נ. פגים

ותהר האשה ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים, ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר [שמות ב ב-ג]

פרשנות המקרא

תרגום יונתן: ואיתעברת איתתא וילידת ביר בסוף שיתא ירחין וחמת יתיה ארום בר קיומי הוא ואטמרתיה תלת ירחין דסכומהון תשעא.

רש"י: 'ולא יכלה עוד הצפינו' - שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חודשים ויום א', שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, והם בדקו אחריה לסוף ט'.

אבן עזרא: 'שלשה ירחים' - יש אומרים כי בחודש השביעי מבחילת ההריון נולד, גם זה דרש כי לא יוכלו המצרים לדעת מתי הרתה האשה.

דעת זקנים מבעלי תוספות: 'ותרא אותו כי טוב הוא' - לפי שנולד לששה חודשים כדפירש"י כסבורה היא שהוא נפל, וראתה בצפורניו אם גמרו שהוא סימן לבן קיימא, מיד 'ותרא כי טוב הוא', שהיו בו סימני בן קיימא, לכך 'ותצפנהו'.

הכתב והקבלה: 'כי טוב' - שילדתו לששה חודשים ויום אחד כדעת רבותינו, והיולדת לששה חודשים חושבת ולדה לנפל, אמנם היא הכירתו לשלם באיבריו, וזהו 'כי טוב הוא', ולכן הצפינה אותו, וכתיב"ע מחמת יתי' ארום בר קיומא הוא.

* # *

רקע מדעי

קיימת אבחנה בין פג, שהוא יילוד שנולד בטרם מלאו לו 37 שבועות הריון, לבין יילוד שנולד במשקל לידה נמוך מהצפוי לגיל ההריון. בעבר סברו, שפגות מוגדרת לפי משקל לידה נמוך בלבד. עם הזמן התברר, שישנה חשיבות להבחנה בין יילודים במשקל לידה נמוך שנולדו טרם זמנם, ואשר משקלם הנמוך הוא תקין לגיל ההריון, לבין יילודים שמשקלם הנמוך הוא בלתי תקין גם לפי גיל ההריון.

קיימות כיום מספר הגדרות מקובלות, המתייחסות למשקל הלידה: יילוד ששוקל בין 2,500-1,500 גר' הוא במשקל לידה נמוך; אם הוא שוקל בין 1,500-1,000 גר' הוא במשקל לידה נמוך מאד; ואם הוא שוקל פחות מ- 1,000 גר' הוא במשקל לידה נמוך קיצוני.

שכיחות יילודים במשקל לידה נמוך מתחת ל- 2,500 גר' בישראל בשנים 1988-1977, נעה בין 7.6-6.4% מכלל היילודים החיים בין היהודים.

בשנים האחרונות קיימת מגמה ברורה וחד-משמעית של עליה בהישרדות יילודים אלו במשך השנים. הסיבה לכך היא השיפור הניכר בידע הרפואי, במכשור הטכנולוגי, ובניסיון המצטבר של הרופאים המטפלים ביילודים בעייתיים. הרבה מאד מאמרים נכתבו על שכיחות ההישרדות של יילודים קטנים, אך אין התאמה ביניהם מבחינת הגדרת הקבוצות הנחקרות, ומבחינת התוצאות, דבר הגורם לבעיה מבחינה מדעית בהתייחסות לעבודות אלו. ההבדלים בין מרכזים שונים הם משמעותיים ביותר ביחס לממצאים מיידיים, כגון שכיחות הדימום התוך-מוחי, ומחלת הריאות של היילודים, ומכאן גם ההבדלים בתוצאות לטווח ארוך. כמו כן יש לציין, כי המחקרים על תוצאות מצבם של יילודים קטנים מתפרסמים מספר שנים לאחר ביצועם, בעוד שהקדמה והטכנולוגיה משנים את המצב, כך שביום פרסום המחקר קיימים כבר נתונים אחרים, אשר משנים את תוצאות המחקר.

משקל לידה של 500 גר' נחשב כגבול ההישרדות בשלהי המאה ה- 20, אמנם יש תיאורים נדירים של יילודים ששקלו בין 300 ל-400 גר' בלידה ושרדו. תינוק במשקל הלידה הנמוך ביותר ששרד שקל 280 גר'. בישראל דווח על מקרה בודד של תינוקת ששקלה בלידה 300 גר' ושרדה.

יש סקרים שבדקו את שיעורי ההישרדות של יילודים ביחס לגיל ההריון. בסקרים ממדינות שונות בעולם ביחס לסיכויי ההישרדות של פגים בגיל הריון צעיר מאד עולה כי ליילוד בשבוע 22 להריון אין כל סיכוי להיוותר בחיים, וגיל הריון זה נחשב לקצה גבול החיות.

יש הסבורים, שאין כלל הצדקה לקבוע גיל הריון או משקל הריון כקו מבדיל מוחלט ביחס להחלטות טיפוליות בפגים, שכן יש הבדלים אינדיבידואליים ביכולת ההישרדות ובתוצאות העתידיות בין יילודים במשקלי לידה או בגיל הריון זהים.

בנוסף לשאלת השיעור של עצם ההישרדות של יילודים קטנים, נידונה בספרות המקצועית גם השאלה של השכיחות והחומרה של נזק שארי באותם יילודים שנותרים בחיים.

עצם הפגות, ו/או משקל הלידה הנמוך מהווים גורמי סיכון לנזקים במערכות שונות, בגלל חוסר הבשלות והמוכנות של היילוד לחיים חוץ-רחמיים, ובגלל המצוקה התוך-רחמית, שגרמה למשקל הלידה הנמוך. בנוסף לכך עלולים הטיפולים השונים, הדרושים להחייאה ולהמשך הטיפול, לגרום נזקים בדרגות חומרה שונות במערכות שונות. למשל, הצורך בכמויות גדולות של חמצן יכול לגרום לעיוורון, עקב רעילות החמצן לרשתית של הפג; חוסר הבשלות המוחית והנזק המוחי יכולים לגרום לכפיון, לשיתוק מוחין, ולפיגור שכלי; הצורך בשימוש בצנתרים עורקיים וורידיים למתן נוזלים והזנה, יכול לגרום לזיהומים ואוטמים באיברים שונים.

הסיבוכים והנזקים השאריים של יילודים במשקל לידה נמוך מאד ו/או גיל הריון מוקדם מאד כוללים שיתוק מוחין, פיגור שכלי, הפרעות התנהגות, ליקויי למידה, מחלת כפיון, חרשות, עיוורון, הידרקון, מחלת ריאות כרונית, והפרעות בגדילה.

הנזקים ההתפתחותיים ביילודים מתחלקים לחמורים ולבינוניים/קלים. נזקים חמורים כוללים פיגור שכלי קשה, שיתוק מוחין בדרגה משמעותית, אפילפסיה קשה, עיוורון; נזקים בינוניים/קלים כוללים איחור בדיבור, הפרעות בקשב ובריכוז, פעילות-יתר, ירידה קלה בשמיעה, ליקויי למידה, הפרעות באינטגרציה תחושתית-מוטורית, הפרעות בקואורדינציה, הפרעות בתפיסה חזותית ושמיעתית, הפרעות בהסתגלות חברתית, הפרעות רגשיות.

שיעור הנזקים השאריים ביילודים במשקלי לידה מתחת ל- 1,000 גר' נע בטווחים רחבים, לפי סקרים שונים. נתונים כאלו, כאמור, מטילים ספק במהימנותם המדעית, שכן אי-ההתאמה בתוצאות היא גדולה מאד. שאלת המהימנות של התחזיות התיפקודיות של יילודים פגים ממשיכה להוות בעיה, שכן מחקרים ממרכזים שונים מגיעים לתוצאות שונות.

בחלוקה לפי גיל הלידה, נמצא כי מבין הנותרים בחיים שנולדו בשבוע 23 סבלו 95-100% מנזק משמעותי, בשבועות 27-24 להריון סבלו 27% מנזק שארי חמור, ומבין הנולדים בשבועות 31-28 להריון - 9%. שיעור הנזקים הנוירולוגיים-התפתחותיים בתינוקות שנולדו במשקלי לידה בין 500 גר' ל- 750 גר' נע בין 50-20% לפי סקרים שונים, ולפי הגדרות שונות של דרגות הנזק, כאשר בשלהי המאה ה- 20 היו השיעורים בסביבות 30-20%.

במהלך השנים האחרונות פורסמו מאמרים רבים אשר בחנו את התוצאות של ההישרדות ואיכות החיים של פגים שנולדו במשקלים נמוכים מאד ו/או בגילאי הריון מוקדמים מאד. אכן, יש לציין, כי חלק גדול מהמחקרים מבוסס על מעקב קצר יחסית, שנמשך עד גיל שנה-שנתיים; אין אחידות בהתייחסות לדרגות-חומרה שונות של נזק נוירולוגי; חלק מהיילודים "אבדו" למעקב, ולפיכך יש הטיה לא נכונה של התוצאות; רבים מהמחקרים מבוססים על נתונים של מרכז רפואי אחד, שעל פי רוב יש לו מדיניות משלו, הצלחות מותאמות ליכולתו וכיוצ"ב. אשר על כן, יש לבחון בזהירות רבה את הממצאים המתפרסמים ביחס לתוחלת החיים ואיכות החיים של הפגים הקטנים מאד.

במחקרים שונים נמצא כי ביילודים שנולדו "מתים", ומיד עם היוולדם עברו החייאה - ב-39% הצליחה ההחייאה, ומהם 61% התפתחו באופן תקין לחלוטין. ברם, אם ההחייאה לא הצליחה במשך 10 דקות, אין סיכויים להישרדותם של יילודים אלו. במחקר אחר דווח על החייאה בחדר לידה של 13 תינוקות מתחת למשקל לידה 750 גר', שמתוכם שרדו 10 יילודים, ו- 6 מתוך 7 תינוקות שנבדקו מעל גיל שנה היו תקינים לחלוטין מבחינה נוירולוגית והתפתחותית. כמו כן עולה ממחקרים שונים, שאם נולד תינוק במצב חמור מאד, אין הוא שורד יותר ממספר ימים, גם אם מבצעים החייאה ונותנים טיפול רפואי אגרסיבי.

פגים שסבלו מדום לב והפסקת נשימה בימים הראשונים לחייהם, ונזקקו להחייאה, סיכוייהם לעצם היוותרותם בחיים, או סיכוייהם להיוותר בחיים ללא נזק נוירולוגי משמעותי, יורדים באופן משמעותי ביותר.

יש שהיילוד הוא גם פג, היינו שנולד לפני 37 שבועות הריון, וגם במשקל לידה נמוך לפי הצפוי לגילו. הספרות המקצועית חלוקה בדעתה, אם השילוב הזה גורם לנזק גדול יותר אם לאו. יש שלא מצאו הבדלים בין פגים במשקל לידה מתאים לגילם, לבין פגים במשקל לידה נמוך מהצפוי לגילם; ויש שמצאו, שמשקל לידה נמוך מהצפוי לגיל ההריון גרם לנזק נוירולוגי חמור יותר, בהשוואה לפגים במשקל לידה מתאים לגילם.

