סד. שבת

 

ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר [שמות טז כג]; ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה [שמות טז כה]; ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי, וישבתו העם ביום השבעי [שמות טז כט-ל]

 

מקומות נוספים שבהם מוזכרת מצות השבת:

בראשית ב-ב (בראשית), שמות כ-ח, שם כ-י (יתרו), שמות כג-יב (משפטים), שמות לא-יד-טו, שם לד-כא (כי תשא), שמות לה-ג (ויקהל), ויקרא יט-ג (קדושים), ויקרא כד-ח (אמור), ויקרא כו-ב (בהר), במדבר טו-לב (שלח), במדבר כח-י (פנחס), דברים ה-יד (ואתחנן)

 

* # *

 

הלכות שבת הם "כהררים התלויים בשערה, שהם מקרא מועט והלכות מרובות" [1], "וחיוב גדול על האדם להיות בקי בהלכות שבת מאד, כי כהררים התלויים בשערה הלכותיה, מקרא מועט והלכות מרובות, וחמורים עונשיה" [2], "ומי שלא למד הלכות שבת על בוריה פעמיים ושלוש, לא יוכל להמלט שלא יקרה לו חילול שבת, הן דאורייתא והן דרבנן, ומהראוי ללמוד הלכות שבת בתמידות, ואצל רב שיברר לו הכל, ויחזור עליו תמיד עד שיהיה שגור בפיו, אשרי אנוש יעשה זאת, ומגין עליו כתריס בפני הפורענות" [3].

כללים [4]

 

         באופן עקרוני נקבע להלכה שמי שיש לו חולי של סכנה, או ספק סכנה  - מצווה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי זה משובח [5], והשואל הרי זה שופך דמים, והנשאל הרי זה מגונה [6]. מכאן שיש חובה על כל רב בישראל ללמד לקהל שומעי לקחו שחובה לחלל שבת במקום ספק פיקוח נפש,  וצריך הרב להיות בקי בשאלות אלו, שלא יצטרך לשהות בעיון בספרים [7]. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר [8] 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', ולא שימות בהם [9], הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר [10] 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם' [11]. ואם הוא מתחסד וירא לחלל שבת כי אם על פי מורי הוראה, הרי הוא שופך דמים, שבעוד שהוא הולך לשאול, יחלש החולה יותר ויסתכן [12].

 

         העושה מלאכה בשבת עבור הצלת חולה שיש בו סכנה, אין זה חילול שבת אלא אדרבה זו היא שמירת השבת [13]. יש מי שכתב, שיחיד שחילל שבת לצורך פיקוח נפש יש לו להחמיר על עצמו ולעשות תשובה [14], אך דחו דבריו, והכריעו שאין צריך לעשות תשובה וכפרה על כך [15].

         מי שחילל שבת לצורך פיקוח נפש, ואחר כך התברר שלא היה צורך בכך, כגון שהשתפר מצבו של החולה, או שהחולה נפטר, או שאדם אחר הקדימו ועשה את הנדרש, אף על פי כן עשה מצווה [16].

         הטועה בדבר מצווה, ועשה מלאכה בשבת, לכל הדעות הוא פטור מקרבן חטאת [17], אלא שנחלקו הפוסקים אם מכל מקום יש בזה איסור מן התורה, או שגם איסור אין בזה [18].

 

         חולה מסוכן חייב לחלל שבת לרפואתו, ואם הוא רוצה להתחסד ולהימנע מלחלל שבת, הרי זו חסידות של שטות, ודינו כשופך דמים, והוא מתחייב בנפשו [19], וכופים אותו לקבל הטיפול המתאים [20], ודין זה נכון גם בספק פיקוח נפש [21].

 

         כשמחללים שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלים לעשות זאת על ידי ישראל גדולים ובני דעת [22], על מנת שלא יבואו לזלזל בחילול שבת לחולה, שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש [23], ועל מנת שהטיפול הנחוץ לא יתעכב, שמא יתעצלו בעשיית הצרכים לחולה [24]. יש אומרים, שהכוונה לגדולים בתורה ובחכמה, והיינו שחילול השבת ייעשה על ידי גדולי ישראל וחכמיהם [25]; ויש אומרים, שהכוונה למבוגרים, היינו שלא יעשו על ידי קטנים [26]. וכמובן שכל זה בתנאי שהגדולים והמבוגרים בקיאים ומומחים בטיפול בחולה, וכיום יש עדיפות שיתעסקו בכך המומחים שהם רופאים ואחיות.

 

         יש אומרים, שמאותה סיבה יש לעשות את חילול השבת דווקא על ידי יהודי, ולא על ידי גוי [27]. ולשיטה זו היינו דווקא ביחס לצרכים הנוגעים ישירות לטיפול בחולה, אבל דברים שאינם חלק מהטיפול הישיר בחולה, כגון כתיבת הנתונים עליו, או כיבוי אור כדי שיישן, גם לשיטה זו ישתדל לעשות על ידי גוי [28]; ויש שכתבו, שאם אפשר לעשות כל פעולה עבור החולה על ידי גוי בלא איחור כלל, עושים על ידי גוי [29]. יש אומרים, שאם היהודי עומד על גבי הגוי ומזרזו ומפקח עליו, עדיף שהגוי יעשה את הפעולות הדרושות לחולה [30]; ויש אומרים שאפילו אם הגוי נמצא זמין לפנינו, אין להשתמש בו [31].

 

         יש הסבורים, שכשמחללים שבת עבור חולה שיש בו סכנה, עושים את המלאכה כדרכה, ואין צריך לעשותה על ידי שינוי [32]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שהיינו דווקא לגבי חולה שהוא כבר מסוכן, אבל אם עכשיו איננו בגדר חולה שיש בו סכנה, אלא שאם לא יעשו לו צרכיו יבוא לידי סכנה, יש להשתדל לעשות זאת בדרך של שינוי [33]; ויש הסבורים, שבכל מקרה כל מה שאפשר לעשות על ידי שינוי - עושים, אם לא יתאחר הדבר על ידי כך [34]. ומכל מקום אם עושים בדרך שינוי, יש לגלות בפני כל הנמצאים שם, שבאמת מותר אפילו כדרכו, אם יש חשש שעל ידי עשיית המלאכה בשינוי יהיה איזה עיכוב בטיפול בחולה [35].

 

         יש מי שכתבו, שאם החולה המסוכן יכול לעשות בעצמו את הנחוץ להצלתו בלא עיכוב ובלא איחור, אסור לישראל אחר לחלל שבת עבורו [36]; ויש מי שחלקו על כך [37].

 

         נחלקו הפוסקים אם שבת הותרה או דחויה בפיקוח נפש. יש אומרים, ששבת הותרה לגמרי אצל פיקוח נפש [38]. לשיטה זו עושים כל צרכי החולה כדרך שעושים ביום חול. אכן, אף לשיטה זו דווקא איסור שבת הותר במקום פיקוח נפש, מה שאין כן שאר איסורים שאינם אלא דחויים במקום פיקוח נפש [39]; ויש אומרים, ששבת רק דחויה אצל פיקוח נפש [40].

         משמעות האבחנה אם שבת הותרה או דחויה נוגעת באופן עקרוני להזדקקות לשורה של כללים הלכתיים הבאים להקל על איסורי השבת: מיעוט האיסורים בכמות; מיעוט האיסורים באיכות, היינו עשיית המלאכה הנחוצה לחולה בדרך הלכתית שחומרת האיסור קלה יותר; דחית המלאכה הנחוצה למוצאי שבת, אם לא יהא בכך נזק לחולה; הכנה מערב שבת, אם אין בכך טירחה יתירה; עשיית צרכי חולה שאינם קשורים ישירות לטיפול במחלתו. לפיכך, לשיטת הסוברים שהשבת דחויה אצל פיקוח נפש, יש להשתדל להשתמש בכל הכללים ההלכתיים הללו; ולשיטה הסבורה שהשבת הותרה אצל פיקוח נפש, אין צורך לחפש הקלות הלכתיות, אלא מטפלים בחולה כדרך שמטפלים בחול. אכן, יש מהפוסקים שהוכיחו שלעתים גם הסבורים ששבת דחויה היא אצל פיקוח נפש, אין צורך להשתמש בכל הכללים הללו [41].

         יש מי שכתבו, שהמחלוקת אם שבת הותרה או דחויה היא דווקא במצב של וודאי פיקוח נפש, אבל בספק פיקוח נפש לכל הדעות השבת רק דחויה [42]; ויש מי שכתב, שאין הבדל בזה בין וודאי פיקוח נפש לבין ספק פיקוח נפש [43].

         ביחס לחולה שאין בו סכנה כתבו האחרונים ששבת דחויה ולא הותרה [44].

 

         חולה שיש בו סכנה חייבים לחלל עליו את השבת בכל דבר שמניעתו תגביר את מצב הסכנה, ואפילו אם רק קיים חשש לכך [45], או שיש צורך גדול באותו דבר [46], גם אם מדובר באיסורי תורה [47]. אבל נחלקו הפוסקים ביחס לחילול שבת בדבר שרגילים לעשותו בחול, ושיש בו צורך קצת, אבל אין במניעת הדבר מן החולה כדי להחמיר את הסכנה - יש אומרים, שמותר לישראל לעשות עבורו גם פעולות כאלו [48]. ואף לשיטה זו הכוונה דווקא לצרכים ממשיים של החולה, ולפעולות שהן חלק מהטיפול הישיר בחולה, אבל לא לדברים עקיפים, שבהם לכל הדעות יש לעשות על ידי גוי או בשינוי [49]; ויש אומרים, שמותר לישראל לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה דווקא בדברים שאם לא יעשוהו יסכנו אותו, אבל דברים שאף אם לא יעשוהו לא יסכנו אותו, אין מחללים עליו את השבת על ידי ישראל [50].

         יש מי שהכריע, שבוודאי פיקוח נפש עושים גם מלאכות שאין במניעתם סכנה לחולה, ובספק פיקוח נפש אין עושים מלאכות כאלו [51]; יש מי שהכריע, שאיסורי תורה בדברים שאינם דרושים לחולה עושים רק על ידי גוי, ואיסורי דרבנן עושים גם על ידי ישראל, אך אם אפשר יעשהו בשינוי [52]; ויש מי שהכריע, שלכתחילה יעשו צרכים כאלו על ידי גוי, ואם אין שם גוי, אפשר לסמוך להקל על ידי ישראל גם באיסורי תורה, ומכל מקום בעל נפש יחמיר לעצמו באיסורי תורה [53].

 

         כל דבר שהחולה דורש אותו, והוא אינו נוגע ממש לרפואתו, אך יש בו כדי להפיס דעתו של החולה או להרגיעו, מותר לחלל את השבת לשם כך באיסור דרבנן, ורצוי בשינוי, אבל אסור לעשות לשם כך מלאכות האסורות מן התורה [54].

 

         באופן כללי אף שמותר לחלל שבת עבור חולים בדרגות שונות ובצורות שונות, חובה על כל רופא בנפרד ועל הנהלת בית החולים בכלל להכין לפני השבת כל מה שהגיוני שיצטרכו לו בשבת, כך שימעטו בחילולי שבת ככל האפשר. וכגון להכין אורות דלוקים, תיקי חולים רשומים, חתיכות צמר-גפן ותחבושות, מלאי מספיק של מכשירי רפואה מתכלים וכיו"ב [55].

 

         איסורי מלאכה מן התורה בשבת מוגדרים על ידי תנאים שונים. מרבית התנאים הללו נובעים מהכלל שמלאכת מחשבת אסרה תורה [56], היינו שהתורה אסרה בשבת מלאכות שהיו במשכן, ובלבד שיעשה את המלאכה כמו שהיתה במשכן, ויתכווין בעשייתו למלאכה כפי שהיתה במשכן [57].

         התנאים והעקרונות בהגדרת מלאכות שבת סוכמו על ידי מחברים שונים מתוך מקורות הש"ס והפוסקים [58].

 

         חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום השבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה חילול שבת שמונה ימים, אין אומרים נמתין עד הלילה, ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אף על פי שמחללים עליו שתי שבתות [59]. מאידך, גם בחולה שיש בו סכנה, אם מכירים בבירור שהמחלה לא תתגבר יותר על ידי המתנה עד מוצאי שבת, חייבים להמתין למוצאי שבת [60].

         יש מי שכתב, שאם צריך לעשות שתי פעולות בשבת לאותו חולה, גם אם רק אחת מהן חייבת להיות בשבת, מותר לעשות גם את הפעולה השניה בשבת, ואין צריך להמתין למוצאי שבת [61]; ויש מי שחולק על כך, ומתיר לחלל שבת רק באותה פעולה שצריכה להתבצע בשבת [62].

 

         מי שאמדוהו שיגיע למצב של סכנה באמצע יום השבת, אסור לחלל עליו את השבת בתחילת היום, בתנאי שבאותה שעה עדיין אין כל סכנה, ובתנאי שכשתגיע הסכנה יוכלו לטפל בו כראוי [63].

 

         מי שהכניס עצמו לידי סכנה בשבת בדרך של פשיעה, בכל זאת מחללים עליו את השבת [64]. יש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא בחולה שיש בו סכנה, אבל חולה שאין בו סכנה שהביא על עצמו החמרה בפשיעה, אסור לעשות בשבילו בשבת אפילו מלאכה דרבנן [65].

 

         ביחס לשיעור יד סולדת לפי מידות שבימינו נחלקו רבני דורנו - יש אומרים שהוא 40 מעלות צלזיוס [66], יש אומרים שהוא למעלה מ- 45 מעלות צלזיוס [67], יש אומרים שהוא 49 מעלות צלזיוס [68], יש אומרים שהוא 52 מעלות צלזיוס [69], ויש אומרים שלהחמיר השיעור הוא 43 מעלות צלזיוס, ולהקל עד 71 מעלות צלזיוס [70].

 דיני הבריא

 

         אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים, מותר לבריא לאוכלם או לשתותם בשבת, אפילו אם הוא מתכוון לרפואה [71]. לפיכך, מותר למי שחש בגרונו לשתות תה עם דבש, ומותר למי שסובל מעצירות לאכול פירות מיובשים הגורמים לשלשול [72], ומותר למי שסובל מצרבת לאכול מאכלים המועילים למצב זה, או לשתות מי סודה [73].

         דבר שאינו מאכל או משקה שבריאים בדרך אוכלים או שותים אותו, אם הבריא משתמש בהם לרעבו או לצמאו, הרי זה מותר [74]; ואם רוצה הבריא לאכול מאכלים ולשתות משקים כאלו לרפואה בשבת - יש מי שכתב, שהדבר מותר [75]; ויש אומרים, שהדבר אסור [76], ואפילו הוא בריא גמור, ואין לו שום מיחוש [77]; ויש מי שכתב, שדבר זה מותר לבריאים, אם מטרתם שלא יחלו בנקל, ואם הם אוכלים או שותים דברים אלו דרך קבע [78].

 

         בדין טיול בשבת לצורך בריאות  - יש אומרים, שדבר זה אסור בשבת [79], ויש אומרים שהוא מותר [80].

 

         אסור לעשות בשבת תרגילי התעמלות המביאים לזיעה, בין אם עושה כן בעזרת מכשירים מיוחדים לכך, ובין אם לאו [81]. יש מי שכתבו, שתרגילי התעמלות המיועדים למטרות שאין משתמשים בהם כלל בתרופות, וכן תרגילי פיזיוטרפיה, מותרים בשבת [82]; ויש מי שכתבו, שאסור לבריא לעשות תרגילי התעמלות ופיזיוטרפיה [83]. אכן, מותר לפתוח ולסגור את כפות הידיים במהירות כדרך המתעמלים, כשאין הדבר מביא לידי זיעה [84]. וכמו כן מותר למגמגם לעשות תרגילי נשימה מיוחדים [85]. יש מי שהסתפק אם מותר לעשות מסג' בשבת [86].

 דיני החולה

 

         כללי

 

         חולה נשוי המאושפז בבית חולים בשבת, ואשתו נמצאת בעיר ומדלקת נרות שבת בביתו, ידליק בחדרו נרות שבת בלא ברכה [87].

