, שכתב בשיטת אביו הראי"ה, שהתיר מציצה בשפופרת רק במקום חשש סכנה ומחלה, ואף זאת לא התיר בירושלים. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח אות ב, ושם ח"י סי' קסח אות א, שכתב וז"ל: בדידי הוי עובדא פה זכרון מאיר, שהייתי יחד על כניסת ברית עם גאון ישראל החזון איש זי"ע, וראה והרגיש שאני מקפיד מאד על מציצה בפה, ואמר לי בלשון קדשו, הנה אצלכם שעדיין לא נפרצה הפירצה לעשות בכלי, תעמדו ותלחמו על זה לעשות בפה דווקא, אבל אצלנו (כך אמר החזון איש זי"ע) לצערינו כבר אנו עומדים אחרי הפירצה הזו, עכ"ל;
[208] שד"ח קונטרס המציצה חי"ב פ"א סי' יא, ופ"ב סי' יח; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנב; שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' פז; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צח; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' צז; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' נג, וח"ג סי' קז; ההלכה במשפחה פ"כ ס"ג. וראה בס' דם ברית, שהרב נתן אדלר, הרב הראשי של אנגליה, שינה בדרך המציצה, בגלל משפט שהתנהל נגד מוהל שגרם לזיהום של תינוק. וראה בס' ההלכה במשפחה פ"כ הע' 9, בשם הגרי"ז מבריסק, שפעם היתה בעיר בריסק סכנת שחפת, והתירו למצוץ בכלי. בכתב העת כוכבי יצחק, ח"א עמ' מ, ווינה תרז/ 1847 התפרסם מכתב מהחת"ס, מיום כ' בשבט תקצ"ז (1837) לתלמידו הרב אלעזר סגל הורוויץ אב"ד ווינה, בעל יד אלעזר, וז"ל: 'כי לא נמצא מציצה בפה דווקא כי אם למקובלים וכו', ואין לנו עסק בנסתרות היכא דאיכא למיחש לסכנה כל דהוא, ושורש 'מיץ', הוא לשון סחיטה וכבישה להוציא דבר מכוחו, ועל כן לא חשוב באיזו דרך מגיעים לאותה מטרה, ועוד אפילו אם היה כתוב במפורש בש"ס שהמציצה בפה, מכל מקום מכיוון שאין זה מהכשר המצווה, אלא משום סכנה, וכמו שבש"ס מוזכר גם השימוש באספלנית ובכמון משום סכנה, ואנו איננו משתמשים בזה, הוא הדין בענין המציצה שיכולים להמירה בכל צורה, אך יזהירו לרופאים המומחים שיעידו באמת אם הספוג עושה פעולת מציצה כמו בפה'. ולא נמצאה תשובה זו בשו"ת חת"ס, אך הובאה בשו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; בערוך השלם, קוהוט, כרך א עמ' 120; ובס' הברית סי' רסד בביאה"ל ס"ז סק"ג. וראה המשא ומתן ההלכתי בשו"ת יד אלעזר סי' נה. אך ראה בשד"ח קונטרס המציצה חי"ב פ"א סי' יא, ופ"ב סי' יח, בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנב, ובשו"ת עין הבדולח סי' יג, שלא התיר החת"ס מציצה שלא בפה בדרך כלל, אלא דווקא כהוראת שעה, כדי לסייע לתלמידו בווינה, כשרצו לבטל כליל את המציצה, בגלל תקלה של זיהום שארעה למוהל שם. וראה עוד בנידון מכתב זה של החת"ס בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צא; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קל-קלא; ס' ברית כרותה לשפתים פ"י. ולעומתם ראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פד. ובאופן דומה כתב בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צח, אודות היתר מציצה שלא בפה מאת הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור;
[209] שו"ת קובץ תשובות סי' קב. וראה גם בשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפח; ס' במראה הבזק, ח"ג עמ' 197;
[210] שו"ת תשובות והנהגות, שם. וראה עוד בשו"ת קנין תורה בהלכה, ח"א סי' צח;
[211] שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' תקג;
[212] החת"ס במכתבו לבעל היד אלעזר, ראה הע' לעיל; שו"ת מטה לוי ח"ב סוסי' ס; שו"ת יד אלעזר סי' נה; מ"ב בביאוה"ל סי' שלא ס"א, שאף התיר זאת בשבת. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' כד. וראה באריכות בשו"ת מנחת שלמה, להרב שלמה יצחק לוין ממניאפוליס, סי' לב, ומה שכתב על דבריו בשו"ת באר משה ח"ב סי' עה;
[213] שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב; אות חיים ושלום סי' רסד סקי"ב; שו"ת לבוש מרדכי סי' ל. וראה במאמרו של י. לוי, המעין, ניסן תשכ"ה, עמ' 8 ואילך, הנ"ל, נועם, ט, תשל"ו, עמ' רצ ואילך, ובשו"ת באר משה ח"ב סי' עד-עה וסי' פ, שאין בכוח הספוג למצוץ הדם ממקומות הרחוקים;
[214] ראה בספרו הנ"ל רשימת מתירים, וביניהם הגר"ש סלנט, בעל ערוה"ש, והרב ראובן בנגיס;
[215] שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב;
[216] ראה הרפואה והיהדות עמ' 242, הע' 28; י. לוי, נועם, ט, תשל"ו, עמ' רצ ואילך;
[217] בשנת תרמ"ח/ 1888 הוציאה הקהילה האורטודוקסית של פרנקפורט קונטרס, שמתיר מציצה על ידי שפופרת של זכוכית, וחתם עליה הגרש"ר הירש, והסכים עמו הג' ר' יצחק אלחנן ספקטור; הרב עזריאל הילדסהיימר, הובאו דבריו במאמרו של ד. קפלין, הדרום, לו, תשרי, תשל"ג, עמ' 66; שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב, והתיר דווקא כשהמוהל סובל ממחלה מדבקת; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פד; הרב הראשי לאנגליה וחברי בית הדין של לונדון הנהיגו בשנת תשטו/ 1955, שיש לבצע המציצה בפה דרך שפופרת זכוכית; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' ריד, וראה שם, שמזהיר שצריך להתאמן וללמוד היטב את השימוש הנכון בזה; שו"ת מערכי לב סי' נד. וכן משמע שיטת החזו"א - ראה שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח אות ב;
[218] הרב דוד פרידמן מקארלין, קונטרס המציצה, ח"ב, עמ' פג ואילך; שו"ת מטה לוי ח"ב סוסי' ס; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' רמד; תפא"י שבת פי"ט אות יח; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלח; שו"ת מהריט"ץ ח"א סי' ק; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' צז;
[219] ראה שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' צז;
[220] שו"ת בנין ציון ח"א סי' כג-כד;
[221] תשובת החת"ס לרב הורוביץ בעל יד אליעזר, שהובא לעיל. וראה עוד בס' הברית, סי' רסד בביאור הלכה עמ' ריג ואילך;
[222] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא;
[223] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' נג, וח"ג סי' קז;
[224] שו"ת מנחת אלעזר ח"ו סי' כז; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' צז-צח; שו"ת באר משה ח"ב סי' עד-עה, וסי' פ-פא;
[225] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמד; רש"ר הירש, הובאו דבריו בשערים המצויינים בהלכה סי' קסג סק"י. וראה עוד בס' אות חיים ושלום סי' רסד סקי"ב;
[226] כורת הברית סי' רסד;
[227] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ריד אות ד, וסי' רסז אות ב;
[228] גליון מהרש"א יו"ד רסי' רסה; שע"ת או"ח סי' תריב סק"ז; מ"ב סי' תרכא סקי"א;
[229] שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סוסי' רס; קצה המטה על מטה אפרים סי' תריב סקי"א. וראה עוד בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' שטו;
[230] תפא"י שבת יט ב;
[231] שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קלד אות א; שם ח"ח רסי' צ. וראה עוד בס' אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ח;
[232] שו"ת משיב נפש ח"ב, ברית שלום סי' א-יב; העמק שאלה, שאילתא י סק"א; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פא סק"א; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד סי' מו; דת והלכה, סי' ב, ומביא שם גם בשם הגר"ח מבריסק; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא אות י, וח"ה סי' כד אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט; שו"ת באר משה ח"ב סי' עג. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' כה-כו;
[233] שבת קלז ב; רמב"ם מילה ג ד; טושו"ע יו"ד רסח ה;
[234] שבת קלז ב; רמב"ם מילה ג ה; טושו"ע יו"ד רסז יב;
[235] ראה חי' רמב"ן ורשב"א, שבת קלז ב;
