נו. שחין

והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פרח אבעבעת בכל ארץ מצרים [שמות ט ט]

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, בבא קמא פ א; בכורות מא א: 'שחין' - שחין שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היה לח מבחוץ ויבש מפנים.

תרגום אונקלוס: 'לשחין פרח אבעבעת' - לשיחנא סגי אבעבועין'.

תרגום יונתן: 'לשחין פרח אבעבעת' - לשיחנא סגי שלפוקין'.

רש"י: 'לשחין פרח אבעבעת' - כתרגומו לשחין סגי אבעבועין, שעל ידו צומחין בהן בועות; 'שחין' - לשון חמימות, והרבה יש בלשון משנה שנה שחונה.

רשב"ם: 'פרח' - מגדל אבעבועות מלאות מורסה ולחלוח.

אבן עזרא: 'אבעבעת' - האל"ף נוסף, כי הוא מגזרת מים תבעה אש, והמילה כפולה כמו תשעשעו תשגשגי.

רמב"ן: 'והיה לאבק על כל ארץ מצרים' - על דעת רבותינו היה מן הפיח ההוא אבק יורד על כל ארץ מצרים, והיה האבק ההוא כשיורד על האדם ועל הבהמה בכל ארץ מצרים מעלה בהם שחין ואבעבועות כי היה חם שורף, ואולי היה הרוח מכניס אבק גם בבתים ואין ניצל ממנו, ונכון הוא וכו' וכן יתכן לומר על דרך הפשט כי פירש 'והיה לאבק' שיהיה האבק אשר יעשה מן הפיח במקומו נותן שחין על כל ארץ מצריםשהלקה את האוויר לעשות כן וגזרת עליון הוא.

רש"ר הירש: 'שחין' - שחין מצוי בין נגע צרעת (ויקרא יג יח, ועי' פי' שם). מדברי חז"ל ידוע לנו כי כמוהו כמכווה (ויקרא יג כד) - מכת צרבת היא, אלא שבניגוד למכווה לא נגרמה זו על ידי אש כי אם על ידי חבטה, לחיצה, דחיפה וכדומה, כלומר דלקת. והרי הוראתו של 'שחן' בלשון ארמית להיות חם, ומכאן 'שנה שחונה' (עי' יומא נג ב). 'אבעבעת' - משורש "בעה": שאיפה לצאת (במישור הרוחני: להתחנן בחוזקה, התפרצות רוחנית). המצאת שחין הינה דלקת שסופה רקב (אחריתו של מוכה שחין שאיבריו נישולן ממנו).

מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכר שחין:

 ויקרא יג-יח,יט,כ,כג (פר' תזריע), דברים כח-כז,לה (פר' כי תבא)

* # *

רקע מדעי

שורש המילה שחין הוא מלשון חימום ושריפה [1]. זו מחלת עור המוזכרת בשכיחות רבה במקרא ובחז"ל. היא מתאימה למיגוון של מחלות עור דלקתיות, ואיננה מתייחסת למחלה מסויימת ומוגדרת [2]. ואמנם במקרא ובתלמוד מצינו מספר מונחים המתארים צורות שונות של שחין, כגון גרב, חרס, ילפת, חיכוך, חפפית, חזזית ועוד, ולפי חז"ל יש עשרים וארבעה מיני שחין [3].

מוכה שחין הוא מושג כללי למחלות נמקיות קשות ונרחבות, הגורמות לכריתת איברים [4]. ביחס למצב זה נאמרו על ידי החוקרים השונים השערות מגוונות לזיהוי המחלה: עגבת, צרעת, אבעבועות שחורות, גחלת. אכן, הזיהוי הרווח ביותר בין החוקרים הוא ששחין היא מחלת הגרב (אקזמה), שהיא מחלת עור דלקתית, המאופיינת בשלב של בועיות דלקתיות מפרישות, ושלב של קשקשים וגלדים. המחלה מלווה בדרך כלל באי-שקט, גרד, וחום.

שחין במקרא ובחז"ל

חז"ל הבדילו בין שלוש צורות של שחין: יבש מבפנים ומבחוץ; לח מבחוץ ומבפנים; יבש מבפנים ולח מבחוץ. הצורות שהן יבשות מבפנים אינן מתרפאות [5]. שחין-מצרים נחשב לעונש קשה במיוחד [6], הוא הכיל אבעבועות, כמבואר בפסוקנו, והוא היה לח מבחוץ ויבש מפנים, ולפיכך לא היה לו רפואה [7]. השחין יכול להיות מעורב בתהליך הצרעת [8].

מספר בני אדם במקרא ובתלמוד מתוארים כמי שסבלו משחין: המכה הששית מעשר המכות של המצרים, כמבואר בפסוקנו, חזקיהו מלך יהודה [9], איוב [10], נחום איש גם-זו [11].

מי שיש לו ריבוי דם ואינו מקיזו - מרבה שחין [12].

שחין ישן שנרפא, עלול לחזור בתוך שנתיים [13].

טיפול בשחין - מריחת תאנים [14], או סיכה על השחין באמצעות נוצה של אווז של תערובת של זנגביל, פסולת סיגי כסף, גפרית, חומץ יין, שמן זית, ומשחת זפת [15]. הטיפול בגרד שבגלל השחין היה לשבת באפר [16].

תשמיש המיטה קשה לחולי שחין, וקשה במיוחד לבעלי ראתן [17].

