מ. זרע והשחתת זרע

וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו [בראשית לח ט]

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, יבמות לד ב: 'ושחת ארצה' … שלא כדרכה.

בראשית רבה, פה: 'ושחת ארצה' - היה דש מבפנים וזורה מבחוץ.

רש"י: 'ושחת ארצה' - דש מבפנים וזורה מבחוץ.

אבן עזרא: 'ושחת ארצה' - היה משחית זרע הקרי ושופך לחוץ בארץ, ואתמה מבן תמים המזרחי שפירש 'ושחת ארצה', שעשה לה שלא כדרך הנשים, בעבור שלא תהר, והנה שיחת הארץ שלה, כי עליו היא יושבת בארץ, וזה פירוש שגעון וחלילה חלילה להתגאל זרע הקודש בטינוף הטינוף.

לזרע מספר מובנים: החלק בפרי הצמח שממנו גדל צמח חדש; עונת הזריעה; כינוי לתבואת השדה והגן; ובהשאלה - צאצאים, בנחים או בני בני-בנים.

כאן יידון 'זרע' רק במובן של החומר הביולוגי המפרה שמוציא הזכר באדם ובבעלי חיים. בפסוקנו הכוונה משולבת: עצם המושג מתייחס לצאצאים, אך 'שחת ארצה' מרמז על הזרע כחומר ביולוגי. במובן זה מוזכר הזרע במקומות הבאים במקרא:

ויקרא טו-טז,יז,יח,לב [פר' מצורע], ויקרא יח-כ [פר' אחרי], ויקרא יט-כ [פר' קדושים], ויקרא כב-ד [פר' אמור], במדבר ה-יג [פר' נשא].

* # *

זרע הוא החומר המפרה היוצא מן הזכר באדם ובכל חי.

בלשון המקרא הוא נקרא תמיד שכבת זרע [1], והיינו מפני שהזרע יוצא בתוך שכבה נוזלית, ואין כל תא זרע נראה לעין באופן בודד. בלשון חז"ל הוא נקרא גם קרי, ומי שיצאה ממנו שכבת זרע נקרא בעל קרי, והוא על שם הפסוק 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה' [2].

החלק המפרה באשה אף הוא נקרא זרע [3]. כיום מבחינים בין המרכיב התורשתי של הגבר, שנקרא זרע, לבין המרכיב התורשתי של האשה, שנקרא ביצית.

זרע הוא גם החלק בפרי שממנו גדל צמח חדש.

באופן מושאל משמש המושג זרע לציון צאצאים [4].

יש מי שכתב, שבעבר לא נהגו להדפיס ספרים ולעורר במיוחד על עוון הוצאת זרע, וגם לא לייחד את הדיבור על כך ברבים ובפרסום [5], אך בימינו הפך נושא זה לעניין פרוץ, ויש אף רופאים ומדענים המייעצים לכתחילה להקל ואף לעודד אוננות, יש צורך לפרסם דעת תורה בנידון, ולהזהיר על גודל העוון [6].

רקע היסטורי

בין היוונים היו שלש תיאוריות על מקור הזרע: האחת סברה, כי שמקורו במוח, והוא נודד דרך חוט השדרה לתוך האשכים; השניה סברה, שמקור הזרע מכל חלקי הגוף, וזרע הבא מחלק מסויים של גוף האב ייצור בעובר את אותו חלק. זו היתה דעתו של היפוקרטס; והשלישית סברה, שמקור הזרע בדם, ולמעשה הניחו שאין הזרע אלא קריש מיוחד של דם. זו היתה דעתו של אריסטו. שכבת זרע היתה אמנם ידועה מאז ומעולם, שכן מדובר בהפרשה חיצונית ונראית לעין.

הראשון שראה ותיאר תא זרע בודד היה אנטוני ון-לווינהוק, ממציא המיקרוסקופ, אשר תיאר לראשונה תא זרע בשנת 1677.

מכיוון ש'זרע' האשה איננו נראה לעין, נחלקו הקדמונים על מהותו ועל עצם קיומו. עקב כך היו שתי תיאוריות בעבר: האחת סברה, שאמנם האשה אף היא תרמה זרע, אלא שמהותו המדוייקת לא היתה ידועה, היתה הנחה שהוא דם הווסת, ושמקורו ברחם. זו היתה דעתם של היפוקרטס ושל גלינוס. כך גם היתה דעת חז"ל וחכמי ישראל, שיש לאשה מרכיב תורשתי המתחבר למרכיב התורשתי של הגבר [7]. השניה סברה, שאין לאשה כל תרומה תורשתית, אין לה 'זרע', ואין היא מספקת אלא את המצע להתפתחות העובר, ומצע זה הוא דם הווסת. זו היתה דעתו של אריסטו.

הראשון שקבע כי יש לאשה מרכיב חשוב בתרומה התורשתית, וכי מרכיב זה הוא ביצית, היה ויליאם הארווי (1657-1578). הראשון שתיאר את הגופיף בשחלה המכיל את הביצית היה רניה דה-גראף בשנת 1672. הביצית נתגלתה לראשונה בהסתכלות מיקרוסקופית בשנת 1827, על ידי קארל פון באר. אמנם יש להעיר, שהיו מחכמי ישראל שדיווחו על ביצית האשה בצורה נכונה עוד קודם לתאריך זה [8].

הזרע במקורות חז"ל

שכבת הזרע יוצאת מן הנקב שבפי האמה [9], וכשיוצאת החוצה - כל גופו מרגיש, ואיבריו מזדעזעים, ובא מבשר החי, חם ומתקשה, ולא יכול לעצור מלצאת [10].

כל שכבת זרע שאינה יורה כחץ אינה מזרעת [11].

זרע האיש הוא אחד משלושת המרכיבים ביצירת העובר [12], ולא נוצר אדם מן כל הטיפה שבזרע, אלא מן הברור שבה [13].

שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת [14], והיא טיפה סרוחה [15]. אחד מסימני סריס חמה הוא, ששכבת זרעו דוחה, היינו שאינו קשור אלא צלול כמים [16].

שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העינים, וכל שתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים [17].

הזרע יש בו רוח חיים טבעי, ובו ההכנה שממנו יתהווה האדם, ולכן הפסדו של הזרע הוא ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים, ולכן יש בו טומאה [18].

אי אפשר לשכבת זרע בלא מימי רגלים [19].

עד שלושה ימים שכבת הזרע נקלטת, מכאן ואילך היא נסרחת [20], ורוח מזרחית גורמת להסרחת הזרע במעי האשה בתוך שלושה ימים [21].

חז"ל מנו מספר מאכלים, שמרבים את הזרע: השום, השחלים, חלגלוגות, ביצים, גרגיר, סלתות, אתרוג, יין ישן, יין לבן, בשר שמן, חלב, גבינה, קונדיטון, גריסים של פול ושל עדשים [22]. אחד ההסברים לחשיבות המאכלים השונים ביצירת הזרע היא ההנחה שהיתה רווחת, כי הזרע מתהווה מן האוכל כחמאה מן החלב [23]. ולעומתם מנו חז"ל מספר דברים, שממעטים את הזרע: מלח, רעב, נתק (צרעת), בכייה, שינה על גבי קרקע, גדגדניות, כשות שלא בזמנה (בזמנה הוא בחודש תמוז, ושלא בזמנה הוא בחודש טבת), והקזת דם למטה (היינו למטה מן הביצים כמו ברגליו ושוקיו), כפליים (היינו דבר זה ממעט כפליים לעומת שאר הדברים) [24].

הרמב"ם [25] פירט בהרחבה רבה רשימות מאכלים ומתכונים רבים, אשר ביכולתם להרבות את הזרע או למעטו, וציין 'כי אלו המזונות העשויות למשגל, ראוי שיוקחו אחר צאת מן המרחץ, ואם היה אפשר, שישתה אחריהם שיעור שלוש אוקיות מיין ריחני' [26]. סיכומו של הרמב"ם, 'כי ידוע אצל הרופאים, כי המזונות בעניין הזה יותר מועילים מהרפואות הרבה מאד' [27].

אדם הראשון ראה קרי לאונסו, ומשכבת זרע זו הוליד רוחין ושידין ולילין, שהם מיני מזיקין [28]; יעקב אבינו לא ראה קרי, עד שנולד ראובן בכורו [29]; בעוון יציאת שכבת זרע של יוסף במעשה אשת פוטיפר, לא זכה שיצאו ממנו שנים עשר שבטים, למרות שראוי היה לכך כמו יעקב אביו [30]. אלישע נקרא קדוש, מפני שלא ראה קרי [31].

אחד מעשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש היה שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים [32], אך היה כהן גדול אחד שאירע לו קרי ביום הכיפורים, ונכנס בן אילם מציפורי, ושימש תחתיו בכהונה גדולה [33].

לא היו מאכילים את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים מאכלים המרבים את הזרע, ומוסיפים בקשיות האיבר [34], ולא היו מניחים אותו לישן, שמא יראה קרי [35].

הרואה קרי ביום הכיפורים, ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא [36]. יש מי שכתבו, שהכוונה דווקא ליחידי סגולה, שלא מצוי אצלם קרי כלל כל השנה, אבל סתם בני אדם, ואפילו תלמידי חכמים, אין להם מקום לדאגה כלל [37].

הרואה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים, אם הוא לח, מקנחו במפה ודיו; ואם נתייבש על הגוף, או שנתלכלך, רוחץ המקומות המלוכלכים לבד, ואסור לרחוץ כל גופו או לטבול [38].

אשה מזרעת אודם, וכשהיא מזרעת תחילה יולדת זכר [39].

רקע מדעי

השינויים ההיסטולוגיים באשך, שיביאו ליצירת זרע, מתחילים להתרחש בין 7-5 שנים. בסביבות 10 שנים מתחילות חלוקות פעילות של תאי הזרע, אך הגיל שבו פעילות הזרע היא יעילה להפרייה משתנה מאד. יצירת זרע מלאה ויעילה חלה לרוב בסביבות גיל 16 שנה.

יצירת הזרע באדם היא תהליך מתמשך וקבוע בכל החיים. תא-יסוד ראשוני מתחלק לשני תאים, אחד מהם ממשיך להתחלק במספר חלוקות, עד שהוא הופך לתא זרע בשל, והשני נשאר במצבו הראשוני להוות יסוד לתאי זרע נוספים.

תא זרע מורכב מראש וזנב (שוטון). הראש מהווה כ- 10% מאורך התא, והוא מכיל את גרעין התא, ומבנה דמוי כיפה מיוחד לתא הזרע, המצפה את ראש התא, הנקרא אקרוזום. גרעין תא הזרע מכיל 23 כרומוזומים, שהם מחצית מספר הכרומוזומים בהשוואה לכל יתר התאים בגוף האדם. חלק מתאי הזרע מכילים את המרכיב התורשתי X, אשר בהתחברו עם ביצית ייצור נקבה (XX), וחלק אחר מכיל את המרכיב התורשתי Y, אשר בהתחברו עם ביצית ייצור זכר (XY). האקרוזום מכיל אנזימים מיוחדים, הפועלים בשעת ההתלכדות בין תא זרע לבין ביצית. הזנב הוא ארוך, ומקנה לתא הזרע את יכולת הניידות.