[236] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד, סי' פא סק"א; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רטז;
[237] מנ"ח מ' ב סק"ג;
[238] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' צח;
[239] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כד אות ב; דת והלכה, סי' ב;
[240] תשובת האדר"ת, הובאה בס' אוצרות הראי"ה, ח"ד עמ' 132;
[241] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סוסי' רכג;
[242] תוספתא שבת, פט"ז; ירושלמי שבת יט ב; שבת קלה א; יבמות עא א; גרים ב ב; דברים רבה, ו, א. וראה שאילתות, שאילתא י, ושאילתא לז; מגן אבות להמאירי, הענין הי"ד; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' צט. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' כז, בטעמי החולקים בנידון;
[243] כללי המילה לרבי גרשום הגוזר, בס' זכרון ברית לראשונים, עמ' 120;
[244] לבוש יו"ד רסג ד; קרן אורה יבמות עב א, בדעת הרמב"ם;
[245] רב האי גאון, הובאו דבריו ברי"ף ורא"ש שבת קלה א, ובטור יו"ד סי' רסג; תניא סי' צב, בשם רב יהודאי גאון; ר"ח ורי"ף ורמב"ן שבת שם; רמב"ם מילה א ז; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שכט; שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' מב; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' צט; טושו"ע יו"ד רסג ד;
[246] בה"ג הל' מילה; שאילתות שאילתא י, ושאילתא לז, וראה בהעמק שאלה שאילתא י; תוס' שבת קלה א ד"ה לא נחלקו; הגהות מיימוניות, מילה א ז, בשם רא"ם;
[247] יש"ש יבמות פ"ח סי' ה. וראה מנ"ח מ' ב;
[248] ראה שיטות הפוסקים ומחלוקותיהם בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' כח-כט, ועמ' לו-לח. וראה באריכות בשו"ת כת"ס חיו"ד סי' קטז;
[249] ראה באוצר הברית, ח"ב קונ' הטפת דם ברית, עמ' שמב;
[250] כורת הברית סי' רסו סק"ד;
[251] פת"ש יו"ד סי' רסו סק"א;
[252] תוספתא שבת פט"ז; ירושלמי שבת יט ב; שבת קלה א; בראשית רבה מו ט. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' ל-לא;
[253] מנ"ח מ' רפב, בדעת הרשב"א. אך ראה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שכט, שלא משמע שהכריע כן, וי"ל;
[254] תשובות הגאונים, שערי צדק, ח"ג שער ו סי' לו; אוצר הגאונים, חלק התשובות ח"א כרך ב סי' שצ; בה"ג הל' מילה; מאירי שבת קלה א, בשם רוב הגאונים; רי"ף ורא"ש שבת שם; תוס' שבת קלה א ד"ה לא; רמב"ם מילה א ז; סמ"ג עשין כח; ב"י יו"ד סי' רסח; טושו"ע יו"ד רסח א. וראה במלחמות לרמב"ן סוף פ' ר' אליעזר מילה. וראה בשו"ת שאגת אריה סי' נג; שו"ת צמח צדק סי' רב, שדנו למה צריך הטפת דם ברית לגוי שנימול כהלכה, אבל שלא לשם גירות. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' ד;
[255] רמב"ם מילה ג ו; טושו"ע יו"ד רסח א. וראה בש"ך יו"ד סי' רסח סק"א; ביאור הגר"א שם סק"ג; שו"ת משכנות יעקב ח"ד סי' סא; שו"ת משנת יעב"ץ חיו"ד סי' לג. וראה בר"ן על הרי"ף פר"א דמילה, שכתב בשם הרמב"ן, שמברכים אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים. וראה עוד פרטי דינים בגוי מהול שבא להתגייר באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' לב-לג, ובאוצר הברית ח"ב קונ' הטפת דם ברית עמ' שמג-שמה;
[256] ראה במאמרו של הגר"א שפירא, ברקאי, ג, תשמ"ו, עמ' 144 ואילך, ובס' חוות בנימין ח"א סי' כא;
[257] מאזנים למשפט ח"א סי' כ;
[258] חוקת הגר לאאמו"ר פט"ו הע' 23. וראה בשו"ת רעק"א סי' קעד;
[259] אוצר הגאונים ח"א כרך ב סי' שצג; טור ריש הלכות גרים. וראה ריקאנטי סי' תרא;
[260] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כז;
[261] שו"ת אבני צדק חאבהע"ז סי' ז. וראה עוד פרטי הטפת דם ברית בגוי בס' חוקת הגר פט"ו סע' יח-כד;
[262] סמ"ג עשין כח; ב"י יו"ד סי' רסד, בדעת הרמב"ם; רמ"א יו"ד רסד א, וכתב שכן עיקר;
[263] מאירי ע"ז כז ב; ביאור הגר"א יו"ד סי' רסד סק"י, בדעת הרמב"ם והמחבר. וראה שו"ת שאגת אריה סוסי' נד. וראה באנצקילופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, הע' 121, בשיטת החת"ס חיו"ד סי' קלב. וראה עוד במאמרו של הגר"א שפירא, ברקאי, שם;
[264] רא"ש שבת קלה א, בשם הר"ש; ב"י יו"ד סי' רסב, וביאור הגר"א יו"ד סי' רסד סק"י, בדעת הרשב"א; מאירי שבת קלה א; רמ"א יו"ד רסד א. וראה בשו"ת שאגת אריה סי' נב-נד;
[265] ט"ז יו"ד סי' רסב סק"ב, וסי' רסד סק"ה; ש"ך יו"ד סי' רסב סק"ב, וסי' רסד סק"ו;
[266] רמ"א יו"ד רסב ב; ט"ז וש"ך שם;
[267] שו"ת שאגת אריה סי' נג. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' לג-לו. וראה שם, בדין הטפת דם ברית בשבת, למי שנימול שלא כדין;
[268] העמק שאלה, שאילתא י, סוף אות א;
[269] נחל אשכול, ח"ב עמ' 130;
[270] הגרי"ש אלישיב, מוריה, גליון רה-רו, עמ' עח, נדפס בשו"ת קובץ תשובות סי' קו אות א. וראה בשו"ת משפטי שמואל (ורנר) סי' א, שפסק שאינו צריך הטפת דם ברית;
[271] מגן אבות למאירי הענין הי"ד;
[272] ט"ז וש"ך יו"ד סי' רסג סע' ד. וכן נוהגים לעשות ההטפה במחט. וראה עוד רב האי גאון, הובאו דבריו בתשובות הגאונים, שערי צדק שער ה סי' יג;
[273] ראה שבת קלה א, בעובדא דרב אדא בר אהבה; רב האי גאון בשערי צדק שם;
[274] ראבי"ה שבת סי' רפה; המאירי במגן אבות הענין הי"ד; כללי המילה לר' יעקב הגוזר, בזכרון ברית לראשונים עמ' 36; כללי המילה לר' גרשום הגוזר, בזכרון ברית לראשונים עמ' 120; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלד אות כז; אות חיים ושלום סי' רסג סק"ה; כורת הברית סי' רסג סקי"ג; זוכר הברית סי' טז סי"ב; שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת חיו"ד סי' קסב; הגרי"א הענקין קול תורה שנה יז, טבת-שבט תשכ"ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט אות ד;
[275] חזו"א שבת סי' סב סקכ"ז, ויו"ד סי' קנד אות ג. ומקורו באור זרוע הל' מילה סי' צח אות ב, וכן משמע מתשובות הגאונים שערי צדק שער ה סי' יב. וחיזק דעת החזו"א הגרי"י קניבסקי, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ב קונ' הטפת דם ברית עמ' שמט-שנח;
[276] כדי לצאת ידי חובת שיטת החזו"א ושיטת האב"נ וסיעתם;
[277] הגרש"ז אויערבאך, והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בס' אוצר הברית ח"ב קונ' הטפת דם ברית עמ' שמט; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תרטו. ולכאורה קשה על דבריהם משיטת שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סוסי' רמ, שבכל מקרה שדעת רוב הפוסקים שאין צורך להטיף - אסור להטיף דם ברית מחשש איסור חבלה, וכאן דעת רוב הפוסקים כשיטת האב"נ, ואם כן לכאורה שייך איסור חובל בהטפה השניה, שלשיטת האב"נ אין היא מעלה ולא מורידה, וצ"ע. וראה עוד בשו"ת וישב משה ח"א סי' פב. וראה בס' מנחת אשר, בראשית, סי' יח, בעניין איסור חובל במילה שאינה מחוייבת;
[278] מאירי שבת קלה א;
[279] אות חיים ושלום סי' רסג סק"ה; זכרון מרדכי, הובאו דבריו באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, הע' 56. וראה בס' אוצר הברית, ח"ב קונ' הטפת דם ברית, עמ' שמט, שכשהגיע מעשה לידו להטיף דם ברית בפני בי"ד של שלושה מגדולי ישראל, הקפידו לראות בעינם דם כלשהוא שהוטף;
[280] חזו"א או"ח סי' סב סקכ"ז, ויו"ד סי' קנד אות ג. ומקורו באור זרוע הל' מילה סי' צט;
[281] שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קכ; כורת הברית סי' רסג סק"ב. אמנם בספר הברית, עמ' קיג, העיר שכיום לא נמנעים מלקחת דם בתינוקות צהובים, ולמעשה בודקים את הצהבת, היינו רמת הבילירובין, דווקא בתינוקות צהובים, ולמה יהא אסור להוציא טיפת דם לקיום מצות הטפת דם ברית;
[282] שבת קלג ב; רמב"ם מילה ב ג; טושו"ע יו"ד רסד ה;
[283] ראה ר"ן שבת קלג ב; כס"מ מילה ב ו; רמ"א יו"ד רסד ה. בענין הסרת ציצין בשבת - ראה בס' אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ט;