פרטי דינים

נגעי שחין ומכווה הם הופעת בהרת, שאת, או ספחת על עור בלתי תקין. כאשר בבסיס הנגעים הראשיים או המשניים יש פצע הנגרם על ידי כוויה מדובר על מכווה; וכאשר הפצע לא נגרם מאש אלא מכל דבר אחר, כולל חבלה חיצונית, מחלת עור, או מחלה כללית מדובר על שחין [18]. השחין והמכווה עוברים שלושה שלבים: השלב הטרי והחריף של המכה, והוא נקרא מורדין; שלב תחילת הריפוי, עם הופעת גלד טרי, והוא נקרא צרבת השחין, או מחית המכווה; שלב הריפוי הסופי, והוא נקרא צלקת. טומאת נגעים חלה רק ביחס לשלב השני, היינו כאשר הופיעו הנגעים הראשיים או המשניים בשלב צרבת השחין, או מחית המכווה [19]. נגעי שחין ומכווה מטמאים רק אם מצטרפים לנגעים אחד משני הסימנים הבאים: שתי שערות לבנות בתוך הנגע הראשי; או פשיון של הנגע הראשי, היינו הגדלת השטח של הנגע הראשי [20]. לנגעי שחין ומכווה אותם דינים, ולא חילקם הכתוב אלא לומר שאינם מצטרפים זה עם זה [21].

מוכה שחין חייב לגרש את אשתו, ואפילו רוצה האשה להמשיך עמו את חיי האישות - אין שומעים לה, אלא אם כן הסכימה לישב עמו בעדים כדי שלא יבוא עליה [22]. דין זה נכון בין אם היה מוכה שחין קודם שנשא את האשה, ובין אם נעשה מוכה שחין לאחר הנישואין [23]. יש אומרים, שהיינו דווקא אם בשחין התקיימו שני תנאים: שיש סרחון גדול, ושהאיברים נמקים; ויש אומרים, שאם קבעו הרופאים אבחנה זו, די בכך לכפות על הבעל לגרש את אשתו [24].

יבם שהוא מוכה שחין, אין כופים על היבמה להינשא לו, אלא חולץ לה, ונוטלת כתובתה [25].

מוכי שחין פטורים מהראיה [26].

מקורות והערות

[1] רש"י ויקרא יג יח. וראה ב"ק פב א - השום משחין; יומא נג ב - שנה שחונה, שפירושו שנה חמה ויבשה; סוכה מ א - עצים דמשחן, ופירש הר"ח עצים להתחמם בהם, כמו 'ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו', ולא שחין ליה. וראה עוד דוגמאות בערוך ע' שחן;
[2] ראה נגעים ט א; רמב"ם טומאת צרעת ה א. וראה באריכות בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד;
[3] תוספתא כתובות ז ב; בראשית רבה מא ב; פרקי דרבי אליעזר, יט. וראה תו"ש שם אות כד, בשם מדרש הגדול, שהקב"ה הביא על המצרים עשרים וארבעה מיני שחין;
[4] משנה כריתות ג ח;
[5] בכורות מא א;
[6] דברים כח כז; שם כח לה;
[7] ראה ב"ק פ ב; בכורות מא א. אמנם ראה מ"מ תענית ב יג, וכס"מ ביאת המקדש ז י - שלפי גירסתם היה להיפך, היינו לח מבפנים ויבש מבחוץ, וראה תו"ש שמות פ"ט אות כה;
[8] ויקרא יג יח. ולפי המדרש שמות רבה יא ו, כשלקו המצרים בשחין, לקו גם בצרעת;
[9] מל"ב כ ז; ישעיה לח כא; דברי הימים ב לב כד. פרט לעצם העובדה שחזקיהו סבל משחין, לא מצינו במקרא תיאור של השחין הזה;
[10] השחין של איוב מוגדר כשחין רע, והוא כיסה את כל גופו (איוב ב ז), ובגלל מחלת השחין היה עורו מקומט (שם ז ה, וברש"י שם), שחור ויבש (שם ל ל);
[11] תענית כא א;
[12] בכורות מד ב;
[13] גיטין פו א, וברש"י שם ד"ה עד טצהר;
[14] מל"ב כ ז. אכן ראה תנחומא בשלח כד, שזה דווקא מזיק בדרך כלל לשחין;
[15] גיטין פו א;
[16] איוב ב ח, ובא"ע שם;
[17] כתובות עז ב. וראה בנידון בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד. אמנם לפי התוספתא כתובות סופ"ז וירושלמי כתובות סופ"ז תשמיש המיטה קשה רק לבעלי ראתן, ולא לחולי שחין אחרים. וראה בתוספתא כפשוטה שם;
[18] נגעים ט א; תו"כ פר' נגעים פ"ו; חולין ח א; רמב"ם טומאת צרעת ה א;
[19] נגעים ט ב; רמב"ם טומאת צרעת ה ג-ד;
[20] נגעים שם; רמב"ם שם. מחיה איננה סימן טומאה בצורה זו של צרעת;
[21] נגעים ט ב;
[22] כתובות עז א; רמב"ם אישות כה יב; טושו"ע אבהע"ז קנד א;
[23] כס"מ שם;
[24] ראה באריכות בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד;
[25] יבמות ד א; רמב"ם יבום וחליצה ב יד; טושו"ע אבהע"ז קסה ד;
[26] ירושלמי חגיגה א א.

* # *