 

         יש מי שכתב, שמתנדבים בבית חולים שעושים קידוש עבור החולים המאושפזים, יכולים להוציא את החולים ידי חובת קידוש, הגם שהם עצמם מתכוונים שלא לקבל עליהם עדיין את קדושת השבת, כדי שיוכלו לחזור ברכבם לביתם [88]; ויש מי שכתב, שהדבר מותר רק בשעת הדחק, ובלבד שיעשה כן רק באופן ארעי, ולא ינהג כן מנהג קבע [89]. ולשיטה זו עדיף שהמקדש יכווין לקבל על עצמו את קדושת השבת, ומכל מקום יוכל לחזור לביתו מבעוד יום ברכב של יהודי אחר, ובלבד שלא יעשה כל מעשה אסור בשעת הנסיעה [90].

 

         חולה שצריך לאכול קודם התפילה בשבת - יש מי שכתב, שיקדש אף שעדיין לא התפלל, ואחר כך יאכל ויתפלל [91], וטוב שיאמר תחילה לפחות את ברכות התורה ופרשה ראשונה של קריאת שמע [92]; ויש מי שכתב, שיאכל קודם הקידוש, ויקדש אחרי התפילה [93].

 

         חולה בבית חולים שאין לו יין או פת לקידוש, וגם אין לו משקה חשוב אחר, ואין לו מי שיקדש עבורו, יאכל סעודותיו בלא קידוש [94]. וכן חולה שאינו יכול לאכול כזית מזון, או שאינו יכול לשתות רביעית יין, אין לו לקדש, ויאכל בלא קידוש, וסומך על הקידוש שאמר בתפילה [95]. ואם גם אינו יכול להתפלל - יש מי שכתב, שמחוייב באמירת קידוש גם בלי מזון ויין, ויכול אחר לקדש עבורו ולהוציאו ידי חובתו [96].

 

         חולה הסובל מכרסת, ואסור לו לאכול מאכלים הכוללים גלוטן, יאכל בשבת לחם או עוגה העשויה מקמח שיבולת שועל במקום חיטה [97].

 

         חולה שאין בו סכנה חייב להעדיף ללכת בשבת לרופא שומר תורה ומצוות, כדי לא להכשיל רופא שאינו שומר מצוות בחילול שבת שלא כדין [98], ויש שכתבו שאף אסור לו ללכת לרופא מחלל שבת [99], ואפילו חולה שיש בו סכנה עדיף שיזמין רופא שומר תורה ומצוות [100]. אכן, אם אי אפשר ללכת לרופא שומר מצוות, או שהרופא שאינו שומר מצוות הוא מומחה יותר, או שהחולה מעדיף את הרופא שאינו שומר תורה ומצוות, מותר לחולה ללכת אליו בשבת, אף שיש לחוש שיחלל עבורו את השבת בדברים אסורים, אלא שירא שמים יאמר לרופא שאין רצונו שיחלל שבת עבורו בדברים שאין בהם צורך לרפואתו [101]. כמו כן מותר לחולה שאין בו סכנה להזמין רופא בשבת, גם אם יודע הוא שהרופא יחלל שבת בנסיעה אליו ובחזרה, ואם יש אפשרות, יניא אותו מלחלל שבת [102].

 

         מותר לחולה שאין בו סכנה להתאשפז בבית חולים אף שיודע שמחללים שם את השבת, אלא שעליו להשתדל למעט בחילולי שבת הנעשים בשבילו [103]. ואין לו להתנגד למדידת החום, מתוך ידיעה שירשמו את מידת חומו בגיליונו, שכן עצם המדידה מותרת, ואם יתנגד - ירשמו בגיליונו שהוא מתנגד, ובכך יעברו על ריבוי איסור כתיבה [104].

 

         כל החולים המאושפזים בבתי חולים אינם אוסרים זה על זה מלטלטל בשבת, משום שכולם מזונותיהם וצרכיהם מוטלים על בעלי בית החולים [105].

 מיחוש קל ומקצת חולי

 

         מיחוש בעלמא הוא מצב של כאב קל, כגון כאב ראש רגיל, נזלת או שיעול, שאינו מחליש את גופו, ואינו מכריחו לשכב במיטה, אלא הוא הולך ומתחזק כבריא, והכל לפי האדם [106].

         מי שסובל ממיחוש בעלמא, והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפילו דברים המותרים לבריאים, אסור לו לעשותם, אם מעשיו מוכיחים שהוא מתכווין לרפואה [107], ואפילו בדברים שאין בהם משום מלאכה אלא רק משום שבות [108].

         יש אומרים, שהסובל ממיחוש בעלמא אסור אפילו לומר לגוי לעשות מלאכה עבורו, ואפילו שבות דרבנן על ידי גוי, שהוא שבות דשבות, גם כן אסור [109]; ויש אומרים, ששבות דשבות במקום צער מותר, ולפיכך מותר לגוי לעשות דברים שאסורים רק משום שבות במקרה שיש לו מקצת חולי [110].

         כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים, מותר לסובל ממיחוש בעלמא לאוכלם ולשתותם, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים, ומוכח הדבר שהוא לוקחם לרפואה; וכל שאינו מאכל או משקה של בריאים, אסור לאוכלו ולשתותו לרפואה [111].

המצטער

 

         מי שמצטער הרבה, שיש לו כאב גדול, וחלישות רבה - יש מי שכתבו, שדינו כחולה במקצת [112]; יש מי שכתבו, שדינו כחולה שאין בו סכנה [113]; ויש מי שכתב, שהכל לפי העניין, ולפי מזגו של כל אחד ואחד [114].

         המצטער, אף על פי שאינו חולה כל הגוף, רשאי לרחוץ אפילו כל גופו במים חמים שהוחמו מערב שבת [115]. וכן תינוק מותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מערב שבת [116], ומכל מקום יזהר שלא יבוא לידי סחיטת שערות [117].

חולה שאין בו סכנה

 

         חולה שאין בו סכנה מוגדר במצבים הבאים:

 

מי שנפל למשכב מחמת חוליו, ואין בו סכנה [118]; הסובל מכאבים, שמצטער וחלה ממנו כל גופו, אף על פי שהולך ולא נפל למשכב [119]; הסובל מחום למעלה מהרגיל אצלו [120]; המתהלך כבריא, אבל עלול להסתכן או ליפול למשכב אם לא יקבל בעוד מועד את הטיפול הדרוש [121]; יולדת מן היום השמיני ללידתה ועד סוף שלושים יום ללידתה; ילד קטן.

 

         אסור לישראל לחלל שבת על חולה שאין בו סכנה במלאכה האסורה מן התורה [122]. אכן, מותר לומר לגוי לעשות לו רפואה בשבת, אפילו במלאכות האסורות מן התורה [123].

 

         נחלקו הפוסקים אם מותר לישראל לעשות מלאכות האסורות מן התורה עבור חולה שאין בו סכנה בדרך שינוי - יש המתירים [124], ויש האוסרים [125].

         כמו כן נחלקו הפוסקים אם מותר לישראל לעשות מלאכה האסורה מן התורה עבור חולה שאין בו סכנה בדרך שאינה צריכה לגופה - יש מתירים [126], ויש מי שאסר [127].

 

         במלאכות האסורות מדרבנן - יש אומרים, שלישראל מותר לעשותן כדרכן בידיים [128], כמו שהתירו שבות של אמירה לגוי עבור חולה שאין בו סכנה; יש אומרים, שלישראל אסור לעשותן כלל, ואפילו בשינוי [129], ולא התירו עבור חולה שאין בו סכנה אלא אמירה לגוי, שהיא שבות שאין בה מעשה, ורק אם אי אפשר על ידי גוי, מותר לישראל לעשות בשינוי [130]; ויש אומרים, שאסור לישראל לעשותן כדרכן בידיים, אבל מותר לעשות מלאכות מדרבנן עבור חולה שאין בו סכנה בדרך שינוי וכלאחר יד [131]. להלכה נפסק כשיטה שבחולה שאין בו סכנה, ואף ללא סכנת איבר, מותר לישראל לעשות מלאכות דרבנן על ידי שינוי [132], ואם אי אפשר בשינוי, וגם אין גוי שיכול לעשות המלאכה, מותר לישראל לעשות מלאכה דרבנן גם בלא שינוי [133]. ומותר לעשות מלאכה דרבנן עבור החולה שאין בו סכנה בכל מה שנחוץ כראוי, גם להקפיד שלא להשאיר שום פגם ביופי האדם, כגון בחתך בפנים [134].

 

         כל דבר שאסור לעשות על ידי ישראל, אף על ידי החולה עצמו אסור [135].

 

         יש אומרים, שכל דבר שמותר לישראל לעשות עבור חולה שאין בו סכנה, אין לחזר אחרי גוי לעשותו [136]; ויש אומרים, שאפילו מלאכה האסורה מדרבנן יש לחזר אחרי גוי שיעשהו, ורק אם אין גוי, יש להתיר לישראל לעשותו בשינוי [137].

 

         ההיתר לומר לגוי לעשות מלאכה עבור חולה שאין בו סכנה הוא דווקא בדברים הנצרכים לאותה שבת, אבל אם ניתן להמתין למוצאי שבת, אין להקל אפילו על ידי גוי [138].

 

         חולה שאין בו סכנה הזקוק לאוכל או שתיה חמים בשבת, מותר לומר לגוי לבשל ולחמם עבורו [139], ואין בזה משום איסור בישול גוי [140].

         אסור ליהודי לסייע בשום דרך בבישול בשבת עבור חולה שאין בו סכנה [141].

 

         חולה שאין בו סכנה המאושפז בבית חולים שאין מקפידים בו על שמירת שבת בנוגע לבישול בשבת, אסור לו לאכול בשבת מהמאכלים שבישלו יהודים בשבת, גם אם בישלו יחד עם האוכל שלו גם עבור חולה שיש בו סכנה [142].

 

         מותר לחולה שאין בו סכנה לטלטל ולאכול דבר שהוא מוקצה, וכן מותר לאחר לטלטל עבור החולה דבר של מוקצה, אך ישתדל לטלטל בדרך שינוי, ולא יטלטל אלא את הנחוץ לו [143].

 

         חולה שאין בו סכנה שמתלונן כי קר לו, מותר לומר לגוי להפעיל עבורו תנור חימום [144].

 

         לצורך חולה שאין בו סכנה מותר לפתוח ברז מים חמים בשבת, אף על פי שהם מחוברים למיתקן לחימום מים, או להסקה מרכזית, כך שהוצאת המים החמים גורמת לכניסת מים צוננים למתקן אשר מתחממים בו [145], ויש מי שכתב, שהיתר זה הוא דווקא לחולה שיש בו סכנה, מכל מקום אסור לסגור את ברז המים החמים לאחר השימוש, אלא אם כן יתכן שיזדקקו למים חמים נוספים עבור חולה שיש בו סכנה [146].

 

         חולה שאין בו סכנה שזקוק לתרגילי פיזיוטרפיה, ­מותר לעשות כן, אפילו בעזרת משקולות וכיו"ב [147].

 

         חולה שנושא על צווארו או על זרועו תליון על שרשרת עם ידיעות חשובות על מחלתו ודרכי הטיפול בו, רשאי לצאת עם תליון זה גם במקום שאין עירוב, ובתנאי שאין זה רשות הרבים גמורה, והוא יוצא לדבר מצווה [148].

         מותר לענוד בשבת שרשרת בריאות נגד כאבים ראומטיים, ולצאת בו לרשות הרבים גם במקום שאין עירוב [149], ואם הסגולה מועילה על ידי נשיאה ביד, גם כן מותר [150].

 

         חולה שיש לו צנתר שתן (קטטר) קבוע, או שיש לו שקית במקום פיום המעי, מותר לו לצאת עמהם לרשות הרבים [151]. יש מי שכתב, שמכל מקום צריך לרוקן את השתן או הצואה מהשקית לפני שהוא יוצא מרשות לרשות [152]; ויש מי שכתב, שאין איסור טלטול והוצאה גם עם ההפרשות [153].

 

         מותר לצאת בשבת עם תחבושת על פצע, ומותר להדק את התחבושת בדבר שאין לו חשיבות כגון חוט [154]. וכן אם כורך חתיכת בגד על פצע כדי שלא יישרט בבגדיו, מותר לצאת בו לרשות הרבים בשבת [155]. אבל אם שם את התחבושת רק כדי להגן על בגדו שלא יתלכלך ולא לצורך גופו, אסור לצאת בו לרשות הרבים [156].

 

         יש אומרים, שמותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם תחבושת-משולש שכורכים לתמיכה בגפה כואבת, וכן מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם צמר-גפן באוזן כואבת [157]; ויש אומרים, שאסור לצאת בשבת במקום שאין עירוב עם צמר-גפן התחוב באוזן, שבא למנוע כניסת אוויר קר לאוזן, ואפילו הוא מהודק היטב [158].

 

         חולה הזקוק לחגורת-גב לצורך יישור עקמת, מותר לצאת עמה בשבת [159].

 

         חולה שזקוק לחמצן כל העת, ולשם כך הוא צריך לקחת עמו מיכל חמצן, אסור לו לטלטל את הבלון ברשות הרבים במקום שאין עירוב, וכן אסור להוציא את המיכל על ידי קטן; אבל מותר לומר לגוי לטלטל את המיכל, ודווקא במקום שאינו רשות הרבים גמור [160].

 

         חולה סוכרת, שמקבל אינסולין בהזלפה תת-עורית במשך כל היממה, כאשר מחט תחובה בגופו ומחוברת למכשיר אשר מתוכנת להזליף כמות מסויימת של אינסולין כל שעה, אסור לו לצאת עם מכשיר זה לרשות הרבים במקום שאין עירוב, אבל אם הוא לובש אותו בשינוי - מותר [161].

סכנת איבר

 

         חולה שאין בו סכנה כללית, אבל יש סכנה לאיבר כלשהו, מוגדר כחולה בסכנת איבר [162]. דינים אלו אינם מתייחסים לסכנת עין, שדינה כחולה שיש בו סכנה. סכנת איבר היא לאו דווקא שהאיבר ימות לחלוטין, אלא אפילו אם יש חשש שהאיבר ייחלש מאד, ולא יהא ראוי למלאכתו כדרך העולם, כגון שיהא צולע על ירכו, או שהיד לא תפעל כראוי, הרי זה בכלל סכנת איבר [163], וכן כלול בסכנת איבר כל חלק מהגוף שאם לא יטפלו בו כראוי, לא יפעל את פעולתו הנכונה, ולאו דווקא רמ"ח האיברים [164].

         נחלקו הראשונים בדין חילול שבת למי שיש לו סכנת איבר, ללא חשש של סכנה כללית - יש אומרים, שדינו כמכה של חלל, ומותר לחלל שבת גם באיסורי תורה כדי להציל את האיבר; אך רוב הראשונים סבורים, שאסור ליהודי לחלל שבת באיסורי תורה להצלת איבר. כמו כן נפסק להלכה, שמותר לומר לגוי לעשות אפילו מלאכה מן התורה להצלת איבר, וליהודי מותר לעשות מלאכה דרבנן גם ללא שינוי [165]. יש מי שכתב, שלהצלת איבר מותר ליהודי לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה [166]. יש מי שכתבו, שכמעט אין מציאות רפואית של סכנת איבר שלא יהא בה חשש סכנה כללית, ולכן בדרך כלל מותר לחלל שבת גם באיסורי תורה להצלת איבר מחשש לסכנת נפשות [167].

חולה שיש בו סכנה

 

         חולה שיש בו סכנה מוגדר על ידי שלושה גורמים: חז"ל, הרופא והחולה עצמו. להלן פירוט המצבים המגדירים אדם כחולה שיש בו סכנה:

 

כל מכה של חלל מהשיניים ולפנים, ושיניים עצמם בכלל [168], ודווקא כשנתקלקל אחד מהאיברים הפנימיים מחמת מכה או בועה וכיו"ב, אבל מיחושים אינם נקראים מכה [169]. הגדרה זו היא דווקא במצב סתמי, שהחולה או הרופא לא קובעים אם מדובר במצב של סכנה אם לאו; אבל אם יודעים בבירור שהמצב איננו מסוכן, אין מחללים שבת גם במכה של חלל; ומאידך אם ידוע בבירור שהמצב מסוכן, מחללים שבת גם במכה שאיננה של חלל [170].