[284] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכ;
[285] שבת קלז א-ב;
[286] ראה שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמו;
[287] שיטת רי"ף, רמב"ם, רא"ש, וטור - כפי שכתב בדעתם ביד קטנה על הרמב"ם הל' מילה במנחת עני סק"ל;
[288] ראה אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ט ס"ב;
[289] רש"י שבת קלז א ד"ה עטרה; חכם ספרדי, הובא בב"י יו"ד סי' רסד; ש"ך יו"ד סי' רסד סק"ט, בשם הב"ח והדרכי משה; דרישה אבהע"ז סי' ה סק"ב; ט"ז יו"ד סי' רסד סק"ח (וראה מה שכתב בשיטתו בשו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלו סק"א); חכמת אדם קמט טו; שו"ת צמח צדק (לובביטש) חיו"ד סי' רב; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלה-שלז; שו"ת צור יעקב סי' קמב; ערוה"ש יו"ד רסד כא; שו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קטו-קיז;
[290] תבואות שור, שבת דקל"ז; שו"ת שארית יהודה, בשם אחיו בעל התניא; שו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' רנה; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"א סי' צב; שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' עה. וראה בנחל הברית סי' א סקי"ג, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא, בשיטת החת"ס;
[291] שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' ל; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' פו; שו"ת דעת כהן סי' קנב; הגרח"ע גרודזנסקי בהסכמתו לשו"ת חיי עולם נטע, והובא גם בשו"ת שרידי אש ח"ב סוסי' קג. וראה בשו"ת חיי עולם נטע סי' כו, שהתיר לקבל גר כזה בטבילה בלבד, ונגד זה יצא בעל האחיעזר בהסכמתו; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רכ; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' ג. וראה עוד בס' פנים יפות, פר' נצבים; שו"ת משפטי שמואל (ורנר) סי' א; שו"ת קובץ תשובות סי' קו אות ב;
[292] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג;
[293] דרך פיקודיך מ"ע מילה, חלק הדיבור אות ל; שו"ת הלל אומר חיו"ד סי' קלה. וראה עוד בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג;
[294] ב"י יו"ד סוסי' רסו, בשם הגאונים; שו"ע יו"ד רסח ט; רמ"א יו"ד רסג ה; ט"ז יו"ד סי' רסג סק"ג; שו"ת מעיל צדקה סי' יד; שו"ת שאגת אריה סי' מט; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג; שו"ת חמדת צבי ח"ד סי' נ. וראה עוד שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קנו; שו"ת קובץ תשובות סי' קז;
[295] שו"ת דעת כהן סי' קמט; שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר סי' רכט;
[296] שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' צג. וראה בשו"ת שאגת אריה סי' מט, שהוא מחלוקת הרמב"ם ורש"י;
[297] שו"ת שואל ומשיב ח"ד סי' קז; שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' ח. וראה עוד בנידון בשו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' מב; מנ"ח מ' ב, אות יב;
[298] שו"ת הרמב"ם (בלאו) ח"א סי' קמח, ובשו"ת פאר הדור לרמב"ם סי' ס, ובאגרות הרמב"ם (הוצאת יצחק שילת), כרך א עמ' ריג ואילך, באגרת תשובותיו לתלמידי ר' אפרים (וראה בשיטת הרמב"ם - בשו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' מב, מבן המחבר, שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעו, ובמאמרו של הרב מ.צ. נריה, תחומין, יא, תש"נ, עמ' 275 ואילך); ש"ך יו"ד סי' רסג סק"ט; שו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד סי' מה; שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' יט. וראה עוד במנ"ח מ' ב אות יב (בהוצאת מכון ירושלים), ובסוף מ' ב, מבן המחבר;
[299] ע"ז כו ב;
[300] בענין מילת קראים נחלקו הפוסקים - ראה שו"ת הרמב"ם סי' שעא; שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשצו; שו"ת זקן אהרן סי' כט; זכרון ברית לראשונים, עמ' 195; ש"ך יו"ד סי' רסו סקי"ז; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כד; ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב הל' מילה פט"ו סק"ה;
[301] רמ"א יו"ד רסח ט; ש"ך שם סקי"ט; שו"ת מעיל צדקה סי' יד; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רטו. וראה ש"ך יו"ד סי' רסג סק"ח;
[302] שבת קלד ב; רמב"ם מילה ב ח, ושבת ב יד, וראה בתשובות הרמב"ם סי' לג; סמ"ג עשין כח; טור או"ח שלא;
[303] ב"י או"ח סי' שלא; שו"ע או"ח שלא ט;
[304] מ"ב שם סקל"א;
[305] רמ"א או"ח שלא ט. וראה גם בתוס' רי"ד שבת שם; שבלי הלקט, הל' מילה סי' ב; זכרון ברית לראשונים, עמ' 33. וראה באריכות מאמרו של מ. הלפרין, ספר רפאל, תש"ס, עמ' קסא ואילך, בהסבר הסיבה הרפואית להרחצת האיבר במים חמים לאחר המילה, ובהבדל הרפואי במחלוקת שבין המחבר והרמ"א, עיי"ש;
[306] יבמות מז ב; רמב"ם איסורי ביאה יד ה; טושו"ע יו"ד רסח ב;
[307] שבת קלג א; רמב"ם מילה ב ו; טושו"ע או"ח שלא א, ויו"ד רסו ב;
[308] ראה שו"ת רשב"ש סי' פט; ספר המנהיג סי' קכט;
[309] אור זרוע הל' מילה סי' קז; דרכי משה יו"ד סי' רסד אות א, בשם האו"ז; ריקאנטי סי' תקצב; ש"ך חו"מ סי' שפב סק"ד; מגדל עוז להריעב"ץ נחל ג אות ה; חכמת אדם קמט א; דרך פיקודיך, מ"ע ב, חלק הדיבור סק"ד. וראה בקצוה"ח סי' שפב סק"ב. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפט;
[310] פחד יצחק ע' מוהל (ב); תבואות שור יו"ד סי' כח; ביאור הגר"א יו"ד סי' רסה סקל"ה; פרמ"ג יו"ד סי' כח בשפ"ד סקי"ד, ובמשב"ז סק"ח; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קכא; שו"ת בית אפרים חחו"מ סי' סז; שו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' שיט, והוכיח כן משו"ת מהר"ח או"ז סי' יא. וראה בס' אוצר הברית ח"א פ"ג סי' ג הע' ה, בדחיית נימוקי האוסרים;
[311] כרתי ופלתי סי' כח סק"ג; מקנה קידושין כט א; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנט. וראה עוד בנידון בשו"ת פרי יהושע סי' כד; שו"ת בית הלוי ח"א סי' י; אות חיים ושלום סי' רס סק"א; ספר הברית סי' רס, בביאורים אות ו. וראה עוד באוצר המכתבים (משאש) ח"א סי' שסד (ס);
[312] ברכ"י יו"ד סי' רסד;
[313] שו"ת יד אליהו סי' נא; קצוה"ח סי' שפב סק"ב;
[314] עיקרי הד"ט, הל' מילה; ס' אות חיים ושלום סי' רס סק"א;
[315] קצוה"ח שם;
[316] ערוה"ש יו"ד רס א. וראה בחיי אדם סח ז; אות חיים ושלום סי' רס סק"א;
[317] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רלט;
[318] וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' רס סק"א, שהסתפק הגרש"ז אויערבאך, אם יש מצווה באב למול את בנו גם כשגורם יותר צער מאשר מוהל מומחה, ולפי דברי המהר"ם שיק הנ"ל לכאורה נפתר הספק;
[319] פרמ"ג יו"ד סי' כח במשב"ז סק"ח;
[320] ראה אות חיים ושלום סי' רס סק"א; ברית אבות סי' א אות י;
[321] רמב"ם מילה ב א; טושו"ע יו"ד רסד א. וראה להלן מי הם הפסולים למול;
[322] טושו"ע שם. וראה בשו"ת בית יעקב סי' קד, הובאו דבריו בפת"ש שם סק"ג;
[323] שו"ת רשד"ם חיו"ד סי' רלט. וראה בס' אוצר הברית ח"א פ"ג סי' ו ס"א, עוד פרטים בדיני קדימה של מוהלים לפי תכונותיהם וקרבתם לנימול;
[324] מהרי"ל הל' מילה; רמ"א יו"ד רסד א. וראה בלבוש שם; שולחן גבוה שם סקי"ב; פחד יצחק ע' מוהל;
[325] ראה אות שלום סי' רסד אות ו, ושו"ת מנחת אלעזר ח"ו סי' כז, בשם מהרצ"א מדינוב והגר"ח מצאנז;
[326] שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' צז, בשם הצמח-צדק מלובביץ;
[327] שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפה;
[328] ראה הרפואה והיהדות, עמ' 238. בקדמוניות היהודים ספר כ, 4, 2, מופיע רופא כמוהל. וראה בשו"ת המצרף סי' כג, שמזכיר רופא המשמש כמוהל בעיר ווינה בשנת תקעה/ 1815; ובשו"ת חיים ביד סי' קכד מזכיר רופא-מוהל בעיר סמירנא. וראה לעיל, שבדרך כלל בש"ס המושג רופא מתייחס למוהל, ואולי הוא רמז, שבימי חז"ל היה הרופא גם המוהל, וי"ל;