תאי הזרע נוצרים בצינוריות הזרע שבאשכים, ועוברים דרך שבילי הזרע עד לשופכה. בדרך נשפכים לצינור הזרע נוזלים הנוצרים בשלפוחיות הזרע ובערמונית, ויחד הם יוצרים את שכבת הזרע. מספר תאי הזרע בכל מיליליטר הוא 120-40 מיליון, ונפח הזירמה הוא 8-3 מיליליטר. מכאן שזירמה חד-פעמית של גבר פורה מכילה כחצי מיליארד תאי זרע.

הורמונים המופרשים מתת-המוח משפיעים על השחלות להבשלת הביצית. באשה הקשר הזה ברור וידוע, אך בגבר יש להורמונים אלו השפעה חלקית בלבד על תהליך יצירת הזרע באשכים.

בעת הלידה מכילות השחלות 2,000,000-700,000 ביציות בלתי בשלות, אשר חלקן הגדול עובר ניוון במשך הילדות, ונשארות כ- 40,000 ביציות בתחילת ההתבגרות המינית. ביצית שהבשילה וחרגה מחוץ לשחלה יוצרת את מחזור הווסת. הביצית, כמו תא הזרע, מכילה מחצית מספר הכרומוזומים, אך תמיד מכילה היא את המרכיב התורשתי X.

פרטי דינים

דינים הקשורים לזרע

שכבת זרע היא אב-הטומאה מן התורה [40], והיא מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינה מטמאה במשא, והנטמא בה אינו מטמא בגדים שעליו [41]. הנוגע בשכבת זרע בשיעור כעדשה הוא ראשון לטומאה [42]. טומאת שכבת זרע שאמרה התורה הוא חידוש, שאף בלי אזהרת התורה בני אדם בדלים מלנגוע בו מחמת מאיסותו [43].

איש שיצאה ממנו שכבת זרע, הוא בעל קרי, בין שיצא לרצונו, ובין שיצא לאונסו [44]; בין שיצא ביום, ובין שיצא בלילה [45]; בין שיצא בדרך תשמיש, ובין שיצא שלא בדרך תשמיש [46].

בעל קרי הוא טמא [47], והוא ראשון לטומאה, שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים בלבד [48]. טומאתו היא טומאת ערב בלבד, היינו שצריך טבילה במקווה, ונטהר בכך לחולין ולמעשר שני, ועדיין הוא טמא לתרומה ולקדשים עד הערב שמש, ובזמן שבין טבילתו לבין הערב שמשו הוא נקרא טבול יום.

דין זה נכון גם לאשה המשמשת מיטתה [49], ולאשה הפולטת שכבת זרע [50].

שיעור טומאת בעל קרי בכל שהוא [51].

בעל קרי משתלח מחוץ לשני מחנות [52].

אין הרואה קרי טמא, עד שתצא ממנו שכבת הזרע החוצה [53]. הרואה קרי בלא הרגשה - יש אומרים, שאינו טמא, אלא אם כן נעקרה מגופו בהרגשה, אפילו אם יצאה אחר כך שלא בהרגשה [54]; ויש אומרים, שבכל מקרה טמא, אפילו נעקרה בלא הרגשה [55].

קטן הרואה קרי אינו טמא [56], וקטן לעניין זה היינו פחות מבן תשע שנים ויום אחד [57], ומגיל זה הרי הוא טמא בקרי מהלכה למשה מסיני [58].

יש מי שכתבו, שקטן הרואה קרי אפילו בן יומו טמא [59], אבל נדחו דבריהם [60]. אכן יש להעיר, שאין זה במציאות שקטן בן יומו יראה קרי, שכן אין מערכת יצירת הזרע בשלה עדיין.

מי שישן בתפילין וראה קרי, לא יאחז בבתים [61], אלא יאחז ברצועה, ומסיר אותם, עד שיקנח הקרי מעליו, ויטול ידיו [62], ואחרי נטילת ידיים מותר להניח תפילין, אף על פי שהוא טמא [63].

המהרהר בלילה וראה ששימש מיטתו בחלום, ומצא את איברו חם, הרי זה טמא מדרבנן לתרומה בלבד; אבל אם חסר אחד מהתנאים הללו, הרי זה טהור [64].

המטיל מים, וראה מים עכורים או חלוקים, היינו שהטיפות חלוקות כמין שלשלת [65], או שהם חלקים ואינם נדבקים זה בזה [66], אם בתחילה או מתחילה ועד סוף, הרי זה טהור; ואם באמצע או בסוף, הרי זה טמא מדרבנן לתרומה בלבד [67].

בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם שטבל, כשיטיל מים - טמא, מפני שצחצוחי שכבת זרע אינם יוצאים אלא כשיטיל מים; במה דברים אמורים, בחולה או בזקן, אבל ילד בריא - טהור, מפני שהוא יורה שכבת זרע בחזקה כחץ, והיא כולה ניתקת מן האמה, עד כמה הוא ילד, כל זמן שעומד על רגלו אחת ונועל או חולץ מנעלו [68].

רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה, לפי שהרכיבה על עור הגמל מחממת ומוציאה קרי [69].

אין אוכלים בערב יום הכיפורים דברים המחממים את הגוף, כגון ביצים, חלב חם, שום צלוי ומבושל, דגים, בשר שמן וכיוצ"ב, פן יבוא לידי קרי ביום הכיפורים [70].

איש ואשה ששימשו מיטתם, שניהם טמאים [71], ובאשה גזירת הכתוב היא שמחמת תשמיש היא טמאה, והרי היא כרואה קרי, ושניהם ראשון לטומאה מן התורה [72]. והיינו דווקא שהוציא זרע, אבל המערה בלי להזריע, שניהם טהורים [73].

אין האשה טמאה בביאה אלא אם היתה גדולה משלוש שנים ויום אחד, והאיש השוכב עמה הוא גדול מבן תשע שנים ויום אחד, והוא הלכה למשה מסיני [74], וכן אין היא טמאה אם באו עליה נוכרי או בהמה [75].

האשה שפלטה שכבת זרע, אף על פי שכבר טבלה ונטהרה מטומאת תשמישה קודם שפלטה, הרי היא טמאה מדין רואה קרי, וטומאתה מן התורה, ואף לחולין [76]. הפולטת טמאה, אפילו אם לא יצא הזרע החוצה, ואין צורך בשיעור של הפליטה, אלא היא טמאה בכל שהוא [77].

כל פולטת זרע סותרת את מנין ספירתה לטהרתה מטומאת זיבה, ואפילו לבעלה [78], ואינה סותרת אלא יום אחד שפלטה בו [79], ולכן נהגו להחמיר שכל אשה, שצריכה לספור שבעה נקיים, ממתינה קודם הספירה זמן של הפסד הזרע [80].

זמן הפסד הזרע הוא מחלוקת תנאים [81], ומחלוקת הפוסקים [82]. להלכה פסקו רוב הפוסקים, שצריכה להמתין שש עונות שלימות, ולמעשה נהגו להחמיר להמתין ארבעה ימים מעת ששימשה [83].

בטעם הדבר, שהיוצא ממנו שכבת זרע הוא טמא - יש מי שכתב, שעיקר היותו של האדם בעולם אינו אלא להבין במושכלות ולעבוד בוראו, לפיכך כשיקרה אותו דבר שמראה בו הטייתו אל תאוות החומריות, ראוי לו לעומד יום אחד בטומאתו, כדי שתתנקה מחשבתו יפה, ואחר כך יטהר [84].

עזרא ובית דינו תקנו טבילה לבעלי קרי, היינו שלא יקרא בתורה עד שיטבול, אף על פי שמן התורה מותר לבעל קרי לעסוק בתורה בעודו טמא ככל הטמאים [85]. דין זה הוא בין אם ראה קרי באונס, ובין אם ראה קרי שלא באונס [86]. כמו כן חלה התקנה גם אם היתה ביאה בלא הוצאת זרע [87]. יש מהראשונים שכתב, שבית דין שלאחר עזרא התקין, שבעל קרי אסור אף בתפילה [88]; ויש שכתבו, שאיסור התפילה היה אף הוא מתקנת עזרא [89]. אם קינח הקרי, מותר בעל הקרי להניח תפילין [90].

טבילת בעל קרי לתורה מותרת אפילו במים שאובים, אף על פי שהם פסולים בטבילה משום טומאה, אבל הטבילה צריכה להיות בקרקע דווקא [91], ויש שפסקו שאף חציצה במיעוט הגוף לא פוסלת בטבילה זו [92]. יש מי שכתב, שמי מקווה זוחלים פסולים לטבילת בעל קרי [93].

תקנת עזרא נתבטלה, לפי שלא פשטה בכל ישראל, ולא היה כוח ברוב הציבור לעמוד בה [94]. והיינו שלא החכמים ביטלוה, אלא מאליה נתבטלה, מפני שלא יכלו לעמוד בתקנה זו; ולאחר שנהגו כן, חיזקו חכמים את ביטול התקנה [95].

יש מהראשונים הסבורים, שלא בטלה תקנת עזרא אלא לתורה, אבל לתפילה התקנה בעינה עומדת, אלא שאין צריך טבילה בארבעים סאה, ודי בנתינת תשעה קבים [96]; ויש הסבורים, שבטלה תקנת עזרא לגמרי, גם לתורה וגם לתפילה, גם לטבילה בארבעים סאה, וגם לנתינת תשעה קבים [97]. מצד המנהג - זה הוא אחד מחילוקי המנהגים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל, שאנשי בבל אין רוחצים, לא מקרי ולא מתשמיש המטה, ובני ארץ ישראל רוחצים מתשמיש המטה ומקרי, ואפילו ביום הכיפורים [98], וכן יש מי שכתב, שלתורה בוודאי אין להחמיר כלל לטבול לקריו, אבל לתפילה הדבר תלוי במנהג, שכל ישראל הדרים בין הישמעאלים נהגו לרחוץ, ואלו הדרים בין הערלים (היינו הנוצרים) לא נהגו לרחוץ, ואין לשנות את המנהג [99]. ומכל מקום בעל נפש המיטהר לקריו גם היום, מידה טובה ומשובחת היא, והמחמיר תבוא עליו ברכה [100], ולדברי הכל התפילה מקובלת יותר כשהיא עם הטבילה [101], ולשיטה זו מותר לטבול לקריו לצורך תפילה גם בשבת [102], ובייחוד יש להחמיר על שליח הציבור [103]. ובימינו נזהרים ביותר בטבילה זו ההולכים בעקבות הבעש"ט [104]. ועוד יש מי שכתב, שאדם יכול לקבל על עצמו טבילה זו כחובה, אך דווקא להחמיר ולא להקל, כגון שעל ידי זה יתבטל מקריאת שמע ותפילה, או שיטבול ביום הכיפורים [105].

ויש מי שכתב, שאף בזמן הזה נשארה תקנת עזרא כחובה לטבול בערב יום הכיפורים [106].