כל המחלות הנזכרות בתלמוד שלפי חז"ל הן מחלות שיש בהן סכנה, ואפילו אם כיום סבורים הרופאים שאין במחלות אלו משום סכנה [171]. אכן, חלק מהמחלות המוזכרות בחז"ל אין אנו יודעים בבירור מה הם כיום, ולפיכך יש להסתפק אם להחמיר ככל הפירושים האפשריים לאותן מחלות [172]; וכן מצינו ביחס לחלק מהמחלות שהראשונים קבעו שנשתנו בהם הטבעים, ולפיכך אף שקבעו חז"ל שיש בהם סכנה, אם הדבר מוסכם אצל הרופאים כיום שאין בהם סכנה, אין מחללים עליהם את השבת כיום [173].

מחלה שכעת אין בה סכנה, אבל יש חשש שבמהלך השבת היא תתגבר לדרגה שיש בה סכנה אם לא יטפלו בחולה באותו יום [174].

מי שרופא מגדיר את מצבו כמסוכן [175].

כאשר החולה עצמו מגדיר את מצבו כמסוכן [176], ואפילו כשהרופא אומר שאין חשש סכנה [177]. ומכל מקום אין החולה נאמן לקבוע את סוג המחלה נגד דעת הרופא [178]. וכמו כן אם החולה דורש לחלל שבת עבורו בדבר שלפי דעת הרופא עלול להזיק לו, שומעים לרופא [179].

במקום שאין רופא, גם לפי הגדרת כל מי שמתמצא קצת שאומר שמכיר שמחלה זו מסוכנת [180], ובלבד שיהיה חרד לדבר ה', והשבת קדושה לו [181], ודווקא סתם יהודי ולא סתם גוי (היינו מי שאינו רופא) [182].

יולדת בעת הלידה ובימים הראשונים לאחר הלידה.

 

         מותר לכבות בשבת את הנר (או החשמל) בשביל שיישן חולה שיש בו סכנה [183], אף על פי שאין עיקר רפואתו על ידי הדלקת האור או כיבויו, אלא שהדבר נצרך לטפל בו, או ליישב את דעתו [184]. והיינו דווקא אם אי אפשר להקל על החולה בדרך אחרת, כגון שאי אפשר להוציאו למקום אחר שאין בו אור, או שאי אפשר להסתיר את האור על ידי כיסויו וכיו"ב [185]. ויש מי שכתבו, שיכבה את האור בדרך שינוי [186]. וכשיקיץ החולה, מותר להדליק עבורו אור, כדי שלא יהא בחושך [187].

         יש מי שכתב, שגם בחולה שאין בו סכנה מותר לכבות האור, אם הרופא סבור שעל ידי מניעת השינה תתגבר מחלתו, ועלול לבוא לידי סכנה [188]. ואם לא יגיע לידי סכנה, אלא שהוא מצטער - יש הסבורים, שמותר לכבות על ידי שינוי [189]; ויש הסבורים, שההיתר הוא רק לחולה שיש בו סכנה [190]. אם יש שלושה חולים שאין בהם סכנה יחד בחדר אחד - יש מי שכתב, שמותר לכבות עבורם את האור, כדי שיוכלו לישון [191]. ויש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה שאינו יכול להירדם בליל שבת ורוצה ללמוד, מותר לו לומר לגוי שידליק עבורו את האור, ועדיף שיעשה זאת בדרך של רמיזה [192].

         בכל מקרה שיש צורך באור כדי לטפל בחולה שיש בו סכנה, או כדי להסיר את פחדו של החולה מפני החושך, מותר להדליק אור [193], ובמידת האפשר ישתדל להדליק את האור בשינוי, כגון על ידי מרפקו [194]. כמו כן מותר להדליק רק את כמות הנורות ההכרחיות [195].

         אם צריך להדליק אור בבית כדי לטפל בחולה שיש בו סכנה, והדרך היא להפעיל את מתג שעון השבת, או מתג מרכזי, אלא שעל ידי כך יידלקו הרבה אורות מיותרים בבית - יש מי שכתב, שאין צורך לכבות את האורות המיותרים לפני ההדלקה המרכזית [196]; ויש מי שכתב, שקודם יסגור את המתגים של האורות המיותרים, ואחר כך ידליק את המתג המרכזי [197].

         אם יש לפניו שתי נורות, אחת קטנה ואחת גדולה - יש מי שכתב, שאין הבדל איזה נורה ידליק [198]; ויש מי שכתב, שאם אפשר להסתפק באור של נורה קטנה, אל ידליק את הגדולה [199]. ואם יש לפניו נורת חשמל רגילה ונורה של ניאון (פלורסצנט), יש להעדיף את הדלקת נורת הניאון [200].

         יש מי שכתב, שמותר להדליק בשבת את האור עבור חולה שיש בו סכנה, אף אם אצל שכנו יש מנורה דולקת, אלא שהעמדתה לרשות החולה תגרום לשכן צער וסבל גדול, כגון שהוא ישן, ויש צורך להעירו [201]; ויש מי שחלקו על כך [202].

 

         חולה שיש בו סכנה - אם קר לו, וכיסוי בשמיכות לא מספיק לו, מותר להדליק בשבילו תנור, ואפילו הוא ביום חם [203]. וכן אם חם לו - מותר להדליק עבורו את המזגן, ואם אפשר יעשו זאת בדרך שינוי, כגון שיפעיל את המתג במרפקו [204].

 

         חולה שיש בו סכנה שזקוק לאוכל חם או טרי, או לשתיה חמה, אם אין אוכל או שתיה מוכנים, מותר לבשל עבורו בשבת [205], ואפילו אם יש אוכל מבושל מערב שבת, אלא שהחולה דורש אוכל טרי, מותר לבשל עבורו בשבת [206]. יש מי שכתבו, שדבר זה מותר אף אם יש אצל השכן אוכל או שתיה חמים מוכנים, אלא שהעמדתם לרשות החולה תגרום לשכן צער גדול, כגון שהוא ישן, או שייוותר בעצמו ללא אוכל או שתיה חמים [207]; ויש מי שאוסרים חילול שבת במקרה כזה [208].

         כאשר יש צורך לבשל בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, יש להעדיף לבשל במיקרו-גל, ואם אין מכשיר כזה, עדיף לבשל במכשיר חשמלי, ורק אם כל אלו בלתי אפשריים, יבשל במכשיר גז, ומכל מקום אין להתעכב בשביל כך, כל שיש חשש שמחמת העיכוב יסתכן החולה [209].

         תבשיל או מים שבשלו עבור חולה שיש בו סכנה בשבת, אסור להשתמש בנותר בשבת, אפילו לחולה שאין בו סכנה [210]. לפיכך, מה שמבשלים בבית החולים לחולים שיש בהם סכנה, אסור אפילו לחולה שאין בו סכנה לאכול ממנו [211], אלא אם כן המבשל הוא גוי [212]. וכן כשצריכים לבשל עבור חולה שיש בו סכנה אסור להרבות בבישול עבור חולה שאין בו סכנה [213]. אמנם מותר למבשל לטעום מן התבשיל שהוא מבשל בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, כדי לדעת אם הוא יפה לחולה [214]. במוצאי שבת מותר לבריא לאכול מן הנותר מיד, ואין צריך לחכות בכדי שיעשו [215].

         תבשיל שבישלו בשבת עבור חולה שיש בו סכנה הוא מוקצה, ואסור לטלטלו אלא לצורכו של החולה [216].

         אם יש צורך לבשל בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, צריך להיזהר ולבשל רק את כמות האוכל או השתיה הדרושה לו, ולא יותר, אולם אם הדבר בהול, אין לדקדק בכך [217].

         הכלי שבישלו בו בשבת עבור חולה שיש בו סכנה - מותר [218].

 

         חולה שיש בו סכנה אשר רחיצה תרענן אותו, ותשפיע עליו לטובה, מותר לחמם מים בשבת לצורך רחיצתו, אף אם הימנעות מרחיצה לא תחמיר את מצבו הרפואי, ומכל מקום צריך להשתדל לא לחמם את המים לדרגה של יד סולדת בו [219].

 

         מותר לחלל שבת גם באיסור מן התורה כדי להזעיק רופא בשבת לחולה שיש בו סכנה, אלא אם כן יש אפשרות להזעיק את הרופא בלא חילול שבת, ובלבד שאין בדרך זו שום עיכוב בטיפול בחולה [220]. ומכל מקום אם יש רופא שגר בקרבת מקום לחולה, עדיף להזעיק אותו, כדי שהוא לא יצטרך לחלל שבת; אבל אם יש רופא מומחה יותר שגר בריחוק מקום, או שהחולה רוצה דווקא רופא אחר שגר בריחוק מקום, מזעיקים אותו, אף על פי שיצטרך לחלל שבת [221].

 

         חולה המבקש שקרוביו יבואו לבקרו ולסעדו, מותר לשכור גוי שיודיעם על כך [222], ואף מחוייבים לעשות זאת [223]. ואם החולה מבקש שהקרובים יבואו אליו ביום השבת - יש מי שכתבו, שמותר להם לבוא אליו אפילו אם הדבר כרוך בחילול שבת באיסורי תורה [224]; יש אומרים, שמותר להם לנסוע לחולה בשבת אם הדבר כרוך באיסורי דרבנן, אבל לא באיסורי תורה [225], ואפילו לא ביקש החולה שיקראו להם, אלא שהודיעו לקרובים מביתו של החולה או מבית החולים שמצבו מסוכן [226]; ויש מי שכתבו, שהדבר מותר רק אם החולה זקוק לקרוב זה לצורך הטיפול בו, או שאם לא יבוא אל קרובו החולה יתדרדר למצב של ספק פיקוח נפש, אבל אם מדובר רק כדי לראותו לשמחו - אסור [227].

         יש מי שכתב, שכל חולה שיש בו סכנה שמאושפז בבית חולים, מותר לקרוביו לנסוע אליו, אפילו אם כרוך הדבר באיסורי תורה, כדי לדאוג לטיפול נאות [228], שכן בכל מקרה שהיית בן משפחה ליד מיטת החולה בבית חולים היא בגדר פעולה של פיקוח נפש [229].

         יש מי שכתב, שחולה שהועבר בשבת לבית חולים, אם הוא מחוסר הכרה, מותר לטלפן לבני משפחתו ולהודיעם על אשפוזו, ומותר לקרובים לבוא אליו בשבת, כדי לעמוד על צרכיו ולדאוג לו, גם אם הדבר כרוך באיסורי תורה, כי הם יכולים לדאוג לטיפול טוב יותר בחולה; אבל אם הוא בהכרה, ורק רוצים שבני משפחתו ישבו לידו, אסור לחלל שבת בשביל זה, אלא אם כן יש חשש שתיטרף דעתו של החולה אם ישאר לבדו [230]; ויש מי שכתב להיפך, שבחולה מחוסר הכרה אסור לקרובים לחלל שבת אפילו באיסור דרבנן לבוא אליו [231].

 

         חולה שיש בו סכנה המבקש לחלל שבת כדי לשלוח לצדיק בשבת שיתפלל בעדו - יש מי שהתיר [232]; יש שאסרו אפילו איסורי דרבנן [233]; יש שהתירו אמירה לגוי לצורך זה, כגון שיכתוב מברק לצדיק [234], או איסורי דרבנן אחרים [235]; ויש מי שהסתפק בדבר [236].

 

         מותר לרופא לערוך ניסויים לצורך הטיפול בחולה שיש בו סכנה בשבת, גם אם תועלתם של ניסויים אלו מוטלת בספק ביחס לחולה שלפנינו, וגם אם הדבר כרוך באיסורי תורה [237].

דיני מחלות ופציעות והטיפולים בהן [238]

 

         גנחת - התקף גנחת (=קצרת) נחשב כחולה שיש בו סכנה; חולה גנחת בין ההתקפים נחשב כחולה שאין בו סכנה [239]. חולה גנחת מותר להשתמש בשבת במשאף עם תרופה, בין באופן טיפולי בזמן התקף, ובין באופן מניעתי שלא בזמן התקף [240].

 

         חום - מחלת חום נחשבת כמחלה שיש בה סכנה [241]. לפיכך, חום גבוה עם הרגשה רעה, שטרם נקבע סיבתה [242], או חום אפילו לא גבוה, אם הוא נובע ממחלה פנימית, כמו דלקת ריאות, מחללים את השבת [243]. אם המחלה היא צינון וכד', ומדובר באדם מבוגר - יש מי שכתב [244], שמחללים את השבת החל מחום בדרגה של 102 מעלות פרנהייט, ואם האדם חושש שמצבו מסוכן, מחללים עליו את השבת גם בדרגת חום קרובה ל- 101 מעלות פרנהייט [245]; יש מי שכתבו, שאפילו ב- 38 מעלות צלזיוס מותר לחלל שבת, אך רק באיסורי דרבנן, וברוב המקרים לא עצם החום הוא הדבר המסוכן. אכן, אם החולה מרגיש רע במיוחד, וסיבת החום איננה ידועה, יש להחשיבו כחולה שיש בו סכנה [246]; יש מי שכתב, שחום מעל 39 מעלות צלזיוס כשלא ידועה סיבת החום, נחשב לחולה שיש בו סכנה [247]; יש מי שכתב, ש- 40 מעלות צלזיוס זה בוודאי ספק סכנה [248]; ויש מי שכתב, שאין לקבוע מידת חום קבועה, אלא לשקול על פי המצב הכללי וסימני מחלה אחרים [249]. ובקטן וזקן נוהגים בו כחולה שיש בו סכנה אפילו אם החום לא כל כך גבוה, כל שסיבת החום לא ידועה [250], ויש מי שכתב, שבקטן מחללים שבת אפילו על חום בסביבות 100 מעלות פרנהייט [251]. יש לציין, כי מבחינה רפואית מקובל להגדיר חום תקין בילדים מעל גיל חצי שנה - מתחת לבית השחי 36.2 עד 36.8 מעלות צלסיוס, ובפי הטבעת 37.3 עד 37.9 מעלות צלסיוס. הנחיות כלליות לפניה לרופא במקרים של חום בילדים - כל חום אצל תינוק עד גיל חצי שנה; חום גבוה מ- 39 מעלות צלסיוס מעל גיל חצי שנה; חום מעל 38 מעלות צלסיוס אשר נמשך יותר מ- 24 שעות; חום מעל 38.5 מעלות צלסיוס שאיננו יורד כשעה לאחר מתן תרופה להורדת חום במינון מקובל; כל חום מעל התקין אשר נמשך יותר משלושה ימים; כל חום מעל התקין המלווה בהתנהגות בלתי רגילה, כגון ישנוניות, מצב בלבולי, בכי שלא ניתן להרגעה, עצבנות-יתר וכיוצ"ב; חום המלווה בצמרמורות או בפרכוסים.

         מי שיש לו חום גבוה, או מי שנחבל ויש לו נפיחות במקום החבלה, מותר לו לשים בקבוק או תחבושת עם קרח על מצחו, או על מקום הנפיחות [252].

         מי שיש לו חום - יש אומרים, שמותר להרטיב מטלית נקיה במעט מים, ולשים אותה על מצח החולה [253]; ויש מי שאסר אף במטלית נקיה, ולא התיר אלא על ידי גוי, או שיעשה בדרך לכלוך, היינו שינגב פניו וידיו במטלית [254].

         מי שיש לו חום, אף שאין בו סכנה, מותר לרחוץ גופו במים קרים בשבת [255].

 

         טירוף הדעת - חשש של טירוף דעת בחולה שיש בו סכנה, הרי זה בגדר פיקוח נפש, ומותר לחלל השבת למניעת טירוף הדעת אפילו באיסורי תורה, גם כשאין תועלת מעשית למעשה החילול, וכל מטרתו למנוע פחד מהחולה [256]. וכל זה כשיש חשש שצערו יחמיר את מצבו עד כדי חשש פיקוח נפש, אבל אם מעריכים שהדבר יביא רק לעצבות, אבל לא יכביד חוליו, מותר לחלל שבת רק באיסורי דרבנן [257]. ויש מי שחילק בין מצב של פחד בלתי מוגדר ובלתי מוסבר, שלמפחד עצמו מותר לחלל שבת, ולא לאחרים, לבין מצב של סכנה מוכחת וברורה, שגם לאחרים מותר לחלל שבת להצלת המסתכן [258]. ויש מי שכתב, שמחשש טירוף דעת התירו איסורי תורה רק בבריא שיכול להרוג עצמו מחסרון דעת, אבל בשכיב מרע לא התירו מחמת טירוף דעת אלא איסורי דרבנן, כי לא קיים החשש של פיקוח נפש שיהרוג עצמו [259].