[329] ראה אות חיים ושלום, עמ' רסה;
[330] ראה הרפואה והיהדות, עמ' 239, הע' 14;
[331] שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' רמח; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חיו"ד סי' נו;
[332] ראה זכר דוד, מאמר א דקל"ו - 'ילמדו המוהלים דיני המילה והלכותיה, ובפרט אופן עשייתה, למען שלא תצא תקלה מתחת ידם וכו', ומי לנו שופך דמים יותר גדול ממוהל הניגש למול בני ישראל, ואינו יודע בין ימינו לשמאלו וכו';
[333] ספר הזכרונות, סי' תתקנ;
[334] מגדל עוז להיעב"ץ. ועיי"ש שהאריך בדבר זה;
[335] ראה הרפואה והיהדות, שם;
[336] ע"ז כז א; מנחות מב א - מחלוקת; רמב"ם מילה ב א; טושו"ע יו"ד רסד א. וראה עוד בשאילתות, שאילתא י, ובהעמק שאלה, שם; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' נג, וסי' קז; שו"ת שאגת אריה סי' נד; מנ"ח מ' ב אות יד (בהוצאת מכון ירושלים);
[337] רי"ף שבת סופי"ט;
[338] ראה קובץ על הרמב"ם מילה שם;
[339] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רח;
[340] רמב"ם ושו"ע שם. וראה בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' רט;
[341] ראה לעיל;
[342] שו"ת בית יעקב סי' קד; שו"ת זקן אהרן, סי' נה; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא;
[343] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כז;
[344] שמות ד כה;
[345] שבת קלד א. אמנם ראה בש"ך יו"ד סי' רסג סק"ב, שפירש שהאשה נתנה למול את בנה. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנד;
[346] ספר המכבים ב, ו י; קדמוניות היהודים ספר יב, ה ד;
[347] ע"ז כז א;
[348] שאילתות, שאילתא לט; רמב"ם מילה ב א; מרדכי שבת סי' תסח; שו"ע יו"ד רסד א; ר' יעקב הגוזר, זכרון ברית לראשונים, עמ' 58; הריקאנטי סי' תקצה;
[349] תוס' ע"ז כז א ד"ה אשה; סמ"ק סי' קנז; כלבו סי' עג; ב"ח יו"ד סי' רסד; רמ"א שם א, וראה מה שכתבו בשיטתו, בש"ך שם סק"ב, ובביאור הגר"א סק"ו; אות חיים ושלום עמ' רסב;
[350] רי"ף ור"ן שבת סופי"ט; שאילתות שאילתא י; בה"ג הל' מילה; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' צז; פחד יצחק, ע' מילה (א);
[351] אבן יעקב למס' חגיגה, שו"ת סי' טו, בשם בעל צפנת פענח;
[352] אבן יעקב שם, וכן הביא שם בשם הגר"מ פיינשטיין. וראה בס' חוקת הגר לאאמו"ר פט"ו ס"י;
[353] אוצר הברית ח"ב פי"א סי' ג ס"ד ובהע' ו;
[354] ראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עח;
[355] תוס' ע"ז כז א ד"ה איכא. וראה באור זרוע הל' מילה סי' צז, הובא בדרכי משה יו"ד סי' רסד סק"ב, שהסתפק אם מומר יכול למול, או שדינו כגוי;
[356] שו"ת רעק"א סי' רסד, ובהגה' רעק"א יו"ד סי' רסד ס"א; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' קלד (אך ראה חי' החת"ס גיטין כג ב); שו"ת שאגת אריה סי' נד; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' פ; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פה, ועיי"ש שהסתפק בשאלה מי יברך את ברכות המילה במקרה כזה; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמו; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תעא. וראה בשו"ת מחנה חיים ח"ב סי' כ. וראה בשו"ת ממעמקים ח"א סי' ח, שאלה שהיתה בגטו קובנה בזמן השואה, שצעיר יהודי ביקש שימולו אותו, והיה רק רופא מחלל שבת בפרהסיא, והתיר משום שעת הדחק;
[357] רמ"א יו"ד רסד א; אורחות חיים סי' שלא סוסק"י; דרך פיקודיך מילה אות ח; אות חיים ושלום סי' רסד סק"ד; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קא;
[358] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עח;
[359] הגרי"ד סולובייציק, בהסכמת אביו הגר"מ, הובא בס' נפש הרב, עמ' רמג;
[360] אבן העוזר יו"ד סוף הל' מילה, הובא בפת"ש יו"ד סי' רסד סק"ז;
[361] ביאוה"ל סי' שפה ס"ג;
[362] שו"ת שבות יעקב ח"ג חאו"ח סי' כה; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנא; שו"ת חכם צבי סי' סט; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קנג;
[363] תוס' מגילה ד ד ד"ה ויעבירנה;
[364] טושו"ע יו"ד רסו ז;
[365] שו"ת חת"ס ח"ו סי' ק. וראה עוד במחלוקת השו"ת נובי"ת חאו"ח סי' כב, והשו"ת שאגת אריה סי' נט בעניין מילה בשבת על ידי שני מוהלים. וראה בנידון בשו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' טו אות ב;
[366] ב"ח יו"ד סי' רסו;
[367] ערוה"ש יו"ד רסו טז;
[368] שו"ת חת"ס שם;
[369] בינה לעתים להגר"י אייבשיץ יו"ט ב ד, הובא בפת"ש יו"ד סי' רסו סק"ו; ברכ"י יו"ד שם, בשיורי ברכה;
[370] שו"ת חיים שאל ח"א סי' נח-נט;
[371] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' לו;
[372] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשו"ת יחל ישראל ח"א סי' כד;
[373] ראה בפירוש אור החיים עה"ת, ריש פר' תזריע, שהערלה נוצרה כתוצאה מחטא עץ-הדעת;
[374] סוטה י ב, ושם יב א; אבודר"נ ב; בראשית רבה, פד, ו; שמות רבה, א כט; דברים רבה, יא, ו; תנחומא נח ה; מדרש שוחר טוב, תהלים ט. וראה במדרשים שם, שמנו מספרים שונים של הנולדים מהולים, ומדרשים חלוקים הם - ראה תו"ש שמות פ"א אות יז;
[375] ב"ח יו"ד סי' רסד; שו"ת ב"ח הישנות סוסי' קכ. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמח;
[376] שו"ת ב"ח שם; אות שלום סי' רסג אות ו; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' כו;
[377] ב"ח יו"ד סי' רסד; בית מאיר או"ח סי' שלא; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמח; מ"ב סי' שלא סקט"ו;
[378] כורת הברית סי' רסג סקי"א. ולענין שבת, אם מלים אותו במצב זה, נחלקו האחרונים - ראה מג"א סי' שלא סק"ג; רב שו"ע או"ח שלא ו. וראה עוד בנידון בשו"ת מהר"ם פאדווה סי' כא; שו"ת בנין ציון ח"א סי' פו; שו"ת טוטו"ד מהדו"ק חיו"ד סי' רכג; שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' רב;
[379] שבת קלה א;
[380] רש"י שבת קלה א ד"ה אנדרוגינוס;
[381] פרויס עמ' 246; אות חיים ושלום סי' רסג סק"ד. אך בפחד יצחק אות מ' ערך מילה (כד), הביא תיאור של כמה תינוקות, שהוא עצמו ראה והשתתף במילתם, שנולדו מהולים ממש;
[382] כורת הברית סי' רסג סקי"א; אות חיים ושלום סי' רסג סק"ד; אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ג ס"ז;
[383] שד"ח מערכת מ"ם כלל קד אות ו; זוכר הברית סי' טז סקי"ד; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קכ; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמא; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלא סקי"ב; הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סוסק"ח;
[384] הגרש"ז אויערבאך, והגרב"צ אבא שאול, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סוסק"ח;
[385] יבמות עב א; ירושלמי יבמות ח א; רמב"ם תרומות ז יא; רדב"ז, תרומות שם; מאירי יבמות שם; קרן אורה יבמות שם; ערוך השולחן העתיד סי' עד ס"י;
[386] שבת קלה ב;
[387] רש"י שבת קלה ב ד"ה שתי עורות, בפירוש א, וכן כתב ביבמות עב סוע"א; מג"א סי' שלא סק"ד. וראה מאירי שבת שם, מה שהקשה על פירוש זה. וראה בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' לב; שו"ת נחלת בנימין סי' ה בביאור המציאות. וראה אות שלום סי' רסו אות ז, תיאור של שתי עורלות;
[388] רש"י שם, פירוש ב;
[389] שבת קלה ב, מחלוקת; ב"י יו"ד סי' רסב. בטעם איסור המילה בשבת - ראה מאירי שבת שם; לבוש או"ח סי' שלא; צפנת פענח מילה א א; מ"ב סי' שלא סקי"ח; שו"ת זכר יצחק סי' א. וראה בצפנת פענח על הרמב"ם מילה א א, שמצות מילה מקיימים בכריתת ערלה אחת, אך הוא עדיין נקרא ערל כל עוד לא כרת את שתי הערלות. וראה במפענח צפונות פ"ו סי' כד;
[390] למעט תיאורו של הרא"ש, הובא בב"י אבהע"ז סי' ה;