אף כי ללא ספק חלה עליה משמעותית בסיכויי ההישרדות של יילודים קטנים - יש הסבורים, כי במקביל חלה גם עליה בנזקים חמורים, אך יש שהוכיחו שאין כל עליה מקבילה בשיעור הנזקים החמורים. ואמנם, במרבית הסקרים הוכח, כי אין עליה בנזקים חמורים, אך קיימים הבדלים לרעה בקבוצת הפגים בתחומי התפתחות שונים, מוטורית עדינה, שפה, הישגי למידה, הסתגלות חברתית והתנהגות, בהשוואה ליילודים בשלים ו/או יילודים במשקל לידה מתאים לגיל ההריון. אכן, יש מהחוקרים שלא מצאו כל הבדל בשכיחות של נזקים בינוניים/קלים כמו תפיסה מרחבית, תיפקוד שכלי גבולי, סרבול תנועתי, בהשוואה בין פגים לבין יילודים בשלים. אכן, ללא ספק יש עליה בשיעור הסובלים משיתוק מוחין בעקבות העליה בהישרדות יילודים במשקלי לידה נמוכים מאד.

כמו כן, עם השיפור הבולט במדע הרפואה וביכולת הטכנולוגית, עלה שיעור ההישרדות של יילודים קטנים מאד, ובמקביל חל גם שיפור ביכולת להפחית ו/או למנוע חלק מהסיבוכים החמורים, כגון מניעת עיוורון בגין עודף חמצן, על ידי ניטור יעיל של החמצן וטיפול בקריוטרפיה; מניעת מחלת ריאות כרונית של הפגים, על ידי שימוש בסורפקטנט; מניעת דימום תוך-מוחי בפגים, על ידי הימנעות מפעולות מסויימות המעלות את הלחץ התוך-מוחי, ועל ידי שימוש בתרופות שונות. במיוחד יש לציין, כי מאז המחצית השניה של שנות ה- 80 למאה ה- 20, עת נכנס לשימוש הטיפול בסורפקטנט, חלה עליה בהיוותרות בחיים של יילודים קטנים מאד, אפילו בשבועות הריון 26-23.

במחקר מקיף ומהימן התברר שהתערבות רפואית-שיקומית פעילה, מקצועית ומוקדמת, הביאה לשיפור משמעותי בתיפקוד השכלי וההתנהגותי של פגים, ושל יילודים במשקל לידה נמוך, לעומת קבוצות ביקורת, כך שיש לצפות להמשך השיפור באיכות החיים של יילודים אלו בעתיד, ולא רק לשיפור בתוחלת החיים. כמו כן ראוי להדגיש, כי לא רק המצב הרפואי העובדתי קובע את דרגת הנכות העתידית, אלא גם הסביבה שבו גדל הילד, המצב הכלכלי של ההורים, המעורבות השיקומית-מקצועית, המשאבים שהחברה מקציבה לטיפול ושיקום הילדים הללו וכיו"ב.

פרט למצבים ברורים של החייאה קשה וממושכת מיד לאחר הלידה, אין כיום מדדים אמינים, שבאמצעותם ניתן לנבא מי מהיילודים הקטנים יחיה ומי ימות, ומהנותרים בחיים - מי יסבול מנזק חמור, בינוני או קל, ומי יהיה תקין לחלוטין.

יתר על כן, הנתונים על תוחלת החיים והתחזיות לאיכות החיים של יילודים קטנים מאד הם סטטיסטיים. נעשו ניסיונות רבים לקבוע סולם-ממצאים של גורמי סיכון שונים בימים הראשונים לאחר הלידה, הן קליניים-התפתחותיים והן מעבדתיים, שעל פיהם ניתן יהא לחזות את מצבו האינדיבידואלי של כל יילוד קטן. חלק מהם מאפשרים אמנם הערכה מסויימת על התחזית התיפקודית העתידית, אך עד היום לא נמצאה שיטה אמינה לחלק גדול מהיילודים.

קיימים גורמי-סיכון אחדים ללידת פגים, וללידת יילודים במשקל לידה נמוך, אשר חלקם ניתנים למניעה, ובכך משפרים את סיכויי ההישרדות של היילודים ואת איכות חייהם, שכן הפגות מהווה כיום גורם ראשון במעלה לתחלואה, לנכות ולתמותת יילודים, חרף ההתקדמות הרבה שחלה ברפואה הסב-לידתית בשנים האחרונות. גורמי הסיכון כוללים בעיות רפואיות וגניקולוגיות באם, זיהומים גניקולוגיים, מצב תזונתי ירוד של האם, מצב משפחתי-כלכלי ירוד. כמו כן יש עליה בשכיחות לידת פגים בגלל טיפולי פוריות מודרניים, הגורמים לריבוי עוברים, וכן בגלל שיטות מיילדותיות מתקדמות ואיבחונים טרום-לידתיים, הגורמים לחילוץ מוקדם של עוברים מחשש לבעיות סב-לידתיות. אי לכך, צריכה המגמה להיות מניעת לידת פגים ויילודים במשקל לידה נמוך. דבר זה יכול להיעשות במידה מסויימת של הצלחה על ידי מעקב טרום-לידתי קפדני, שמירה על מצב תזונתי תקין של האם במשך ההריון, תנאי דיור תקינים, ומניעת עישון והתמכרות. ואמנם, במדינות המפעילות תכניות מעקב ומניעה טרום-לידתי מסודרות, שיפור בתנאי הדיור והתזונה וכיו"ב, כמו שבדיה ואנגליה, קטן אחוז הפגים הקטנים מאד בהשוואה למדינות אחרות. אכן, טרם נמצאו הגורמים ללידות מוקדמות במקרים רבים, ולפיכך לא נמצאה עדיין שיטה כוללת למניעת פגות.

פגות במקרא ובחז"ל

יש מחז"ל הסבורים, שיצחק נולד לשבעה חדשים [1]; יש מי שכתב, שגד בן יעקב נולד לשבעה חדשים, כמניין ג' ד' [2]; פרץ וזרח בני תמר בן יהודה נולדו לשבעה חודשים [3]; משה רבנו נולד אחרי ששה חדשים ויום אחד [4]; שמואל הנביא נולד אחרי ששה חודשים ויומיים [5]; יהודה וחזקיה בני רבי חייא, תאומים היו, אחד נגמרה צורתו לסוף תשעה, ואחד נגמרה צורתו לתחילת שבעה [6].

חז"ל סברו, שאין לידת חי בתום ששה חודשי הריון [7].

לפי חז"ל, יש קיום ליילוד שנולד בתוך שבעה חודשי הריון, או לאחר תשעה חודשי הריון, אבל הנולד בחודש השמיני להריון איננו בן-קיימא. עניין זה, שהנולד לשמונה חודשי הריון אינו חי, היה מקובל ומפורסם גם בין חז"ל [8], וגם בין חכמי ישראל וחכמי האומות בעולם העתיק ובימי הביניים [9], ועד היום היא נפוצה בתרבויות שונות, כגון הודו וגרמניה.

לפי הידוע לנו כיום, אין המציאות כך, ומבחינה מדעית וסטטיסטית עולים סיכויי ההישרדות של יילוד בקו ישר עם עליית גיל ההריון, ללא "המדרגה" של ירידה בהישרדות באלו שנולדים לאחר שמונה חודשי הריון. דבר זה כבר היה ידוע למעלה מ-200 שנה ברפואה, למרות הדעות שרווחו בין גדולי הרופאים בעולם הקדמון ובימי הביניים [10].

אי-ההתאמה ההגיונית, הנובעת מסיכוייו הטובים יותר לחיים של הנולד לשבעה חודשים לעומת הנולד לשמונה חודשים, נידונה באופנים ובהסברים שונים:

יש הסבורים, שקיימים מדורים שונים ברחם בשלבי ההריון השונים, ואם נולד מתוך המדור שנמצא בו בחודש השביעי, או בחודש התשיעי, יכול הוא לחיות, אבל המדור שנמצא בו בחודש השמיני הוא צר, ואם הוא משתהה ונולד בשמיני, הוא מתעייף לצאת, ולכן לא יכול לחיות [11]; הסבר דומה הוא, שבחודש השביעי עובר העובר ממדור אחד ברחם למדור אחר, ואם הוא נולד בשלב זה, יש לו סיכויים להתקיים, אבל רוב העוברים, אשר נשארים ברחם במדור החדש, סובלים ממחלה קשה במשך ארבעים הימים של החודש השמיני, ולכן אם הם נולדים בשלב זה הם מתים, בעוד שרוב העוברים עוברים את השלב הזה ומבריאים ממחלתם, ולכן כשהם נולדים בחודש התשיעי הם יכולים לחיות [12]; יש שכתבו, כי הנולד לשביעי, או הנולד לתשיעי, היה צריך להיוולד בתאריכים אלו, ואז יש לו חמימות ורטיבות מתאימים לחיות, אבל אם נולד בשמיני, הסיבה היא שהשתהה מלהיוולד בחודש השביעי, ולכן איבד מחמימותו ומרטיבותו הנדרשים, או שהקדים להיוולד מהחודש התשיעי, וטרם קיבל את התנאים הדרושים לחיותו [13]; יש שכתבו הסבר אסטרולוגי, שכן הכוכב השביעי הוא לבנה, הכוכב השמיני הוא שבתאי, והכוכב התשיעי הוא צדק, ולבנה וצדק מורים על קיום, בעוד ששבתאי מורה על חולשה ומיתה [14]; יש שהסבירו את התופעה הזו בהבדל בתוחלת החיים עקב מספר זוגי ובלתי זוגי [15].

בהסבר שיטת חז"ל בנידון - יש הסבורים, שנשתנו הטבעים, ובאמת בימי חז"ל היתה המציאות שהנולד לשמונה חודשי הריון לא היה בן-קיימא, וכיום המצב הוא אחרת [16]; יש הסבורים, שגישת חז"ל התייחסה למצב ללא אמצעי טיפול מודרניים, ורק בגלל האינקובטור ואמצעים אחרים השתפרו כיום גם סיכוייהם של בני שמונה [17]. אך הדברים תמוהים, שהרי רוב הנולדים לשמונה חודשי הריון בימינו נשארים בחיים, גם ללא טיפול מיוחד; ויש שהסבירו, שבאופן כללי סברו חז"ל, שיש שתי יצירות של עובר חי, היינו שיש וולדות שנועדו מתחילת יצירתם להיוולד לשבעה חודשים, ויש שנועדו להיווצר לתשעה חודשים, אבל הנוצר לשמונה חודשים אינו חי [18]. ועל כן, וולד שנוצר לשבעה, אם נולד בשבעה, או השתהה ונולד בשמונה, הרי הוא בן-קיימא, וכן וולד שנוצר לתשעה, ונולד בתשעה, הרי הוא בן-קיימא; לעומת זאת, וולד הנוצר לתשעה, אם נולד קודם לכן, הוא איננו יכול להתקיים, והוא בן שמונה שדברו בו חז"ל, שאינו חי [19]. לפי תפיסה זו אין בהכרח סתירה בין עמדת חז"ל ביחס לנולדים לשמונה חודשים לבין המציאות בדורנו. שכן מה שהשתנה בזמננו הוא אחוז היילודים שאמורים היו להיווצר לחודש השביעי או לחודש התשיעי, כשבימי חז"ל רובם היו בני תשעה חודשים, ולכן הנולדים לשמונה חודשים לא יכלו להתקיים, לעומת זאת בימינו רבים יותר העוברים הנוצרים לשבעה חודשים, ולכן יש לראות ביילודים הנולדים לשמונה חודשים, כבני שבעה חודשים שהשתהו ויכולים לחיות [20]. אלא שיש להעיר, שאין לנו כל דרך מדעית להוכיח שהיום יש יותר עוברים הנוצרים לשבעה. וגם אין סימנים חיצוניים המראים על בשלות מוקדמת. להיפך, ליילודים שנולדו פגים יש איברים בלתי בשלים, בעיקר הריאות והמוח, ולא ייתכן לומר עליהם שנוצרו לשבעה [21]. ומה שכתבו חז"ל, שהנולד לשמונה חודשי הריון איננו בן-קיימא, הכוונה שברוב המקרים איננו חי, אבל גם לדעת חז"ל יש מיעוט שחי [22].