         התקף פסיכוטי הוא מצב של סכנה [260].

 

         כאבים חזקים כשלעצמם - יש אומרים, שהם נחשבים כפיקוח נפש [261]; ויש מי שחילקו בין כאבים חזקים כשידוע שאינם נובעים מחמת מחלה מסוכנת, לבין כאבים חזקים שלא ידוע מה מקורם, או כשיש ספק במקורם [262]. ויש מי שכתבו, שאפילו מי שיש לו כאבים חזקים אינו נקרא חולה אלא חושש [263].

         חולה שיש בו סכנה חייבים לטפל בשיכוך כאביו אפילו באיסורי תורה, כי כל דבר שמרענן ומרגיע אותו הוא ספק הצלה [264].

 

         מחלות מדבקות - מי שסובל ממחלה מדבקת, ואי אפשר להחזיקו בבידוד בביתו, מותר לחלל שבת כדי להרחיקו מהדבקה אפשרית של בני ביתו, ואף שהוא עצמו כבר יצא מכלל סכנה [265]. כמו כן מותר לתת זריקות חיסון לאנשים בריאים שהיו במגע עם חולה במחלה מדבקת [266].

 

         מכה של חלל - כל מכה של חלל, היינו בתוך חלל הגוף באיברים הפנימיים, מהשפתיים ולפנים, מחללים עליה את השבת [267].

         מכה של חלל אינה צריכה אומד [268], ומחללים עליה השבת אפילו אין שם בקיאים, ואף כשהחולה אינו אומר כלום [269]. אכן, אם מכירים בחולי זה שאין בו סכנה, אף על פי שהוא מכה של חלל, אין מחללים השבת [270].

 

         מכה שעל גב היד או על גב הרגל - מכה כזו נחשבת על ידי חז"ל כמחלה שיש בה סכנה [271], והיינו אפילו מכה שעלתה מאליה, או שלא על ידי מכת חרב [272], ואפילו אם המכה מתרפאית לפעמים [273].

         גב היד או גב הרגל הוא הצד החיצוני, ואין הוא כולל את הצדדים או הצד הפנימי [274]. יש אומרים, שגב היד וגב הרגל כולל את גם את האצבעות [275]; ויש אומרים, שאין האצבעות כלולות בהגדרה זו [276].

         כיום אין הרפואה סבורה שיש סכנה בכל מכה על גב היד או על גב הרגל, וכי אין דבר ייחודי למיקום זה לעומת מקומות אחרים בגוף. מכל מקום כיוון שחז"ל קבעו שיש בזה סכנה, אין אנו יכולים לקבוע אחרת. אכן יש מי שכתב, שכיוון שאין אנו יודעים באופן ברור מה כוונת חז"ל במצב זה, וכן מבואר שכשיודעים ומכירים באותו חולי שאפשר להמתין ללא סיכון, אסור לחלל עליו את השבת, אף על פי שהוא כמכה של חלל, לפיכך אם החולה או הרופא אומר שאין סכנה במכה שעל גב היד או על גב הרגל, אין מחללים את השבת [277].

 

         מכת ברזל - כל מכה שנעשית על ידי ברזל נחשבת על ידי חז"ל כמחלה שיש בה סכנה [278], והיינו גם כשאיננה בחלל הגוף, וגם שלא על גב היד או על גב הרגל [279]. יש אומרים, שדין זה נכון גם כשהחתך הוא קטן [280]; ויש אומרים, שדין זה הוא דווקא אם החתך הוא גדול ועמוק [281]. יש שכתבו, שברזל לאו דווקא, אלא אפילו מכת אבן, או דבר אחר הגורם לדימום רב [282]. לפיכך, שטף דם עורקי או וורידי נחשב כמצב מסוכן [283].

 

         נזלת אלרגית - איננה נחשבת למחלה, אלא למיחוש או חולה קצת, ולפיכך אסור לקחת תרופות בשבת לטיפול במצב זה [284]. ויש מי שהתיר להריח חומרים שמקילים על תחושת הסתימה בעת נזלת [285].

         נזלת של צינון - אם נחלש כל גופו והוא בגדר של חולה שאין בו סכנה, מותר לו להשתמש בטיפות אף; ואם הוא רק בגדר מיחוש בעלמא, אסור להשתמש בטיפות אף [286]. ואם הליחה רבה ונוזלת מהחוטם, ויש בזה משום כבוד הבריות, יש להקל [287].

 

         נקע ושבר - עצם שנקעה מהפרק שלה, יש אומרים, שמותר להחזירה למקומה בשבת, אם הרופא אומר שיכול לבוא לידי סכנת איבר [288], ויש מי שכתב, שמותר להחזיר הנקע למקומו אפילו אין סכנת איבר, ובוודאי שדבר זה מותר בקטנים [289]; ויש אוסרים [290]. ולכל הדעות מותר לקשור את הפרק שנקע במצב של מנוחה, או לחבוש אותו בתחבושת אלסטית [291], אך לא יעשה קשר כפול אלא רק עניבה, או חיבור בעזרת סיכת בטחון.

         עצם שנשברה בשבר פשוט, ללא סיבוכים, וללא דימום רב - יש המתירים לטפל במצב זה רק על ידי פעולות שאיסורן דרבנן [292], וכגון לקשור כדי לקבע את השבר, אך לא יעשה קשר כפול אלא רק עניבה, או חיבור בעזרת סיכת בטחון [293]; ויש המתירים לחלל שבת לפי הצורך, אפילו באיסורי תורה [294]; וכמו כן אין לשים גבס על שבר בשבת, אם אין חשש של סכנה באותו שבר [295]. ואם השבר מסובך או מזוהם, לכל הדעות מחללים עליו שבת, אפילו באיסור תורה.

         שבר פתוח, או שבר עם תזוזה של קצות שברי העצם בעצמות הארוכות, וכל שכן שבר בגולגולת, או שבר בחוליות עמוד השדרה, או כל שבר אחר בתוך הגוף, הרי זה מצב של סכנה [296].

 

         ניתוח - יש מי שכתב, שאין לקבוע ניתוחים בתוך שלושה ימים קודם השבת [297]; ויש מי שכתב, שאין כל איסור לקבוע ניתוח נחוץ בתוך שלושה ימים קודם השבת [298], וכגון שאם החולה יסבול יסורים אם ידחו את הניתוח [299].

         ניתוח שאינו דחוף, ואין לחשוש כלל להחמרת מצבו של החולה בעיכוב הניתוח, יש לדחות אותו למוצאי שבת [300]. ואם הניתוח הוא דחוף, חייבים לנתחו בשבת, אפילו אם בסוג כזה של ניתוח נוהגים לעתים להמתין ביום חול יומיים-שלושה עקב ניתוחים אחרים שהם דחופים יותר [301], ואף שהרופאים אומרים שאפשר לדחות את הניתוח, יש להחמיר לעשות הניתוח מיד כשאפשר, ואפילו בשבת [302].

 

         נשיכת בעלי חיים - נשיכת כלב שוטה, הכשת זוחלי עפר הממיתים, או בליעת עלוקה, הרי הם כמכה של חלל, ומחללים עליהם את השבת [303].

         מי שהוכש על ידי בעל חיים מסוכן, כגון נחש או עקרב, והצליח להרוג את בעל החיים, צריך להביאו בשבת לבית החולים, אפילו דרך רשות הרבים גמור, כדי שידעו איך לטפל בו [304].

 

         סוכרת - חולה סוכרת, שמקבל טיפול בהזרקת אינסולין, מותר לו לבדוק את רמת הסוכר בדמו על ידי דקירת אצבעו והוצאת טיפות דם, ומדידת הסוכר במכשיר מיוחד לכך (גלוקומטר), ואפילו כמה פעמים ביום, אך ישתדל להדליק את המכשיר על ידי שעון שבת, או על ידי גוי, או בשינוי [305].

 

         פצע - מותר לגזוז את השערות מסביב לפצע, אם יש חשש ששערות אלו יגרמו זיהום, וההיתר הוא דווקא לשערות שהכרחי לסלקם [306].

         בכל מקרה שהפצע מזוהם מותר לחלל שבת לקבלת הטיפול המתאים [307]. ולעניין חיסון נגד פלצת (טטנוס) במי שקיבל בילדותו את החיסון הבסיסי, אלא שיש חשש שפג תוקפו, וכעת נפצע בפצע המצריך חיסון מחודש - יש מי שכתבו, שיש לחלל שבת לצורך החיסון כמו שעושים ביום חול [308], ומכל מקום אם הפציעה היא סמוכה למוצאי שבת, ימתין עם החיסון עד אחרי השבת [309]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה אין לחלל שבת בחיסונו, שכן אין דחיפות במתן החיסון עד אחרי השבת [310].

 

         צפדינא - היא מחלה שיש בה סכנה [311]. יש שכתבו, שאף אם הרופאים אומרים שאין במחלה זו סכנה, מחללים עליה השבת, כי חז"ל הכריעו שיש בה סכנה [312].

 

         קוץ - מותר להוציא קוץ עם מחט, אפילו אם בהכרח יצא קצת דם יחד עם הקוץ, אך מכל מקום יזהר שלא יוציא דם [313].

דיני הרופא

 

         רופא העובד בבית חולים, וצריך לעשות תורנות בשבת, לכל הדעות עדיף שיחליף את תורנויות השבת שלו עם רופא גוי, והוא יעשה תורנויות במקומו בימי החול, ואפילו יצטרך לשלם לגוי תמורת ההחלפה, או שיצטרך לעשות תורנויות רבות יותר בימי החול [314]. אכן, אם אין לו אפשרות להחליף עם גוי, ויכול להחליף התורנות עם רופא יהודי שאינו שומר שבת - יש מי שכתב, שעדיף לבצע את ההחלפה [315]; יש מי שכתב, שאין לאסור על הרופא להשתדל לעשות ההחלפה [316]; ויש מי שכתב, שאדרבה עדיף שהרופא שומר השבת יעשה התורנות, ולא יחליף עם הרופא היהודי שאינו שומר שבת ומצוות [317].

 

         רופא שעובד במרפאה מחוץ לכתלי בית החולים, ויש עוד רופאים באותו מקום שאמורים לטפל בחולים דחופים, ובפרט אם יש רופאים גויים באותו מקום, ידאג שלא יוכלו למוצאו בנקל בשבת, ואפילו אם הדבר נוגע לחולי ישראל [318].

 

         רופא שיודע מערב שבת שיצטרך לבוא לבית החולים בשבת - יש מי שכתב, שאסור לו לחלל שבת באיסור תורה, וחייב לדאוג להישאר ללון סמוך לבית החולים, או בתוך בית החולים, ואפילו אם לא יהיה לו שם יין לקידוש וסעודה חשובה לכבוד שבת [319]; יש מי שכתב, שאין חובה לוותר בקביעות על נוחיותו ונוחיות המשפחה, ולטרוח טרחה יתירה כדי להימנע מחילול שבת במקום פיקוח נפש [320]; ויש מי שחילק בין רופא תורן בבית חולים, שיודע בוודאות שיצטרך לנסוע בשבת, שהוא חייב להימצא מבעוד יום ליד בית החולים כדי שלא יחלל שבת בנסיעתו, לבין רופא כונן, שיתכן שיקראו לו בשבת, אך הדבר לא וודאי, שאין הוא מחוייב להימצא ליד בית החולים מבעוד יום [321]. וכמו כן אין הרופא הכונן חייב להימצא בביתו כל שעות היממה בשבת, ומותר להתקשר אליו בשעת הצורך למקום שנמצא שם, גם אם יצטרך לנסוע במכונית [322]. אבל אם יש חולה מסוכן בבית חולים והוא בטיפולו של הרופא הכונן, אל לו לעזוב את הבית החולים לביתו אם הוא במרחק שיצטרך לנסוע במכונית, אלא אם כן יכול לארגן לעצמו הסעה על ידי גוי [323]. אכן אם הדבר יגרום לביטול עונג שבת של הרופא ו/או של בני ביתו - יש מי שכתב, שמותר לו לחזור לביתו, אף אם יצטרך לנסוע חזרה לחולה המסוכן בשבת [324].

         ולכל הדעות מותר לרופא לנסוע לבית חולים או לביתם של חולים עם נהג גוי, אפילו לצורך חולים שאין בהם סכנה, וכן מותר לו לחזור עם נהג גוי, ואין הוא חייב להתגורר בקרבת בית החולים בערב שבת, או לטרוח וללכת ברגל מרחקים ארוכים, או בתנאי מזג אוויר גרועים [325].

 

         רופא תורן בבית חולים בשבת, המסיים עבודתו במהלך היום, ובמקומו יבוא רופא אחר שיצטרך לנסוע בשבת, אין חיוב על הרופא הראשון להישאר עד סוף השבת (תורנות כפולה ששי-שבת), ויתכן אף שדבר זה אינו רצוי בגלל עייפותו וחשש הסכנה שבדבר; אבל אם הראשון מתרצה להישאר, ומובטח שאין הדבר פוגע בטיפול בחולים, תבא עליו ברכה [326].

 

         רופא שצריך לבצע תורנות בבית חולים בשבת, והוא גר בשכונה מחוץ לתחום י"ב מילין מבית החולים, שהוא כ- 11.5 ק"מ, מותר לבוא בשבת גם מחוץ לתחום שבת במכונית הנהוגה על ידי גוי [327].

 

         רופא שנקרא לטפל בחולה, ונסע לביתו של החולה בשבת, או שנסע לבית החולים - יש אומרים, שאסור לו לחזור לביתו בדרך של איסור תורה, ולכן לא יחזור במכוניתו-שלו כשהוא בעצמו הנהג, אלא יחזור עם נהג גוי [328], וכן אסור לו לחזור לביתו אם הוא מחוץ לתחום י"ב מיל, אפילו על ידי נהג גוי [329]; יש אומרים, שאף מותר לו לחזור לביתו אפילו בדרך של איסור תורה, כגון לנהוג בעצמו הביתה [330]; ויש מי שכתב, שמעיקר הדין מותר לחזור גם על ידי חילול שבת באיסור תורה, אבל דין זה הוא דווקא במי שצריך להיתר זה באופן חד-פעמי ומקרי, לעומת זאת חברי 'הצלה' שזה דבר הנשנה אצלם בקביעות בכל שבת, יחזרו על ידי גוי, כדי שלא יתרגלו בקביעות לחלל שבת [331].

         המחלוקת בין המתירים לחזור בעצמו לבין המתירים לחזור רק עם נהג גוי היא בהגדרת הכלל שהתירו סופם משום תחילתם [332], וכדי שלא להכשיל לעתיד לבוא [333], האם הוא דווקא באיסור דרבנן [334], או אף באיסורי תורה [335].

 

         רופא שנקרא לבית חולה שאין בו סכנה, אסור לו לקחת עמו מכשירים רפואיים אם אין עירוב במקום; ואם מדובר בחולה שיש בו ספק סכנה, מותר לקחת המכשירים, וישתדל להוציאם בדרך של שינוי; ואם יש סבירות שהוא יזדקק למכשירים אלו לחולים אחרים באותה שבת, מותר לו גם להחזירם אחרי בדיקת החולה [336].

 

         רופא/ה תורן השוהה בבית חולים בליל שבת, אם אין מי שמדליק נרות שבת עבורו בביתו, חייב להדליק נרות שבת בברכה בחדרו בבית החולים; ואם יש מי שמדליק עבורו נרות שבת בביתו, יוצא ידי חובה משום כבוד שבת, אלא שצריך לדאוג שיהיה לו אור במקום שהייתו משום עונג שבת [337].

 

         רופא שממשיך סעודתו במוצאי שבת והטלפון מצלצל, יאמר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' בלי שם ומלכות, ואז יענה לטלפון [338].