אמנם בזמן הזה, אם ראה קרי ביום-הכיפורים - יש הסבורים, שאסור לו לטבול או לרחוץ גופו, שכן ביום-הכיפורים יש איסור רחיצה, והטבילה לתפילה בזמן הזה איננה אלא מנהג. לפיכך, לשיטה זו אם רואה קרי והוא לח, מקנחו במפה ודיו, ואם יבש הוא או שנתלכלך, רוחץ את המקומות המלוכלכים בלבד ומתפלל [107], ואף אסור לשפוך עליו תשעה קבים מים [108]; יש אומרים, שבעל קרי יכול לרחוץ ביום הכיפורים אף בזמן הזה, ובלבד שיטבול במקום צנוע [109], ולשיטה זו כהן שראה קרי טובל ביום הכיפורים לפני נשיאת כפיים [110]; יש מי שכתבו, שמי שליבו נוקפו, מותר לטבול לקריו, והדבר תלוי לפי מה שהוא האדם [111]; ויש מי שכתבו, שטבילת בעל קרי ביום הכיפורים אפילו בזמן הזה היא מצווה וחובה [112]. להלכה הכריעו הפוסקים שאף מי שרגיל לטבול בשאר ימות השנה לקריו, לא יטבול ביום הכיפורים [113]. ויש מי שכתב, שראוי לו להתחזק ביותר בלימוד התורה, ואם אפשר יטבול תיכף במוצאי יום הכיפורים [114].

מותר לשאת כפיו, והמחמיר לטבול, תבוא עליו ברכה [115].

שכבת זרע על בשרו, דינה כצואה על בשרו לעניין קריאת שמע ותפילה [116], והיינו שיש להחמיר בה כשהיא על בשרו, אף שהיא מכוסה [117]. ואם שכבת הזרע היא על בגדיו והיא מכוסה - יש אומרים, שמכל מקום לא יקרא קריאת שמע, עד שירחץ את המקום, או עד שיפשוט בגדים אלו [118]; ויש אומרים, שאם הזרע על בגדיו, מותר לקרוא קריאת שמע [119].

שכבת זרע היא מהמשקים הטמאים, שאינם צריכים שיקדם להם הכשר, שהטומאה וההכשר באים כאחד [120].

דיני השחתת זרע האיש

יש הסבורים, שאיסור השחתת זרע הוא מן התורה [121]; יש מי שכתב, שהאיסור הוא הלכה למשה מסיני [122]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא מדרבנן [123]. יש מי שכתב, שהשאלה אם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן היא מחלוקת ראשונים [124].

לשיטות הסוברים שאיסור השחתת זרע הוא מן התורה, יש מי שמנה אותו בתרי"ג המצוות [125]; ויש הסבורים, שאינו נמנה עם שס"ה הלאווין [126].

מאחר שאיסור השחתת זרע לא נתפרש באופן ישיר בתורה [127], נחלקו הפוסקים הסבורים שאיסורו מן התורה ביחס למקורו:

יש שכתבו, שמקורו הוא מהלאו של 'לא תנאף' [128], לא תהא בך ניאוף, בין ביד ובין ברגל [129], וסוברים שאיסור זה מתייחס להוצאת זרע לבטלה [130].

יש שלמדו, שמקורו מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' [131], שלא יהרהר ביום, ויבוא לידי טומאה בלילה [132], והיא דרשה גמורה לדעת רוב הראשונים [133], וכל שכן הוצאת זרע שהוא בכלל לאו זה [134].

יש שלמדו, שמקור איסור השחתת זרע הוא במצות פריה ורביה [135].

יש מי שכתב, שאיסור השחתת זרע הוא מדין חובל ומשחית, היינו כמו שאסור לאדם לחבול בגופו, כך אסור להשחית את זרעו [136].

יש מי שלמד את האיסור מדור המבול [137], שחטאו בהשחתת זרע [138].

יש שלמדו האיסור ממעשה ער ואונן [139].

יש מי שכתב לאסור השחתת זרע מהפסוק 'אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה' [140].

ויש שהכלילו איסור זה באביזרייהו דשפיכות דמים, שמכלה את הגרעין של החיים העתידים להיווצר [141].

הפוסקים הסוברים שאיסור השחתת זרע הוא מדרבנן, דחו את המקורות האפשריים מן התורה בדרכים שונות:

יש הסבורים, שאין הדרשה של 'לא תנאף' אלא אסמכתא בעלמא [142], או שהאיסור נאמר רק על ניאוף באשת איש [143].

הדרשה הנלמדת מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' לשיטתם אינה אלא אסמכתא בעלמא [144].

אין לתלות את איסור השחתת זרע במצות פריה ורביה [145].

וכן דוחים הם מטעמים שונים את הראיות האחרות, שהביאו החולקים להוכיח את האיסור מן התורה.

מהפוסקים הסבורים שאיסור השחתת זרע הוא מדרבנן - יש מי שכתב, שלוקים עליו מכת מרדות למי שעושה בזדון אחר התראה [146]; ויש מי שכתב, שאין לוקים עליו כלל [147].

איסור הוצאת זרע לבטלה גדול הוא [148], ועל פי תורת הקבלה הוא חמור מכל עבירות שבתורה [149]. יש הסבורים, שאמנם איסור זה חמור מכל עבירות שבתורה [150]; ויש הסבורים שהוא לאו דווקא, אלא שבא להפליג בחומרת האיסור [151].

המוציא זרע לבטלה כאילו שופך דמים והורג את הנפש [152], שמכל טיפה היה ראוי להיות נוצר זרע קודש [153], והעושה כן כאילו עובד עבודה זרה [154]. יש מי שכתב, שיש בהשחתת זרע שני גדרים, גילוי עריות ושפיכות דמים [155]. יש מי שכתב, שיש בהשחתת זרע רק אביזרייהו של עבירות אלו [156]; ויש שכתבו, שלא אמרו כן אלא להפליג העוון, אבל אין זה לא גילוי עריות ולא שפיכות דמים, ואינו בכלל יהרג ואל יעבור [157]. ולעומתם יש מי שמנה איסור זה בין חייבי מיתה [158].

המוציא זרע לבטלה כאילו מביא מבול לעולם וחשוב כבהמה, וחייב מיתה [159]; ויש מי שכתב, שבעונש זה בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות [160].

דורשי רשומות אמרו הכל תלוי במז"ל - במ'וציא ז'רע ל'בטלה, היינו שכל הצרות באות לאדם על עוון זה [161], ומעשה זה מנוגד לחובת האדם בעולמו [162].

מצינו שני גדרים באיסור הוצאת זרע לבטלה: השחתה, המוגדרת באופן הוצאת הזרע מן הגוף; לבטלה, המוגדרת לפי המטרה שלשמה הוצא הזרע.

איסור השחתת זרע איננו משום שהולך הזרע לאיבוד בלא הולדה, אלא האיסור משום שמשליך זרעו במקום שלא הותר לו להשליך, כי הבורא יתברך גזר שלא ישליך הזכר את זרעו אלא בנקבה, ובמקום שהוא מיוחד להשלכת זרע [163].

איסור השחתת זרע הוא ביציאתו מחוץ לגוף לאיבוד, אבל אין איסור בעצם העקירה בתוך הגוף, וכל עוד שלא יצא הזרע החוצה, אין עליו שם זרע כלל, ואין כאן איסור השחתה [164].

לא נקרא השחתת זרע, אלא במי שגורם להוצאת זרע מן הגוף שלא כהוגן, אבל לאחר שנעקר הזרע מן הגוף כהוגן, לא שייך בו עוד דין השחתה [165].

לפיכך, אין איסור השחתת זרע בהוצאת זרע ישירות מהאשך בדרך של ביופסיה [166]. וכן אין איסור השחתת זרע לאחר כריתת הערמונית, גם אם חותכים את שבילי הזרע, ובשעת הביאה נעקר הזרע, ובא למקום החתך, ומתערב בשתן ויוצא כך [167].

אין איסור השחתת זרע במקרים שצורת התשמיש היא כדרך כל הארץ, ובא עליה משום מצות עונה, אף על פי שמצב האשה הוא כזה שלא תוכל להוליד, כגון זקנה, ילדה, עקרה, אילונית וכד' [168]. ואף לשיטת הסוברים שראוי להחמיר ולא לשאת קטנה, עקרה וזקנה [169], מכל מקום אם עבר ונשא אשה כזו, אין עליו איסור תשמיש [170].

יש אומרים, שאין איסור השחתת זרע בבועל אשה שרחמה צר, אף על פי שהזרע יוצא החוצה, בתנאי שמתכווין לבעול לצורך פריה ורביה, ומשמש כדרכו [171]; ויש אומרים, שהמשמש עם אשה שרחמה צר עובר על איסור הוצאת זרע לבטלה [172].

אשה שניטל רחמה, אין איסור לבעלה לשמש עמה, ואינו אסור משום מוציא זרע לבטלה, כיון שמשמש כדרך כל הארץ, ואינו מטיל זרע לחוץ [173].

אם עשו הרופאים תפר בצוואר הרחם כדי שלא תתעבר, כיוון שהתשמיש הוא כדרך כל הארץ ומזריע בפנים, אלא שאינה ראויה להוליד, אין זה השחתת זרע [174].

לעומת זאת, אשה שיש לה אוטם ברחמה, היינו שהנרתיק אטום או חסר [175], אסור לשמש עמה, כיון שהוא כזורה על עצים ואבנים [176], וחייב לגרשה, ומחוייבת לקבל גט [177]. והיינו דווקא שהאוטם הוא מלא, ולא יכול לבעול אפילו בהעראה, אבל בראוי להעראה אין איסור [178].

יש הסבורים, שאיסור זה הוא מן התורה [179]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא מדרבנן [180].

יש מי שהסתפק באשה שאין לה לא רחם ולא נרתיק, ובנו לה בניתוח פלסטי נרתיק על מנת שתוכל לקיים יחסי אישות, שמא במקרה זה יש דין של הוצאת זרע לבטלה [181]. יש מי שכתבו, שמי שנולדה ללא איבר זכר וללא איבר נקבה, וסידרו לה הרופאים נרתיק על ידי ניתוח פלסטי, הבא עליה חייב משום השחתת זרע [182].

מי שלא יכול להתאפק, ובא לידי שפיכת זרע מוקדמת לפני הכנסת העטרה לנרתיק האשה, אין בזה איסור השחתת זרע, אם משמש כדרכו [183]. והיינו דווקא אם לפעמים הוא גם מצליח לגמור ביאתו כראוי והזרע נשפך בפנים; אבל אם תמיד דרכו בכך, יש מי שאסר [184].

יש הסבורים, שזה נקרא דרך תשמיש, שגוף נהנה מגוף, ודומה למשמש עם קטנה, ואין בו איסור השחתת זרע [185]; ויש הסבורים, שאין זה דרך תשמיש, והרי זה כמטיל זרעו על עצים ואבנים, שאין המקום ראוי להזריע כיוון שהוא סתום, וכמעשה הזה אינו ראוי להזריע בשום מקום, ואינו דומה לקטנה [186].

נתינת כיס (קונדום) על האיבר הוא בוודאי הוצאת זרע לבטלה [187]. אלא שנחלקו אם הדבר אסור אפילו במקום סכנה או לא.