לפי חז"ל, יולדת לשבעה חודשי הריון יולדת למקוטעין, היינו שיכולה היא ללדת בן קיימא מששה חודשים ושני ימים; אבל יולדת לתשעה חודשי הריון איננה יולדת למקוטעין, אלא במלאת תשעת החודשים [23]. אמנם לפי המציאות הידועה לנו כיום, בוודאי יולדת למקוטעין בכל החודשים.

פרטי דינים

עקרונות והגדרות

מצינו מחלוקת תנאים [24] בקביעת הסימנים שעל פיהם נדע אם היילוד הוא בשל, או שהוא בן שמונה חודשי הריון, ואלו הם שלושת הסימנים:

כל שלא כלו לו חודשיו, היינו שלפי החישוב מיום הטבילה של האם יודעים אנו שהוא בן שמונה חודשי הריון. אלא שדבר זה קשה לדעת בוודאות, ולכן יש מהראשונים שכתבו שהוא כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת ופירש, וילדה לסוף שמונה חודשים [25].

סימניו ניכרים בו, היינו שציפורניו ושערו לא נגמרו. אלא שלא נמצאה בפוסקים הגדרה מדוייקת לסימני השערות והציפורניים, פרט למושגים כלליים של 'שיער לקוי', 'אין ציפורניו שלימות כברייתן', ויש מי שכתב, שאם יש קצת ציפורניים וקצת שערות, הרי זה ספק נפל [26], וגם זה איננו מוגדר דיו. עוד מצינו במדרש סימן שלישי 'שפתיו נגמרים' [27], ואין לסימן זה מקור בהלכה. וכן היו 'נשים חכמות', שנתנו סימנים שונים שלא הוזכרו בש"ס, כגון דביקות האוזניים, סתימת עינים, סתימת פי הטבעת ועוד [28], אבל כל אותם סימנים שלא נזכרו בתלמוד אין לסמוך עליהם [29].

כל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל. בעניין יום השלושים עצמו - יש הסבורים, שדווקא אם מת בתוך עשרים ותשעה ימים הראשונים דינו כנפל, אבל מיום שלושים ואילך אין דינו כנפל [30]; אך רוב הראשונים דחו שיטה זו, וסבורים שמת בתוך שלושים יום דינו כנפל, ורק אם מת לאחר שלושים יום יצא מגדר נפל [31].

מי שידוע שנולד לשמונה חודשי הריון, אף על פי שגמרו סימניו, אין הוא נחשב כבר-קיימא, עד שיהיה בן עשרים שנה [32]. יש שחידשו, שאפילו אם לא גמרו שערו וציפורניו, אם איבריו שלימים, הרי הוא וולד קיימא [33], ויש שחלקו על הגדרה זו [34].

מחמת סתירות שיש במקורות התלמודיים השונים, רבו השיטות להלכה בין הפוסקים, ובעניינים שונים הסיקו הלכה למעשה בדרכים שונות לפי שלושת התנאים [35]:

אם ידוע לנו בבירור שכלו לו תשעה חודשי הריון, יצא מכלל נפל [36].

הדבר הקובע הוא סימן השיער והציפורניים, ועליהם אנו סומכים לקבוע אם היילוד הוא בן שמונה - כששערו לקוי, ואין ציפורניו שלימות כברייתן [37]. ויש מי שכתב, שצריך דווקא שיגמרו שניהם - שערו וציפורניו, ולא די באחד מהם [38].

אם שהה שלושים יום, הרי זה וולד של קיימא [39].

יש מי שכתב [40], שמדין תורה כל אחד מקריטריונים אלו לבדו מוציא מדין נפל, היינו שסימן גמר השיער והציפורניים מוציא מדין נפל, אפילו כשידוע בוודאות שנולד לשמונה חודשי הריון, כי אומרים אנו שהוא בן שבעה חודשי הריון ונשתהה להיוולד לשמונה חודשים [41], ואם שהה שלושים יום, או אם ידוע בוודאות שכלו לו תשעה חודשי הריון, הרי זה יצא מכלל נפל, אפילו אם לא נגמרו שערו וציפורניו [42]; יש מי שסבור, שצריך שני קריטריונים להוציא יילוד מדין נפל, גם גמרו שערו וציפורניו, וגם שהה שלושים יום [43]; יש מי שכתב, שאם כלו לו חודשיו הרי זה מספיק להוציאו מדין נפל, אפילו לא שהה שלושים יום, ואם לא ידוע אם כלו לו חודשיו, אם שהה שלושים יום יצא מכלל נפל [44]; יש מי שסבור, שאם ידוע לנו שכלו חודשיו, הרי הוא בן קיימא, אם לא כלו חודשיו וגם לא גמרו שערו וציפורניו, הרי הוא נפל גמור, ואם לא ידוע אם כלו חודשיו, בין גמרו שערו וציפורניו ובין אם לאו, תלוי אם שהה שלושים יום [45]. יש מי שכתבו, שאפילו אם שהה שלושים יום, אבל רואים שהיילוד הולך ומתנוון באותה תקופה עד שמת, אם יש עוד הוכחה על היותו לאו בר קיימא, כגון שהתאום שלו מת בתוך שלושים יום, דינו כנפל [46].

לעתים הסתייעו הפוסקים בסימנים אחרים המעידים על בשלותו של היילוד, אך רק כסימן מסייע, ולא כסימן עיקרי שיש לסמוך עליו [47].

הסימנים שקבעו חז"ל מתייחסים לשעת הלידה, אבל אם נולד לפני שנגמרו הסימנים, ואחר שיצא לאוויר העולם נגמרו הסימנים - יש הסבורים, אין בהם ראיה שכלו לו חודשיו, ואינו יוצא מגדר נפל עד שימלאו לו עשרים שנה, למרות שברור שבפרק זמן זה יופיעו הסימנים; ואם לא בדקו את הסימנים בשעת הלידה, יש ללכת אחרי רוב נשים, שיולדות וולד בן קיימא [48]; ולעומתם יש מי שסוברים, שאפילו אם נגמרו הסימנים לאחר הלידה, הרי זה מוציא מספק נפל [49].

וולד שפיהק [50] ומת, לדברי הכל התברר למפרע שהיה נפל [51], שכן מיתה מיידית כזו לאחר הלידה, הרי היא סימן מובהק לנפל [52].

יש מהפוסקים הסבורים, שגם אם חלה ומת, דינו כמו פיהק ומת, והיינו שדינו כנפל וודאי [53]; ויש הסבורים, שקיים הבדל בין פיהק ומת, לבין חלה ומת, שרק במצב הקיצוני של פיהק ומת דינו כנפל, אבל לא בסתם חלה ומת [54].

יש מי שהסתפק במשמעות קביעת הרופאים על בשלותו של יילוד על פי קביעות רפואיות מודרניות אם הוא מתאים לגדרי ההלכה [55], ובכלל יש לעיין אם תשתנה ההלכה לפי הקביעות המקובלות כיום בבשלותו של היילוד, כפי שתוארו בחלק המדעי לעיל.

נפל הוא לא חי ולא מת [56] - איננו חי, כי הוא עתיד למות בוודאי, ולא היה לו בעבר חזקת חי, ולכן אין מחללים עליו את השבת; ואיננו מת, שאין הוא מטמא כמת, כל עוד יש בו נשימה [57]; יש מי שכתב, שלהלכה אין לנפל שום דין חי, והרי הוא כמת, אבל לעניין מציאות הרי הוא כחי [58]; ויש מי שסבור, שדינו כמת לכל דבר, הן מבחינה הלכתית-חוקית והן מבחינה מציאותית, פרט לעובדה שהוא אינו מטמא, שזהו חידוש שחידשה התורה [59].

עובר שנפל לפני שעברו עליו ארבעים יום, איננו נקרא נפל [60].

נפל נקרא נפש [61], ונקרא וולד [62]; אבל איננו נקרא אדם [63], ואין עליו שם איש [64], ואיננו נקרא זכר או נקבה, כי סתם זכר או נקבה היינו בן-קיימא [65], ואיננו נקרא בן, כי בן מתייחס רק לבר-קיימא [66].

מה שבן שמונה נחשב כמת וכאבן בעלמא, למרות שרואים שהוא מתנהג כחי, ולמרות שיכול לחיות עד עשרים שנה - יש מי שכתב, שקיבלו חז"ל שאין לו נפש אדם שכלית, רק נפש חיונית בלבד כמו בעל חי, וכיוון שכך גם נפש החיונית אין מייחסים לו, ולפיכך הוא חשוב כמת [67].

באופן עקרוני, יש הסבורים שנפל שנולד טרם זמנו, אם יכולים לעשות רפואות והכנות, שיוכל להתקיים בעולם אחרי לידתו המוקדמת, עד שימלאו לו תשעה חדשים, יהיה דינו כבן-קיימא [68], אך לא קיבלו שיטה זו להלכה [69].

יש מהפוסקים, שדנו במצבים מיוחדים בהגדרת נפל, לאור אפשרויות טכנולוגיות ורפואיות חדישות, ובעיקר נידונה בין הפוסקים שאלת מהותו ההלכתית של האינקובטור. מדובר במכשיר המיועד לשמר פג בסביבה מתאימה מבחינת טמפרטורה ולחות. האינקובטור הראשון פותח בשנת 1880 בפריס.

האחרונים דנו במהות האינקובטור מבחינת ההלכה - האם יש לראות באינקובטור המשך ההריון, ותחליף לרחם האם, או שהוא רק אמצעי-עזר רפואי כשלב חדש ונפרד, לאחר הלידה. יש הסבורים, שיילוד שחי שלושים יום רק בעזרת אינקובטור, אין זה מועיל להוציאו מדין נפל [70]; אך לדעת רוב האחרונים מועיל האינקובטור להוציאו מדין נפל, ומה שקבעו חז"ל שנפל אינו בן-קיימא, הוא דווקא ללא אמצעי טיפול [71]. וכן תינוק שכלו חודשיו, וחי יותר משלושים יום, גם אם נולד עם מומים חמורים שכבר בעת לידתו היה ברור שלא יחיה זמן רב, וגם אם חיותו לשלושים יום היה על ידי טיפולים רפואיים, אבל מעצמו קרוב לוודאי שהיה מת בתוך שלושים יום, יצא מדין נפל [72].

פג ששהה באינקובטור - יש אומרים, שמונים לו הימים הנצרכים לעניינים הלכתיים (כגון לעניין פדיון הבן, גדלותו, אבלות וכיו"ב) מיום לידתו, ולא מיום צאתו מהאינקובטור [73]. והטעם - שלדעתם השהייה באינקובטור איננה נחשבת להמשך ההריון, כי אם כמכשיר עזר לרפואתו; ויש אומרים, שסופרים לו הימים הנצרכים לעניינים הלכתיים מיום שיצא מכלל נפל [74]. וטעמם - שהאינקובטור נחשב כהמשך וגמר ההריון ביילוד, שכן ללא האינקובטור לא יכול לחיות [75]. ולכאורה מבחינה רפואית-ביולוגית תלוי למה שהה היילוד באינקובטור, שאם שהה רק בגלל מחלתו, או משקל לידה נמוך, בוודאי יש לחשב הימים מיום לידתו, אבל אם שהה מפני שנולד פג בטרם זמנו, מקובל "לתקן" את גילו לפי שבועות ההריון עד 40 שבועות, ונכלל בזה גם מה ששוהה באינקובטור.