 

         רופא הבא לרחוץ ידיו לפני הטיפול בחולה או אחרי הטיפול, עדיף שישתמש בסבון נוזלי, אך אם אין לו סבון נוזלי מותר גם בסבון רגיל [339].

דיני בדיקות רפואיות [340]

 

         ביופסיה - מותר לבצע ביופסיה ממת בשבת, אם חולה אחר נמצא בפנינו, ומתוצאות הבדיקה אפשר יהא ללמוד כיצד לעזור לו [341]. אבל אסור ליהודי להכניס את חומר הביופסיה לחומר משמר כמו פורמלין משום איסור מעבד, אלא אם כן מדובר בחולה שיש בו סכנה הנמצא לפנינו [342].

 

         דם ונוזלים אחרים - הוצאת דם בשבת לצורך בדיקות מותרת רק עבור חולה שיש בו סכנה, ודין זה נכון בין אם מוציאים דם מהאצבע, מהווריד או מהעורק [343]. כאשר יש צורך להוציא דם מחולה שיש בו סכנה, מותר לעשות כך אפילו אם התשובות יתקבלו רק למחרת, וכן מותר להשתמש במכשיר אשר בודק הרבה נתונים בבת אחת, אף שיש צורך רק בחלק מנתונים, ומכל מקום עדיף לקחת את כל כמות הדם הדרושה בבת אחת [344].

         אם יש קושי או סיכון בלקיחת דם, כגון שצריך להוציא הדם מווריד עמוק, מותר להוציא יותר דם מהדרוש לבדיקות הדחופות בשבת, כדי שיוכלו לעשות גם בדיקות לא-דחופות אך נחוצות אחרי השבת; ואם הוצאת הדם היא קלה ובלתי מסוכנת, אסור להוציא יותר דם מהדרוש לבדיקה הדחופה ביום השבת [345].

         שאיבת נוזלים מחללי הגוף, כגון נוזלים בריאות או בבטן, או שאיבת מוגלה מתוך פצע, מותרת אפילו לצורך חולה שאין בו סכנה [346].

 

         מדידות שונות - כל המדידות לצורך רפואה וחולה בשבת מותרות כדין מדידה של מצווה [347], ואין בזה משום איסור רפואה מחשש גזירת שחיקת סממנים, כי אין המדידה עצמה רפואה [348]. לפיכך מותר למדוד חום, לחץ דם ודופק, כמויות אוכל או שתיה, שקילת החולה וכיו"ב [349].

 

         מיון תוצאות הבדיקות - יש מי שכתב, שמדין בורר אסור למיין בשבת תוצאות שונות של בדיקות רפואיות השייכות לחולים שונים לשם הכנסתן לתיקו של כל חולה וחולה; אבל מותר לרופא להסתכל על כל תשובה, ולהכניסה מיד לגיליונו של החולה [350]; ויש מי שכתב, שאם הרופא נתקל בקשיים להכניס כל תשובה של החולים השונים לגליונותיהם, מותר לו למיינם [351].

         אסור למיין מכשירים קטנים המעורבים זה בזה, ולהניח כל אחד מהם במקומו המיועד לו [352].

 

         שתן - בין חולה ובין בריא שזקוקים לאיסוף שתן לצורך בדיקות, מותר לאסוף את השתן בשבת, אף אם עושה כך רק משום נוחיות, ואין על השתן ועל הצנצנת דין מוקצה או נולד [353]. וכן מותר לשים מעט חומר משמר בצנצנת, שלא ישתנו המרכיבים הכימיים בשתן לחומר אחר [354].

         יש אומרים, שמותר לבצע בשבת בדיקות שתן על ידי ניירות או טבליות הטבולים בחומרים כימיים מיוחדים המשנים את צבעם בהתאם לממצאים חריגים בשתן [355], ואפילו עבור חולה שאין בו סכנה [356], ויש מי שהסתפק בכך [357].

 דיני תרופות

 

         יסוד האיסור של שימוש בתרופות מוכנות בשבת הוא גזירה משום שחיקת סממנים, היינו שמא יכין בעצמו את התרופה על ידי טחינה [358]. האיסור הזה תקף גם בזמננו, למרות שבדרך כלל התרופות נעשות על ידי רוקחים, ואין אנשים פרטיים בקיאים בעשייתן, ולמרות שהתרופות נעשות בדרך כלל מחומר טחון, ואין איסור טחינה אחר טחינה [359]. אמנם יש מי שכתב, שיש להימנע מהפרזה בחומרות ביחס ללקיחת תרופות בשבת, שכן איסור זה הוא קל, ובפרט שבזמן הזה לא מצוי שישחקו סממנים [360].

         גזירה זו של שחיקת סממנים לא חלה על פעולות רפואיות שבהם לא נזקקים לתרופות [361]. לפיכך, דבר שמועיל לרפואה, שמעולם לא נעשה על ידי סממנים, מותר לעשותו בשבת לחולה שאין בו סכנה [362]. כמו כן גזירת שחיקת סממנים אסורה רק בדבר שיש בו ממש, כגון אוכל או שתיה, אבל אין איסור גזירת שחיקת סממנים במדידות של מצווה [363]. יש מי שכתב, שאין איסור לקיחת תרופות אם לוקח אותם באיזה שינוי מהדרך הרגילה [364].

 

         אסור לבריא להשתמש ברפואות בשבת [365]. יש אומרים, שאף אסור לערבב תרופה במשקים או במאכלים בשבת לצורך בריא [366], אבל אם עירבב מערב שבת - מותר [367]; ויש אומרים, שדבר זה מותר אף בשבת עצמה [368].

         יש אומרים, שמותר לבריא לקחת ויטמינים בשבת, אם הוא זקוק להם לצורך מניעת מחלה [369]; ויש מי שכתבו, שבריא אסור לקחת ויטמינים, אפילו הוא רגיל לקחתם יום-יום [370].

         אסור לבריא לשתות תרופה הגורמת לשלשול [371], אך מותר לו להשתמש בשמן פרפין, שאינו בא לגרום שלשול, אלא להחליק המעיים [372].

         אסור לבריא לבלוע בשבת תרופות להגברת התיאבון [373].

         יש אומרים, שמותר להשתמש בכדורי שינה בשבת למי שאינו יכול לישון [374]; ויש אומרים, שאם כדורי השינה משמשים כרפואה למחלות אחרות, אסור להשתמש בהם, אף אם מכווין רק לשינה [375].

         יש אומרים, שמותר להשתמש בשבת בכדורים להפגת השינה, כשכוונתו להיות ער [376]; ויש מי אסרו [377].

         יש מי שכתב, שמותר לבריא לקחת תרופות הרגעה, שאינם מרפאים כלל אלא באים להשקיט מתח ועצבנות-יתר [378].

         אשה שצריכה לקחת תרופה במשך כמה ימים רצופים כדי לאפשר לה להיכנס להריון [379], או כדי למנוע הריון [380], מותרת לקחת התרופה בשבת [381].

 

         הסובל ממיחוש בעלמא, והמצטער - אסור להם לקחת תרופות בשבת משום גזירת שחיקת סממנים [382]. אבל אם קיים חשש שהימנעות מלקיחת התרופה תגביר את המיחוש, ותגרום למצב של חולה שאין בו סכנה, מותר לו לקחת התרופה [383].

 

         חולה שאין בו סכנה - יש אומרים, שאסור לו להשתמש בתרופות בשבת, כמו מי שיש לו מיחוש בעלמא, ולא התירו תרופות אלא לחולה שיש בו סכנה, או בסכנת איבר [384]; ויש אומרים, שמותר לו להשתמש בתרופות, אף על פי שאין הם מאכל או משקה של בריאים, שלא אסרו רפואות מחשש שחיקת סממנים אלא למי שסובל ממיחוש בעלמא [385]. ולשיטה זו, מותר לחולה שאין בו סכנה לקחת תרופות כדרכו ללא שינוי [386], אלא שמכל מקום יש מי שכתב, שאסור להכין את התרופות בשבת, אפילו אם אין בהם שום איסורים, אלא יכינם מערב שבת, כגון להכין מי חמצן, או להמיס גבישי בור וכיו"ב [387], ויש מי שכתב, שדבר זה מותר לעשותו אף בשבת [388].

 

         חולה שיש בו סכנה בוודאי מותר לקחת כל תרופה הנחוצה לו, ואפילו תרופות שאינן הכרחיות להצלת חייו, כגון גלולה להרגעת כאבים [389].

 

         ההיתר לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה הוא דווקא בתרופה ידועה, או על פי רופא מומחה [390]. יש אומרים, שאסור לחלל שבת באיסור תורה בשימוש בתרופה סגולית, או בטיפול בלתי טבעי אחר (כגון כתיבת קמיע) [391], אך מתירים שימוש בתרופה או טיפול סגולי באיסור דרבנן [392]; ויש אומרים, שמותר לחלל שבת אפילו באיסור תורה בשימוש בתרופה סגולית אם היא בדוקה ומנוסה, כגון לכתוב בשבת קמיע בדוקה [393].

         ומכל מקום אין איסור להשתמש בדרכים סגוליות לצורך ריפוי אם אין בהם כל מעשה [394].

 

         כל תרופה שאסור לקחתה בשבת, הרי היא מוקצה, ואסור לטלטלה, גם אם טעמה אינו מר [395]. יש מי שכתב, שתרופות שהובאו לבית חולה בערב שבת, אינם מוקצה כלל, ורק תרופות שהובאו לבית החולה בשבת הם מוקצה, אבל לחולה עצמו, אף שאין בו סכנה, מותר לקחתם [396].

 

         יש מי שכתבו, שאם התחיל לקחת תרופה לפני השבת, מותר לו להמשיך ולקחתה גם בשבת [397]; יש מי שכתבו, שכל מי שצריך לקחת תרופה מספר ימים הוא בגדר חולה שאין בו סכנה, ולפיכך מותר בכל מקרה להמשיך ולקחת גם בשבת [398], וכן מותר להמשיך ולקחת תרופה גם לאחר ההחלמה, כשיש צורך למניעת חזרת המחלה [399]; יש מי שכתבו, שבדרך כלל אסור לו לקחת התרופה בשבת, גם אם התחיל לקחתה קודם השבת, אבל אם יש חשש שהפסקת הטיפול תגרום לו להתמוטטות עצבים (דבר שאינו שכיח כלל) [400], או לצער היוצא מגדר מיחוש בעלמא [401], או שהרפואה מועילה דווקא אם לוקחים מספר ימים רצופים ושבת ביניהם [402] - מותר; ויש מי שחלקו על הכלל הזה, ולא הבדילו בין מי שהחל לקחת תרופה קודם השבת, לבין מי שצריך להתחיל בתרופה בשבת עצמה [403].

 

         יש מי שכתב, שאם התרופה מיועדת רק לשיכוך כאבים, אך איננה באה לרפא כלל, מותר לקחתה בשבת אפילו במיחוש בעלמא [404]. אך אם התרופה משמשת גם לריפוי וגם לשיכוך כאבים, כגון אספירין - יש אומרים, שאסור לקחתה בשבת, אפילו לצורך שיכוך כאבים בלבד [405]; ויש מי שהתיר אפילו בתרופות כאלו, כשהמטרה רק שיכוך כאבים [406]. אבל אם הוא סובל מכאבים חזקים, שעקב כך הוא נאלץ לשכב במיטה, או שכל גופו נחלש, מותר לקחת תרופות להרגעת הכאב [407].

 

         מי שקשה לו תשמיש המיטה, כגון שהוא חולה הסובל מתעוקת חזה, מותר לו לקחת תרופת ניטרוגליצרין, כדי שלא יזיק לו התשמיש [408].

 

         חולה הסובל ממחלה שמותר לו לקחת תרופה לצורך ריפויה, וגם יש לו מיחוש שכשלעצמו אסור לקחת תרופה, אין להתיר לקחת תרופה למיחוש, אף שממילא לוקח תרופה אחרת למחלה שמותר לו לקחת תרופה עבורה [409]; ואם זקוק לכמות גדולה יותר מאותה תרופה שמותר לו לקחת כדי לטפל גם במיחוש, שכשלעצמו אסור היה לו לקחת תרופה - מותר [410].

 

         יש מי שכתבו, שתרופה שאין דרכה לערבבה במאכל או במשקה, אסור לקחת אותה בשבת, גם אם עירב החולה את התרופה במאכל או במשקה; אבל אם דרכה להיות מעורבת כך, מותר לחולה לערבבה בערב שבת במאכל או במשקה ולקחתה בשבת [411]; ויש מי שכתבו, שאם עירבב התרופה במאכל או במשקה בערב שבת, אף שאין זו דרכה, מותר לקחתה בשבת [412].

         יש מי שכתב, שמותר להמיס מבעוד יום גלולות בתוך משקה ולשתותו בשבת, אבל אסור לערבב תרופות במשקה, או להמיס גלולות במשקה בשבת עצמה [413]; ויש מי שכתב, שאף מותר להמיס גלולה בכמות גדולה של מים בשבת עצמה [414].

         מותר לפורר גלולה במים על מנת להמיסה שם, אבל אל יערבבה במים מועטים אלא יעשה בלילה רכה יותר [415].

         תרופות הבאות בצורת אבקה, וצריך להוסיף להם מים בכמות מוגדרת לפני השימוש בהם, מותר לעשות זאת בשבת עבור ילד, או עבור חולה שאין בו סכנה [416].

 

         אסור לחולה שאין בו סכנה לשתות תמיסת סודה, היינו תמיסה שהוכנה על ידי נתינת אבקת סודה בתוך מים, כי זה נחשב בימינו כתרופה (למניעת צרבת) [417].

 

          אסור לחולה שאין בו סכנה להשתמש בתרופה שגורמת להקאה, גם אם מצטער מרוב מאכל, אבל מותר לו לגרום הקאה ביד [418].

 

         יש מי שכתבו, שמותר לקרוע את נייר העטיפה של גלולות, ואפילו במקום האותיות [419], ומכל מקום המחמיר על עצמו לקרוע שלא במקום אותיות תבוא עליו ברכה [420].

 

         מותר לחתוך גלולה או פתילה לשני חלקים שווים, כדי להשתמש רק בחציה, ואין בזה משום מחתך [421].

 

         תרופה בדרך של פתילה בפי הטבעת - יש מתירים בשבת [422], ויש מי שאוסרים [423].

 

         חולה שזקוק לשאת עמו תרופות בכל מקום שהולך לשם, כגון חולה לב שזקוק לתרופת ניטרוגליצרין, או חולה סוכרת שזקוק לדברי מתיקה - יש אומרים, שמותר לו לצאת עם תרופות אלו בשבת, אף במקום שאין בו עירוב. אכן דין זה נכון רק בתנאים הבאים: לא מדובר ברשות הרבים גמורה; הוא יוצא לצורך מצווה, כגון תפילה בציבור, או שיעור תורה; הוא מוציא את התרופות בדרך שינוי כלאחר יד (כגון בין מלבושיו, או מתחת לכובעו וכד'); הוא מוציא רק את הכמות הדרושה לו; לא יעמוד באמצע הרחוב, אלא ילך מביתו למקום שצריך ללא עצירה [424]. ואם הוא צריך לבלוע את הכדור כשהוא ברשות הרבים, ישתדל להיכנס קודם לרשות היחיד, ושם להכניס את הכדור לפיו [425]; ויש מי שאסר לחולה לצאת עם התרופות במקום שאין עירוב [426]. ולכל הדעות אסור לו לצאת לרשות הרבים אם התרופה נמצאת כבר בפיו [427].

דיני טיפולים שונים [428]

 

         זריקות - מותר להזריק זריקות תת-עוריות או תוך-שריריות אפילו לחולה שאין בו סכנה, מכיוון שבעצם פעולת הזריקה אין איסור תורה [429]. וביחס לזריקות תוך-וורידיות - יש אומרים, שמותר רק לחולה שיש בו סכנה [430]. ולשיטה זו מותר להזריק לו גם זריקות שאינן הכרחיות להצלת חייו, כגון זריקות מורפיום להרגעת כאבים [431]; ויש מי שהתירו גם לחולה שאין בו סכנה [432].