[391] ואגב, מבחינה רפואית אין מצבים אלו מסכנים את החיים כלל, ודלא כמבואר בשו"ת חת"ס ח"ו סי' סד, עיי"ש מה שהביא בנידון, אלא שהמצב איננו מאפשר השתנה והזרעה כראוי;
[392] ראה שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד; שו"ת חבצלת השרון ח"ב חאבהע"ז סי' יב-יג; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' לח;
[393] הרב י. גליקמן, נועם, יח, תשל"ה, עמ' נב ואילך; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' נא;
[394] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פא אות ב, וסי' פב;
[395] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' כ-כא, וח"ג סי' לו-לז; שו"ת לב אריה ח"א סי' מא; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' נא; שו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' לה. וראה עוד בנידון מילה בהיפוספדיאס בשו"ת שבט הלוי ח"ח סוסי' רטז;
[396] י.ד. ויסברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 389. אמנם בדרך זו נשארים ציצין, אך מביא הסכמתם של הפוסקים הגר"פ אפשטיין, הגרי"י ווייס, הגרש"ז אויערבאך, והגרי"ש אלישיב, שבמקרה כזה יש לסמוך על שו"ת דברי חיים ח"ב סי' קיד-קיח, ולמול כך לכתחילה בלי לחתוך את כל הערלה. וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' נא, שאף הוא הסכים להצעה זו. וראה בשו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' לו, שהציע באופן דומה, עיי"ש. וכן ראה שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח אות ג. לעומת זאת, ראה מאמרו של הרב י.ד. בלייך, אור המזרח, כט, תשרי-טבת תשמ"א, עמ' 103 ואילך, שהצעה זו טובה רק במיעוט המקרים. וראה שם, שהציע דרך חילופית, שעיקרה לחבר את הערלה לגוף איבר המין בעת התיקון הפלסטי, ולהשאיר את כל העטרה גלויה;
[397] שו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' לה. וראה גם בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רכז;
[398] שו"ת עצי הלבנון סי' סא; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכא; שו"ת תירוש ויצהר סי' צז, וסי' קכז;
[399] שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ז; זוכר הברית סי' י סכ"א; שו"ת נפש חיה חיו"ד סי' עד;
[400] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ז2;
[401] שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכא; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קמח; שו"ת תירוש ויצהר סי' צז, וסי' קכז; שו"ת עצי לבנון סי' סא; שו"ת אבן שוהם חיו"ד סי' לח. ומה שכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ז3, שכוונתו להמתין עד שיסירו את הגבס, ויראו שאין צורך לחכות עוד – לא ברור מה מועיל תירוץ זה להסבר המציאות של הצורך בדחיית המילה, וי"ל;
[402] שבת קלז א; טושו"ע יו"ד רסב ב;
[403] רמב"ם מילה א יח; טושו"ע יו"ד רסג א;
[404] כך היא גירסת הבבלי שבת קלז א; יבמות עא א. אכן, לפי הירושלמי שבת י ה, ויבמות ח א - צריך להמתין שלושים יום לאחר ההבראה. וראה מה שכתב הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ה, שאף על פי שבספק נפשות צריך ללכת לחומרא, אבל מכיוון שבשני התלמודים אלו דברי שמואל, יש לסמוך יותר על גירסת הבבלי;
[405] שבת שם; רמב"ם מילה א טז; טושו"ע יו"ד רסב ב;
[406] מהרי"ק שורש קמו; שו"ת אוריין תליתאי סי' עב; זכור לאברהם ח"ב חיו"ד אות מ"ם; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' ד אות ב;
[407] שו"ת בנין ציון סי' פז. וראה עוד בשערים המצויינים בהלכה סי' קסג סקי"ג; אות שלום סי' רסב אות ה;
[408] רי"ף רא"ש ור"ח - שבת קלז א; רמב"ם שם; טושו"ע שם;
[409] שו"ת בנין ציון סי' פז. וראה מה שתמה על כך הגרש"ז אויערבאך בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ד;
[410] שבת קלז א; יבמות עא א;
[411] רמב"ם מילה א טז; טושו"ע יו"ד רסב ב; אור זרוע הל' מילה; ספר האשכול הל' מילה; ר"ן שבת קלז א; כללי המילה לר"י הגוזר, עמ' 46-45, בס' זכרון ברית לראשונים. וראה עוד בס' הברית סי' רסב אות' נו-נט;
[412] בה"ג הל' מילה; ראב"ד, תמים דעים סי' קעא; חי' הרשב"א יבמות ע א; שו"ת יד הלוי (במברגר) חיו"ד סי' קמא. וראה עוד בס' הברית, שם;
[413] שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צא אות ו; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכו אות' ה-ו; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' צב אות ג;
[414] שו"ת בנין ציון סי' פז, וערוך לנר יבמות עא ב;
[415] שבת קלז א; רמב"ם שם; טושו"ע שם. וראה להלן בהגדרת המצבים הספציפיים, מה נחשב כחולה כל גופו, ומה נחשב חולה באחד מאיבריו;
[416] שו"ת מהרי"ק שורש קמו;
[417] שו"ת בשמים ראש סי' לו; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' ד אות ב. וראה בשו"ת פאת שדך, סי' קכ;
[418] שו"ת חדוותא דשמעתתא, סי' ב. וראה בנידון בשו"ת דעת כהן סי' קלז;
[419] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסו; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמז אות ו;
[420] ב"י, בבדק הבית יו"ד סי' רסב; שו"ת התשב"ץ ח"א סי' כא; ט"ז יו"ד סי' רסג סק"ג; שיירי כנסת הגדולה או"ח סי' שלא סק"ז; ברכ"י יו"ד סי' רסג; שו"ת רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' כח; כף החיים או"ח סי' שלא סקל"א; שו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' כד; זוכר הברית סי' ו סק"ג; עיקרי הד"ט או"ח סי' כב סקל"ה; שו"ת יד הלוי חיו"ד סי' קמ; שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כג;
[421] חי' רעק"א יו"ד סי' רסג, בשם בדק הבית;
[422] כל הפוסקים בהערה הקודמת;
[423] ש"ך יו"ד סי' רסו סקי"ח; מג"א סי' שלא סק"ט; אליה רבה סי' שלא סק"י; בית הלל, יו"ד סי' רסו; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסו; שו"ת חכם צבי תשובות הנוספות, שאלה ט סי' יד; יד שאול יו"ד סי' רסב; גליון מהרש"א על ט"ז יו"ד סי' רסג; שו"ע הרב או"ח רמח קו"א סק"א; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רנב (אך ראה בחי' חת"ס מגילה טז ב, וי"ל); שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ז; שו"ת דבר אברהם ח"ב סי' א; מ"ב סי' שלא סקל"ג;
[424] שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' צה;
[425] זוכר הברית סי' ו סק"ה; שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כג;
[426] ראה ברכ"י או"ח סי' רמח; שו"ת רב פעלים ח"ד סי' כח; זוכר הברית סי' ו ס"ג; שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כג;
[427] ראה באוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ו סקע"ד. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ג, שהגרש"ז אויערבאך כתב, שכן נוהגים למעשה;
[428] ערוה"ש יו"ד רסג ד;
[429] ראה שו"ת דעת כהן סי' קמ-קמב; זוכר הברית סי' י; אות חיים ושלום סי' רסג;
[430] המקור הוא תוספתא שבת טז ה. וראה בהרחבה בתוספתא כפשוטה, ביחס לשינויי הגירסאות במקורות השונים. וראה עוד א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך. המעשים מובאים בצורות שונות בשבת קלד א; יבמות סד ב; חולין מז א; ירושלמי יבמות ו ו; שהש"ר רבה ז ה;
[431] שבת קלז א;
[432] ירושלמי שבת י ה, ויבמות ח א;
[433] שבת שם;
[434] רש"י שבת קלז א ד"ה חלצתו;
[435] שטמ"ק שבת קלז א;
[436] ר"ן נדרים מא א ד"ה שחלצתו. וראה בספר הברית, מקור וביאור הלכה, סי' רסב אות ד - עוד ראשונים בשיטת הר"ן. ושיטה זו מתאימה יותר על פי גירסת הירושלמי המובא לעיל. וראה בירור מקיף של הפירושים השונים למצב זה בשו"ת מטה לוי ח"ב סוסי' נב; שו"ת מהר"ץ חיות סי' לט;
[437] חי' הר"ן שבת קלז א;
[438] י. לוי, נועם, יז, תשל"ד, עמ' לד ואילך; הנ"ל, המעין, תשרי תשל"ה. וראה שם, מה שכתב בהסבר ההבדלים בין הבבלי לירושלמי, אך ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך, במה שקשה על הסבר זה;