יש מי שכתב, שיילוד שנולד בניתוח קיסרי בגיל ששה חדשים וכמה ימים, אף שאם היה נולד כדרכו היה דינו כנולד לשבעה למקוטעין, אבל כיוון שנולד בניתוח קיסרי, דינו כאילו היה צריך להיוולד לתשעה חדשים כמו רוב הנולדים, ועל כן הוא בגדר שלא כלו חודשיו [76].

פג שנולד בגיל צעיר מאד, וזקוק לצורך החייאתו לכמויות גדולות של חמצן אשר עלול לגרום לו לעיוורון, או שזקוק לפעולות החייאה, שעלולות לגרום לו לנזק מוחי קשה, היינו שעצם הפעולות הרפואיות לצורך ההצלה עלולים לגרום לנזקים גופניים ושכליים קשים - יש מי שכתבו, שבכל זאת חייבים לעשות פעולות הצלה אלו, ואפילו אם ההורים מתנגדים לכך [77]; ויש מי שסבור, שאם ההצלה לא וודאית, ומאידך ברור שהתינוק יישאר עם נכות חמורה מאד, בכגון דא מוטב להישאר בשב ואל תעשה [78].

פג שנשאר בחיים, בזמננו יש להחשיבו כגדול מגיל שלוש עשרה שנה ואילך, ולא מגיל עשרים שנה [79].

נחלקו חז"ל מאימתי יילוד שמת נכנס לעולם הבא - משעה שנזרע הזרע, משעה שנימול, משעה שמתחיל לדבר, או משעה שאומר אמן [80].

ענייני אורח חיים

יש הסבורים, שמותר לחלל שבת על יילוד שנולד לשמונה חודשי הריון [81]; יש הסבורים, שאין מחללים שבת על יילוד שנולד לשמונה חודשי הריון, ואסור אפילו לטלטלו, ואפילו ספק בן שבעה או בן שמונה, אין מחללים עליו שבת [82]; יש מי שכתבו, שאיסור חילול שבת הוא דווקא על בן שמונה וודאי, כגון כשבעל ופירש, אבל בספק נפל מותר לטלטלו [83], ויש שכתבו שמותר אף חילול אחר לצורכו [84]; יש מי שכתב, שכל זה באיסור מלאכות מן התורה, אבל בשבות דרבנן מחללים עבור פיקוח נפש של נפל [85]; ויש מי שכתב, שאף בזמן הגמרא דווקא כשהתינוק היה מוטל כאבן, היינו ששכב דומם ללא תנועה וללא בכי, אבל אם הוא בוכה מרוב צער, מותר היה לטלטלו ולהרגיעו [86].

החובל בבן שמונה, או מקיז דמו בשבת, אינו עובר על איסור מלאכה, כי הוא כמחתך בשר בעלמא [87].

יש הסבורים, שאחר חתימת התלמוד מותר לטלטל כל התינוקות, כי אין אנו בקיאים בקביעת גיל ההריון המדוייק, ויש להתייחס לכולם כדין ספק בן שמונה ספק בן תשעה; ואפילו אם ידוע בוודאות, שהוא נולד לשמונה חודשי הריון, כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת ופירש, אף על פי כן מותר לטלטלו ולמולו בשבת, אם נגמרו שערו וציפורניו [88].

אכן בזמנינו נשתנה דינו של הנולד לשמונה חודשי הריון, בגלל שינוי הטבעים, שכן מעידות עכשיו עובדות רבות, שבני שמונה חיים ומתקיימים, ולכן חייבים להשתדל ברפואתו, ומחללים עליו את השבת [89]. והטעם - שלעניין חילול שבת קובעת המציאות, אם יש סיכויים להצלת חיי המטופל [90]. וכן בזמנינו, שניתן להציל חייהם של פגים, גם אם לא נגמרו שערותיהם וציפורניהם, לא ראינו ולא שמענו מי שיערער על כך, שמחללים את השבת עבור וולדות כאלה, הן באיסורי תורה והן בדרבנן, כל שיש תקווה להצילם על ידי הטיפולים החדישים [91]; ומחללים שבת גם על תינוקות שנולדו במשקל מועט, או עם הרבה מומים [92].

פג שלא כלו חודשיו, וגם לא נגמרו שערו וציפורניו, כגון שנולד לששה חודשי הריון (שבוע 22 או 23 להריון), והוא גם טריפה, וברור שלא יחיה שלושים יום - יש אומרים, שגם בימינו אין מחללים עליו השבת, כי מעולם לא היתה לו חזקת בן קיימא, ולא היו לו סיכויים להיוותר בחיים, אפילו באמצעים הרפואיים המשוכללים הקיימים בימינו, וחוזר הדין למעיקרו, כדין הנולד לשמונה חודשי הריון בזמן התלמוד, שאין מחללים עליו שבת [93], ואפילו אם מיעוט שבמיעוט נשאר בחיים, אין זה מפקיע מדין בן שמונה [94], ורק אם חי שלושים יום, מחללים עליו את השבת [95], ובכלל אין חייבים להחיותו גם בחול, אבל מן הראוי לנסות להחיותו [96]. אכן, אם יתקדם מדע הרפואה, ושיעור הנותרים בחיים יעלה עד שיצא ממיעוט גמור, יהיה מותר לחלל עליו את השבת, גם קודם לשלושים יום [97]; וכן כל מצב, שהרופאים סבורים שיש סיכויים לחייו בעזרת טיפולים חדישים, מחללים עליו את השבת [98]. ויש מי שכתב, שהיינו כשיש סיכויים של חמשה אחוזים שיחיה, חייבים להצילו ולחלל עליו את השבת [99]. על כן, מעיקר הדין, אם יש אפשרות להציל יילוד, אפילו הוא פג וטריפה, מצילים אותו, ומחללים עליו את השבת; אבל אם נולד עם מומים חמורים, שלא ניתן להצילו, אין מחללים עליו את השבת [100]. ויש מי שכתב, שאף שכך הוא עיקר הדין, מותר בבית חולים לחלל שבת על נפל שלא כלו לו חודשיו, ואפילו באיסורי תורה, כדי שלא יבואו לזלזל בטיפולו של תינוק שיש סיכויים לחייו; ואם כלו לו חודשיו, אף אם יש לו מום שימות בתוך שלושים יום, מחללים עליו השבת מעיקר הדין גם באיסורי תורה [101].

ענייני יורה דעה

מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו, מלים אותו בשבת, אפילו אם לא נגמרו שערו וציפורניו; ספק בן שבעה, ספק בן שמונה, מלים אותו בשבת [102]; נולד בחודש השמיני, אם היה שלם בשערו ובציפורניו, מלים אותו בשבת, ואם היו שערו וציפורניו לקויים, אין מלים אותו בשבת [103].

פג שנולד קודם זמנו, אין למולו עד שיתחזק ויבריא, ועל כל פנים המנהג שלא למולו עד עבור שלושים יום [104], ואין למולו בשבת [105].

נפל וודאי שמת - יש אומרים, שמלים אותו ומסירים עורלתו, ככל דין יילוד זכר [106]; ויש מי שסבור, שאם הוא נפל גמור, שלא כלו לו חודשיו, וגם לא היו לו כלל סימנים, אין חותכים עורלתו [107]. ומכל מקום, אם הנפל מת ביום-טוב אין מלים אותו [108].

מקדמת דנא היה המנהג לקבור נפלים [109]. יש הסבורים, שמעיקר הדין אין חיוב קבורה של נפל [110]; ויש הסבורים, שיש חיוב מעיקר הדין לקבור נפלים [111].

לשיטת הסוברים שנפל חייב בקבורה - יש שכתבו, שהוא דווקא אחרי חמישה או ששה חדשי הריון, כל שהוא שלם באיבריו [112], ועל כל פנים פחות משלושה חודשי הריון לכל הדעות פטורים מלקוברו [113].

יש שכתבו, שאמנם אין חיוב לקבור נפל מדין מצות קבורה, אבל חייבים לקוברו מדין ציון הקברות, כיוון שגם נפל מת מטמא באוהל, וטעם ציון הקברות הוא כדי שיתרחקו הכהנים מהטומאה, וחיוב זה הוא מן התורה. ולשיטה זו אין חיוב לקבור בו ביום, ואין חיוב לקבור בקרקע, אלא די להשליכו לבית הקברות, שהוא מצויין ועומד, ואין חשש לטומאת כהנים [114]; יש מי שכתב, שמנהג ישראל קדושים לקבור נפלים ולא להשליכם, כדי שלא ייטמאו כהנים, אבל אין זה אלא משום מנהג [115]; יש מי שכתב, שבכל אדם יש חיוב קבורה משום בזיון ומשום כפרה, ובנפל אין חיוב קבורה משום כפרה רק משום בזיון, ולכן אין חיוב לקוברם בכבוד, אבל צריך לפחות להשליכו לבור, ודי בזה כדי למנוע הבזיון [116]; יש מי שכתב, שמכיוון שקיבלו ישראל עליהם לקבור נפלים, הרי זה הופך עליהם לחוב [117]; ויש מי שכתב, שאין חיוב מן התורה לקבור נפלים, אבל יש בהם מצות קבורה מדרבנן [118].

יש מי שכתב, שבכל מקרה צריך לבקש מהנהלת בית החולים להביא את הנפלים לקבורה, אך אין להם דין של מת מצווה [119].

ספק נפל - יש הסבורים, שהוא חייב בקבורה [120]; ויש אומרים, שאף הוא אינו חייב בקבורה, כדין וודאי נפל [121].

לכל הדעות, אפילו לשיטת הסוברים שאין חיוב קבורה בנפל, אין לזרוק נפלים לאשפה, ומנהג ישראל לקוברם בבית הקברות, ואפילו נפל שאינו שלם באיבריו, פרט לשפיר וכד', שאין בו כלל צורת הגוף, שיש להקל ולהשליכו [122].

בקהילות ישנות היו מקומות מיוחדים לקבורת נפלים [123].

יש מי שכתב על מנהג העולם, שאין לקבור נפל אלא לאחר שתבריא אמו, מחשש סכנה לאם [124], אך היה מעשה בירושלים, והורו גדולי הדור שאין לחוש למנהג זה, וצריך לקבור הנפל מיד [125], מפני שאין יסוד למנהג זה, ואין לחוש לו כלל [126].

חייבים לסמן את קברו של הנפל [127].

בקבורת נפל, אף על פי שגם עליהם עושים אוהל חלל טפח, אין מעמיקים כל כך את הקבר, אך על כל פנים מעמיקים שיהיו ממעל לו לכל הפחות יותר משלושה טפחים, ואין מדקדקים בצורת הקבר [128].

מותר לקבור נפל יחד עם אמו בקבר אחד, אם מתו שניהם יחד, ואז קוברים אותם יחד בארון, והנפל בצד ימין לאם; אבל אם נקברה היא תחילה או להיפך, אסור לפתוח את הקבר כדי לקוברם יחד [129].

הבונה קבר למת, לא נאסר עד שיכנס בו המת, ואפילו הטיל בו נפל, נאסר בהנאה [130]; אבל קברם של נפלים איננו נאסר בהנאה, ואפילו קבר של בנין [131].

יש מי שסבור, שיש איסור הנאה בנפל מת, אף לפי השיטות שאין בו חיוב קבורה [132]; ויש מי שסבור, שאין בנפל דין איסור הנאה ממת [133].

יש מי שכתב, שחייבים בלאו של בל תלין בנפלים [134]; ויש הסבורים, שאין חיוב בל תלין בנפל [135].

החיוב של כבוד המת לא שייך בנפל [136].

איסור ניוול המת שייך גם בנפלים [137].

