מה. שדיים

מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך ברכת שמים מעל ברכת תהום רבצת תחת ברכת שדים ורחם [בראשית מט כה]

פרשנות המקרא

בראשית רבה, צח: בא וראה עד היכן חיבב אבינו יעקב את רחל, אפילו בשעה שבא לברך את בנה עשאו טפילה לה, 'ברכת שדים ורחם' - יתברכון דדיא דהכין אוניקו, ומעיא דהכין אפיקו.

בראשית רבה, צח: בוולד בהמה ברכו, אמרת צא וראה אי זו היא שדדיה במקום רחמה, ואי את מוצא אלא בהמה.

רש"י: 'שדים' - ירה יירה מתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ.

רשב"ם: 'ברכת שדים' - שלא יהו השדים צומקים, ולא ימותו הילדים מחוסר חלב. 'ורחם' - ואף בתוך הרחם לא ימות העובר. ולענין הקללה כתובל מפרע 'תן להם רחם משכיל' (הושע ט יד), ואפילו כשיגדלו יהיו השדיים צומקים, ולא זו אף זו.

חזקוני: 'ברכת שדים' - שלא יהיו צומקים, ולא ימותו הילדים מחוסר חלב. 'ורחם' - אף בתוך הרחם לא ימות העובר. כאן הקדים שדים לרחם, לפי שדרך החלב לבוא בשדי האשה לפני לידתה, אבל הושע אומר 'תן להם רחם משכיל' (הושע ט יד) קודם שאמר 'ושדים צומקים', כלומר תן להם שלא ילדו, ואם ילדו יצמקו שדיהן ולא יוכלו להניק.

יחידי במקרא

* # *

בלוטות החלב הן השדיים או הדדים באשה, והעטין או הכחל בבהמה. התפתחותן ופעילותן מוסדרת על ידי הורמונים, והדבר מותנה בהתבגרות מינית, בהריון ובלידה. השד באשה מכוסה בעור, ובמרכזו נמצאת הפיטמה. גודל השד תלוי בכמות השומן המקיף את הרקמה הבלוטית, אשר נמצאת בתוך השד. הרקמה הבלוטית היא אשר מפרישה את החלב. רקמה זו מורכבת מצינוריות משולבות, המתנקזות לצינורות גדולים יותר, אשר מובילים אל הפיטמה. הוצאת החלב מהשד מבוצע בטבע על ידי יניקת הוולד, ובאופן מלאכותי על ידי חליבה או שאיבה.

שדיים בחז"ל

מקור השם 'שדיים' הוא זריקה או יריה, כנראה בגלל יריית החלב, ובעצם באופן מקורי לא הונח השם שדיים כלל על בלוטות החלב של האשה [1]. בארמית נקראים דדים בשם חדיי [2].

חז"ל קבעו שכל מוליד מניק [3], כלומר כל נקבה המולידה וולד, ולא מטילה ביצים, יש לה דדים, ובטבעה להניק.

הדדים ניתנו באשה כדי להניק בהם [4].

הדדים באשה נקבעו במקום בינה, היינו שנקבעו מעל הלב, בניגוד לבהמה שהדדים הם במקום הרחם והטינופת, והטעם - כדי שהוולד לא יסתכל במקום ערווה, או שלא יינק ממקום הטינופת [5]. ובדרך אחרת ניסחו חז"ל כך: אשה זו דדיה במקום נאה, והוולד יונק במקום כבודה [6]. יש לציין שהבדל זה נכון ביחס לבהמות, אך בפילים ובקופים נמצאות השדיים של הנקבות בחזה, כמו באדם.

השדיים מתפתחות בילדה בהדרגה, ומשל משלו חכמים באשה - פגה, בוחל וצמל. פגה הוא מצב בו אין עדיין כל סימני התפתחות שדיים. חכמים נתנו סימנים שונים בהתפתחות השדיים, והם: משתחזיר ידיה לאחוריה ויעשה קמט במקום הדד, ומשישחיר ראש הדד, ומשיתן אדם ידו על עוקץ הדד והוא שוקע ושוהה לחזור, ומשיפצל ראש חוטם הדד ויעשה בראשו כדור קטן, ומשיטו הדדין, ומשיתקשקשו הדדין [7].

העוקץ הוא חודו של השד, שהתינוק מכניס לפיו, והפיטמה היא חלק השד שתחת לעוקץ שמשחיר סביבו [8]. בלשון העברית המודרנית הפיטמה היא חודו של השד, והעטרה היא האזור הכהה שמסביב לפיטמה.

השדיים הן "סימן עליון" לנערות, בעוד ששתי שערות באותו מקום הוא "סימן תחתון" לנערות [9]. בנות כרכים - תחתון ממהר לבוא, מפני שרגילות במרחצאות, בנות כפרים - עליון ממהר לבוא, מפני שטוחנות בריחיים, ומתוך שמניעות זרועותיהן תדיר מתפשטים דדיהן; בנות עשירים - צד ימין ממהר לבוא, שנישוף באפקריסותן, היינו בסודר שתלוי על דד ימין, בנות עניים - צד שמאל ממהר לבוא, מפני ששואבות כדי מים עליהן, או מפני שנושאות אחיהן על גססיהן, היינו על צדיהם [10].

