נב. גמגום

ויאמר משה אל ה' בי ה' לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי [שמות ד י]

פרשנות המקרא

מדרש רבה, שמות א כו (ב י): 'יגדל הילד' - והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו מתייראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך, מהם אומרים להורגו מהם אומרים לשורפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם הנער הזה אין בו דעת אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מוות, מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכווה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון.

רש"י: 'כבד פה' - בכבידות אני מדבר, ובלשון לעז בלב"ו (מגמגם).

רשב"ם: 'כי כבד פה וכבד לשון אנכי' - איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים וכו', וכי אפשר נשיא אשר ידעו השם פנים אל פניםוקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו, ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצונים.

אבן עזרא: 'גם מאז דברך' - כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה, והאומר ששכח לשון משצרים איננו נכון, כי אומר ב' דברים 'כבד פה וכבד לשון', ועוד נלמוד מתשובת השם 'מי שם פה לאדם או מי ישום אלם', שאינו מדבר על לשון מצרים רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון רק קצתם היה מוציאם בכובד, וזה הוא טעם 'ואנכי אהיה עם פיך והורתיך', אמר שיורינו אשר ידבר מילות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו.

רמב"ן: 'גם מתמול גם משלשם' - ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום כי מנעורי הייתי כבד פה אף כי עתה כי אני זקן, גם מאז דברך אל עבדך כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך ואם כן איך אלך לפניו, והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסור כבדות פיו וכו' והקב"ה כיוון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר שיהיו דברי אשר אשים בפיך במילות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה.

רבנו בחיי: 'כבד פה וכבד לשון' - וכתב רבנו חננאל, מה שהזכיר שני דברים 'כבד פה וכבד לשון', יורה כי משה רבנו לא היה צח הדיבור באותיות זסשר"ץ שהן אותיות השיניים, שהו שאמר 'כי כבד פה', גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת ועל זה אמר 'וכבד לשון'.

ספורנו: 'כי כבד פה וכבד לשון אנכי' - וזה קרה לי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי לדעת לעות את עייף דבר.

הכתב והקבלה: 'כבד פה' הוא באותיות זסשר"ץ שהן אותיות השיניים, 'וכבד לשון' הוא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת.

רש"ר הירש: 'כבד פה' - ליקוי כללי ביכולת הסיבור; 'כבד לשון' - ליקוי המצוי במיוחד בלשון. אמר משה, בכלל קשה עלי תנועת הפה, ועוד נתקל אני בלשוני, איני שולט בה. ואמנם עניין רע הוא אם נואם, קל וחומר נואם עממי, מושם לצחוק, על ליקויי נואם יכסה התוכן, אם בעלי בינה והבנה הם השומעים, אך מי יצפה לכגון אלה מהמון העם, הכולל נשים וילדים.

* # *

גמגום היא הפרעת דבור שכיחה. מדובר בהפרעה בה הדובר נעצר בשטף דבורו, או חוזר על הברה אחת מספר פעמים. שכיחות הגמגום באוכלוסיה נעמד בכ- 2-1%, והוא נפוץ יותר בין זכרים. בגילאים 5-3 שנים יש שכיחות יתר של צורות גמגום, אך זו בדרך כלל תופעה חולפת, ולא מתפתחת לגמגום קבוע.

הסיבה לגמגום איננה ידועה, וקרוב לוודאי שיש מיגוון סיבות, חלקן אורגניות וחלקן נפשיות. גם דרכי הטפול אינן קבועות, ומשתנות בהתאם לאסכולות שונות.

משה רבנו הוא היחידי במקרא שסבל מגמגום, על פי מה שמקובל לפרש את פסוקנו בעדות עצמו 'כבד פה וכבד לשון'. אמנם יש מי שכתב, שהכוונה רק שמשה לא היה בקי בלשון המצרים, ואין הכוונה שהיתה למשה הפרעה שפתית כלשהי [1], פירוש זה נדחה על ידי מפרשים אחרים [2].

ואף שמשה רבנו היה לו דין מלך [3], ומום במלך פוסלו מדין 'מלך ביפיו תחזנה עיניך', מכל מקום יש מי שכתב, שגמגום איננו מום גדול, ועוד שלמלך כמשה רבנו לא היה תחליף, ורעיא מהימנא נתמנה על פי ה' ממש [4].

יש מי שכתב, שאשה מגמגמת היא עילה לבטל שידוכין [5].

מקורות והערות

[1] הרשב"ם עה"פ;
[2] ראה א"ע, רמב"ן, רבנו בחיי ואחרים עה"פ;
[3] ראה זבחים קב א; שמות רבה מח ה; ויקרא רבה לא ד; שם לב ב; תנחומא תצוה ו. וראה ראשוני המפרשים עה"פ דברים לג ה, ורש"י ב"ב עה א ד"ה אוי לה. וראה בתו"ש יתרו פט"ו מילואים סי' ב, בשיטות השונות אם היה למשה דין מלך;
[4] הגר"ש ואזנר, הובאו דבריו באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ג', עמ' יח-יט;
[5] שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' נא.

* # *