אסור לבצע ניתוח המת בנפל [138], ואסור להשהות נפל בשימור, כדי ללמוד בו חכמת הטבע כמנהג הרופאים, כדי שלא יבואו כהנים להיטמא בו [139]. ומכל מקום מותר להשתמש ברקמות של נפלים בביופסיה [140].

אשה שהפילה כמה פעמים, וקיימת אפשרות שעל ידי ניתוח הנפל יהיה אפשר למנוע הפלות חוזרות, מותר לנתח את הנפל, וכן מותר לנתח בתנאים אלו יילוד בשל שמת בתוך שלושים יום [141].

איסור פינוי עצמות שייך גם בנפל, כי גם בנפלים שייך חרדת הדין [142].

נפל, שלא שהה שלושים יום לאחר לידתו, ומת, אפילו נגמרו שערו וציפורניו [143], אין מתאבלים עליו, ואפילו מת ביום השלושים, אין מתאבלים עליו [144]. ונחלקו הפוסקים אם מונים את השלושים יום מעת לעת דווקא אם לאו [145].

אין מברים על נפל, אלא אם כן ברור לנו שכלו לו חודשיו, או שנפטר לאחר שלושים יום מלידתו [146].

אין אוננים על נפל [147].

יש הסוברים, שעל נפל אמנם אין מתאבלים, אך חייבים לקרוע עליו [148]; וחלקו עליהם, ופסקו להלכה, שאין קורעים על נפל שמת [149].

נפל שמת עקב פציעה או נפילה, או שמת לאחר מילה, אם היה זה לאחר שלושים יום, מתאבלים עליו [150].

לדעת רוב הפוסקים, מה שנפסק שאין מתאבלים על נפל, הוא דווקא כשמת ללא אמצעי טיפול, אבל אם שמוהו באינקובטור, ומת אחרי שלושים יום, חייבים להתאבל עליו [151], ואפילו יש לתינוק מומים קשים [152]; יש מי שכתבו, שאפילו מי שנולד לאחר חמישה או ששה חודשים, אם הוא חי שלושים יום לאחר שהוציאוהו מהאינקובטור ומת, מתאבלים עליו [153]; ויש מי שכתבו, שאם שהה באינקובטור אפילו יותר משלושים יום, אבל לאחר שהוציאוהו מהאינקובטור מת אחרי כמה ימים, או שיש לתינוק מומים בכלי הנשימה או בלב, דינו כאינו בן קיימא, ואין מתאבלים עליו [154].

ענייני אבן העזר

אשה שילדה נפל וודאי, חייבת בחליצה, כי הפטור מחליצה הוא דווקא אם נשאר וולד בן קיימא; אם לא ידוע אם כלו לו חודשיו - יש אומרים, שאם חי שלושים יום, הרי זה וולד של קיימא, ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן הייבום [155]; ויש אומרים, שדווקא אם נגמרו שערו וצפרניו של הוולד, וגם חי שלושים יום, יצא מחזקת נפל [156]; ואם מת בתוך שלושים יום, ואפילו ביום השלושים - בין שמת מחולי, או שנפל מהגג, או שאכלו ארי - הרי הוא ספק נפל, ואמו צריכה חליצה מדברי סופרים, אבל לא תתייבם [157]. יש מי שכתב, שדווקא אם הגיע הנפל לגיל י"ב חודש, יש לסמוך ולהחשיבו כבן קיימא, ולפטור את אמו מחליצה [158]. עוד יש מי שכתב, שבספק נפל - אם אין כל עיגון ולא שעת הדחק, אפילו אם יש הפסד ממון, אין להתיר האשה לשוק בלא חליצה [159].

פג ששהה באינקובטור, והשלים בו את הזמן החסר, הרי הוא פוטר מהחליצה [160].

ענייני חושן משפט

תינוק שנולד נפל, אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי, הבא אחריו בכור לנחלה [161]; ואם נולד הנפל כולו, יש מי שכתב שהבא אחריו אינו בכור לנחלה [162], ויש אומרים, שאף אם נולד כולו, הבא אחריו בכור לנחלה [163].

יש מי שכתב, שבדיני נחלות גם אם לא כלו חודשיו, הרי הוא נוחל ומנחיל, היינו אם מתה האם תחילה, ואחר כך מת הנפל, הואיל וחי אחר אמו שעה אחת ומת, הרי זה נוחל את אמו, ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו [164], וחלקו עליו [165].

ההורג את הנפל, כגון הנולד לשמונה חודשי הריון, אינו נהרג עליו [166], ונחלקו הפוסקים אם ההורגו פטור ומותר, או פטור ואסור [167], ואף על פי שנגמרו שערו וציפורניו, אם לא שהה שלושים יום, לדברי הכל אינו נהרג עליו [168]. יש מי שכתב, שאף אם הוא ספק בן שמונה ספק בן תשעה, אינו נהרג עליו [169]; ויש מי שכתב, שדווקא בן שמונה וודאי אינו נהרג עליו, אבל בן שמונה ספק, אין אנו פוטרים את הרוצח [170]. ואם חי שלושים יום - יש מי שכתב, שנהרג עליו, אם הרג בזדון, או גולה, אם הרג בשוגג [171]; ויש הסבורים, שאפילו הרגו לאחר שלושים יום - פטור [172].

עניינים עתידיים

נפל, כגון שנולד לשמונה חודשי הריון, כל זמן שלא מת, אינו מקבל טומאה [173]. והטעם: יש מי שכתב, לפי שהוא כאבן, לא חי ולא מת [174]; ויש מי שכתבו, לפי שאינו נקרא אדם [175]; אבל כשהנפל מת, אף על פי שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידים, הרי הוא מטמא במגע, במשא ובאוהל, ככל אדם מת שמטמא אחרים [176]. ומכל מקום, אם הוא פחות מארבעים יום, אינו מטמא [177].

בשאלה אם דמו של נפל, שנולד לשמונה חודשים, מטמא אם לאו - נחלקו תנאים [178].

נפל, כל זמן שהוא חי, אין לו דין גוסס לעניין טומאת כהנים, ולכן אין הכהנים צריכים להתרחק ממנו, וכן עמא דבר, שהכהנים מתרחקים מגוסס, ואינם מתרחקים מהנולד לשמונה חודשי הריון [179].

כהן אסור להיטמא לנפל, אף אם הוא מהקרובים שמותר לו להיטמא להם [180], ואפילו לספק נפל אינו מיטמא [181]. ויש מי שכתב, שהיינו דווקא בוודאי נפל או בספק נפל, אבל סתם תינוק שנולד ומת בתוך שלושים יום, כיוון שרוב היילודים הם בני קיימא [182], יש ללכת אחרי הרוב, ורשאי להיטמא לו [183].

נפל, אף על פי שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידים, מטמא במגע, במשא, ובאוהל כאדם גדול שמת, ואסור לכהן להיכנס לבית שיש בו נפל [184], והיינו דווקא נפל מת, אבל מותר לכהן להיכנס לבית שיש בו נפל חי [185]. ואם הוא פחות מארבעים יום אינו נקרא נפל, ואינו מטמא [186]. אמנם אין אנו בקיאים בגדרי ריקום איברים, ולכן אין לסמוך על זה להקל לכהן [187].

נזיר שנטמא מנפל, ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידים, מגלח עליו [188].

המוצא נפל מת בדרך, אם יש מצווה לקוברו, דינו כמת מצווה; ואם אין מצווה לקוברו, אין לו דין מת מצווה, ואסור לכהן להיטמא עבורו [189].

דמו, רוקו, ומי רגליו של נפל אינם מכשירים לקבל טומאה כמשקה אדם [190].

איבר מן החי של נפל, אין חייבים עליו משום איבר מן החי אלא משום נבלה, אף על פי שאין לנפל החי דין נבלה לעניין טומאה [191].

גונב בן שמונה, או גונב מי שאינו בן קיימא, פטור מדיני גונב אדם [192].

כשיגיע זמן תחיית המתים, יקומו גם הנפלים לתחיה, ויהיו כגדולים וצדיקים, שהרי הם נקיים וטהורים מכל חטא [193].

יש מי שנסתפק, אם נמצא חלל תינוק שהוא ספק נפל, אם חייבים להביא עליו עגלה ערופה [194].

בן נוח שהרג נפל, פטור עליו, אף על פי שהוא חייב על העוברים [195].

בן נוח אינו חייב על איבר מן החי של בן שמונה [196].