[439] יבמות סד ב; רמב"ם מילה א יח; טושו"ע יו"ד רסג ב-ג;
[440] ראה התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 266 ואילך; פרויס, עמ' 246-245; אות ברית, עמ' 119-104; הרפואה והיהדות, עמ' 247-246, והערות שם. אך יש מי שהתנגד לזיהוי זה - ראה י. לוי, נועם, יז, תשל"ד, עמ' לד ואילך; הנ"ל, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 296 ואילך. וראה עוד א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך;
[441] תוספתא שבת טז ה; שבת קלד א; חולין מז ב; שה"ש רבה ז ה - בשינויי גירסאות, עיי"ש. וראה רש"י שבת שם ד"ה לא איבלע; שו"ת טוטו"ד חיו"ד סי' ל; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכ; ראש אפרים סי' לח סקנ"ב - בהסברים פתוגנטיים, ורובם אינם מובנים לרופא בן זמננו;
[442] דברים כח כב; מל"א ח לז; ירמיה ל ו; עמוס ד ט; חגי ב יז; דבהי"ב ו כח;
[443] ראה רש"י דברים שם. אמנם בפסוק במלכים משמע שרש"י מפרשו מלשון ריקנות, ולא מלשון צבע ירוק, עיי"ש;
[444] רד"ק, ירמיה ל ו;
[445] ויקרא יג מט; ויקרא יד לז; תהלים סח יד;
[446] ראה תוס' סוכה לא ב ד"ה הירוק;
[447] ראה תו"כ ויקרא עה"פ; רמב"ם טומאת צרעת יב א; תו"ש בראשית פי"ד אות סז. ולעומתם ראה א"ע עה"פ, ואכמ"ל;
[448] חולין מז ב;
[449] סוכה לד ב;
[450] נידה יט ב; שם לג א;
[451] ע"ז לה ב;
[452] ויקרא יג מט; משנה נגעים יא ד; תוספתא נגעים א ג;
[453] היינו גרי"ן. לדוגמא - האתרוג הירוק ככרתי (סוכה לד ב), היינו ירוק, וכמבואר בתוס' שם ד"ה הירוק, ובשו"ע או"ח תרמח כא, הירוק שדומה לעשבי השדה. ואגב, ביחס לדמיון לכרתי, ראה בתוס' שם, שלפעמים פירושו ירוק, ולפעמים פירושו צהוב, ואמנם הצמח כרתי, שהוא אחד ממיני הבצל ממשפחת השומים, בשלבים הצעירים הוא ירוק, ובשלבים המבוגרים הוא צהוב. אך ראה בירושלמי סוכה ג ו, שמחלק בין ירוק שהוא ככרתן, לבין ירקרק שהוא כשעוה. ירוק במובן של גרי"ן מתאים למושג 'ירק', על שם הצבע הירוק של העשבים - ראה רש"י חולין מז ב ד"ה ירוקה, כמין עשבים; תו"ש בראשית פי"ד אות סז;
[454] יומא מג ב - צבע המחתה שבכל יום הוא זהב ירוק; חולין מז ב - במראה ירוק של הריאה, וראה בטושו"ע יו"ד לח א ובנו"כ שם; רש"י ברכות כה א ד"ה ירקון, פירש ירקון ילונציא"ה, שבלעז פירושו צהבת; וכן משמע מתוספתא נגעים א ג - ירוק, כשעווה וכחלמון (לפי גירסת הגר"א. אמנם בירושלמי סוכה ג ו, הגירסה כשעווה וכשושנת הקרמל). אכן יש שם פירוש אחר - ככנפי הטווס, וכהוצי הדקל, ולא ברור איזה צבעים אלו מייצגים. ירוק במובן של צהוב הוא כנראה המובן הקדום והיסודי של מונח זה - ראה תוס' סוכה לא ב ד"ה הירוק, ותוס' נידה יט ב ד"ה הירוק, שזהו המובן המקראי של המושג; תוספי הרא"ש נידה שם; וכן כתב אבן שושן, המילון החדש, ע' ירק;
[455] תוס' חולין מז ב ד"ה אלא;
[456] כן משמע מהמקורות המתארים את פני האדם בזמן פחד או מוות, שאז הוא מחוויר ומלבין, וכהסבר הגמ' ב"מ נח ב - כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים, שהוא מחוויר כמת. ראה: ירמיה ל ו - 'ונהפכו כל פנים לירקון'; כתובות קג ב - פניו ירוקין, סימן רע לו, פניו צהובים ואדומים, סימן יפה לו (ומשמע בעליל, שירוק איננו צהוב); משנה סוטה ג ד - פניה מוריקות; ע"ז כ ב - ממנה פניו מוריקות. וראה רע"ב תענית ג ה, שהמושג ירוק יכול להתאים גם לחיוור וגם לירוק כעשב;
[457] ראה נ. שנרב, תחומין, כג, תשס,ג, עמ' 509 ואילך;
[458] התלמוד וחכמת הרפואה עמ' 231; פרויס 167-164; זוכר הברית סי' י סכ"ז. וכן משמע בתניא רבתי, נד' 1879, הל' מילה סי' צב;
[459] וראה ברש"י שבת שם ד"ה לכרכי;
[460] ראה שיטות רבות בס' אות חיים ושלום סי' רסג סק"א; ספר הברית ריש סי' רסג; ערוה"ש יו"ד רסג א. וכן דעת י. לוי, נועם, י, תשכ"ז, עמ' קסח ואילך, ולדעתו סבל התינוק של רבי נתן מצהבת המוליטית על רקע של אי התאמת הדם, ולכן היא היתה משפחתית;
[461] מגדול עוז, הבריכה העליונה, הנחל החמישי; חכמת אדם קמט ד; ברית אברהם לבעל נחל אשכול עמ' 127; זוכר הברית סי' י אות כז; שו"ת נפש חיה סי' עד; שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק חיו"ד סי' רכב; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צא; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, ושם ח"ה סי' יא. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי'' קמב;
[462] י. לוי, נועם, י, תשכ"ז, עמ' קסח ואילך; ע. קדר, קורות, ה, תש"ל, עמ' 69 ואילך. וראה עוד בשו"ת נפש חיה חיו"ד סי' עד;
[463] שבת קלד א; חולין מז ב;
[464] erythema neonatorum - ראה Rosner F, Am J Clin Nutr 25:626, 1972;
[465] התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 226 ואילך;
[466] ד. ארליך, הרפואה, עו:21. וראה מאמרו של י. לוי, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 296, שדחה שני הסברים אלו;
[467] י. לוי, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 296 ואילך. וראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך, בהע' 36, מה שיש לדחות הסבר זה;
[468] נשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סק"ג;
[469] כך משמע שיטות הפוסקים הבאים - שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של י. לוי, נועם, שם;
[470] רמב"ם מילה א יח;
[471] כך משמע שיטות הפוסקים הבאים - שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רמ; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' עד; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכד-שכה, וסי' של; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' מו;
[472] יבמות סד ב;
[473] רמב"ם מילה א יח; טושו"ע יו"ד רסג ב;
[474] שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קיז. אך ראה בשו"ת חבצלת השרון סי' עד;
[475] ברכ"י יו"ד סי' רסג ס"ד;
[476] שו"ע יו"ד רסג ב, והוא דעת רבנו מנוח; שלטי הגבורים שבת פי"ט; ברכ"י שם;
[477] רמ"א שם, והוא דעת האגודה, שבת פי"ט. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פג; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנד;
[478] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' רלח; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קיז;
[479] שו"ת חבצלת השרון ח"א סי' עו, ומהדו"ת סי' לב; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ה סי' קה, וח"ג סי' לד; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' עד. וכתב שם, שאם רופא מומחה אומר שמצבו מאפשר מילה, יש להאמינו. וראה עוד במאמרו של הרב ש.א. רפפורט, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' רפג ואילך. וראה עוד פרטי דינים במתו ילדים מחמת מילה בשו"ת צפנת פענח ח"ב סי' כב-כג. על מחלות תורשתיות אחרות, דרכי העברתם, והיחס שלהם למילה - ראה ספר הברית סי' רסג ליקוטי הלכות סק"ו-סקי"ב, וסקי"ח-סקכ"ז; צימלס, עמ' 90 והע' 57; חזו"א יו"ד סי' קנד. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פג;
[480] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רז;
[481] שו"ת כת"ס חיו"ד סי' קיז;
[482] שו"ת תורה לשמה סי' שח; נחל הברית סי' לב סק"ג; שו"ת חיים ביד סי' עד; שו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד ח"א סי' יב;
[483] ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' מט. וראה בס' אוצר הברית ח"ג עמ' קב ואילך, בדיני מתו אחיו מחמת מילה;
[484] ישרש יעקב, יבמות סד ב, בשיטת התוס';