 

         חוקן - יש אומרים, שמותר לעשות חוקן בשבת כדרכו לחולה שאין בו סכנה [433], ומותר להכין את מי-המלח ואת מי-הסבון בשבת [434]; ויש אומרים, שמותר לעשות חוקן בשבת רק בדרך שינוי [435], והיינו דווקא אם מכניס לתוכו חומר רפואי, אבל מים סתם, מותר כדרכו [436]; ויש מי שכתב, שגם חוקן עם מים בלבד - אסור [437].

         יש אומרים, שאסור להרכיב את המכשיר לביצוע החוקן בשבת [438]; ויש אומרים, שמותר להרכיב את המכשיר בשבת [439].

 

         חיטוי - לכל הדעות מותר להשתמש בחומר סינטטי שאינו ספיג, כגון ניילון, לצורך חיטוי באלכוהול או יוד וכיו"ב [440].

         יש אומרים, שאסור להשתמש בצמר-גפן או ליגנין הטבולים באלכוהול או יוד וכיו"ב, כדי לנקות פצע בשבת, או כדי לחטא את העור לפני זריקה [441]. איסור זה חל גם אם אוחז את החומר הספוג בנוזל במלקט [442]. ולשיטה זו נאמרו מספר דרכים להקל: ישפוך את הנוזל קודם, ואחר כך ינגב עם צמר-הגפן, ישתמש עם בית אחיזה, יקח צמר-גפן גדול, כך שהקצה שאוחז בידו יישאר יבש [443]; ויש מי שכתב, שאין איסור להשתמש בצמר-גפן הספוג בחומר נוזלי לצורך חיטוי [444].

         יש אומרים, שאין איסור קורע בהפרדת צמר-גפן בשבת, אלא שיש להקפיד שלא יחתוך לפי מידה רצויה [445]; ויש אוסרים קריעת צמר-גפן בכל מקרה [446].

 

         מחיצה - מותר לפתוח בשבת מחיצה מתקפלת, ולהעמידה סביב מיטת החולה כדי לשמור על מנוחתו, או כדי לשמור על פרטיותו בזמן הבדיקה [447].

 

         משחה - יש אומרים, שאין איסור למרוח משחה על הגוף, שאין זה אלא סיכה בלבד [448]; ויש אומרים, שאסור למרוח משחה על הגוף מדין ממרח [449]. לשיטה זו, אם יש צורך לטפל בפצע עם משחה, עדיף שיניח את המשחה על מכה בערב שבת, אף על פי שאסור להניחו שם בשבת, ואף על פי שנשאר מונח בשבת, ועל ידי זה הולך ומתרפא בשבת [450], וכמו כן מותר לשים את התחבושת המרוחה במשחה מערב שבת על הפצע בשבת [451]. ואם אי אפשר בדרך זו, יניח את המשחה על הפצע בלי מריחה [452], ואף מותר להוציאה מהשפופרת במקל, ולהניחה על מקום הפצע [453]. יש אומרים, שמותר להשתמש במשחה נוזלית או רכה בשבת עבור חולה שאין בו סכנה [454], ויש מי שאסר אף משחה רכה [455].

         יש אומרים, שאם מורח את המשחה עד שתתמחה ותיבלע בגוף לגמרי, מותר עבור חולה שאין בו סכנה [456]; ויש מי שהתיר למרוח משחה על פצע בדרך שינוי וכלאחר יד [457].

         חולה המרותק למיטתו זמן ממושך, וצריך למרוח את גופו בחומרים מסויימים על מנת למנוע פצעי לחץ, ישתדל למרוח נוזל ולא משחה, וישתדל למרוח ביד או בחומר סינטטי לא ספוגי; ואם חייב למרוח דווקא משחה, ישתדל שימרחו לו לפני השבת ואחריה; ואם אי אפשר בדרך זו, מותר למרוח גם בשבת, כדין חולה שיש בו סכנה [458], ועדיף שימרח בדרך שכל המשחה תיבלע בגוף [459].

        

         תחבושת - אסור לחתוך תחבושת שהיא גדולה מידי, ואסור לחתוך את הקצוות כדי לאפשר קשירתה מדין מחתך, אלא יכרוך אותה כולה על הפצע [460]. וכן אסור לחתוך איספלנית לחתיכות או לקורעה לרצועות [461].

         יש לקשור את התחבושת בקשר עניבה, או להדקה בסיכת בטחון וכד', אבל אין לקשור אותה בקשר כפול [462], אלא אם כן הדרך היא להחליפה יום-יום [463].

         מותר להשתמש בשבת באיספלנית שיש בקצותיה חומר דביק המכוסה בפלסטיק [464]. יש אומרים, שאף מותר להסיר את הפלסטיק המכסה את צידי האיספלנית לצורך השימוש [465], ויש מי שאסרו [466]. אכן אסור להדביק איספלנית על קצות התחבושת כדי להדקה, ואפילו אם ידביק אותה בחלקה לגוף החולה [467], ויש מי שהתיר להשתמש באיספלנית, בין אם מדביק כולו על התחבושת, ובין אם מדביק בחלקו על גוף האדם [468], ולדעתו אדרבה עדיף להשתמש באיספלנית לצורך חיבור קצות התחבושת מאשר לקשור את קצות התחבושת בשני קשרים [469]. מותר להסיר את האיספלנית בשבת מעל גוף הפצוע כשיש צורך בכך, ואף על פי שעקב כך בוודאי ייתלשו שערות [470].

 

         תפירה - יש מי שכתב, שמותר ליהודי לתפור פצע בשבת כדי שלא יזדהם, ואף מותר לקשור את חוטי התפירה [471]; ויש אומרים, שאם ניתן להשהות תפירת פצע עד למוצאי שבת אסור ליהודי לתפור את הפצע בשבת, אבל מותר לחבר קצות פצע בפלסטר או ב'פרפר', או בדבק, ומותר לומר לגוי לתפור את הפצע [472], שכן אסור לקשור את חוטי התפירה [473]. דין זה נכון אפילו מדובר בפצע בפנים, שאם ימתינו בתפירתו תישאר צלקת מכוערת [474]. ואם זקוק הפצוע לתפירת פצע מחמת סכנה, מותר לתפור ככל הצריך לא רק לצורך הצלתו מסכנה, אלא אף כדי למנוע צלקת מכוערת [475]. וכן חייבים לתפור חתך של הרחם בעת הלידה בשבת, אפילו אם לא מדמם ביותר, ואפילו נותר עוד זמן קצר עד צאת השבת [476].

דיני כתיבה

 

         באופן עקרוני מותר לכתוב בשבת כל מה שנחוץ לצורך הטיפול בחולה שיש בו סכנה, אלא שחייבים להמעיט בכמות הכתיבה, ויש להשתדל להמעיט בחומרת האיסור של הכתיבה. לפיכך, אסור לכתוב או לרשום כל דבר שאיננו נחוץ במישרין לטיפול בחולה; וביחס לכתיבה נחוצה המותרת, יש להשתדל למעט בחומרת האיסור.

         יש כתיבה הנחוצה לטיפול בחולה, כאשר המידע  יכול להיות חשוב באופן מיידי, כגון פרטים רפואיים הנוגעים לאבחנה, לבדיקות שונות ולתוצאותיהן, לטיפול, לסיבוכים, ולמהלך המחלה; ויש כתיבה 'שגרתית' שיש לה חשיבות עתידית, חשיבות משפטית, או שהיא חשובה לצרכי תיוק וזיהוי החולה, כגון פרטי תעודת זהות, כתובת וכד', תעודות שחרור מחדר מיון כאשר הבעיה היתה קלה, תעודת פטירה, פרטים שגרתיים הנוגעים לתולדות המחלה, כגון תולדות המשפחה, תולדות העבר (בדברים שאינם שייכים למחלתו הנוכחית של החולה), רשימת חיסונים, תוצאות מעבדה תקינות ושגרתיות, וכיו"ב. הבעיה חמורה במיוחד בתנאי בית חולים, שבו יש עובדי בריאות שונים המטפלים באותו חולה, ויש הכרח להעביר ולשמר מידע נחוץ הנוגע לחולה, שאם לא כן עלולים פרטים חשובים להישכח, והדבר עלול להגיע לפיקוח נפש.

 

         כאשר מדובר בחולה שיש בו סכנה, ויש צורך לכתוב פרטים הדרושים לטיפול בו, הכתיבה מותרת כדין כל מלאכה בשבת המותרת לצורך חולה שיש בו סכנה. אלא שלאור העובדה, שכתיבה ידנית רגילה על נייר יש בה איסור מן התורה נידונו על ידי הפוסקים והחוקרים תחליפים שונים, שיש בהם רק איסורי דרבנן כדלקמן:

 

         עדיף לבקש מגוי שיכתוב את כל הפרטים הנוגעים לטיפול, ודבר זה מותר אפילו לצורך חולה שאין בו סכנה, ואפילו ביחס לפרטים שהחולה יזדקק להם רק למחרת [477]. אכן, בתנאי בית חולים כאשר יש לחץ גדול על הצוותות הרפואיים, לא תמיד אפשרי הדבר, וגם לעתים יש טעויות ואי-דיוקים בכתיבה של אנשים בלתי מקצועיים [478].

 

         לכל הדעות כתיבה ביד שמאל למי שאיננו איטר מהווה שינוי, ואיסורו מדרבנן, ולפיכך יש להשתדל לכתוב ביד שמאל, אלא אם כן המצב בהול, והשינוי בכתיבה יגרום לעיכוב בטיפול, או שהכתיבה בשינוי עלולה לגרום לטעות בהבנת הנקרא, שאז יכתוב מה שנחוץ כדרכו.

 

         יש מי שסוברים, שכתיבה בכתב לועזי אסורה בשבת רק מדרבנן [479], ולפיכך בשעת הצורך יש עדיפות לכתוב בכתב לועזי; אכן רוב הפוסקים הכריעו, שאיסור כתיבה בכל לשון הוא מן התורה [480]. יש מי שכתב, שכתיבה לועזית נחשבת כתיבה לעניין שבת רק אם הכותב מבין ומכיר את השפה הזו, אבל אם איננו מכיר אותה, אין בזה איסור כתיבה מן התורה [481]; ויש מי שכתב, שכתיבה בלשון עברית באותיות לטיניות הוא גדר של שינוי [482].

 

         אין איסור בתחיבת אותיות או מספרים בלוח המיועד לכך, אם אין הם מחוברים למקומם. לפיכך, אם רוצים לסדר לוח שבו יחליפו מספרים של משקל, לחץ-דם, דופק, או חום וכיו"ב, מותר לעשות זאת בשבת, ואין בזה לא משום כותב ומוחק, ולא משום בונה ומכה בפטיש [483]. גם סימון נקודה על עקומה מוכנה מראש של לחץ-דם, חום, משקל, או דופק וכיו"ב, אין בה משום איסור כתיבה בשבת [484].

         סימון נתונים בדרך של ניקוב ניירות בתוך מספרים או אותיות, אסור מדין רושם ומדין קורע [485].

         הדבקת נתונים על גבי לוח אסורה, אלא אם כן משתמש בדבק שאינו מתקיים אלא למספר ימים בלבד, ואחר כך נופל הפתק המודבק מאליו [486].

 

         יש אפשרות של שימוש בכתב סתר, היינו כתיבה בלתי ניכרת לעין בדיו המתנדף לאחר יממה, כך שאין הכתיבה מתקיימת יותר מיממה [487]. ניתן לפיענוח באמצעים שונים, כגון באמצעים כימיים, היינו שפיכה של חומר כימי מתאים על דף הנייר שבו נכתב בכתב סתר מיוחד, או באמצעים אופטיים, היינו כתיבה בחומר פלורסצנטי, כשהכתב מתגלה על ידי קריאה תחת אור מנורה אוטרא-סגולה הדלוקה מבעוד יום. יש מי שכתבו, שגם כתב שמתחילתו הוא סמוי ואינו ניכר לעין נקרא כתב [488], וכיוון שהוא רוצה בקיום הכתיבה הזו לאותו יום, הרי זה מלאכת מחשבת, והכתיבה אסורה מן התורה כדין כתיבה המתקיימת, ולפיכך אין כל עדיפות ואין להתיר כתיבה כזו בבתי חולים [489]; יש מי שכתבו, שכתיבה שמתקיימת רק ליום אחד, איננה בגדר כתיבה המתקיימת [490]; ויש מי שהגדיר, שכתיבה המתקיימת היא כפי כוונתו של הכותב [491]. לפיכך, לשיטות אלו יש עדיפות בכתיבה בשבת על ידי דיו המתנדף כליל לאחר יום או יומיים. ולעניין גילוי כתב הסתר על ידי שפיכת חומר כימי - יש הסבורים, שאין בזה איסור מן התורה אלא מדרבנן בלבד [492]. ומכל מקום אין כל איסור בקריאת כתב סתר בשיטה אופטית [493].

 

         יש מי שכתב, שעצם השימוש בשבת במחשב לפעולות חשבוניות או לכתיבה, יש בזה איסור כותב מן התורה [494]; אך רוב רבני דורנו סבורים, ששימוש בדיסקט של מחשב, אין בזה כלל משום כותב או מוחק בשבת [495], בתנאי שלא נדלקות כל נורות, ובתנאי שהכתב איננו מתקיים על המסך [496], ובתנאי שהמחשב מופעל מבחינה חשמלית מערב שבת [497]; ויש מי שכתב, שאמנם אין בזה דין כותב, וגם אין איסור כותב במה שנראה הכתב על המסך, כי אין דרך כתיבה על ידי 'ירי' של אלקטרונים, אך יש בקליטת מידע על דיסקטה משום בונה, כי הוא עושה בכך כלי [498]. כמו כן יש מי שכתב, שיש איסור בונה בהקשה על מקלדת המחוברת למחשב, אלא שיש אפשרות להשתמש במקלדות חדישות, שאינן בנויות על ידי סגירת מעגל חשמלי [499]. לעומת זאת הפעלת המדפסת והוצאת פלט מודפס יש בה איסור מן התורה [500], ולפיכך יש מי שהציע פתרון טכני של הפעלת 'מנגנון גרמא' במדפסת, ועל ידי זה הופכת פעולת הכתיבה וההדפסה לכל הדעות לאיסור דרבנן [501]. יש מי שכתב, שאסור להכניס תקליטון (דיסקטה) לתוך המחשב, שהרי סוגר מעגל חשמלי על ידי נעילתו, ומפעיל מנועים קטנים; אבל ניתן לתקן את המחשב בדרך שתופעל תוכנה מיוחדת שתפקידה לסגור את המעגל לזמן מסויים בזמנים קבועים, שאז זה דומה ל'שעון שבת', ובכל מקרה צריך להכניס את התקליטון לפני השבת [502].

         כאשר יש צורך בחישוב מדוייק של תרופה עבור חולה בשבת, ואין אפשרות לבצע את החישוב  בעל-פה אלא יש צורך לבצעו בכתיבה באופן ידני, עדיף לבצע את החישוב בעזרת מחשב-כיס, שבו הספרות מופיעות על מצג המכשיר בלבד ללא שום פלט מודפס, הספרות אינן מאירות אלא מופיעות בצבע כהה, וקיים במחשב מנגנון אשר מפסיק באופן אוטומטי את פעולת המחשב, והספרות נמחקות אם לא מבצעים פעולות נוספות תוך זמן קצר [503].

 

         יש אומרים, שהקלטת נתונים ברשמקול אין בה איסור תורה של כותב,  רושם, או מוחק [504]. לפיכך, יש מי שהציעו דרך זו כפתרון תחליפי לכתיבה עבור חולים במצבים שאין היתר לכתוב בשבת [505]. לעומתם, יש מי שאסרו משום בונה, או משום מכה בפטיש [506]. מבחינת ההפעלה החשמלית של המיקרופון בעת הדיבור, יש שאסרו בסוגי מיקרופון מסויימים הפועל על יסוד דינמי, או על יסוד גביש, והתירו לצרכים חיוניים בסוגים אחרים הפועלים על יסוד פחם, או קונדנסטור, וכאשר המערכת פועלת על זרם ישר הבא ממצברים, ולא על זרם הבא מגנרטור [507]. מבחינה טכנית ניתן להתקין רשמקול על יסוד של פעולת גרמא או המשכת המצב [508], כך שבשילוב של מיקרופון מהסוגים המותרים, היינו פחם או קונדנסטור, עם מנגנון 'המשכת המצב' או מנגנון 'גרמא'  יש עדיפות בהקלטת הנתונים הרפואיים על פני כתיבתם בדרך ידנית על הנייר [509].