מקורות והערות

[1] ר"ה יא א; בראשית רבה נג י;
[2] משך חכמה בראשית ל י;
[3] רש"י בראשית לח כז, ובצידה לדרך על רש"י שם;
[4] רש"י שמות ב ג. וראה סוטה יב א;
[5] נידה לח ב;
[6] יבמות סה ב; נידה כז א;
[7] כתובות לט א. וראה ביפה עינים שם. וראה באריכות ברמ"א אבהע"ז ד יד, בח"מ שם סקי"ב, ובב"ש שם סקי"ט;
[8] שבת קלה א; יבמות פ א-ב. ואגב, כך סברו חז"ל גם לגבי בהמה - ראה שבת קלו א; חולין עב ב, במשנה; רמב"ם אבות הטומאה ב ו, ובכס"מ שם. וראה בס' התלמוד ומדעי התבל שער ג סוף ענף כו; שו"ת עמק הלכה ח"א סי' ה; נ. גוטל, חוב' אסיא מה-מו, טבת תשמ"ט, עמ' 97 ואילך, הע' 13;
[9] פילון בספרו על בריאת העולם, בכתבי פילון האלכסנדרוני, מתורגמים מיוונית לעברית ע"י ד"ר יצחק מן, ספר ראשון פיסקא מא: "וגם מן הטבע הוא וכו', באופן שיקרה דבר מוזר מאד, כי בני שבעה חודשים הם בני קיום, בעוד שבדרך כלל בני שמונה חודשים אינם יכולים להשאר בחיים"; שו"ת הרשב"ש סי' תקיג, בהקדמה ראשונה: "וזה דבר שאין בו ספק, ואימת אותו הנסיון וכו', והסכמת הכל היא, שהנולד בשמיני הוא שאינו מתקיים ברוב, אבל הנולד בתשיעי ובשביעי מתקיים". וראה עוד בשו"ת הריב"ש סוסי' תמו; שבילי אמונה נתיב ה; שו"ת מעיל צדקה סי' ה ועוד;
[10] ראה נ. גוטל, חוב' אסיא מה-מו, טבת תשמ"ט, עמ' 97 ואילך, הע' 2;
[11] אבודרהם, סדר שחרית של חול, בשם רס"ג, הובא גם באוצה"ג יבמות פ א סי' תז; שער השמים, מאמר שמיני, שהעובר מתנועע הרבה בחודש השביעי, וזקוק למנוחה בחודש השמיני, ואם יצא בשמיני ימות עקב חולשתו. וראה בשו"ת מהר"י מינץ סי' ו, וישועות יעקב אבהע"ז סי' קנו בארוך סק"ב, שהתאריך הנכון להיוולד הוא דווקא בחודש השביעי;
[12] דעתו של היפוקרטס. עניין המדורים ברחם, והמעבר של העובר ממדור למדור, מתואר על ידי חז"ל בנידה לא א; תנחומא, פקודי, ג. לפי הידוע לנו כיום, אין מדורים ברחם, אם כי העובר אכן עובר מיקומים שונים ברחם בתהליך ההריון לקראת הלידה;
[13] שו"ת הרשב"ש סי' תקיג בהקדמה ראשונה, בשם חכמי התולדות;
[14] שו"ת הרשב"ש סי' תקיג בהקדמה הראשונה; יפה תואר, במדבר רבה ג; מדרש תלפיות אות י, ענף יצירת הוולד. אמנם בשער השמים, מאמר שמיני כתב, שהכוכב השולט בחודש השמיני הוא מאדים, והוא כוכב רע המושל על העובר. וראה עוד בשו"ת תשב"ץ ח"ב סוסי' קא. וראה עוד באריכות במאמרו של נ. גוטל, חוב' אסיא מה-מו, טבת תשמ"ט, עמ' 97 ואילך;
[15] דעתו של גלינוס. יש לציין שאריסטו פיקפק בדעה זו, וכתב שההסתכלות מוכיחה שאמנם יש פחות סיכויים לבני שמונה לעומת שבעה ותשעה, אך בהחלט יש בני שמונה שחיים;
[16] התלמוד ומדעי התבל, שער ג, ענפי מדע, ענף כז, ע' ביומנטיא, בדעת עצמו; חזו"א יו"ד סי' קנה סק"ב,ד, וחזו"א אבהע"ז סי' קטו אות ד; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קמא. ומה שכתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות יח, שאין לסמוך על הרופאים בזה, הוא לכאורה תמוה, וכפי שכתב בשו"ת שבט הלוי שם;
[17] ראה במאמרו של הרב י. זילברשטיין, בשבילי הרפואה, ט, תשמ"ט, עמ' עה ואילך. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת מנחת שלמה סוסי' לה;
[18] ירושלמי יבמות ד ב; בראשית רבה יד ב; שם כ ו; במדבר רבה ד ג; תנחומא במדבר יח; מדרש הגדול בראשית ב ז; ילקוט שמעוני בראשית ב רמז כ. וראה עוד בתו"ש בראשית פ"ב אות קיב. וראה מאמרו של נ. גוטל, חוב' אסיא, מה-מו, טבת תשמ"ט, עמ' 97 ואילך, על חילופי הגירסאות במקורות השונים, ועל ביאור הסוגיא;
[19] שיטת הגאון הרוגאצ'ובי - ראה בס' התלמוד ומדעי התבל, שער ג, ענפי מדע, ענף כז, ע' ביומנטיא; הפלס, שנה ב, תרס"ב, עמ' 212; ס' מפענח צפונות פ"א סי' ד; נ. גוטל, חוב' אסיא, שם. וכן כתב בשו"ת מלמד להועיל, ח"ג סי' נד. אך ראה במאמרו של הרב י. זילברשטיין, בשבילי הרפואה, ט, תשמ"ט, עמ' עה ואילך, שהקשה לפי מה שרואים כיום שפחות מבני ששה חדשים ויום אחד חיים, מה שלפי חז"ל לא יכול להיות. ויש ליישב, שיילודים אילו אמנם חיים רק באמצעות טיפול נמרץ, שלא היה בימי חז"ל;
[20] נ. גוטל, חוב' אסיא, שם, וכפי שמשמע משיטת הגאון הרוגאצ'ובי;
[21] וראה עוד בשאלה זו בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' כ סק"ד; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' קיא סקי"ד;
[22] הרמב"ם בפיהמ"ש שבת יט ה. וכן משמע מהגמ', שיילוד כזה יוצא מדין נפל משימלאו לו עשרים שנה, משמע שהיו יילודים שהגיעו לגיל זה, אלא שהדבר לא היה שכיח - ראה תוס' יבמות פ א ד"ה והא; מאירי יבמות סוע"א ד"ה ומכל מקום;
[23] ר"ה יא א; יבמות מב א; נידה לח ב. וראה בנידה כז א, שביולדת לתשעה הוא מחלוקת אם יולדת למקוטעין, וראה בב"ש אבהע"ז סי' קנו סק"ה, ובאוצה"פ סי' ד סקנ"ה, בשיטות הראשונים;
[24] תוספתא שבת טו (טז) ז; ירושלמי יבמות יא יב; בבלי שבת קלה ב; יבמות פ ב; במדבר רבה ד ג. וראה באריכות שיטות הראשונים בהסבר המחלוקות הללו בהגדרת נפל בביאור הגר"א או"ח סי' שלא ס"ג;
[25] רש"י שבת קלו א ד"ה לא נצרכה, ובתשובה בס' האורה סי' קמז, הובא בהגה' מיימוניות אבל א ז; תוס' שבת קלה א ד"ה בן שמונה; או"ה כלל קלט; חידושי הרמב"ן ליבמות פ א, שכתב כן בשם הירושלמי; תבו"ש יו"ד סי' טו סקט"ז;
[26] שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות כא;
[27] מדרש תנחומא, במדבר, יח;
[28] הוזכרו בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רמב, וסי' רנז, וסי' רפו, וסי' שכז;
[29] שו"ת התשב"ץ, שם;
[30] בה"ג, הובא בתוס' יבמות לו ב ד"ה מת; ריא"ז יבמות פ"ד ה"א פיס' ו; ר"ת, הובא באור זרוע ח"א סי' תריג. וראה עוד בתוס' בכורות מט א ד"ה מת; מרדכי יבמות סי' כ; תוס' הרא"ש יבמות לו ב; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' סט;
[31] תוס' יבמות לו ב ד"ה מת; תוס' בכורות מט א ד"ה מת; תוס' שבת קלה ב ד"ה כל ששהה; רמב"ן במלחמות שבת פי"ט; ראבי"ה הל' אבל סי' תתמא; אור זרוע ח"א סי' תריג; רמב"ם יבום א ה; רמב"ם אבל א ו; ש"ך יו"ד סי' שעד סוסק"ח. ואם מחשבים שעות לעניין שלושים יום ראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שמג;
[32] יבמות פ ב;
[33] כס"מ מילה א יד, בשיטת המ"מ; מרכבת המשנה מילה א יג;
[34] כס"מ שם, שדחה דברי המ"מ, וכן בב"י יו"ד סי' רסו ד"ה לשון הרמב"ם. וראה במאמרו של נ. גוטל, חוב' אסיא, מד, ניסן תשמ"ח, עמ' 5 ואילך, הע' 37;
[35] ראה מה שסיכם בנידון בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות' ב-ו. וראה באריכות במאמרו של נ. גוטל, אסיא, חוב' נא-נב, תשנ"ב, עמ' 85 ואילך;
[36] רמב"ם יבום א ה; שם רוצח ב ו; שם אבל א ז; טושו"ע יו"ד שמ ל; שם שעג ד; שם שעד ח; שם שעח ו; טושו"ע אבהע"ז קנו ד;
[37] רמב"ם מילה א יג; שו"ת רשב"א ח"א סוסי' תתקעו; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רמב, וסי' רנז, וסי' רפו; שו"ת רשב"ש סי' תקיג, ד"ה והטעם השני. וראה עוד לשון הטור יו"ד סי' רסו. אך ראה בחזו"א, יו"ד סי' קנה אות ב, שזה שלא נגמרו סימניו, אינו עושה אותו לנפל וכו', וסתם וולד אין דינו כבן שמונה, אפילו אם לא נגמרו סימניו;
[38] ס' כורת הברית סי' רסו סקל"ג;
[39] רמב"ם מילה א יג; שם יבום א ה; שם רוצח ב ו; שם אבל א ו; סמ"ג עשין נא; שם עשין מד"ס ב; טושו"ע יו"ד שמ ל; שם שעג ד; שם שעח ו; טושו"ע אבהע"ז קנו ד. וראה בס' יד דוד, סוף ח"א בשו"ת סי' ג, בביאור השיטות השונות בענייני נפל;
[40] מ"מ יבום א ה. וראה בכס"מ מילה א יג; ב"ש אבהע"ז סי' קנו סק"ג;
[41] וראה תוס' שבת קלה א ד"ה בן שמנה. ובחזו"א יו"ד סי' קנה אות ד, ואבהע"ז סי' קטו אות ד, כתב שיש טועים וסוברים, שהנולד קודם תשעה הוא נפל, וזה טעות, אלא כל שנגמרו שערו וצפורניו הוא ספק בן קיימא, וליש פוסקים הוא בחזקת וודאי בן קיימא, וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות' כז-כח, מה שכתב בשיטתו. וראה בביאור הגר"א או"ח סי' שלא ס"ג, שהרמב"ם הזכיר דין נגמרו הסימנים רק בהל' מילה, עיי"ש;
[42] וראה במ"מ שם באריכות, כל השינויים מהכלל הבסיסי הזה בשיטת הרמב"ם במקומות שונים. וראה בביאור הגר"א או"ח סי' שלא ס"ג, ובביאור הגר"א אבהע"ז סי' קנו סקט"ז;
[43] טור אבהע"ז קנו, וראה בב"י שם, בט"ז שם סק"ב, ובלח"מ יבום א ה; רמ"א אבהע"ז קנו ד; ב"ש שם סק"ו;
[44] רדב"ז אבל א ח;
[45] רמב"ן, יבמות פ א;
[46] שו"ת מהר"ם מלובלין סי' סז; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קמג;
[47] ראה שו"ת המבי"ט ח"ב סי' קסו; שו"ת משכנות יעקב חאבהע"ז סי' מג; שו"ת מלבושי יו"ט סוסי' כד;
[48] שו"ת רעק"א סי' צח; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' סט, וסי' קסא; שו"ת בית אפרים מהדו"ת ח"ב סי' ה-ו; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קט; שו"ת בית יצחק ח"ד סי' קכג; שו"ת באר משה ח"א סי' סד סק"ג;
[49] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' קיט סק"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קמא סק"א. וראה עוד בשו"ת קנין תורה ח"ג סי' מב סק"ד;
[50] רש"י שבת קלו א ד"ה שפיהק, כתב תירגום לעז 'בדיילייר', שפירושו לפהק כפי המשמעות בלשון העברית המודרנית - ראה אוצר לעזי רש"י. וראה ב"י יו"ד סי' קפט, ד"ה ומ"ש ופירש"י כאדם וכו';
[51] שבת קלו א;
[52] ראה בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שכז; שו"ת רעק"א סוסי' צח; שו"ת בית אפרים מהדו"ת ח"ב סי' ו;
[53] רבנו יונה, הובאו דבריו בריטב"א שבת קלו א; רמב"ן במלחמות שבת פי"ט; רשב"א שבת קלו א, בשם מורי הרב ז"ל; מאירי יבמות לו ב; שו"ת הריב"ש סי' תמו, בשיטת רש"י, רבנו יונה והרא"ש;
[54] רז"ה בעל המאור, שבת פי"ט; ס' ההשלמה, שבת קלו א, ובדעת הרמב"ם. וראה עוד בעניין מחלוקת ראשונים זו בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' סט; שו"ת בית אפרים מהדו"ת ח"ב סי' ה-ו; שו"ת מהרשד"ם ח"א חאבהע"ז סי' רח; שו"ת משכנות יעקב חאבהע"ז סי' מג; שו"ת דברי חיים ח"א חאבהע"ז סוסי' צה;
[55] שו"ת עזרת כהן סי' קד;
[56] תוספתא שבת טו ו, וראה בחזון יחזקאל שם; רש"י ב"ב כ א ד"ה עובד כוכבים;