[485] רמב"ם מילה א יח; טושו"ע יו"ד רסג ב. וראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסה, שדעת הרמב"ם היא נגד הגמ', ולכאורה היה נראה, שמי שמתו אחיו מחמת מילה, אין למולו כלל לעולם, אך מכיוון שהרמב"ם וטושו"ע פסקו כן, מי יבוא להרהר אחריהם. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמה, שהוכיח את דינם של הרמב"ם ודעימיה. וראה עוד בשו"ת מהר"ץ חיות סי' לט; שו"ת כת"ס חיו"ד סי' קיז-קיח; שו"ת הרי"מ חיו"ד סי' טו; כלי חמדה, פר' לך-לך אות ד; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קכח. ומה שכתב בס' התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 233, להצדיק את דעת הרמב"ם, שמבחינה רפואית מחלת הדממת הופכת להיות בלתי מסוכנת אחרי גיל 22 שנה, אין לזה כל יסוד ברפואה. וראה בספרו של פרויס, עמ' 245;
[486] שו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' לא;
[487] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פט;
[488] הרב מ.ח. לאו, בס' עטרת שלמה, עמ' קמג ואילך. וראה בסוף המאמר שם, שכן גם דעת הגר"ש וואזנר;
[489] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סק"ד. וראה מה שכתב שם הגרי"י נויבירט בנידון;
[490] נשמת אברהם שם;
[491] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יא; הגרש"ז אויערבאך והג' רבי בן ציון אבא שאול, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב, הע' 46;
[492] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכא;
[493] שו"ת אגרות משה שם; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ד;
[494] ראה א. אידלמן, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 229 ואילך;
[495] ראה במהדורה הראשונה של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית, נספח לכרך ד', עמ' 791 ואילך;
[496] ומה שכתב בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסג סק"א, איננו מובן לפי ידיעותינו הרפואיות כיום;
[497] רמב"ם מילה א יז; ראבי"ה שבת פי"ט סי' רפב; סמ"ג עשין כח; חכמת אדם קמט ד; ר' יעקב הגוזר, כללי המילה, הובא בזכרון ברית לראשונים, עמ' 56; שו"ת עצי הלבנון סי' סב; אות חיים ושלום סי' רסג סק"ב, בשם אביו בעל דרכי תשובה, שאף אם המראה הצהוב הוא רק בפנים, אסור למול, אבל אם הוא צהוב ולא צהוב ממש, והנשים ומיודעים אומרים שכך מראה בני המשפחה, יש להקל למולו ביום השמיני; שו"ת הרי"ם סי' טז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכ, ושם חחו"מ סי' קכה. והיינו בהנחה ש'ירוק' פירושו צהוב;
[498] מאירי שבת קלד א; המחבר, יו"ד רסג א; ערוה"ש יו"ד רסג ג; הגה' נימוקי רי"ב יו"ד רסג א; מנחת פתים יו"ד שם; דעת תורה יו"ד סי' לח; בית ישראל, הנדפס בסוף חכמת אדם, מביא הרבה פוסקים החולקים על החכ"א; ראש אפרים סי' לח סקל"ד וסקנ"ב; ערוה"ש יו"ד רסג ג; כורת הברית סי' רסג, בנחל ברית סק"א; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, וח"ו סי' צב, וח"ח סי' פח; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב. וראה מאמרו של הגר"י קמינצקי, מוריה, קלג-קלו, ניסן תשמ"ג, עמ' קט-קי. וראה שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צז אות יב, שהשו"ע השמיט תיבת 'ביותר' מפני שלמעשה קשה להכריע מה נקרא 'ביותר', ולכן משום חומרא של פיקוח נפש יש לדחות הברית בכל מקרה של 'ירוק';
[499] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, וח"ו סי' צב, וח"ח סי' פח; שו"ת מנחת שלמה שם (וכן הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של י. לוי, נועם, י, תשכ"ז, עמ' קסח ואילך, ובמאמרו של א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך); הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סק"א(א). וכן משמע משו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' שכ, ושם חחו"מ סי' קכה, וצפנת פענח על הרמב"ם מילה א יז;
[500] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב. וראה בשו"ת עצי לבנון סי' סב; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלב; מאמרו של י. לוי, נועם, שם; א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך;
[501] שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ב סי' קלז אות ג. וראה עוד שם ח"ז סי' פא, שכתב ממדינות מסויימות שדורשים פחות מ- 5 מ"ג%;
[502] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקפו, ושם ח"ב סי' תצ;
[503] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פח; דעת הגרי"ש אלישיב למול עד רמה של 12 מ"ג%; נשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סק"א(א), שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך, שצריך שהצהבת תיעלם לגמרי מכל הגוף, ולא לסמוך בזה על הרופאים, וצריך שהבילירובין יהיה פחות מ- 12-11 מ"ג%, וגם שיהיה נראה בעיני המוהל שהוא לא צהוב. אך דברים אלו צ"ע, שאם הבילירובין הוא 12-11 מ"ג%, בוודאי הוא עדיין נראה צהוב קצת, ולכן שני התנאים שכתב הם סותרים אהדדי מבחינה מציאותית. ואמנם בשו"ת מנחת שלמה שם, לא הזכיר כלל את התנאי של רמת הבילירובין. כמו כן בשיחותי בע"פ עם מרן הגרש"ז אויערבאך לא הזכיר התנאי של רמת בילירובין, ויש שהעידו בשמו שגם ברמה של 13 מ"ג% אפשר למול את התינוק אם לדעת הרופאים הוא בריא;
[504] ראה שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמח אות ב;
[505] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסה; ב"ח יו"ד סי' רסג; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכ; ערוה"ש יו"ד רסג ג; חכמת אדם קמט ד; חסד לאברהם מהדו"ק חיו"ד סי' עט; שו"ת ברית יעקב ח"א סי' סד; מהרש"ם בדעת תורה, יו"ד סי' לח, בגילוי דעת סק"ח; המהרש"ם בקונ' דברי שלום, שבסוף ס' כורת הברית; שו"ת מהר"ץ חיות סי' לט; האדר"ת, הובאו דבריו בס' אוצרות הראי"ה, ח"ד עמ' 132; שערים המצויינים בהלכה סי' קסג סקי"ג; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קמב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא; שו"ת פאת שדך סי' קכ; ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב הל' מילה פט"ז סק"ג. וכן משמע מפורש בכמה ראשונים - חי' הרשב"א יבמות עא ב סוד"ה הערל וד"ה מהא דר"פ; כלבו סי' עג; ס' האשכול הל' מילה סי' לה; תמים דעים להראב"ד סי' קעא; מאירי שבת קלז א;
[506] שו"ת מהר"ם מרוטנברג ח"ב סי' קנה; יד קטנה על הרמב"ם מילה א יז; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צא; שו"ת צמח צדק החדש, פסקי הלכות, יו"ד רסי' רסגד; שו"ת טוטו"ד מהדו"ק סי' רכ (ואגב, מה שכתב שם, שאם נולד בצבע ירוק זה מראה שזה טבעו ולא מחלה, אבל אם נולד בצבע תקין ואחר כך נעשה ירוק, הרי זה מחלה, וצריך להמתין שבעה ימים, דברים אלו הם בניגוד גמור למצב הרפואי); שו"ת מטה לוי ח"ב סי' נב; שו"ת בית שערים חיו"ד סי' שמב; שו"ת יד הלוי חיו"ד סי' קמא; שו"ת חבלים בנעימים חיו"ד סי' סא; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, וח"ו סי' צב; אוצר יד החיים אות קנז, בשם האדמו"ר ר"ש מבעלז ובשם האדמו"ר מבובוב. וכן דעת הרבנים מרדכי אליהו ונחום אליעזר רבינוביץ - ראה בס' במראה הבזק ח"ד סי' צא הע' 1. וראה בס' אות חיים ושלום עמ' רמד ואילך, שיטות שונות של הפוסקים בנידון;
[507] כורת הברית רסי' רסג; שו"ת מהר"י שטייף סי' סב;
[508] שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צא; שו"ת לבושי מרדכי חיו"ד ח"א סי' קפ. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, שחלק עליהם. וראה בס' אות חיים ושלום רסי' רסג, שהבדיל בתוך שמונה הימים בין יום חול לבין שבת, עיי"ש;
[509] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא-פג; שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' עט;
[510] שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' תכא; שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ז סי' פא, בשם רבנים גדולים בניו-יורק, שפרסמו הוראה זו בכרוזים;
[511] כן משמע משו"ת מנחת יצחק ח"א סי' פח. וראה שם ח"ו סי' צב;
[512] ההלכה במשפחה פ"כ הע' 19, ושו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקפו. אמנם בח"ב סי' תצ כתב שהמספר הוא 16;