רוב הפוסקים סבורים, שאין איסור הוצאת זרע לבטלה כאשר הוצאתו נעשית במטרה לשפר את פוריות הגבר, ולהשיג את המטרה של פריה ורביה, שהיא המטרה של הוצאת זרע כדרך כל הארץ, היינו כל שעושה בשביל תיקון אינו נקרא השחתה ובטלה [188]; ויש הסבורים, שאף אם המטרה היא תיקון ופוריות, כיוון שבזמן הוצאת הזרע הוא לבטלה, לא מועיל מה שאחר כך ישתמשו בו לפוריות.

יש מי שכתב, שכל שהוא לצורך אינו נקרא לבטלה, אפילו אם הצורך הוא להינצל מעבירה, כגון אם יצרו מתגבר עליו, ומתיירא שייכשל באשת איש או באשתו נידה, מותר לו להוציא זרעו באותה שעה, ומוטב שיעבור בכך ולא יחטא באשה, אלא שצריך כפרה [189]; ויש מי שהתיר אפילו כשרוצה להציל עצמו מאיסור דרבנן, כגון שמתיירא שייכשל בפנויה טהורה או בגויה [190].

מותר להוציא זרע כדי לבדוק אם האיש הוא כרות שפכה [191].

אם נמצא דם בעד שלה, ויש ספק אם הדם בא ממנו או ממנה, דנו הפוסקים אם מותרת הוצאת הזרע לצורך הבדיקה [192]. אבל אשה שראתה דם מחמת תשמיש שלוש פעמים, ויש ספק אולי הדם ממנו, מותר להוציא זרע לבודקו, כי גדול השלום וקשים הגירושין [193].

בעניין הוצאת זרע לצורך בדיקת פוריות הגבר נחלקו הפוסקים. יש הסבורים, שהדבר אסור, ויש הסבורים שהדבר מותר.

אם יש צורך רפואי למניעת הריון, כגון סכנה או ספק סכנה לאשה, ומותר בתנאים אלו להשתמש באמצעי מניעה כדי למנוע סכנת הריון מאשתו החולנית, אין בהוצאת הזרע משום איסור, שאין זה לבטלה אלא לצורך מצות קיום עונה, ומצות מניעת סכנה [194].

במקרה של מחלה מסוכנת, שאומרים הרופאים שצריך להוציא זרע לצורך רפואתו - מותר [195]. יש שהתירו הוצאת זרע גם שלא במקום סכנה, אלא בצער בלבד, אך יש שמשמע מהם לאסור [196].

הוצאת זרע במטרה להפרות האשה בדרך של הזרעה מלאכותית, או בדרך של הפריה חוץ-גופית - רוב האחרונים סבורים, שאיננה נחשבת לבטלה, ויש החולקים [197].

יש הסבורים, שההיתר הוא דווקא אם נולד בעקבות זאת וולד שמתייחס אחריו, ובכך קיים מצות פריה ורביה, או לפחות מצות לשבת יצרה, אבל אם הוצאת הזרע היתה שלא לצורך מצווה זו היא אסורה; ויש הסבורים, שכל שמכווין לקיים המצווה, גם אם לא הצליחה בידו, אין זה נקרא לבטלה [198].

יש מהפוסקים הסבורים, שאיסור השחתת זרע הוא דווקא בהשחתה וודאית, אבל כשיש ספק אם אמנם יושחת הזרע, אין בו איסור [199].

יש מי שכתב, שגרם השחתת זרע קל יותר מאשר השחתה ישירה, ולכן במקום הדחק יש להעדיף השחתה בדרך גרמא ולא בצורה ישירה [200].

חז"ל והפוסקים אסרו פעולות שונות, אשר גורמות להוצאת זרע:

אסור לאיש שיגע באמתו [201], ואסור לאחוז באמתו כשמשתין, אבל בנשוי מותר [202], ומידת חסידות להחמיר אפילו בנשוי, ושלא לצורך השתנה גם מצד הדין אסור [203]. כמו כן לא יסתכל על המילה שלו [204]. גם אסור לשלוח ידו במבושיו, ואפילו מתחת לטבורו, כדי שלא יבוא לידי הרהור [205], אבל במקום צער, אף שלא במקום סכנה - מותר [206].

אסור לאיש שיקשה עצמו לדעת [207], שהמקשה עצמו לדעת הרי זה עבריין [208], והוא בנידוי [209], וצריך לישון דווקא על הצדדים, שלא יבוא לידי קישוי [210].

אסור לאיש שיביא עצמו לידי הרהור [211]. והיינו דווקא שמכווין עצמו ומשתקע בהרהור [212].

אסור לקרוא סיפורי אהבה ודברי חשק, שמגרה יצר הרע בעצמו [213], ואפילו לקרוא בספרי רפואה בעניין התשמיש קודם הנישואין אסור, אלא רק סמוך לחתונה [214].

לא יסתכל בבהמה ועוף כשמזדקקים זכר לנקבה [215], אך הלומדים חכמות טבעיות, וצריכים לדעת דרכי תשמישם של בעלי חיים, או העוסקים במלאכתם וצריכים לטפל באיברי הרביה - מותרים, כי במלאכתם עוסקים [216].

אסור לרכב על בהמה ללא אוכף [217].

אסור ללבוש מכנסיים, שאינם עשויים כבתי שוקיים [218].

יש מי שכתב, שטעם האיסור על האיש לשמש אשה שהיא חולת מעיים [219], משום שחוששים אנו שיבוא לידי הוצאת זרע לבטלה [220], אך מי שעסוקים במלאכתם, כגון מרביעי בהמה [221], רופא אורולוג [222], או רופא נשים [223] - מותר, שלא יבואו לידי הרהור.

אסור לרופא לבדוק אשכים של הזולת כבדיקה שגרתית, כאשר אין לכך כל סיבה רפואית [224].

אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה כן בנידוי הוא יושב [225].

דש מפנים וזורה מבחוץ אסור [226], ואפילו במקום סכנה [227].

ביאה שלא כדרכה אסורה אפילו באשתו, אם מוציא זרע [228]. יש הסבורים, שהיינו דווקא כשרגיל לעשות כן תמיד, אבל במקרה בלבד מותר [229]; יש מי שכתב, שהיינו רק אם היה פעם אחת בחייו [230]; ויש מי שמתיר אף הרבה פעמים, אם רוב תשמישו הוא כדרכו [231].

באופן עקרוני, לשיטת הסוברים שיסוד איסור השחתת זרע הוא במצות פריה ורביה, הרי שמי שאינו מצווה בפריה ורביה, איננו מצווה בהשחתת זרע, כגון אשה, בן נח, סריס, ומי שאינו יכול להוליד [232].

מי שכבר קיים מצות פריה ורביה - יש הסוברים, שאינו מצווה על השחתת זרע אלא מדרבנן [233]; ויש הסבורים, שאף זה איסורו מן התורה [234].

סריס, ומי שזרעו אינו ראוי להוליד - יש הסבורים שהוא פטור [235], וכן יש שכתבו, שאין איסור השחתת זרע כשיוצא בלא קישוי, כי אינו ראוי להוליד [236]; ויש הסבורים, שאף אלו חייבים [237].

יש מי שכתב, שאם אחד הוציא זרע לחברו, האיסור הוא על מי שיצא ממנו הזרע אם היה לרצונו, אבל אין איסור על המוציא את הזרע [238]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא אף על המוציא [239].

הפוסקים דנו בתועלת התשובה ובדרכי תיקונים שונים למי שנכשל באיסור הוצאת זרע לבטלה, וכן בדרכי מניעה לחטא זה [240].

דיני השחתת זרע האשה

מהות זרע האשה נידון על ידי הפרשנים והפוסקים ביחס לפירוש הפסוק 'אשה כי תזריע וילדה זכר' [241], וביחס למאמר חז"ל "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה" [242]. יש שהסבירו, ש'תזריע' פירושו הריון [243]. אך לשון 'תזריע' בהפעיל משמע, שהאשה פעילה בתהליך ההפריה, ומכאן פירוש חז"ל שהיא מזרעת תחילה. יש מי שהסביר, שפעולת האשה בעת הביאה, בתנועות הנרתיק והוצאת ההפרשות של צוואר הרחם, יכולים להשפיע על אוכלוסית תאי הזרע, להגביר או להחליש את פעילותם של תאי ה- X, או ה- Y, ובכך להשפיע על התוצאה של וולד זכר או נקבה [244].

מרבית הראשונים זיהו את 'זרע' האשה עם דם נידה, וסברו שיש לאשה יכולת הפעלה של 'הזרע' שלה. כך יש מי שכתב, "כי האשה אף על פי שיש לה ביצים כביצי הזכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שהזרע ההוא נקפא, ולא עושה דבר בעובר. אבל אומרם 'מזרעת' על דם הרחם, שיתאסף בשעת גמר ביאה באם, ומתאחז בזרע הזכר" [245]; וכן יש מי שכתב, "הכוונה בלשון 'מזרעת' על זרע הנקבה, שהוא דם הנידות, כי אשה אין לה זרע, אבל הדם שלה שברחם הוא הזרע שלה, והוא הנקרא אודם" [246]; וכן יש מי שכתב, שהוולד נוצר מדם הנידה ומזרע האיש, ולדעתו 'תזריע' מתכווין להנאת האשה מן התשמיש, ואין זה חלק חיוני ביצירת העובר [247]. וכן כתבו מהאחרונים, שזרע האשה היינו דם נידה, שבא לפעמים על ידי חימוד [248]. אכן דעות אלו קשות להבנה מבחינה רפואית, שכן לפי הידוע לנו כיום, אין כל שייכות בין דם הנידה ליצירת העובר, ועל כן קשה מה שייך השחתה על דם נידה, וכן קשה שדם נידה ממילא הולך לאיבוד, ואין לאשה שליטה רצונית על כך [249]. לעומת זאת, יש מהראשונים שזיהה את 'זרע' האשה עם חומר בשחלה, וכך יש מי שכתב "בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה, מקום זה הוא הנקרא עליה" [250], ולכאורה משמע שתיאר את הביציות שבשחלות [251]. ועוד יש מי שתיאר את חריגת הביצית מהשחלה, ופגישתה ברחם עם הזרע הבא מבחוץ [252]. אכן גם לדעות שהסבירו את 'זרע' האשה שהיא הביצית, והיא החומר הפורה באשה המקביל לזרע באיש, ולפי ידיעותינו ברפואה כיום, עדיין קשה הדין של איסור השחתת 'זרע' האשה, שכן מה שייך השחתה והזרעה מכוונת מצד האשה, כאשר מדובר בתהליך טבעי, ולא תלוי ברצונה של האשה [253]. ומרבני דורנו יש מי שכתב, שמישמוש והרהור לא גורם בנשים שום דבר, ואף שלפעמים רואות דם מחימוד, אין ראיית דם שום איסור [254].