מה שכתוב בתורה [11] 'עגיל וכומז' - מפורש בתלמוד [12] שהוא דפוס הדדין. ייתכן שהכוונה לחזיה.

השדיים נחשבות כמרכיב ביופיה של האשה, וניתנו להן דימויים שונים [13], והם הוד יופיה ונויה של האשה [14]. מאידך, חוסר התפתחות שדיים או הצטמקות השדיים הם סימני כיעור באשה [15]. מרחק שלוש אצבעות בין דד לדד נחשב לנוי לאשה [16]; מאידך, מרחק גדול בין השדיים, או מבנה גס של השדיים מהווה מום באשה, ומתוארות נשים עם שדיים גדולות ביותר [17].

השדיים של בהמה נקראות כחל [18].

דד באופן מושאל הוא ברז [19], והדבר נובע מהדמיון בין נזילת מים מהברז לבין נזילת חלב מהשדיים.

מצינו מחלוקת בחז"ל איך נוצר חלב-האשה לאחר הלידה, ומדוע אין דם וסת בתקופת ההנקה: ר' מאיר סבר דם נעכר ונעשה חלב; ר' יוסי, ר' יהודה ור' שמעון סברו שאיבריה מתפרקים מחמת צער הלידה, ואין נפשה חוזרת עד כ"ד חודש, היינו שסילוק הדם מהמינקת בא כתוצאה מצער הלידה [20]. דעתו של ר' מאיר היתה מקובלת ע"י אריסטו, גלינוס, ורופאים ערביים בימי הביניים. יש מרופאי ימי הביניים שחשבו אפילו שקיים קשר עורקי ישיר בין הרחם והשדיים. אכן, לפי הידוע לנו כיום מבחינה רפואית, תהליכי יצירת דם וסת וחלב-אם תלויים בהפרשות הורמונליות מיוחדות, המתואמות על ידי תת-הרמה שבמוח, בלוטת תת-המוח, והשחלות, ואין קשר ישיר בין דם הווסת לבין חלב-האם.

התהליך ההפוך של היעלמות חלב-האם עקב הריון חדש בתקופת ההנקה, אינו קורה אלא לאחר שלושה חודשי הריון [21].

רוב בהמות אינן מייצרות חלב אלא אם כן יולדות, ומיעוט הבהמות חולבות אף על פי שלא ילדו [22], היינו שיצירת החלב בנקבת הבהמה תלויה בדרך כלל בהולדה. יש מי שכתב, שדווקא בבהמה אמרו שיש מיעוט חולבות אף על פי שאין יולדות, מה שאין כן באשה [23]. אכן, יש לציין, שמבחינה רפואית גם באשה ייתכן שתפריש חלב ללא לידה, וזאת כתוצאה מהפרעה הורמונלית.

פרטי דינים

גודש חלב בשדיים נחשב כסכנה [24], היינו שעודף החלב עלול להביא את האשה לידי חולי [25], או שהוא צער לה [26]. לפיכך, מינקת הסובלת מעודף חלב, לא תיקל החלב מדדיה בשבת לתוך כוס, או לתוך קדירה, ותניק את בנה [27], אבל מקלחת את החלב העודף לכיור, או על הרצפה לאיבוד [28]; ואם קשה לה לעשות בדרך זו, מותר לה להוציא את החלב העודף במשאבה מיוחדת, אך יש להקפיד להכניס למשאבה מי סבון או מי מלח וכדו', הפוגם את החלב ופוסלו משתיה [29], וכן יש להקפיד להריק את המשאבה לעתים קרובות, כדי שלא יצטבר בה חלב הרבה [30], והשיעור הוא פחות מכגרוגרת, וצריך להריק המשאבה למקום שהחלב הולך לאיבוד [31].

כאשר יש צורך לשאוב חלב מדדיה, בין כדי להקל על צערה, ובין כדי לתת חלב לתינוק שלא יכול לינוק - יש מי שכתב, שאם אפשר להוציא את חלב-האשה במשאבה הפועלת באופן ידני, או במשאבה הפועלת באופן חשמלי, וכגון שהיא פועלת באופן אוטומטי – עדיף להשתמש במשאבה החשמלית [32]; ויש מי שכתב, שאם אין מדובר בפיקוח נפש של התינוק, יש לסדר משאבה חשמלית שתוצמד לפיטמה של האשה בצורה שאחר כך לא יהא צורך להחזיקה, ואז תופעל המשאבה על ידי 'שעון שבת' או בשיטת 'מפסק גרמא', ובתנאי שלא יהא צורך בסתימת הנקב ופתיחתו לסירוגין, אלא שהשאיבה תהא אוטומטית בכל מהלכה [33]; ואם יש צורך בסתימת הנקב ופתיחתו לסירוגין - יש מי שכתב, שהדבר מותר רק אם אין מה להאכיל את התינוק, אבל אם יש אוכל אחר, ואפילו אבקת חלב נוכרי - אסור [34].