[513] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רטו; הרב ז.ש. דבורקין, הובאו דבריו בבטאון כפר חב"ד, גליון 812, עמ' 79, וזו היתה גם דעתו של האדמו"ר מ"מ שניאורסון;
[514] שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפו; שם, ח"ב סי' תצ;
[515] דעת הגרי"ש אלישיב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסג סק"א. אמנם ראה לעיל, שהגרש"ז אויערבאך פסק להתחשב רק במראה העינים, ולא בדרגות הבילירובין;
[516] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסג סק"א;
[517] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, שם;
[518] ראה בשיטות הפוסקים שהובאו לעיל;
[519] ס' זוכר הברית, עמ' 87;
[520] ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך; הנ"ל, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה ראשונה, כרך ד, תשנ"ד, עמ' 791 ואילך. וראה ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב הל' מילה פט"ז סק"ג. וראה לעיל;
[521] ס' שבת שבתון סקי"א(ב);
[522] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, שם;
[523] והיינו לשיטות הפוסקים שקבעו ערכים מוגדרים של בילירובין לצורך קיום הברית - ראה לעיל;
[524] הגרא"י וולדינברג, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' רפא-רפב;
[525] הרב ד. לאו, תחומין, יט, תשנ"ט, עמ' 335 ואילך; הרב מ.ש. כהן, עטרת שלמה, ח"ד, תשנ"ט, עמ' קלח ואילך;
[526] הרב כהן, שם. והסברה להקל ביום-טוב יותר מאשר בשבת הוא מדין 'מתוך', עיי"ש;
[527] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פג; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכא. ואגב, מה שכתב שם שמדובר ב'בלו בייביס', היינו תינוקות כחולים, לא דק, והכוונה לתינוקות צהובים;
[528] כן משמע מדברי הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ו(4);
[529] שבת קלז א; רמב"ם מילה א טז; טושו"ע יו"ד רסב ב. וראה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלא סק"ה;
[530] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ג עמ' קלט הע' יט;
[531] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ג פ"ב סי' ב, הע' י;
[532] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ה;
[533] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסב סק"א;
[534] זוכר הברית סי' י סק"א;
[535] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ה; הגרש"ז אויערבאך והג' ר' בן ציון אבא שאול, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ו(3);
[536] הגרש"ז אויערבאך, שם;
[537] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסב סק"א;
[538] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ג, וסי' פג, ושם חכ"א סי' סד אות ד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסב סק"א. ויש לעיין במצב הקורה לעתים, שמתחילים בטיפול אנטיוביוטי בגלל חשד למחלה זיהומית, ומכיוון שלוקח יומיים לברר את התרביות, ממשיכים לטפל לפחות פרק זמן זה. לאחר מכן יש שמתברר למפרע שלא היה זיהום - האם יש להתייחס אליו כחולה, למרות שהתרביות היו שליליות, שהרי היה משהו שהעלה את חשדם של הרופאים למחלה, או מכיוון שהתברר שלא היה חולה, אין דינו כחולה כלל, וי"ל;
[539] שו"ת משנה הלכות תניינא ח"ב סי' קסט;
[540] זוכר הברית סי' י ס"י; שערים המצויינים בהלכה סי' קסג סקי"ג, בשם מהרי"א. וראה מאמרו של הרב י. אריאל, תחומין, כ, תש"ס, עמ' 339 ואילך;
[541] שו"ת דובב מישרים ח"א סי' סא; אשל אברהם (ניימרק) סי' כב, ובשם החזו"א; דרכי חיים ושלום סי' תתצב; שו"ת שבט סופר חאו"ח סי' לא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכא; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ו; ההלכה במשפחה פ"כ הע' 21, בשם החזו"א, ובשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקצא;
[542] אות שלום סי' רסב אות ח;
[543] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ג פ"ב סי' ב הע' כה;
[544] ראה א. אידלמן, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 229 ואילך; א. שטינברג, אסיא, שם, עמ' 207 ואילך;
[545] מהר"ם מרוטנברג, פסקים ומנהגים (כהנא), סי' רז;
[546] הג' יד שאול יו"ד סי' רסו ס"א. וראה באריכות בשלטי גבורים על הרי"ף, שבת דקל"ה ע"א, בדין מילת הנולד לשמונה;
[547] ראה ס' הפרנס סי' רצ; נימוק"י, יבמות ריש פרק הערל; שו"ת יד הלוי ח"ב סי' מז; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רנד;
[548] שו"ת פאת שדך סי' קכא;
[549] דרכי חיים ושלום סי' תתצד, ואות שלום סי' רסב אות ט, והביא שם מס' כורת הברית שהוא בעל הדעה לדחות את הברית;
[550] ערוה"ש יו"ד רסב יא;
[551] שבת קט א; ע"ז כח א; רמב"ם שבת ב ה; טושו"ע או"ח שכח ו;
[552] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"י;
[553] שו"ת יד יצחק חלק ב' סימן רלב;
[554] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פג; שו"ת פאת שדך סי' קכא;
[555] שו"ת מנחת אלעזר ח"ז סי' לד;
[556] שו"ת ציץ אליעזר שם. ויש לעיין לשיטה זו, כשהשיתוק לא חולף כליל, כפי שקורה באחוז מסויים של התינוקות, מתי ימולו אותו, וכמה לחכות עד שיתברר שהמום יחלוף או לא יחלוף, כאשר ברור מבחינה רפואית, שעצם הברית לא תזיק לתינוק;
[557] שו"ע יו"ד רסב ב;
[558] רמ"א שם. וראה בס' הברית סי' רסב אות' נו-סא, בשיטות הראשונים בנידון. מבחינה רפואית יתכן לומר, שהרמ"א מדבר בדלקת לחמיות זיהומית, או בדלקת הקרנית, בעוד שהמחבר מדבר בדלקת לחמיות תגובתית (אלרגית או כימית), או וירלית, וי"ל;
[559] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ז;
[560] שו"ת דעת כהן סי' קלז; שו"ת ציץ אליעזר שם;
[561] הגרח"פ שיינברג, מוריה, ז, תמוז תשמ"ב. וראה עוד בגדרים השונים של מחלות עינים בתינוק ומילה בשו"ת ציץ אליעזר חכ"א סי' סד אות' א-ג;
[562] שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' תצא;
[563] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יא אות ב;
[564] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם יו"ד סי' רסב סק"ח; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ז, ושם חכ"א סי' סד אות ה;
[565] שו"ת אבן ישראל ח"ח סי' סה;
[566] שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלא סק"ה;
[567] שו"ת דברי מלכיאל שם;
[568] יחוסי תנאים ואמוראים, עמ' 303;
[569] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמג; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רנב;
[570] תוס' רי"ד שבת קלו א; שבלי הלקט הל' מילה סי' א; זוכר הברית סי' ז סקכ"ו; שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יא; שם ח"ז סי' פח; ספר הברית סי' רס אות נט. וראה עוד בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' פב;
[571] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסה. וראה בשו"ת בנין אב ח"א סי' מא;
[572] ס' ליקוטי סופר, מצות מילה, סוג חרש ושוטה;
[573] כלי חמדה, פר' לך-לך; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' פח; ס' הברית סי' רס אות נט, בשם הגר"מ פיינשטיין. וראה בס' ועלהו לא יבול ח"ב עמ' קלו-ז, שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך שיש למול בזמנו תינוק עם טריזומיה 18, אף שתוחלת חייו פחותה מי"ב חודש, ואף שכל זמן שיחיה יהיה מפגר קשה;
[574] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יא. וראה במאמרו של י. לוי, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 304 ואילך, על אי-דיוקים במציאות הרפואית כפי שמתוארים בתשובה זו, אך להלכה הדברים נכונים;
[575] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ו(2);
[576] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ו2.