יש הסבורים, שאין אשה מוזהרת כלל על איסור השחתת זרע, לא על השחתת זרעה, ולא על השחתת זרע בעלה [255]. וטעמם: משום שקושרים איסור השחתת זרע במצות פריה ורביה [256]; יש הסבורים, שנשים מוזהרות על השחתת זרע, הן של עצמן, והן של בעליהן [257]; יש הסוברים, שאין האשה מוזהרת על השחתת זרעה, אבל מוזהרת היא על השחתת זרע בעלה [258]; יש הסבורים, שאסורה להשחית זרע עצמה, אבל לא זרע בעלה [259], לפי שהאיסור הוא על היוצא ממנו ולא על המשחית, והמשחית זרעו של אחר אינו עובר על השחתה אף על פי שגרם לה, ואשה שמאבדת זרע הבעל אינה בהשחתה, שאין היא גרועה מאחר [260]; ויש הסבורים, שאין אשה מוזהרת על השחתת זרעה אלא מדרבנן [261].

יש מי שכתב, שאשה אף שתבוא לידי הרהור והשחתה, אין כאן איסור, שאין האשה מצווה על פריה ורביה [262]. ויש מי שכתב, שאמנם אין איסור הרהור באשה מדין השחתת זרע, שזה לא שייך בנשים, אבל דבר זה אסור מטעמים אחרים [263].

יש הסבורים, שמותר לאשה לשאוב הזרע שלא ייקלט [264], ויש האוסרים [265].

אשה ששימשה בתוך שלשה ימים שלפני יום הכיפורים צריכה לכבד את ביתה בחמין, שלא תפלוט שכבת זרע, ודווקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לווסתה, שבאותן שעות רגילות להתעבר, ויש לחוש שתשחית זרע ההריון [266].