 

         מירשם שנכתב בשבת עבור חולה שאין בו סכנה, אם נעשה בשוגג, מותר להביא את התרופות מבית המרקחת; ואם נעשה במזיד, אין להביא את התרופות מבית המרקחת [510]. ומכל מקום בדיעבד אין התרופות אסורות, ואם הביאם באיסור מבית המרקחת, יכול החולה לקחת אותם [511].

 

         רישום עבור חולה שנעשה בשבת שלא כדין, אסור לעיין בו, אלא אם כן הוא נחוץ לטובת החולה [512].

 

         אין כל היתר ליהודי לכתוב תעודת שחרור בשבת עבור חולה המשתחרר מאשפוז במחלקה בבית חולים או בחדר מיון; ואם הוא בגדר חולה שאין בו סכנה, מותר לומר לגוי לכתוב את התעודה [513]; ואם השהיית חולים משוחררים בחדר מיון תגרום צער לרבים ואי-סדר במוצאי שבת, מותר לומר לגוי לכתוב תעודת שחרור גם עבור חולה שהבריא [514].

 

         אסור ליהודי לכתוב תעודת פטירה בשבת, ואף אסור לומר לגוי לעשות זאת, אלא אם כן הדבר כרוך בחילול כבוד המת [515].

 

         חולה מסוכן שצריך לעבור ניתוח או טיפול פולשני אחר, ולצורך זה נדרשת הסכמתו המודעת המאושרת על ידי חתימתו, מעיקר הדין יש לעשות כל מאמץ להימנע מחתימה זו, כגון על ידי הסכמה בעל פה בנוכחות שני עדים, אשר תתועד בכתב לאחר השבת, או החתמת גוי במקומו ובשליחותו. אכן, אם החולה נמצא במקום שלא מוכנים לבצע את הטיפול הנחוץ לו ללא חתימתו האישית והמיידית, מותר לו לחתום [516], וכן מותר לקרוביו לחתום אם החולה לא מסוגל לזה, ואין הנהלת בית החולים מסכימה בשום אופן לנתחו ללא הסכמה בכתב של הקרובים [517]. ומכל מקום ישתדל לעשות בשינוי (כגון ביד שמאל), וכן לקצר במספר האותיות (כגון חתימה בראשי תיבות) [518]. כמו כן עדיף לחתום בכתיבה ביד שמאל מאשר לחתום בטביעת אצבעות, שאז אין הבדל בין יד ימין ליד שמאל [519].

דיני שימוש במכשירים רפואיים

 

         הרבה מהשאלות הנוגעות למכשירים רפואיים בשבת נוגעות לדיני חשמל בשבת [520]. בדרך כלל ניתן להשאיר את המכשירים השונים כשהם פועלים מערב שבת, והשאלות ההלכתיות במקרים אלו נוגעות לעצם השימוש במכשיר חשמלי, או לשינויים בהפעלת המכשיר; לעתים לא ניתן להשאיר את המכשיר דלוק כל השבת מחשש להתרוקנות הסוללה, או לקלקול המכשיר, ואז מתווספות שאלות הלכתיות הנוגעות להפעלת המכשיר בשבת.

 

         בשנים האחרונות התפתחו שיטות טכניות שונות להפעלת מכשירים חשמליים-רפואיים בשבת בדרך של 'גרמא' ושל 'התמדת המצב' [521]. העקרון ההלכתי מבוסס על השיטות שגרם מלאכה מותר בשבת [522]. ואף כי יש הסבורים כי דין זה נכון דווקא במקום הפסד [523], אכן יש מהפוסקים שחלקו על כך [524]. ומכל מקום גם לשיטה המחמירה יש מקום להקל לצורך חיוני כמו פיקוח נפש [525].

 

         להלן דיון פרטני על מכשירים שונים [526]:

 

         אוטוסקופ - מדובר במכשיר חשמלי הפועל על ידי נורה המכוונת לתעלת האוזן, והוא משמש לבדיקת תעלת האוזן ועור התוף. הבעיה ההלכתית נוגעת להפעלתו לצורך בדיקה שגרתית, כאשר לא ידוע אם בכלל יש מחלת אוזן, ואף אם יש מחלה כזו, האם יש בה משום חשש פיקוח נפש, וביותר קשה בעית כיבוי המכשיר, שמיועדת למניעת כילוי הסוללה על מנת לאפשר בדיקות נוספות במהלך השבת. כדי להקל על האיסור יש בוודאי צורך להפעיל את המכשיר בדרך שינוי וכלאחר יד, כגון הדלקת המכשיר עם גב היד או גב האצבע. כיבוי המכשיר מותר רק אם יש סבירות שיצטרך לחזור ולהשתמש במכשיר זה בשבת. הוצע גם פתרון טכני לשימוש באוטוסקופ בשבת על פי עקרות התמדת המצב [527].

 

         אופטלמוסקופ - מדובר במכשיר חשמלי הפועל על ידי נורה המכוונת לאישון העין, והוא משמש לבדיקת קרקעית העין. בדרך כלל מיועדת הבדיקה למצבים שיש בהם חשש למחלת עינים משמעותית, או למחלות אחרות שיש בהם חשש סכנה. כדי להקל על האיסור יש בוודאי צורך להפעיל את המכשיר בדרך שינוי וכלאחר יד, כגון הדלקת המכשיר עם גב היד או גב האצבע. כיבוי המכשיר מותר רק אם יש סבירות שיצטרך לחזור ולהשתמש במכשיר זה בשבת. הוצע גם פתרון טכני לשימוש באופטלמוסקופ בשבת על פי עקרות התמדת המצב [527].

 

         איתורית - רופא הנמצא בכוננות, וזקוק לצאת מביתו, מותר לצאת עם המכשיר [528], ודווקא במקום שאינו רשות הרבים גמור, ובדרך שינוי; אבל אם הולך לצורך חולה שיש בו סכנה והוא בכוננות, מותר גם ברשות הרבים גמור; וכן אם מכשיר האיתורית מחובר באופן בלתי נפרד לחגורתו והוא כונן, מותר לו לצאת לדבר מצווה, כגון לתפילה או לשיעור תורה, גם ברשות הרבים [529]. וצריך ללכת מביתו לבית הכנסת וכיוצ"ב בלי לעצור כלל בתוך הכרמלית [530]. ואם אפשר, עדיף שיהיה לרופא שני מכשירי איתורית - אחת בביתו, ואחת בבית הכנסת, ובכך ימעט באיסורי הוצאה בשבת [531].

         לצורך הפעלת האיתורית לאחר שנתקבלה קריאה, עדיף להשתמש באיתורית אוטומטית, שאין צורך בהפעלה כלשהי; ואם אי אפשר בכך, יפעיל את כפתור קבלת השיחה בדרך של שינוי [531].

 

         אלקטרו-קרדיו-גרם (אק"ג) - מכיוון שיש איסור הבערה וכיבוי בהדלקת המכשיר ובכיבויו, וכן חשש כתיבה ברישום הגלים על הנייר, ושאלת ממרח ביחס למשחה שמורחים מתחת לאלקטרודות לצורך שיפור ההולכה החשמלית, לפיכך מותר להשתמש במכשיר זה רק במקום שיש חשש סכנה, ואין לבצע בדיקה זו כבדיקה שגרתית גרידא [532]. ולעניין כיבוי המכשיר, עדיף להתקין מנגנון גרמא שיפחית את האיסור הכרוך בכך [533].

 

         טלפון - הפוסקים הגדירו איסורים שונים הקשורים בשימוש בטלפון בשבת [534]. ביחס לחולה ולרופא מצינו בפוסקים הלכות מפורטות הנוגעות לשימוש בטלפון:

 

         אין לצלצל בטלפון עבור חולה שאין בו סכנה, ובפרט כשמדובר במכשיר טלפון המחובר למרכזיה שנדלקת שם נורה עם הגבהת השפופרת, והיא נכבית לאחר החזרת השפופרת לעריסתה [535]. אכן מותר לדבר בטלפון לצורך חולה שאין בו סכנה אם הרמת השפופרת נעשתה על ידי גוי [536].

         מותר ואף חובה להשתמש בטלפון בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, אלא שצריך להשתדל לעשות זאת בדרך של מיעוט איסורי שבת. ומצינו מספר דרכים להקל איסור שבת בשימוש בטלפון על ידי רופא: אמירה לגוי שיבצע את הקשר הטלפוני; הרמת השפופרת בשינוי, כגון על ידי דחיפה במרפקו; הרמת השפופרת יחד עם מישהו נוסף; הרמת השפופרת בשתי ידיו [537]; או שקטן ירים השפופרת עבורו [538].

         באופן טכנולוגי פותח 'טלפון-גרמא' על ידי המכון המדעי טכנולוגי לבעיות הלכה בירושלים, ועל ידי מכון 'צמת' באלון שבות [539].

 

         המדבר בטלפון עבור חולה שיש בו סכנה - מותר לדבר כל מה שנחוץ בלא לשקול כל מילה, ואפילו מותר לומר דברי נימוס מקובלים, אך יש להימנע מלדבר דברים שאין להם כל שייכות לחולה, או לטיפול בו [540].

         מי שטילפן לרופא או לבית חולים בשבת בגלל חולה שיש חשש סכנה לחייו, יחזיר את השפופרת למקומה בדרך שינוי, כדי לאפשר לרופא לקבל שיחות דחופות נוספות [541]. וכן רופא שקיבל טלפון מחולה בשבת, אם יש לחשוש שיצטרכו לו עוד חולים שיש בהם סכנה, מותר לו להחזיר השפופרת למקומה בדרך כלאחר יד [542].

         רופא שבביתו מצלצל הטלפון בשבת - יש אומרים, שמותר לו להרים את שפופרת, שמא מתקשרים אליו בעניין חולה שיש בו סכנה [543], ודין זה נכון אפילו בעיר שרובה גויים [544]. ומכל מקום ישתדל להרים את השפופרת בשינוי [545]; ויש מי שכתב, שבדרך כלל אסור לרופא להרים את שפופרת הטלפון בשבת, אלא אם כן רוב הפונים אליו הם שומרי שבת [546].

 

         מד-חום [547] - אין כל איסור במדידת חום במד-חום לחולה בשבת [548], ואף אין איסור למדוד חום למי שחש בראשו, אף על פי שהוא מתחזק והולך כבריא [549], ואף מותר לאשה למדוד חום כדי לקבוע את יום הביוץ [550].

         המד-חום איננו נחשב כמוקצה, גם בשעה שאין משתמשים בו לצורך חולה, ומותר לטלטלו בשבת [551].

         הורדת הכספית אחרי מדידת החום - יש מי שאסרו [552], אך רוב פוסקי דורנו התירו [553].

         מותר לנקות את המד-חום באלכוהול, ולשפשפו ולנגבו בצמר-גפן יבש, אבל לא יטביל את צמר הגפן באלכוהול, ולא ימרח משחה על המד-חום [554].

         גלאי חום [555] מותר לשימוש בשבת אם מדידת החום נקבעת על ידי שינוי צבע בלבד, ללא הופעת צורת אות, מספר, או רישום אחר. כמו כן מותר להשתמש בגלאי חום שיש בו צורת אות או מספר, בתנאי שהם ניכרים כבר לפני השימוש, אלא שהם מוארים בעקבות החום [556]. ואם לא ניכרת צורת האות או המספר לפני השימוש, ורק בעקבות החום מופיעה הצורה - יש האוסרים שימוש בו בשבת [557]; יש מי שהתירו רק אם אין לו מד-חום רגיל [558]; יש מי שהתיר כל צורה של גלאי חום [559]; ויש מי שאסר בכל מקרה [560].

         מד-חום אלקטרוני, הפועל באמצעות סוללה, אין להשתמש בו בשבת, אפילו אם הפעילוהו מערב שבת, ואפילו לצורכי חולה שיש בו סכנה (שכן אפשר למדוד לו חום במד-חום רגיל) [561].

 

         מזרקים ומחטים רב-שימושיים - לכתחילה עדיף להשתמש במזרק שכבר מחוברת אליו מחט מתאימה מבעוד יום. אכן, בדיעבד אם אין לו מזרק כזה המחובר כבר למחט - יש הסבורים, שמותר לחבר את המחט המתאימה למזרק גם עבור חולה שאין בו סכנה [562], ואפילו אם מדובר במחט ובמזרק חד-פעמיים, שלאחר השימוש זורקים אותם כשהם מחוברים אחד לשני [563]; ויש מי שכתב, שהדבר אסור עבור חולה שאין בו סכנה, ואפילו מדובר במזרקים ומחטים לשימוש חד-פעמי [564].

 

         מכשיר אדים - מותר להפעיל מכשיר אדים בערב שבת, אף על פי שהמים מתחממים ומתאדים בשבת עצמה [565].

         בדין מכשיר אדים קרים [566] עבור חולה שאין בו סכנה - יש מי שכתבו, שמותר להשתמש בו בשבת, ולהוסיף מים קרים למכשיר לפי הצורך, ובלבד שהמכשיר יהא מחובר לרשת החשמל מבעוד יום, וישאר כך לכל השבת [567], ויש מי שאסרו [568].

         בדין מכשיר אדים חמים [569] עבור חולה שאין בו סכנה - יש מי שאוסרים להוסיף בשבת מים אפילו אם נתבשלו בערב שבת [570]; ויש מי שהתירו, בתנאי שמוסיפים רק מים רתוחים מערב שבת שעומדים על האש לפי תנאי שהיה והטמנה, ושהמכשיר מחובר לרשת החשמל מערב שבת, ונשאר כך עד מוצאי שבת [571].

         מותר לטלטל את מכשיר האדים כשהוא פועל לצורך החולה [572].

 

         מכשירי הדמיה [573] - בהדלקת המכשיר, בעצם הצילום, ובפיתוח הצילום כרוכים איסורים שונים (הבערה וכיבוי, כתיבה ומחיקה), ולפיכך מותר להשתמש במכשירים כגון אלו רק לצרכים שיש בהם חשש פיקוח נפש, והכל לפי העניין, אך אין לבצע צילומים שגרתיים גרידא [574], ואפילו אם הרופא נוהג לעשות צילום רנטגן שגרתי ביום חול, אסור לו לעשות כן בשבת אם הדבר ברור שאין במחלה כל סכנה, ויכולים להמתין למוצאי שבת [575]. ובכל מקרה יש להשאיר את המסך דלוק מבעוד יום [576].

 

         מכשיר עירוי-נוזלים ותרופות - חולה שצריך לקבל עירוי עם תרופה, וכמות התרופה מווסתת במכשיר חשמלי הסופר את הטיפות, אסור לו לנתק את המכשיר מהחשמל כדי ללכת לשירותים וכד', אף שהוא יכול להמשיך ולפעול עם סוללה; ואם יש בעיה של כבוד הבריות, יכול לבקש מגוי לעשות זאת; ואם אין שם גוי, אם אין במכשיר נורה, יכול לנתק בעצמו, ואם יש שם נורה, ויש עניין של כבוד הבריות, יכול לנתק בשינוי [577].

 

         מכשיר שמיעה - לדעת רוב ככל פוסקי דורנו מותר לכבד שמיעה להשתמש במכשיר שמיעה בשבת ולטלטלו, אף שהוא מגביר קול ודומה לרם-קול [578], אלא שהצריכו לכוונו מערב שבת, באופן שאין צורך בהפעלת הסוללה בשבת [579], אך מותר לשנות בשבת את עוצמת המכשיר, אם אמנם לא יתאדם על ידי כך כל חוט בתוך המכשיר [580], ובכל מקרה אסור להחליף בשבת את הסוללה [581]. יש מי שכתב, שעדיף שהמדברים לא יכוונו דבריהם ישירות לאוזנו של החרש, והוא יקלוט את הדברים שבסביבתו בעזרת המכשיר [582]; ויש שכתבו, שאין צורך בכך [583].