[57] הרב ז.נ. גולדברג, תחומין, ה, תשמ"ד, עמ' 250; הרב נ.א. רבינוביץ, תחומין, ח, תשמ"ז, עמ' 438-9;
[58] האדמו"ר מציעשינוב, בשו"ת משנה הלכות ח"ג סי' קסח;
[59] שו"ת משנה הלכות שם. וראה בצפנת פענח מהדו"ת דמ"ט ע"א, ודנ"ו, ובשו"ת צפנת פענח סי' רסא, וסי' רעג, ובס' מפענח צפונות פ"א סי' ד - שנפל מוגדר כמת, היינו הצורה שיש בו מתה ממנו ונתבטלה;
[60] משל"מ טומאת מת ב א, על פי אהלות יח ז, ופסחים ט א, בעניין מדורות של עכו"ם;
[61] סנהדרין פד ב;
[62] קונט' ההשלמה לצפנת פענח מהדו"ת דף 66. והוסיף שם, דהיכא שצריך שם פרטי - אין עליו;
[63] תוס' ב"ב כ א סוד"ה ועובד כוכבים;
[64] צפנת פענח, קונ' ההשלמה, עמ' 66;
[65] רשב"ם ב"ב קמא ב ד"ה למעוטי; השלמה לצפנת פענח מהדו"ת דף 66;
[66] מלבי"ם בראשית כה כב; משך חכמה ויקרא יב ו;
[67] שו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' סא סק"ג. וראה שם שמדייק למה נחשב כאבן, שאפילו כחי או כצומח אינו נחשב. וראה בס' אפיקי יהודה, דרוש ח אות ז;
[68] כן כתב בשלטי גבורים, בשם המרדכי, שבת פרק ר' אליעזר דמילה - איזהו בן שמונה, כל שלא כלו לו חדשיו, פירוש שממתינים לבן שמונה עד זמן שיכלו לו תשעה חודשים באוויר העולם, ואז יהיה בן קיימא. וראה מה שכתבו בדבריו בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' סט, וסי' קסא; שו"ת עמק הלכה ח"א סי' ה, וסי' מה אות א; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח אות ח; שו"ת באר משה ח"א סי' סז; שו"ת שאילת ישורון ח"א חיו"ד סי' לב. וראה בשו"ת תשב"ץ ח"ג סוסי' רנז, בשם חכמי הטבע, שיש מבעלי חיים שלא נשלם גידולם במעי אמם, ונשלם אחר הלידה. ובצפנת פענח מילה א יד כתב, שיש מין עובר שיוכל להיגמר לאחר שנולד, וכל זמן שלא נגמר עדיין שם נפל עליו;
[69] ראה בשו"ת חת"ס שם, שזו דעת יחידאה, והוא דבר חדש ומוקשה, ואין לסמוך עליה להלכה;
[70] שו"ת לבושי מרדכי תליתאי חאו"ח סי' יד, וסי' לה סק"א; מ.א. רוזנטל, הר המור, ד, עמ' 51-53, בשם הגרצ"פ פרנק; שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קפח אות ב;
[71] שו"ת דעת סופר ח"א חיו"ד סי' קיד; התלמוד ומדעי התבל, שער ג, ענפי מדע, ענף כז, ע' ביומנטיא; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג וח"ט סי' קכ; שו"ת באר משה ח"א סי' סד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח; שאילת ישורון חיו"ד סי' לב; שערים המצויינים בהלכה סוסי' קסד;
[72] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קכ;
[73] ראה שו"ת דעת סופר ח"א חיו"ד סי' קיד; שו"ת באר משה ח"א סי' סד; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קט; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. זילברשטיין, אסיא, ו, תשמ"ט עמ' 42 ואילך, ובס' תורת היולדת פנ"ז הע' ח;
[74] צפנת פענח מילה א יד;
[75] ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג סקי"ח; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סוסי' שעד; שו"ת יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' לז. וראה עוד בשו"ת קנין תורה ח"ג סי' מב סק"א;
[76] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קמג;
[77] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' יט, אות א; הרב י. זילברשטיין, בשבילי הרפואה, ט, תשמ"ט, עמ' עה ואילך;
[78] שמעתי מפי הגר"מ הלברשטאם, לפי המבואר בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות כד;
[79] חזו"א יו"ד סי' קנה אות ז; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות' כד-כח; שם ח"י סי' לא אות יג; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קי;
[80] סנהדרין קי ב;
[81] בה"ג, הל' מילה (ח"א עמ' 207 במהדו' ע. הילדסהיימר); רב האי גאון, הובאו דבריו בס' העיטור שער שלישי, הל' מילה, ח"ג. וראה רמב"ן תורת האדם, עניין הסכנה;
[82] רמב"ם שבת כה ו; טושו"ע או"ח של ז-ח (על פי שבת קלה א). וראה במ"ב שם סקכ"ח-כ"ט. וראה בס' שבט מיהודה, שער א פ"ד, בהסבר דין זה;
[83] תוס' שבת קלה א ד"ה בן; מאירי שבת קלה א; מג"א סי' של סקט"ז; ביאוה"ל סי' של ס"ג סוד"ה או ספק;
[84] ביאוה"ל שם. וראה עוד מאמרו של הרב נ.א. רבינוביץ, תחומין, ח, תשמ"ז, עמ' 438-9;
[85] פרמ"ג או"ח סי' שלא במש"ז סק"א. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות כב;
[86] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' של סק"ה;
[87] שבת קלו א; רמב"ם מילה א יד. איסור חובל הוא מפרק תולדה דדש - לדעת הרמב"ם שבת ח ז, או נטילת נשמה כשוחט - ירושלמי שבת ז ב; רש"י שבת קז א ד"ה החובל; תוס' שבת עה א ד"ה כי היכי, או איסור צובע - רש"י שבת שם. וראה בתוס' כתובות ה ב ד"ה דם מיפקד. וראה בתשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם, ברכת אברהם סי' יח;
[88] תוס' שבת קלה א ד"ה בן; רא"ש שבת פי"ט סי' ה; טושו"ע או"ח של ז. וראה מג"א סי' תצח סק"ט, ותבו"ש יו"ד סי' טו סקט"ז, שהאידנא אין אנו בקיאים בקביעות כלו חדשיו בבהמה. ובמאירי שבת קלה א כתב, שעכשיו אין אדם בקי בסימני שערו וציפורניו, ואין לנו בן שמונה וודאי, וכולם מלים אותם בשבת, ומחללים עליהם את השבת;
[89] חזו"א יו"ד סי' קנה אות ד, ואבהע"ז סי' קטו אות ד; שו"ת מנחת שלמה סוסי' לה; הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בהלכות שבת לר"ש איידר, קונט' ב, מלאכת דש, הע' רעה; שו"ת קנין תורה ח"ג סי' מב; לוית חן סי' של אות צו; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פט ס"ז. וראה באריכות בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות' ז-כב, כו-כז;
[90] ראה א. שטינברג, תחומין, ז, תשמ"ו, עמ' 226 ואילך;
[91] שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות' יח-כא; שם ח"י, סי' לא אות יג; שמירת שבת כהלכתה, פל"ו סי"ב;
[92] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ו הע' כד; תורת היולדת מהדו"ב פנ"ז ס"ב;
[93] מ"ב סי' של סקכ"ט; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה, פל"ו הע' כד; תורת היולדת מהדו"ב פנ"ז הע' ה; הגרח"פ שיינברג, הובאו דבריו בתורת היולדת שם; א. שטינברג, תחומין, ז, תשמ"ו, עמ' 226 ואילך;
[94] שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קעז סק"ב. וראייתו - שהרי חז"ל ידעו, שחלק מבני שמונה נשארים בחיים, כמבואר ביבמות פ א, שיכול לחיות עד בן עשרים שנה, ואז יוצא מכלל נפל, ובכל זאת אסור היה לחלל שבת עליו;
[95] שו"ת אמרי יושר שם; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' יט אות ג. וראה מאמרו של הרב י. זילברשטיין, בשבילי הרפואה, ט, תשמ"ט, עמ' עה ואילך;
[96] שו"ת ציץ אליעזר, שם;
[97] שו"ת אמרי יושר שם; שו"ת ציץ אליעזר שם. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות' יח-כא;
[98] ראה שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קמא וסי' קמג, והוסיף תנאי שיצטרפו עמו גדולי תלמידי החכמים; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה, פל"ו הע' כד;
[99] שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' תשלב;
[100] ראה א. שטינברג, תחומין, ז, תשמ"ו, עמ' 226 ואילך;
[101] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' של סק"ג;
[102] ראה בשו"ע יו"ד רסו יא, מחלוקת המחבר והרמ"א, אם דין זה דווקא בגמרו סימניו, או לאו דווקא;
[103] שבת קלה א; יבמות פ א-ב; רמב"ם מילה א יג-יד; טושו"ע יו"ד רסו יא. וראה באריכות בשיטות השונות בהגדרת נפל לענין מילה בכס"מ מילה שם; ט"ז יו"ד סי' רסו סק"ז; מ"מ יבום א ה; ביאור הגר"א או"ח סי' שלא ס"ג;
[104] כף החיים סי' שלא אות כ; זוכר הברית סי' י אות כה; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות א;
[105] שו"ת מנחת יצחק, שם;
[106] ס' הברית סי' רסג אות מ, על פי הגה' מיימוניות מילה פ"א, וביאור הגר"א סי' רסג סק"י. וראה בב"י יו"ד סוסי' רסג; שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' טז; שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' צח;
[107] רבינו גרשום, מובא בס' זכרון ברית לראשונים לר"י גוזר עמ' 92; אור זרוע הל' מילה סי' קד, בשם רש"י, שמנהג הנשים הוא למול נפל לאחר מותו, והכריע שאין למולו;
[108] שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' טז;
[109] כמבואר במשנה אהלות טז ה, יח ז; פסחים ט א; כתובות כ ב; ירושלמי סופ"י דשבת. ובס' התשבי אות ח, הביא בשם מדרש, שקשה דין חיבוט הקבר מדינה של גהינום, שאף צדיקים ויונקי שדיים ונפלים נידונים בו. וראה בכל בו על אבלות סי' ג(9). וראה בשו"ת עולת יצחק ח"ב סי' רכז, שכן היה המנהג בתימן;
[110] הגה' מיימוניות, הל' מילה א טו; אור זרוע הל' אבלות סי' תכב; שו"ע או"ח תקכו י; רמ"א יו"ד רסג ה; בינה לעתים מהג' יונתן אייבשיץ על הרמב"ם הל' יו"ט ב ג; שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' טז, וחיו"ד סי' צ; הגהות יד שאול יו"ד סי' שסד, וסי' שנג; שו"ת זרע אמת חיו"ד ח"ב סי' קלח; שו"ת בנין ציון סי' קיג, וסי' קיט; סדרי טהרה על פט"ז מאהלות, פ"ה דף רי"ח; חזו"א חיו"ד סי' רח אות' ד,ט; שם חאו"ח סי' קלג אות ב; גשר החיים ח"א פט"ז סי' ג הע' 8;
[111] מג"א סי' תקכו סק"כ, וראה במחצה"ש שם; שד"ח מערכת הקו"ף כלל לז, וכלל מ, וס' משמרת שלום אבלות אות ק סקי"ג, בדעת השו"מ; שו"ת שואל ומשיב מהדו' תליתאה ח"ב סי' טו; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' תעב; ישועות יעקב, הל' יו"ט סי' תקכו; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמו; שו"ת צפנת פענח סי' רסט (והסתפק שם רק אם יש להם תפיסה); שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' נב;
[112] משמרת שלום אבלות אות ק סקי"ג, בשם שו"מ. וכתב שכן עמא דבר; הגר"י אריאלי, הובאו דבריו בשו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' תרב;