מקורות והערות

[1] ויקרא טו טו,יז-יח,לא; שם יח כ; שם יט כ; שם כב ד; במדבר ה יג; ועוד;
[2] דברים כג יא. וראה בספרי עה"פ שם;
[3] ויקרא יב ב;
[4] פסוקנו. וכן בראשית ד כה; ויקרא כב יג ועוד;
[5] ראה בשו"ת צמח צדק שער המילואים סי' סב;
[6] שערי הלכה ומנהג ח"ד סי' יז;
[7] ראה נידה ל א; רמב"ם איסורי ביאה ה ד; רמב"ן עה"ת ויקרא יב במגן אבות לתשב"ץ, בהקדמה;
[8] ראה היעב"ץ בספרו אגרת ביקורת דכ"ה ע"ב; ספר הברית לר' פינחס אליהו, 1797, ח"א סי' יז;
[9] בכורות מד ב;
[10] נידה מ א; שם מג א;
[11] חגיגה טו א; יבמות פ א; נידה מג א. וראה בגמ' חגיגה שם, שאם בשעת הוצאת הזרע הוא היה יורה כחץ, הרי הוא מזריע גם לאחר שהייתו, וצ"ב המציאות הזו;
[12] נידה לא א;
[13] נידה לא א;
[14] נידה לה ב;
[15] אבות ג א. וראה בפירוש הרע"ב שם;
[16] יבמות פ ב, וכפי פירוש רש"י שם ד"ה דוחה. אמנם ברמב"ם אישות ב יג, ובטושו"ע אבהע"ז קעב ה, הגירסה ששכבת זרעו דיהה;
[17] רמב"ם דעות ד יט. וראה עוד במאמרו של הרמב"ם על חיזוק כח הגברא;
[18] הכוזרי, מאמר שני, ס;
[19] ירושלמי שבת א ד. ודבר זה צריך בירור מבחינת המציאות, ולכאורה לא משמע כן ממהלך הסוגיא בבבלי נידה לד א-ב;
[20] שבת פו א; ירושלמי שבת ט ג;
[21] גיטין לא ב, וברש"י שם ד"ה שכבת;
[22] יומא יח א-ב; בבא קמא פב א; ירושלמי יומא א ד. וראה עוד בקיצושו"ע קנא ד. ובמעשה תורה צו ד, מנה גם חזרת כמי שמרבה את הזרע;
[23] וכפי שכתב הרמב"ם במאמר על חיזוק כח הגברא סעיף 1, 'כי הזרע הוא מותר מן המזון, ישאר ממה שיצטרכו אליו האיברים עם הבישול השלישי';
[24] גיטין ע א. בירושלמי שביעית ב ו, מנה גם בצל, ובמעשה תורה שם, מנה גם פת שעורים, יין רע, עשבי השדה ושיכר;
[25] מאמר על חיזוק כח הגברא;
[26] הרמב"ם שם, סעיף 7;
[27] הרמב"ם שם, סעיף 1. וראה עוד במו"נ ג לג,מט;
[28] עירובין יח ב;
[29] יבמות עו א. וראה בראשית רבה עט א, שהיה יעקב בן פ"ד שנה, ולא ראה טיפת קרי מימיו. וראה עוד בתו"ש בראשית פמ"ט אות מז, מדרשים שונים בנידון;
[30] סוטה לו ב; ירושלמי הוריות ב ה;
[31] ברכות י ב. וראה מו"נ ח"ג פ"ח;
[32] אבות ה ה. וראה בתויו"ט שם;
[33] ירושלמי יומא א א. וראה בתו"י יומא כא א ד"ה ולא, ובגליון הש"ס על הירושלמי שם. ובבבלי יומא יב ב, ומגילה ט ב, מובא מעשה זה של רבי יוסף בן אולם, אך מצויין רק שאירע פסול בכהן הגדול, ולא פירט את הפסול;
[34] יומא יח א; פיהמ"ש לרמב"ם יומא א ד; רמב"ם עבודת יוהכ"פ א ו. וראה בירושלמי יומא א ד, שהקשה למה מנעו ממנו מאכלים אלו, הרי מעשרה נסים במקדש, שלא היה כהן גדול רואה קרי, ותירצו על שם לא תנסון, או שיש הבדל בין מקדש ראשון לשני. ופלא על התפארת ישראל יומא שם, שתירץ תירוץ ראשון מדעתו, ולא הביא הירושלמי, וכעין זה הקשה גם המהר"ץ חיות בריש יומא על התויו"ט דמאי א א. וראה בגליון הש"ס ירושלמי שם;
[35] יומא שם; רמב"ם שם;
[36] יומא פח א; טושו"ע או"ח תרטו ב. וראה בטעמי הדבר במ"ב שם סק"ג-ד. וראה בקרבן נתנאל על הרא"ש סוף יומא אות' מ-נ, בתיקון האר"י, ובתפילת הודיה בנידון;
[37] שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' שא, ובשם בעל התניא והגרי"י קנייבסקי;
[38] ערוה"ש או"ח תריג טו;
[39] נידה לא א;
[40] כלים א א; רמב"ם אבות הטומאות ה א;
[41] כלים א א; זבים ה י; רמב"ם אבות הטומאות ה א;
[42] נידה מג ב; רמב"ם שם;
[43] ע"ז סח ב;
[44] פסחים סז ב; רמב"ם אבות הטומאות ה א;
[45] ספרי דברים כג יא;
[46] שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא-קב. וראה במלאכת שלמה ברכות ג ד;
[47] ויקרא טו טז; זבים ה יא; רמב"ם אבות הטומאות ה א,טו;
[48] רמב"ם שם; פיהמ"ש לרמב"ם כלים א א, ורא"ש שם. וראה ר"ש שם, ותוס' נידה כב א ד"ה אלא מעתה;
[49] נידה מא ב; רמב"ם אבות הטומאה ה ט;
[50] נידה מא ב-מב א; רמב"ם שם יא-יב;
[51] נידה כב א מחלוקת; רמב"ם אבות הטומאות ה א;
[52] פסחים סז ב. וראה במשל"מ ביאת המקדש ג ג; שם בית הבחירה ז טו. וראה במנ"ח מ' תקסה, ובקומץ המנחה על מנ"ח מ' שסב;
[53] תו"כ ויקרא טו טז; נידה מ א; שם מג א; רמב"ם אבות הטומאות ה א, ותרומות ז ד. וראה ראב"ד וכס"מ, אבות הטומאה, שם;
[54] רמב"ם אבות הטומאות ה ד, לפי לשון א' בנידה מג א;
[55] ראב"ד שם, על פי לשון ג' נידה שם. וראה בכ"מ שם, תוס' נידה שם ד"ה הא, שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא-קב;
[56] תו"כ ויקרא טו טז;
[57] תו"כ שם; נידה לב ב; רמב"ם אבות הטומאות ה ב;
[58] נידה שם;
[59] ראב"ן סי' נד; יראים השלם סי' שצא; מג"א סי' תנז סק"ז;
[60] ראה חק יעקב סי' תנז סקי"ב; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כב; ברכי יוסף או"ח תנז; אליה רבא שם סק"ט; רב שו"ע שם. וראה במנ"ח מ' קפ אות ב, שחילק בין טומאת אחרים בשכבת זרע של קטן, לבין טומאת עצמו כבעל קרי;
[61] ספרי דברים כג יא; נידה לד א-ב; ירושלמי שבת א ד; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י; שם אבות הטומאות ה יז;
[62] סוכה כו א; טושו"ע או"ח מ ז, וברמ"א שם;
[63] מ"ב שם סקט"ז;
[64] מקוואות ח ג; תוספתא מקוואות פ"ו; נידה מג א; רמב"ם אבות הטומאות ה ה,טו;
[65] לפי פיהמ"ש והרע"ב, מקוואות ח ב;
[66] לפי פי' הרא"ש, שם;
[67] מקוואות ח ב; רמב"ם אבות הטומאות ה ו,טו;
[68] מקוואות ח ד; חולין כד ב; רמב"ם שם ז;
[69] נידה יד א; רמב"ם תרומות ז ו. וראה במשך חכמה בראשית כד סא;
[70] רמב"ם יוהכ"פ א ו; ס' חסידים סי' שצ; יש"ש ב"ק פ"ו סי' מג. וראה במחזיק ברכה או"ח סי' רפ. וראה עוד בשערי הלכה ומנהג ח"ב סי' רנא;
[71] תו"כ פ' מצורע זבים סוף פ"ג; נידה מא ב; רמב"ם אבות הטומאות ה ט,טו;
[72] רמב"ם שם;
[73] תו"כ שם; יבמות לד ב; רמב"ם אבות הטומאות ה י. וראה בפי' הראב"ד תו"כ שם; משל"מ ביאת מקדש ג ג;
[74] נידה לב א; רמב"ם אבות הטומאות ה ט;
[75] יבמות לד ב; רמב"ם שם;
[76] נידה מב ב; תוספתא מקוואות פ"ו; רמב"ם אבות הטומאות ה יא,טו;
[77] נידה מא ב; שם, מב א; רמב"ם שם;
[78] נידה מב א; רמב"ם אבות הטומאות ה יא; רמב"ם איסורי ביאה ו טז; סמ"ג לאווין קיא; סמ"ק סי' רצג; טושו"ע יו"ד קצו יא. וראה בתוס' נידה לג א ד"ה רואה;
[79] נידה לג ב; רמב"ם שם;
[80] אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' בעל קרי;
[81] מקוואות ח ג; שבת פו א;
[82] ראה אנציקלופדיה תלמודית, שם;
[83] תרומת הדשן סי' רמה; רמ"א יו"ד קצו א;
[84] ס' החינוך מ' קפ. וראה עוד טעמים בנידון בכוזרי ב ס; רמב"ן עה"ת ויקרא טו יא; רבנו בחיי ויקרא כב ב;
[85] ב"ק פב א; ירושלמי יומא א א; רמב"ם קריאת שמע ד ח; שם תפילה ד ד; טושו"ע או"ח פח א. וראה עוד בברכות כא ב-כב א, על אסמכתות לתקנה זו, ובאיזה דברי תורה אסרו על בעל קרי, ובאיזה אנשים שראו קרי. בטעם התקנה ובמקורות אחרים לתקנה זו - ראה באנציקלופדיה תלמודית ע' בעל קרי;
[86] שו"ת הגאונים שערי תשובה, סי' קנ;
[87] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' עב; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' קכד;
[88] רמב"ם תפילה ד ד, וראה בכ"מ שם;
[89] מאירי ברכות כ א; רא"ש ב"ק פ"ז סי' יט; וכן משמע מהחינוך מ' קפ. וראה ברכות כ ב-כב א, וירושלמי ברכות ג ה, בפרטי דינים הנוגעים לדיני קריאת שמע ותפילה של בעל קרי. ולעניין טבילה ביום הכיפורים, אם היתה מותרת עד מנחה, עד נעילה, או אף עד מעריב - ראה יומא פח א, וברש"י ותוס' שם;
[90] סוכה כו ב. וראה תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' קנ; ב"י או"ח סי' מ;
[91] מקוואות א א; ברכות כב א; ראב"ד ברכות ו ה; ב"י או"ח סי' פח; מג"א סי' תרו סק"י; רב שו"ע, שם;
[92] ס' האשכול ח"א סי' א; שע"ת או"ח סי' פח סק"א; מנ"ח מ' קפ אות ד. וראה עוד בהגה' מהרש"ם או"ח סי' תרו; יד שאול, יו"ד סי' קצח. ובדין בעל קרי שהוא חולה - ראה ברכות כב א-ב;
[93] שו"ת מחזה אברהם, ח"א סי' יג;
[94] ברכות כב א; רמב"ם קריאת שמע סופ"ג ובכ"מ שם; רמב"ם תפילה ד ה; טושו"ע או"ח פח;
[95] ערוה"ש או"ח פח ב;
[96] רי"ף ברכות שם; תלמידי רבנו יונה, ברכות שם; בעל העיטור ח"ב סוף שער המילה, בשם רב האי גאון; המנהיג הל' יוהכ"פ סוסי' עח, בשם רבנו חננאל; האשכול ח"א סי' א, וראה בנחל אשכול שם; רב כהן צדק, בהלכות פסוקות סי' קעו; רמב"ם תפילה ד ה, ובכס"מ שם; שו"ת הרמב"ם סי' קמ. וראה שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' קכג אם מועיל לעניין זה מקלחת שיש בה ט' קבין אבל אין בה כח גברא, עיי"ש;
[97] בה"ג הל' ברכות פ"ג; רב עמרם ורב צמח, בבעל העיטור סוף שער המילה; טושו"ע או"ח סי' פח, וסי' תריג; שו"ת מהר"ם בר"ב סי' רכא; הראב"ד, הובא בטור שם; החינוך מ' קפ;
[98] תשובות הגאונים שערי תשובה סי' קעו (רב האי גאון); יש"ש סוף מס' ב"ק; מאירי יומא פח א. וראה באנציקלופדיה תלמודית ע' בעל קרי, ביחס למנהגים השונים;
[99] אגרת הרמב"ם לר' פנחס הדיין, בתוך אגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, ח"ב עמ' תלז;
[100] ס' החינוך מ' קפ; פרמ"ג או"ח סי' פח א"א סק"א;
[101] תר"י ברכות פ"ג;
[102] ביאוה"ל סי' שכו; שו"ת קובץ תשובות סי' לט;
[103] שו"ת מן השמים סי' ה;
[104] ראה ס' מאור ושמש, פ' אמור; אנציקלופדיה תלמודית ע' בעל קרי;
[105] מנ"ח מ' קפ אות ד;
[106] מקראי קודש להגרצ"פ פרנק, ימים נוראים, סי' לו. וראה בשו"ת מהר"י ברונא סי' יט;
[107] תשובות הגאונים שערי תשובה סי' קעד; רמב"ם שביתת עשור ג ג; טושו"ע או"ח תריג יא. וכן הוא מנהג בני בבל בחילוקי המנהגים עם בני א"י סי' ט, נדפס ביש"ש סוף ב"ק;
[108] שו"ע הרב שם יט; מטה אפרים שם סי"ח; מ"ב שם סקכ"ט;
[109] רי"צ גיאת ח"א עמ' נב; רוקח סי' ריז; מאירי, סוף יומא בדעת הרי"ף, ובשם רוב פוסקים וחכמים גדולים; שבלי הלקט סי' שטו; מנהג בני א"י בחילוקי המנהגים שבין בני בבל ובני א"י, הודפס ביש"ש סוף ב"ק;
[110] אגודה, שבת סי' קכז;
[111] שו"ת מהר"י ברונא סי' מט, בדעת מהר"י ווייל; שו"ת מהרי"ל סי' קמא וסי' רד;
[112] שבלי לקט סי' שטו; שערי תשובה סי' רצח, בשם רב האי גאון; הפרדס עמ' רלב, ומעשה הגאונים סי' נא; בה"ג הל' יוהכ"פ;
[113] שו"ע או"ח תריג יא; שו"ע הרב שם יט; מטה אפרים שם סי"ח; חיי אדם קמה טז; שד"ח מע' יוהכ"פ סי' ג כלל כט; ילקוט יוסף, ח"ב הל' הימים הנוראים, דברים האסורים ביוהכ"פ ס"ו;
[114] ראה שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' מד;
[115] ערוה"ש או"ח קכח סד;
[116] מהרי"ל, הל' יום הכיפורים; רמ"א או"ח עו ד;
[117] מ"ב שם סקט"ו;
[118] ס' חסידים סי' תקט;
[119] מ"ב שם, בשם אחרונים; ערוה"ש או"ח עו ח;
[120] מכשירין ו ו, ופיהמ"ש לרמב"ם שם; רמב"ם טומאת אוכלין י ה;
[121] סמ"ק מ' רצב; קרית ספר להמבי"ט איסורי ביאה פכ"א; מג"א סי' ג סקי"ד; פמ"ג א"א שם, ומש"ז שם סקי"ב; שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' יח; שו"ת מנחת יחיאל ח"ב סי' כב; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' ה ד"ה ומ"ש כ"ת; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' יח; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כד;