פג או תינוק חולה, שאינו יכול לינוק ישירות משדי אמו, וצריכה היא לחלוב לתוך בקבוק על מנת לתיתו לתינוק, מותרת לחלוב בשבת, ועדיף שתעשה זאת בסיוע אשה אחרת [35].

אסור להוציא את עודף החלב בשבת לתוך כלי, כדי להעבירו במוצאי שבת לבנק חלב, כי אפשר להוציאו במוצאי שבת [36].

לכתחילה אסור לאשה להוציא חלב לאחר גמר הנקה רק כדי לעודד ריבוי חלב, אם אין לה צער בעודף החלב, אלא אם כן נוהגים כך גם בחול, ועל ידי נוכרית מותר בכל מקרה [37].

ביום טוב אין איסור תורה לשאוב חלב מדדי האשה [38].

מקורות והערות

[1] ראה רש"י על פסוקנו;
[2] ראה רש"י ב"ב ט ב ד"ה להני;
[3] בכורות ז ב;
[4] יואל ב טז; שיר השירים ח א; איכה ד ג; איוב ג יב; ברכות לא ב;
[5] ברכות י א;
[6] ויקרא רבה יד ג;
[7] נידה מז א; רמב"ם אישות ב ז;
[8] תוס' סוכה לה ב, ד"ה נטלה;
[9] נידה מח א;
[10] נידה מח ב, ובפירש"י שם;
[11] במדבר לא נ;
[12] ירושלמי שבת ו ד, מחלוקת אם כומז או עגיל הוא דפוס הדדין; בבלי שבת סד א, עגיל הוא דפוס הדדין;
[13] שיר השירים ד ה, ז ח-ט, ח י;
[14] ויקרא רבה כד ו; שה"ש רבה ד יב;
[15] ראה הושע ט יד; שיר השירים ח ח;
[16] כתובות עה א;
[17] כתובות, שם: ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה;
[18] משנה חולין ח ג. דיני הכחל מסוכמים בטושו"ע יו"ד סי' צ;
[19] ראה משנה יומא ג י;
[20] בכורות ו ב; נידה ט א; ירושלמי נידה, א ד. וראה תנחומא תזריע, ג; ויקרא רבה, יד ג. וראה בהסבר המחלוקת בין ר"מ וחכמים בתוספות חדשים, נידה, א ד, ובשו"ת חת"ס חיו"ד, סי' ע;
[21] כתובות, ס ב; ירושלמי, סוטה ד ג;
[22] בכורות כ ב. ראה באריכות בתרומת הדשן, חלק שאלות ותשובות, סי' רעא, וחלק כתבים ופסקים, סי' קסז;
[23] רי"ט אלגאזי, בכורות, פ"א סוף אות ב;
[24] שבת, קלה א;
[25] רש"י שם;
[26] תוס' שבת קלה א ד"ה מפני; טושו"ע או"ח, של ח. וראה בתוספתא שבת, טז ד, שלא גרס מפני הסכנה. וביד רמה, ב"ב, כ א, הביא שיטה שהסכנה היא של הוולד;
[27] שו"ע או"ח, שכח לד. וראה בביאוה"ל שם, ד"ה ותניק ובשעה"צ סקפ"א;
[28] שו"ע או"ח, סי' של ס"ח; מג"א שם סקי"ז; שו"ע הרב שם ס"ט; מ"ב, שם סקל"ב;
[29] שו"ת מעשה חושב, ח"ג סי' יח אות' א-ב; תורת היולדת, פמ"א ס"ג;
[30] שו"ת אבני נזר, חאו"ח ח"א סי' מז;
[31] שמירת שבת כהלכתה, פל"ו הע' סא. וראה עוד מאמרו של האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ב, תשל"ט, עמ' ט-יד; הגרח"פ שיינברג, בשבילי הרפואה, ג-ד, תש"מ, עמ' נז-פ; הנ"ל, שם, ז, תשמ"ה, עמ' נא-סז; שו"ת קנה בושם סי' כא;
[32] שו"ת באהלה של תורה, חאו"ח סי' מא;
[33] שו"ת מעשה חושב, ח"ג סי' יח. וראה עוד בשו"ת אבני נזר, שם, ובס' הלכות שבת (איידר), קונט' ב, מלאכת דש, הע' רעד;
[34] שו"ת שבט הלוי ח"י סי' סו;
[35] שו"ת יביע אומר, ח"ד חאו"ח סוסי' לב, וילקוט יוסף, ח"ד שבת כרך ד, סי' שכח סל"ג;
[36] הגרש"ז אויערבאך והגר"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חאו"ח, סי' שכח סקע"ה;
[37] שו"ת אז נדברו ח"ט סי' ט;
[38] ראה באוה"ל, תקה א, ד"ה שהיא.

* # *