[113] שו"ת מהרש"ם ח"ד סוסי' קמו. וראה בכל בו על אבלות ח"ב פ"ב סי' ב אות ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ח אות ז. ובשו"ת שבט הלוי ח"י סי' ריא אות ג כתב, שהדעת נוטה שיש לקבור משלושה חדשים ואילך. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תרב;
[114] שו"ת הרדב"ז מכת"י ח"ח סי' קצח; שו"ת בנין ציון סי' קיט; שו"ת עולת יצחק ח"ב סי' רכז;
[115] בינה לעתים על רמב"ם, הל' יו"ט סופ"א. וראה בגשר החיים, ח"א פט"ז סי' ג ס"א;
[116] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קמד. וראה בחזו"א חיו"ד סי' רח אות' ד,ט; שם חאו"ח סי' קלג אות ב;
[117] שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' קמה;
[118] ערוה"ש או"ח תקכו יז;
[119] שו"ת שבט הלוי ח"י סי' ריא אות' א-ב;
[120] חידושים וביאורים על הל' אונן להגרא"ז מרגליות אות ה, הובאו דבריו בשד"ח מערכת הקו"ף כלל מ;
[121] ברכ"י יו"ד רסי' שמא. וראה בשד"ח מערכת הקו"ף כלל מ;
[122] הרב י. גרשוני, ברקאי, ג, תשמ"ו, עמ' 45 ואילך;
[123] הרב י. זילברשטיין, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 42 ואילך. וראה בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' מג. ומסופר על הגאון ר' יחזקאל בנעט, שציווה לפני מותו לקוברו בין הנפלים, וכן עשו - ראה כל בו על אבלות ח"א פ"ג סוסי' ג; הרב י. זילברשטיין, אסיא, שם;
[124] ס' ארץ חיים, חיו"ד סי' שנז, בשם כמה ספרים;
[125] ארץ חיים שם, בשם תשובת כת"י להרב מהר"ש עבדאלה, דודו של בעל פרי האדמה;
[126] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה סק"ז;
[127] גשר החיים ח"א פכ"ח סי' א סק"ג;
[128] גשר החיים שם פט"ז;
[129] דרישה יו"ד סי' שסד;
[130] סנהדרין מז ב; רמב"ם אבל יד יח; טושו"ע יו"ד שסד א;
[131] ר"ש אהלות טז ה; חזו"א חאו"ח סי' קלג אות ב, וחיו"ד סי' רח אות ט;
[132] בינה לעתים על הרמב"ם, הל' יו"ט סופ"א; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' צ; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קמד;
[133] שו"ת בנין ציון סי' קיט-קכ;
[134] מג"א סי' תקכו סק"כ. וראה במחצית השקל שם;
[135] שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' טז; שו"ת האלף לך שלמה, חאו"ח סי' שמב; שו"ת בנין ציון סי' קיט;
[136] שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' טז; שו"ת יד יצחק ח"ג סי' שנז; שו"ת דודאי השדה סי' צז; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' מג;
[137] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסד (אך ראה שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' טז, וי"ל); שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' כ; שו"ת שב יעקב סי' סד;
[138] שו"ת חבלים בנעימים ח"ג סי' סד, וח"ה סי' כב;
[139] שו"ת בנין ציון סי' קיט-קכ;
[140] כתר אפרים, סי' נו, והרב כ.פ. טכורש, שבילין, שנה ששית גליון טז-יז מרחשון תשכ"ז עמ' לג. וראה עוד בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמד; שו"ת בית אב"י, ח"ג סי' קלב;
[141] שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קג אות ו;
[142] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסד; שו"ת יהודה יעלה סי' שנט; שו"ת דודאי השדה סי' צז; שו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' רכה; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ה סי' מה; חזו"א חאו"ח סי' קלג אות ב, וחיו"ד סי' רח אות ט;
[143] ראה בתוס' יבמות לו ב ד"ה הא; ש"ך יו"ד סי' שעד סק"ח;
[144] שבת קלו א; בכורות מט א; רמב"ם אבל א ו; טושו"ע יו"ד שעד ח. ובשיטת הרמב"ם אבל א ח, שבן שמונה שמת אפילו לאחר שלושים, שאין מתאבלים עליו - ראה בהשגות הראב"ד שם; לח"מ שם; אור שמח שם; מ"מ יבום א ה; ביאור הגר"א או"ח שלא ג;
[145] ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שמג; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' יח; פת"ש יו"ד סי' שעד סק"ח; שו"ת עונג יו"ט סי' קג; שו"ת יד הלוי (במברגר) חיו"ד סי' רכ; שד"ח מערכת אבילות סי' רג; שו"ת רב פעלים ח"א חיו"ד סי' נ; שו"ת יביע אומר ח"ח חיו"ד סי' לג;
[146] טושו"ע יו"ד שעח ו;
[147] ברכ"י יו"ד סי' שמא אות א; שו"ת מהר"ם שיק חחו"מ סי' נה; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קיג; שו"ת באר משה ח"ב סי' קח. וראה בשו"ת האלף לך שלמה, חיו"ד סי' רצו, שהסתפק אם חלה אנינות על פחות מבן שלושים יום;
[148] רמב"ן בתורת האדם ענין הקריעה, בשם מקצת החכמים, והובאו דבריו גם בטור יו"ד סי' שמ;
[149] הרמב"ן, שם; טושו"ע יו"ד שמ ל. וראה בביאור הגר"א שם סקמ"ט; מנ"ח מ' רסד סק"ט; שו"ת באר משה ח"ב סי' קח;
[150] אור שמח, אבל א ח;
[151] שו"ת דעת סופר ח"א חיו"ד סי' קיד; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג וח"ט סי' קכ; שו"ת באר משה ח"א סי' סד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח אות ח; תורת היולדת פנ"ז הע' ח, בשם הגרי"ש אלישיב; שאילת ישורון חיו"ד סי' לב;
[152] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קכ; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' שה סק"א. וכן כתב בשו"ת בנין אב ח"ג סי' נו, שתינוק שנפטר לאחר שלושים יום, אף שהיה לו מום לב - מתאבלים עליו. וראה עוד בס' שאילת ישורון ח"א סי' לב;
[153] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סוסי' שעד; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג; שם ח"י סי' לא אות יג;
[154] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קמא וסי' קמג, וח"ז סי' קפח אות ב; שו"ת יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' לז; ילקוט יוסף, ח"ז סי' ח ס"ו; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' שה סק"א;
[155] רמב"ם יבום א ה; שו"ע אבהע"ז קנו ד; חזו"א יו"ד סי' קנה אות ג. וראה מה שכתב על דבריו בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות כח;
[156] טור אבהע"ז סי' קנד; רמ"א שם;
[157] רמב"ם שם; טושו"ע שם. וראה באריכות בשיטות הפוסקים בהגדרת נפל לענין יבום וחליצה במ"מ ובאור שמח, יבום א ה; ב"ש אבהע"ז סי' קנו סק"ג; פת"ש אבהע"ז סי' קנו סק"ו; ביאור הגר"א או"ח סי' שלא ס"ג; שו"ת מהר"י אסאד חאבהע"ז סי' קמד-קמו;
[158] שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג אות כג, וח"י סי' לא אות יג;
[159] שו"ת קול מבשר ח"א סי' ד. וראה עוד בדיני יילוד שמת לעניין יבום וחליצה בשו"ת רעק"א סי' צח; שם מהדו"ת סי' מב; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' סט-ע; שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' נד-נה;
[160] שו"ת באר משה ח"ז, קונט' עלעקטריק, סי' עח;
[161] בכורות מו א; רמב"ם נחלות ב י; טושו"ע חו"מ רעז ו;
[162] מהר"י כץ מקראקא, הובא בסמ"ע שם סקי"ג; שו"ת שארית יוסף, הובא בש"ך שם סק"א;
[163] הסמ"ע והש"ך שם. וראה בט"ז שם. וראה באריכות במהרי"ט אלגאזי בכורות פ"ח נד ע"ב;
[164] רמב"ם נחלות א יג;
[165] ראב"ד שם. וכן משמע בשו"ע חו"מ רעו ה. וראה במ"מ שנשאר בצ"ע בשיטת הרמב"ם, וראה באריכות בקצות החושן, ובאור שמח שם. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ע' ירושה, עמ' קפד;
[166] מכילתא שמות כא יב; סנהדרין פד ב; רמב"ם רוצח ב ו;
[167] בתו"ש שמות פכ"א אות רלו, הביא מחלוקת המרכבת המשנה והצידה לדרך בשאלה זו;
[168] מ"מ יבום א ה;
[169] מנ"ח מ' לד, בדעת המ"מ;
[170] שו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נט ד"ה וראיתי, בדעת המ"מ. וראה עוד באור שמח יבום א ה;
[171] רמב"ם שם;
[172] רש"י ומאירי סנהדרין נט א;
[173] ב"ב כ א; רמב"ם טומאת מת א יד;
[174] רש"י שם, ד"ה עובד כוכבים;
[175] תוס' שם ד"ה עכו"ם. וראה בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' רמב; שו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' סא סק"ג;
[176] רמב"ם טומאת מת ב א; שו"ת תשב"ץ שם. וראה שם, שמסביר את הספרי פ' חוקת "הנוגע במת לכל נפש אדם, להביא בן שמונה, שהכוונה בן שמונה מת". וכן מה שמבואר בחולין צ ב, ובנזיר נ א, שנפל מטמא באוהל, גם כן הכוונה לנפל מת;
[177] משל"מ טומאת מת ב א;
[178] ספרי במדבר יט יא; ירושלמי נזיר ז ב. וראה בשו"ת צפנת פענח סי' רסא;
[179] שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' ח;
[180] תורת כהנים אמור, פרשתא א פיס' ו; רי"ף ורא"ש, הל' טומאה; תוס' פסחים ט א ד"ה בשפחתו; רמב"ם אבל ב ח; רמב"ן תורת האדם הוצאת שעוועל עמ' קלב-ג; טושו"ע יו"ד שעג ד. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, ע' טמאת כהנים, עמ' שא הע' 713. וראה בשו"ת זקן אהרן סי' קח, בטעם הדין שאין נטמא לנפלים;
[181] ירושלמי יבמות יא ז; טור יו"ד סי' שעג; ש"ך יו"ד סי' שעג סק"ז. וראה בתורת האדם לרמב"ן, הוצאת שעוועל, עמ' ריא; מנ"ח מ' רסד; שו"ת שאגת אריה החדשות סי' ז;
[182] יבמות לז א;
[183] מנ"ח מ' רסד סק"א; שו"ת שאגת אריה החדשות סי' ז. אך ראה ברש"י ב"ק יא ב ד"ה אין פודין, ובתוס' שם ד"ה בכור, וי"ל. וראה בדין זה בשד"ח מערכת אבילות כללים קז, קי. וראה בשו"ת שאגת אריה החדשות סי' ח-ט, בדין ישראל אם נטמא לספק נפלים;
[184] רמב"ם טומאת מת ב א. וראה פסחים ט א, ובתוס' שם ד"ה בשפחתו. וראה עוד בשו"ת יד הלוי (במברגר) חיו"ד סי' ריח; שו"ת צפנת פענח סי' רסא;
[185] שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' צז;
[186] משל"מ טומאת מת ב א; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' צז;
[187] שו"ת נובי"ק שם;
[188] נזיר נ א; רמב"ם נזירות ז ב;
[189] מנ"ח מ' רסג סקי"ג;
[190] מכשירין ו ז; רמב"ם טומאת אוכלין י ז;
[191] מנ"ח מ' תנב;
[192] מכילתא שמות כא טז;
[193] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' קלח, על פי סנהדרין קי ב, וכתובות קיא א, וברש"י שם;
[194] מנ"ח מ' תקל;
[195] מנ"ח מ' לד. אך ראה במנ"ח מ' רצה, שהסתפק בשאלה זו. וראה בתוס' סנהדרין פד ב ד"ה הוה;
[196] מנ"ח מ' לב, מוסך השבת, השוחט.

* # *