[122] ערוך לנר, נידה יג א, ובשו"ת בנין ציון סי' קלז. וראה מה שכתב על כך הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות א;
[123] שו"ת פני יהושע חאבהע"ז סי' מד; מטפחת ספרים ח"א ד' כ (אך ראה מה שכתבו באוצה"פ סי' כג סק"א אות א הע' ב); עזר מקודש אבהע"ז סי' כג ס"ב; שו"ת שבט מנשה סי' קב; שו"ת משיבת נפש ח"א סי' יח; שו"ת היכל יצחק ח"ב סי' יז;
[124] שו"ת תורת חסד ח"ב סי' מג, לשיטת תוס' סנהדרין נט ב ד"ה והא, האיסור מן התורה; ולשיטת הרמב"ן בחידושיו לנידה יג א, משמע שהאיסור מדרבנן;
[125] סמ"ק מ' רצב; דרך מצוותיך, ב ב;
[126] ראה מה שכתב בנידון בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' יד, בשיטת הרמב"ם;
[127] ראה בתניא ספ"ז, בטעם הדבר שלא נתפרש איסור זה בתורה;
[128] שמות כ יג;
[129] נידה יג ב;
[130] רש"י על הרי"ף שבת פי"ד; תוס' נידה יג ב ד"ה בין; מעדני יו"ט על הרא"ש נידה פ"ב אות מ. ובדעת הרמב"ם - באיסורי ביאה כא יח, משמע שאף הוא פירש איסור ניאוף לענין השחתת זרע, אך בפיהמ"ש סנהדרין נד א, פירש איסור לא תנאף על קריבה לעריות. ובדעת הסמ"ק סי' רצב - ראה בגירסה שבדבריו במעדני יו"ט נידה פ"ב אות מ, וראה בשיטתו באוצה"פ סי' כג סק"א אות א הע' ד; אור השנים יום ד מצות ל"ת קיט; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' השחתת זרע, הע' 10-9. וראה בס' שערי הלכה ומנהג ח"ד סי' יז, שכתב שלא מצא חבר לבעל אור השנים, שמנה איסור הוצאת זרע לבטלה כלאו מן התורה עפ"י הפסוק לא תנאף, ולא ראה מקורות אלו;
[131] דברים כג י;
[132] כתובות מו א; ע"ז כ ב;
[133] ראה אוצה"פ סי' כג סק"ח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הרהור עברה, הע' 22;
[134] אחיעזר ח"ג סי' כד; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' יד;
[135] לשיטת התוס' יבמות יב ב ד"ה שלש, ותוס' סנהדרין נט ב ד"ה והא;
[136] ערוך לנר נידה יג ב, וכן בשו"ת בנין ציון סי' קלז. וראה מה שהקשה על כך הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות א;
[137] לבוש אבהע"ז כג א;
[138] בראשית ו יב. רש"י שבת מא א ד"ה כאילו, ורש"י נידה יג א ד"ה כאילו. וראה עוד פרקי דר"א פכ"ה; אבות דר' נתן פל"ב; זוהר ח"א סו ב; חידושי רמב"ן וריטב"א נידה יג א; תו"ש בראשית פ"ו אות קנ;
[139] בפסוקנו. וכן יבמות לד ב; נידה יג א; רש"י עה"ת שם. ומעשה ער ואונן לפי הגמרא יבמות שם היה ששימשו שלא כדרכה, וראה להלן מה גדר האיסור בכך. אך ברש"י עה"פ, והוא מבראשית רבה פפ"ה, מס' כלה פ"ב ס"ז, ומשנת ר' אליעזר פי"ח, הובא בתו"ש בראשית פל"ח אות מד, שהיו דשים מפנים וזורים מבחוץ. וראה בדעת זקנים בעלי התוספות עה"פ, ובריטב"א יבמות לד ב, ובתו"ש שם אות' מג-מד, שעמדו על הסתירה בין הגמרא למדרש. וראה באריכות בשו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' יח. ואגב יש להעיר, שבלשון העברית המודרנית, וכן בכמה מלשונות העמים, משמש המושג 'אוננות' להוצאת זרע שלא על ידי קיום יחסי מין טבעיים;
[140] ויקרא יח ו, לפי רב אהרן הכהן המובא בא"ע שם. אך ראה בא"ע שם שדחה דבריו, וכן דחה זאת בשו"ת שבט מנשה סי' קב;
[141] ראה באוצה"פ שם;
[142] שו"ת פני יהושע חאבהע"ז סי' מד; שו"ת בנין ציון סי' קלז;
[143] כפירוש רש"י עה"פ שם;
[144] יראים השלם סי' מה, וראה מאירי חולין לז ב, שכתב 'הכתוב רמזה'; עזר מקודש אבהע"ז כג ב;
[145] כפי שיטת הרשב"א בשם הרמב"ן, יבמות שם, ובחידושי הרמב"ן נידה יג ב. וראה בערוך לנר שם, ובשו"ת בנין ציון סי' קלז, ובמשל"מ מלכים י ז ד"ה נחזור. וראה במרחשת ח"ב סי' ט אות' ב-ג, שאיסור השחתת זרע הוא נפרד ממצות פריה ורביה. וכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות א, שקשה לכלול איסור זה במצות פריה ורביה, שאם כן יהא מותר כשהבעל נוסע מביתו למדינת הים, או אם אשתו זקנה, או ניטל רחמה וכד';
[146] מטפחת ספרים, ח"א ד"כ;
[147] שו"ת פני יהושע חאבהע"ז סי' מד. וכן משמע מפיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין ז ד;
[148] רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג ב. וראה פיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין נד א;
[149] טושו"ע אבהע"ז כג ג, על פי זוהר פ' בראשית דנ"ו, ופר' ויחי דרס"ב. וראה עוד מקורות אחרים, שציין בתו"ש בראשית פל"ח אות מה. והאריך בזוהר לבאר חומרת העונשים, שמקבל אדם אחרי מותו עבור חטא זה. וראה עוד בתניא ספ"ז, שעוון זה גדול מעוון ביאות האסורות;
[150] פתח עינים נידה יג א; שיורי ברכה אבהע"ז סי' כג סק"א; גליון חכמת שלמה להגרש"ק אבהע"ז, שם; ס' הפרדס דרוש לחשבון המצוות די"ב ע"ב, ועי' באוצה"פ סי' כג סק"ב;
[151] ס' חסידים סי' קעו, שאיסור אשת איש ונידה חמור יותר; ב"ש וח"מ אבהע"ז כג סק"א; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נח; שו"ת עזרת כהן סי' לה. וראה באוצה"פ שם;
[152] נידה יג א; מס' כלה וכלה רבתי פ"ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג ג;
[153] שו"ת חות יאיר סי' לא;
[154] נידה שם; מס' כלה שם;
[155] שו"ת צפנת פענח סי' ל, וסי' קסד. וראה בתו"ש בראשית פל"ח אות מד;
[156] משנת אברהם על ס' חסידים, סי' תתשמד, וראה שם ההבדל בין עצם האיסור לבין אביזרייהו;
[157] שו"ת הריב"ש סי' קעא; שו"ת פני יהושע סי' מד; נחפה בכסף אבהע"ז סי' ג; חזו"א נשים סי' לו אות ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער א פ"א;
[158] שערי תשובה לרבנו יונה, שער ג, המדרגה הששית, אות קיג;
[159] נידה יג א; מס' כלה וכלה רבתי פ"ב; שערי תשובה לרבנו יונה, שם, אות קיב. אמנם בשיטת הרמב"ם ראה בשדי חמד מערכת חי"ת כלל צב ובפאת השדה שם כלל טו, שחייב מיתה לאו דווקא אלא שהוא איסור חמור. וראה עוד בשיטתו בשו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' צא; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' כ; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' יד; שו"ת ציץ אליעזר שם;
[160] קיצושו"ע קנא א;
[161] שד"ח מערכת אישות כלל לג;
[162] לבוש אבהע"ז כג א; ערוה"ש שם;
[163] שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ב;
[164] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' פט, וח"ג סי' קסד; חזו"א נשים סי' לו אות ב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צה. וראה עוד בשו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' פג. ומה שכתב שם בשו"ת ציץ אליעזר אות ד, שהאיסור רק כשיוצא כדרכו דרך ביצים ואיבר, אבל כשלא הגיע לביצים וחוטיהם אין איסור, הוא לא מדוייק, שכן אין יציאת זרע שלא דרך הביצים, ובוודאי התכוון להתיר כשהזרע היוצא מן הביצים לא עבר דרך שבילי הזרע;
[165] תוס' הרא"ש יבמות יב ב; שו"ת מחנה חיים סי' נג; מרחשת ח"ב סי' ט אות' ב-ג; חזו"א אבהע"ז סי' לו סק"ב-ג. וראה עוד בשו"ת תורת חסד ח"ב סי' מד אות כב;
[166] שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' סט; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קח אות ז; הרב י. נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות ב. וראה בשו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' כב;
[167] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צה. וראה שם נימוקיו. וראה עוד באוצה"פ סי' כג סקי"ז אות ז;
[168] ריטב"א כתובות לט א; רא"ה הובא בשיטמ"ק כתובות שם;
[169] כמבואר בנידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג א. וראה ח"מ אבהע"ז כג סק"ב;
[170] ר"ת בתוס' יבמות יב ב, וכתובות לט א; ריטב"א כתובות שם; נמוק"י יבמות שם; שו"ת הרא"ש כלל לג; רמ"א אבהע"ז כג ה. וראה בט"ז אבהע"ז כג סק"א, וב"ש שם סק"ב. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סו. יש מהפוסקים שכתבו בדעת הרמב"ם, שאמנם יש השחתת זרע בנישואין עם קטנה ואילונית, אך רובם פירשו טעמו של הרמב"ם משום ביטול פריה ורביה, ולא משום השחתת זרע - ראה באריכות באוצה"פ סי' כג סק"ד אות ב. וראה שם, שמכל מקום איסור זה הוא רק לכתחילה;
[171] חינוך בית יצחק סי' ז; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רלח; שו"ת יד הלוי (במברגר) חאבהע"ז סי' כ; אמרי בינה סי' ח;
[172] שו"ת מהר"ש ח"ו סי' יח; שו"ת מלואי אבן סי' יא;
[173] שו"ת מלמד להועיל ח"ג סי' יז; שו"ת עזרת כהן סי' לג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' ג, וסי' סו, ושם ח"ג סי' יב-יג; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה-קכו; שו"ת יביע אומר ח"ג חאבהע"ז סי' ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח פ"ה אות טו, ושם חכ"ב סי' נד אות א. וראה עוד - שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' יד; א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 139 ואילך הע' 116. וראה באריכות באוצה"פ כג סקי"ז אות' א-ג וסקי"ח אות ב;
[174] שו"ת חשב האפוד סי' כה, והסכים עמו הגאון מטשעבין בעל דובב מישרים;
[175] בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות ו כתב שאוטם ברחם היינו מום מלידה שבו הרחם אטום או חסר לגמרי, או שהנרתיק אטום או חסר. אך לא דק, כי אם הרחם אטום או חסר הרי ההזרעה היא כדרך כל הארץ, ואין בזה איסור, אלא דווקא כשהנרתיק אטום או חסר, שאז הוא כזורה על עצים ואבנים;
[176] שו"ת הרא"ש כלל לג סי' ג; טושו"ע אבהע"ז כג ה;
[177] ראה באוצה"פ סי' א סקע"ג אות ח, ושם סי' כג סקי"ז אות א;
[178] ראה באוצה"פ שם אות ג;
[179] לבוש, אבהע"ז שם;
[180] אמרי בינה ח"ד סי' ח; שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' מח. וראה פרטי דינים בנידון באוצה"פ סי' כג סקי"ז;
[181] שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד, ושם חכ"ב סי' נד אות א;
[182] הגרי"ש אלישיב, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' טו; שו"ת ציץ אליעזר שם;
[183] שו"ת חשב האפוד ח"א סי' ס; שו"ת פרי השדה ח"א סי' עז; שו"ת אמרי בינה ח"ד סי' ח; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' סט; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רלח;
[184] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות ז;
[185] יש"ש יבמות יב ב; מרדכי יבמות פ"א בשם ריב"ן; שו"ת מחנה חיים, ח"א סי' נג; חזו"א אבהע"ז סי' לז; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מד; שו"ת דברי יששכר סי' קלח, בדעת הרא"ש והמרדכי;
[186] שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף כב (תקצו); שו"ת רעק"א סי' עא, ושו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעב, בדעת ר"ת;
[187] שו"ת מהרש"ם ח"ג בהשמטות שבסוף הספר;
[188] שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח; שד"ח פאת השדה מערכת אישות כלל יג; שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת חיו"ד סי' מג; אחיעזר ח"ג סי' כד אות ד; שו"ת משפטי עוזיאל חאבהע"ז סי' מב; שו"ת זקן אהרן ח"א סי' סז; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' ע; שם, ח"ב סי' טז; שם ח"ג סי' יד. אך ראה בשו"ת צפנת פענח סי' רלב, שמשמע שאסור. ואם זה ספק תיקון לדעת המהרש"ם שם, גם כן מותר, ובשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' עה, חילק בין ספק תיקון לוודאי תיקון;
[189] ס' חסידים סי' קעו, הובא בח"מ סי' כג סק"א, וב"ש סי' כג סק"א. וראה בהגהות החיד"א על ס' חסידים שם, ובפתח עינים להחיד"א נידה יג ב;
[190] שו"ת מהרש"ג סי' רמג;
[191] יבמות עו א;
[192] ב"ש סי' כה סק"ב. וראה באריכות שדנו בדבריו בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' סט; שו"ת שבט סופר ח"א חאבהע"ז סי' א; עזר מקודש, אבהע"ז סי' כה; שד"ח פאת השדה מערכת אישות כלל יג; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קח; אוצה"פ סי' כג סק"א אות ט;
[193] עיקרי הד"ט יו"ד סי' רא סק"ז. וראה בשד"ח מע' אישות כלל לג, ובאוצה"פ שם;
[194] שו"ת משיב דבר ח"ב סי' פח; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נח; שו"ת עזרת כהן סי' לה; [194] שו"ת פני יהושע ח"ב סי' מד; נחפה בכסף אבהע"ז סי' ג; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' כ; שו"ת אמרי כהן סי' מ; חזו"א אישות סי' לו אות ג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' נו; סידור בית יעקב להיעב"ץ, מלון מדור ד' אות יב. וראה בשד"ח מערכת אישות כלל לג;
[195] שו"ת היעב"ץ ח"א סי' מג; שו"ת אגרות משה ח"א חאבהע"ז סי' נו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער א פ"א. ומשמע כך גם מהחזו"א נשים סי' לו אות ג;
[196] שו"ת ויען אברהם סי' ז; חסד לאלפים סי' ג אות ט. וראה בשד"ח מערכת אישות סי' א אות לג; אוצה"פ סי' כג סק"א אות ז;
[197] ראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' השחתת זרע, הע' 61-60;
[198] ראה שו"ת בנין אב ח"ב סי' ס;
[199] שו"ת עזרת כהן סי' לז; שו"ת מטה לוי ח"ב חיו"ד סי' לא;
[200] שו"ת עזרת כהן, סי' לז. וראה עוד שו"ת צפנת פענח סי' רלג;
[201] נידה יג א; שבת קח ב. אמנם בזב נאמר בנידה שם, ובירושלמי נידה ב א, שכל היד המרבה לבדוק הרי זו משובחת, אך הרמב"ם השמיט דין זה, וראה בערוך לנר שם;
[202] נידה יג א; רמב"ם איסורי ביאה כא כו; טושו"ע אבהע"ז כג ד, ואו"ח ג יד. וראה באוצה"פ שם סקט"ו פרטי דינים רבים;
[203] טושו"ע אבהע"ז שם. ולעניין סיוע באשכים בעת שמשתין - ראה נידה יג א; טושו"ע או"ח יג טו, ובמ"ב שם סקכ"ט; שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ד;
[204] שבת קיח ב; רמב"ם איסורי ביאה כא כג; טושו"ע אבהע"ז כג ז. וראה באוצה"פ שם סקכ"ד, אם הוא איסור או מידת חסידות;
[205] רמב"ם וטושו"ע אבהע"ז שם. וראה בט"ז יו"ד סי' קפב סק"ג, ומג"א סי' ג סקי"ד. וראה באוצה"פ שם סקי"ג אות ב, מחלוקת הפוסקים אם איסור זה הוא מן הדין, או ממידת חסידות. וראה מה שכתב בביאור הגר"א אבהע"ז סי' כג סקי"א, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ד;
[206] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' נו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער א פ"א. ובחזו"א או"ח סי' א נסתפק בזה;
[207] נידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יט; טושו"ע אבהע"ז כג ג; ביאור הגר"א שם סקי"א. וראה עוד ברמב"ם תלמוד תורה ו יד; טושו"ע יו"ד שלד מג; פיהמ"ש לרמב"ם נידה שם;
[208] מס' כלה פ"ב. וראה בתו"ש בראשית פל"ח אות מו, שיש הגורסים הרי זה משומד וחייב מיתה;
[209] כלה שם; רמב"ם שם; טושו"ע שם. ומחלוקת הראשונים אם הכוונה שחכמים נידו לכל מי שעושה כן, או שחייבים לנדותו - ראה אוצה"פ סי' כג סק"ה וסק"ז; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' השחתת זרע, עמ' קלא והע' 47-46. וראה עוד בנידון בשו"ת בני בנים ח"א סי' מא;
[210] רמב"ם דעות ד ה;
[211] טושו"ע אבהע"ז כג ג. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סט, בגדרי ההרהור באיש ובאשה. וראה באוצה"פ שם סק"ח, שלרוב הפוסקים איסור זה הוא מן התורה;
[212] מאירי, חולין לז ב; עזר מקודש אבהע"ז כג ג; דרך פקודיך מל"ת לה חלק המחשבה. ואם שייך איסור הרהור באשה - ראה באוצה"פ סי' כג סק"ח אות ג;
[213] טושו"ע או"ח שז טז;
[214] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות ד. וראה שם, בשם הרב י. נויבירט;
[215] טושו"ע אבהע"ז כג ג;
[216] ראה טושו"ע אבהע"ז כג ג, ובאוצה"פ שם סקי"א-יב;
[217] סמ"ק סי' רצב; טושו"ע אבהע"ז כג ו. וראה באוצה"פ שם סקי"ט;
[218] נידה יג ב; רמ"א אבהע"ז כג ו. וראה באוצה"פ שם סק"כ;
[219] מס' שמחות פי"ב; טושו"ע יו"ד שלה א;
[220] ערוך השולחן יו"ד שלה א;
[221] טושו"ע אבהע"ז כג ג;
[222] אפי זוטרי אבהע"ז סי' כג סק"ח;
[223] נשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות ה;
[224] שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ד;
[225] נידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג ב. וראה בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' ריב-ריג;
[226] רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג א. וראה בדרישה שם אות א;
[227] רבנו ירוחם נתיב כג ח"ב; שמעתתא דרב"א ח"ב סי' א; שו"ת אור גדול סי' לא; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סג; שו"ת מלמד להועיל ח"ג סי' יח;
[228] תוס' יבמות לד ב ד"ה ולא, בתירוץ א; רמב"ם איסורי ביאה כא ט. וראה בשו"ת דבר יהושע, ח"ג חאבהע"ז סי' יח, אם האיסור דווקא עקב הוצאת זרע לבטלה, או שעצם הביאה שלא כדרכה אסורה;
[229] תוס' שם, בתירוץ ב; תוס' רי"ד יבמות יב ב; טור ורמ"א אבהע"ז כה ב, בשם הר"י;
[230] של"ה שער האותיות דף ק, בשם הרא"ש; אליה רבה או"ח סי' רמ סק"י, בשם ס' חרדים; ברכ"י שם סק"ה;
[231] אליה רבה, שם. וראה עוד בב"י ובבדק הבית, אבהע"ז שם; אוצה"פ סי' כה סקי"א, בהערה; תו"ש בראשית פל"ח אות מד;
[232] ראה באריכות באוצה"פ כג סק"א אות ב. וראה עוד בשו"ת בנין אב ח"ב סי' סא;
[233] ס' הישר לר"ת סי' קמט, לפי פירושו של שו"ת בית יצחק ח"א סי' צא אות ב, וכן כתבו שו"ת אמרי כהן סי' לט, ובאחיעזר ח"ג סי' כד. אך לעומתם ראה באוצה"פ כג סק"א סוף אות ב, שהביא דעות שגם לשיטת ר"ת יש איסור גמור בהשחתת זרע; תוס' הרא"ש נידה יג א;
[234] כל הפוסקים שלא תלו איסור השחתת זרע במצות פריה ורביה, ובמיוחד ראה חידושי הר"ן נידה יג א;
[235] מנ"ח סוף מ' א; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' סט; שו"ת שבט סופר סי' א; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' פג; שו"ת פרי השדה ח"א סי' עז, וח"ג סי' נג; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קנז; שו"ת מנחת פתים סי' כה; שו"ת עלהו רענן סי' כא; שו"ת לבושי מרדכי ממאד מהדו"ג חאו"ח סי' נא; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח; וימהר אברהם, מע' ז אות רי; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קח; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צה;
[236] שו"ת אמרי אש שם; שו"ת פרי השדה ח"א סי' עז;
[237] שו"ת בנין ציון סי' קלז; צפנת פענח איסורי ביאה כא ט; שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ב; אמרי בינה ח"ד סי' ח;
[238] חזו"א אישות סי' לו אות ג;
[239] אוצה"פ סי' כג סק"א אות ו;
[240] ראה של"ה שער האותיות אות ק; מטפחת ספרים להריעב"ץ ח"א עמ' 20; אבני אפוד אבהע"ז סי' כג; ס' יסוד יוסף; שו"ת בית יעקב סי' קכב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נח; שם מפתחות לח"ג סי' רסח; קיצושו"ע קנא ד-ז; אוצה"פ סי' כג סק"ב בהערה; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קטז;
[241] ויקרא יב ב;
[242] נידה לא א;
[243] אונקלוס, תרגום יונתן, הרס"ג והרשב"ם עה"פ שם; וראה פירושים שונים למילה 'תזריע' בפירושי האברבנאל, המלבי"ם, העמק דבר ומפרשים אחרים עה"פ, וכן בס' חומת אנך להחיד"א;
[244] י. לוי, קורות, ה, חוב' ט-י, תמוז תשל"א, עמ' 716; הנ"ל, קורות, ו, חוב' ה-ו, תשרי תשל"ד, עמ' 309;
[245] רמב"ן עה"ת ויקרא יב ב;
[246] רבנו בחיי ויקרא שם. וראה שם באריכות על הויכוח בין חכמי ישראל וחכמי אומות העולם מהו החלק של האב והאם ביצירת הוולד;
[247] הרשב"ץ בהקדמתו למגן אבות;
[248] מעדני יו"ט על הרא"ש נידה פ"ב אות ב; ספר הברית לר' פינחס אליהו, 1797, ח"א סי' יז; חזו"א אישות סי' לו אות ג, וחזו"א יו"ד סי' קד אות ג;
[249] ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 139 ואילך;
[250] רמב"ם פיהמ"ש נידה ב ה, וכן באיסורי ביאה ה ד;
[251] ואמנם כך תיאר את המצב הרופא היווני גלינוס בספרו המיוחד על הזרע. וראה מאירי נידה יז ב, ומאמרו של הרב מ. כשר, נועם ח, תשכ"ה, עמ' 331-325, על דברי הרמב"ם הנ"ל;
[252] ס' שבילי אמונה, עמ' קעז;
[253] ראה א. שטינברג, שם;
[254] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סט;
[255] ר"ת בתוס' יבמות יב ב ד"ה שלש, ובכתובות לט א ד"ה שלש; רשב"א נידה יג א. וראה משל"מ איסורי ביאה כא יח; ברכ"י יו"ד שלה אות ה; שו"ת תורת חסד סי' מג אות יט; שו"ת מחנה חיים ח"א סי' נג;
[256] וראה במנ"ח סוף מ' א, שדווקא אם אינן מצוות אפילו על לשבת יצרה, אינן מצוות על השחתת זרע;
[257] תוס' ורא"ש נידה יג א, ותוס' יבמות יב ב ד"ה שלש - בשיטת רש"י; הר"י בתוס' כתובות לט א ד"ה שלש; רמב"ן, רשב"א, ר"ן וריטב"א בחידושיהם לנידה שם; רמב"ן, ריטב"א ורא"ש, הובאו בשטמ"ק כתובות לט א; מעדני יו"ט נידה רפ"ב אות ב;
[258] שיטת רש"י, אליבא דהרא"ש והריטב"א בשטמ"ק כתובות לט א, שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' מד, ופני משה אבהע"ז סי' כג סק"ב; הריב"ש בשיטמ"ק כתובות עב א; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף כב (תקצו). וראה עוד בשו"ת אבני נזר סי' עט אות ט; שו"ת רעק"א סי' עב. וראה בשו"ת אור גדול סי' לז, מה שהקשה על שיטה זו;
[259] תוספי הרא"ש נידה יג א ד"ה נשים, אליבא דשיטת רש"י ור"ח; שו"ת תורת חסד סי' מג אות יט, אליבא דהרשב"א. וראה רא"ש פ"ד דנידה סי' א, וטושו"ע אבהע"ז קצו יג. וראה עוד במעדני יו"ט רפ"ב דנידה אות ב, בעניין נשים המסוללות זו בזו; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' יד;
[260] חזו"א אבהע"ז נשים סי' לז, וחזו"א יו"ד סי' קד אות ב;
[261] שו"ת תורת חסד סי' מג אות ב; שו"ת חדות יעקב תניינא סי' לא;
[262] ברכ"י יו"ד סי' שלה;
[263] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סט;
[264] תוס' הרא"ש שם; תוס' כתובות שם בתי' א; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעב, ואחיעזר ח"א סי' כג, אליבא דרש"י;
[265] ריטב"א יבמות יב ב, בדעת רש"י; תוס' כתובות שם בתי' ב; שו"ת רעק"א סי' עא; שו"ת חמדת שלמה סי' מו, ועי' שו"ת עמק שאלה מהרנאסטייפולי חאבהע"ז סי' סט; שו"ת בנין ציון סי' קלז; שו"ת מחנה חיים ח"א סי' נג; בית מאיר אבהע"ז סי' כג;
[266] מג"א סי' תרו סק"ח. וכתב תמה על דין זה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעב. וראה גם במחצית השקל יו"ד סוסי' קצו; תפארת ישראל לבעל כו"פ יו"ד קצו ס"ח ובסדרי טהרה שם.

* # *