         יש הסבורים, שמותר לצאת בשבת עם מכשיר שמיעה ברשות הרבים במקום שאין בו עירוב, בתנאי שהמכשיר ערוך מערב שבת, תפור בתוך הבגד, ומהודק היטב באזניו, והנושאו זקוק לו ולא יכול בלעדיו [584], ויש שפסקו לאיסור [585]. יש מי שהתיר לצאת במכשיר שמיעה המחובר למשקפיים [586].

 

         עדשות מגע - מותר לשים עדשות מגע רכות בחומר השומר על רטיבותם ומחטא אותן, אבל אם העדשות היו זמן רב מחוץ לעין, וכבר התייבשו ונתקפלו, יש בנתינתם בתוך חומר השימור משום תיקון כלי [587].

         מותר לצאת בעדשות מגע לרשות הרבים בשבת [588].

 

         פעמון קריאת חולה לעזרה - מותר לחולה אפילו שאין בו סכנה להפעיל בשבת פעמון מכני (לא חשמלי), כדי לקרוא לאחות לעזרה [589]. גם אם מדובר בפעמון חשמלי אשר איננו גורם להדלקת נורה, מותר לחולה שאין בו סכנה להפעילו, אם דרושה לו עזרה מיידית [590]. אכן בדרך כלל מדובר בבתי חולים בפעמון חשמלי המדליק נורה בתחנת האחות ומעל חדרו של החולה הקורא לעזרה, וגם מזמזם בתחנת האחות. פעמון חשמלי כזה אסור להפעיל בשבת לחולה שאין בו סכנה [591]. אכן אם החולה נזקק לשירותים, ואין לו כל דרך לבקש עזרה אלא על ידי שימוש בפעמון כזה, מותר לו להפעיל את הפעמון בדרך שינוי גם אם נדלקת נורה, והוא משום גדול כבוד הבריות [592]. מבחינה טכנית הוצעו מספר הצעות להיתר: נורה הדולקת ללא הפסק, ומעליה תריס המכסה אותה, ועל ידי פעולת הפעמון מתרומם התריס באופן מכני והנורה מתגלית מאליה; הפעלת מערכת הפעמון החשמלי על ידי 'מפסק גרמא' [593]. אכן חולה שיש בו סכנה שזקוק לעזרה בוודאי מותר להפעיל פעמון חשמלי מכל סוג; ואם יש אפשרות ישתדל להפעילו על ידי גוי, ואם אין כל דרך אחרת, מותר להפעילו בשינוי [594].

 נסיעה במכונית

 

         המצבים השכיחים לבעית הנסיעה במכונית בשבת הם: רופא תורן הצריך לנסוע לבית חולים לתורנות שבת, או שצריך לחזור מתורנות שבת; רופא כונן הצריך לנסוע  לבית חולים כשנקרא לטיפול בחולה, או שצריך לחזור מהתייעצות אצל חולה; רופא שצריך לנסוע לביתו של חולה, או שצריך לחזור מביקור רפואי אצלו; חולה שצריך לנסוע לרופא לאיבחון או לטיפול, או שצריך לנסוע לבית חולים; בריא שצריך לנסוע על מנת ללוות חולה שצריך לנסיעה זו, או בריא שצריך לנסוע לבית מרקחת להביא תרופות הנחוצות לחולה.

 

         עצם הנסיעה במכונית בשבת של רופא, או שליח להזעיק עזרה רפואית, מותרת לצורך הטיפול בחולה שיש בו סכנה, אלא שבזמן הנסיעה נעשות פעולות שונות שאינן קשורות ישירות להצלה של החולה. לפיכך, יש להימנע מהן ככל האפשר. מכיוון שנהיגה בשבת בדרך מותרת היא מסובכת, עדיף שיסע ברכב נהוג על ידי גוי, בתנאי שאין בכך כל עיכוב להצלת החולה; ואם אי אפשר בדרך זו, עדיף שיסע בתחבורה ציבורית [595], ואפילו אם מדובר בתחבורה ציבורית יהודית [596]. יש גם עדיפות לטלפן בשבת לנהג גוי שיסיע את הרופא או את החולה, ואף יחזירם לאחר גמר הטיפול, מאשר שינהג היהודי בעצמו ברכבו [597].

         כאשר דרכים אלו בלתי אפשריות, או שהן גורמות לעיכוב בהצלת החולה, מותר ליהודי לנהוג ברכבו בעצמו. בכל נסיעה כזו בשבת, גם אם היא מותרת, יש להישמר מכל פעולה שיש בה חילול שבת אשר איננה הכרחית להצלת החולה [598]: יש לנסוע בדרך הקצרה ביותר במידת האפשר; יש להימנע מהפעלת מערכות חשמליות ברכב שאינן נחוצות לנסיעה בטוחה; יש לנטרל מראש את הנורות הפנימיות לתאורה; ועוד [599]. אכן, כל ההגבלות הללו מתייחסות דווקא לנהג מנוסה, אבל אם יש חשש שהקפדה על מגבלות אלו עלולה לסכן את הנהג או הנוסעים האחרים בכביש, על הנהג לנסוע כדרכו למען מניעת פיקוח נפש בעצם הנסיעה [600].

         מותר לטלפן בשבת לשירות אמבולנסים ולהזמין רכב שיעביר חולה שיש בו ספק סכנה לבית החולים, ואין חיוב להטריד שכן שיש לו מכונית שיסיע את החולה בשבת, אם עקב כך ישאר מנותק מבני ביתו למשך השבת, או שיצטרך לקום משנתו לצורך זה [601].

         כשאין דרך להעביר חולה מסוכן בשבת לבית חולים על ידי גוי, או על ידי שירות אמבולנסים, עדיף לבקש מיהודי שומר תורה ומצוות שיקח את החולה במכוניתו, שכן יהודי שאינו שומר מצוות ימשיך אחר כך לנסוע, או יחזור לביתו, ובכך יוסיף חילול שבת שלא כדין; ואם אין אפשרות למצוא בנקל יהודי שומר תורה ומצוות, מותר לבקש זאת גם מיהודי שאינו שומר מצוות [602].

 

         שליח שהלך להזעיק רופא בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, מותר לו להתלוות לרופא בנסיעתו אל החולה, אם יש צורך כלשהו בדבר זה עבור הרופא או עבור החולה [603].

 

         חולה שיש בו סכנה שצריך לנסוע בשבת לבית החולים, מותר לקרוב משפחה או לידיד שיש לחולה אימון בו לנסוע יחד עמו כדי ללוותו לבית החולים, ואפילו יש כבר במכונית איש מקצועי שיוכל להושיט עזרה לחולה בשעת הנסיעה [604].

 

         חולה שמשוחרר מבית חולים או מחדר מיון בשבת, אסור לו לחזור לביתו במכונית שיהודי נוהג בה, אבל מותר לו לחזור לביתו במכונית נהוגה על ידי גוי [605].

שכר הרופא בשבת

 

         רופא שנקרא לטפל בחולה שיש בו סכנה בשבת, אסור לו לקחת תשלום בשבת, או אפילו לדבר על עניני שכר [606]. אכן יש אומרים, שרשאי לקחת במוצאי שבת שכר שבת מחולה יהודי [607]; ויש אומרים, שאסור לו לקחת שכר שבת, אלא אם כן היה זה בהבלעה, כגון שטיפל בחולה גם בערב שבת, או במוצאי שבת [608].

         רופא יהודי שטיפל בחולה גוי בשבת - יש מי שכתב, שיקח שכר, אך לא יהנה ממנו [609]; יש אומרים, שלא יקח ממנו שכר כלל [610]; ויש מי שכתב, ששכרו מותר כמו מחולה ישראל [611].

         רופא המבקש את שכר השבת עבור טיפולו בחולה שיש בו סכנה מיד בשבת, עדיף לתת לו משכון; ואם אינו מסכים לקבל משכון, מותר לשלם לו שכרו, אלא שלא יקבל ממנו את העודף, ולא יבקש ממנו קבלה [612].

 

         רופא יהודי ורופא גוי העובדים בשותפות, אם היתנה היהודי מראש, לפני התחלת השותפות, שהגוי יקבל את השכר של השבתות, והוא יקבל כנגדם שכר של יום אחר בשבוע, בין רב ובין מעט - מותר; ואם לא התנו מראש - יש אומרים, שכשיבואו לחלוק את הרווחים, נוטל הגוי שכר השבתות כולם, והשאר חולקים אותו, ואם לא היה שכר השבת ידוע, יטול הגוי לבדו שביעית מהשכר, והשאר חולקים בשווה [613]; ויש אומרים, שהשכר מותר בדיעבד אפילו חילקו סתם ולא התנו ביניהם שום תנאי חלוקה, ובהפסד מרובה יש לסמוך עליהם; ואם היהודי והגוי הם שותפים מלאים כל ימי החול, ובשבת רק הגוי עובד, מותר לחלוק עמו כל השכר, ומכל מקום לא יטול שכר השבת אלא בהבלעה [614].

 

         יש אומרים, שאין לרופא שומר שבת להשתתף עם רופא מחלל שבת [615]; ויש אומרים, שאין איסור בדבר [616].

דיני המת

 

         אין מחללים שבת על המת [617]. המת נחשב כמוקצה, ולא התירו לטלטלו אלא רק במצבים מיוחדים כשהוא מוטל במקום לא משומר, או במקום שיש לחשוש להשחתה ולבזיון, כגון להצילו מן הדליקה, או להעבירו מחמה לצל, או להוציאו מן הבית אם הסריח וכיו"ב [618]. אם יש ככר או תינוק, מטלטלו על ידיהם, והוא-הדין אגב שאר כלים המותרים בטלטול [619], ואם אין לו ככר או תינוק, מטלטלו בדרך של טלטול מן הצד, ואם אינו יכול לעשות כן, מותר לטלטלו טלטול גמור [620].

 

         מי שמת בשבת בזמן ניתוח, וחתך הניתוח פתוח (כגון הבטן או החזה וכד'), אסור לתפור את החתך בשבת, אלא ימלאו את החלל בחתיכות צמר-גפן, כדי למנוע יציאת דם וחלקים פנימיים החוצה [621], אבל מותר לומר לגוי לתפור את החתך [622].

 

         יש מי שכתב, שנוהגים להפשיט מנפטר את בגדיו גם בשבת [623]. ויש מי שכתב, שאם אין חשש שהמת יסריח, אסור להפשיט את בגדיו בשבת [624].

 

         מותר להוציא בשבת מגוף הנפטר מחטים, עירויים וצנתרים למיניהם [625].

 

מקורות והערות

 

[1] חגיגה י א;
[2] יסוד ושורש העבודה שער ו פ"ג;
[3] יערות דבש, ח"ב;
[4] רבים הם הכללים בהלכות שבת, ולא הובאו כאן אלא עיקרי הכללים שיש להם נגיעה לבעיות רפואיות בשבת;
[5] יומא פג ב; ירושלמי יומא ח ה; טושו"ע או"ח שכח ב,ה; מ"ב שם סקי"ז;
[6] ירושלמי שם; תורת האדם שער הסכנה; המאירי בחיבור התשובה עמ' תעא; או"ה כלל ס דין ה; טושו"ע שם. וראה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' סז (סי' אלף קלט), ובתרומת הדשן סי' נח, ובפסקים שם סי' קנו, ובשו"ת התשב"ץ ח"א סי' נד, בביאור מאמר זה. וראה עוד בילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סצ"ד, הע' ב; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' טו פ"ב, ושם חט"ז סי' טז. ואגב, בערוה"ש או"ח שכח א גרס להיפך - השואל הרי זה מגונה, והנשאל הרי זה שופך דמים, עיי"ש;
[7] מטה אפרים תריח טז; מ"ב סי' תריח סקכ"ד;
[8] ויקרא יח ה;
[9] יומא פה ב;
[10] יחזקאל כ כה;
[11] רמב"ם שבת ב ג;
[12] מ"ב סי' שכח סק"ו;
[13] אור החיים עה"ת שמות לא יג; שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' יד; שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' קנז אות י. וראה מאמרו של הגרמ"מ שניאורסון מליובביטש, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קטז ואילך;
[14] שו"ת חות יאיר סי' רלו;
[15] ראה כף החיים סי' שכט אות כה; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' ק;
[16] טושו"ע או"ח שכח טו; מ"ב  שם קמ"ב; שמירת שבת כהלכתה (שש"כ) פל"ב ס"ז, ושם הע' עב;
[17] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב הע' יט;
[18] ראה באריכות בשיטות הפוסקים בנידון בספר חזון עובדיה ח"א כרך ב, עמ' תקצב ואילך. וראה עוד במאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' מא ואילך;
[19]  רמב"ן מלחמות סנהדרין סופ"ח, ותורת האדם שער הסכנה; ר"ן יומא פא א; או"ה כלל ס דין ז;
[20] שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתפה, ושם ח"ד סי' סז (סי' אלף קלט); מג"א סי' שכח סק"א וסק"ו; מ"ב שם סק"ו; קיצושו"ע צב א; שו"ת יביע אומר ח"ד חחו"מ סי' ו אות ד, ושם ח"ו חיו"ד סי' יג אות ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ג. ואם חולה שאין בו סכנה רשאי להחמיר על עצמו שלא לחלל שבת בשבות דרבנן - הסתפקו בזה בדעת תורה סי' שכח ס"ב, ובילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח הע' מח;
[21] פרמ"ג או"ח סי' שכח בא"א סק"א;
[22] יומא פד ב; רמב"ם שבת ב ג; טושו"ע או"ח שכח יב. ומה שכתוב שם שלא לעשות על ידי נשים - ראה רמב"ן תוס' רי"ד ור"ן יומא שם; רמב"ן תורת האדם שער הסכנה; קצוה"ש סי' קלה בבדה"ש סק"ט; שש"כ פל"ב הע' ה;
[23] רמב"ן ור"ן, יומא פד ב;
[24] תוס' יומא שם;
[25] פיהמ"ש לרמב"ם שבת יח ג; תוס' רי"ד יומא פד ב; מהרי"ל הל' יוהכ"פ; ט"ז או"ח סי' שכח סק"ה; שו"ע הרב או"ח שכח יג;
[26] רמב"ן יומא שם; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' נד; ב"י או"ח סי' שכח. וראה א"ר שם אות יא; מ"ב שם סקל"ד; כף החיים שם אות עב. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ב;
[27]  תוס' יומא פד ב ד"ה אלא; רמב"ם שם; המחבר שם; ט"ז שם; א"ר שם סקי"ב; מ"ב סי' שכח סקל"ז; תוס' שבת שם סקט"ו; ערוה"ש שכח ז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ב, ושם ח"ט סי' יז פ"ב סק"ה; שש"כ פל"ב ס"ו;
[28] שו"ת אור לציון ח"ב פל"ו הע' ב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכח סק"א;
[29] תוס' רי"ד יומא שם; שלטי גבורים בשם ריא"ז, יומא פ"ח; רמ"א שם (וכתב -  'וכן נוהגים'); חיי אדם סח ב; מ"ב סי' שכח סקל"ה; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' כח; שם ח"י סי' לא אות ד. וראה שו"ע הרב שכח יג. וראה בילקוט יוסף ח"ד (ד) עמ' רא ואילך, אם מחלוקת זו תלויה במחלוקת אם שבת הותרה או דחויה אם לאו, עיי"ש;
[30] ארחות חיים סי' שו סקי"ג וסי' שכח סקי"ג;
[31] קצוה"ש סי' קלה בבדה"ש סק"ט. וראה שש"כ פל"ב הע' יז. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' עד;
[32] מ"מ שבת ב יא, בדעת הרמב"ם; ב"ח או"ח סי' שלא, ויו"ד סי' רסו; א"ר או"ח סי' שלא; ביאור הגר"א יו"ד סי' רסו סק"י, בדעת הרמב"ם והשו"ע; זר זהב על או"ה כלל נט סק"ו, בדעת או"ה;
[33] חי' הגרי"ז יומא פד ב;
[34] רמב"ן בתורת האדם, שער הסכנה; המאור, הרשב"א, הריטב"א והר"ן, שבת קלד ב; או"ז ח"ב סי' קה; רמ"א או"ח שכח יב; מ"ב סי' שלא סקכ"ד, בדעת רש"י והתוס';
[35] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב הע' פו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב סק"ז;
[36] שו"ת דבר שמואל (אבוהב) סי' רכח; שו"ת אבן שהם סי' כד. וכן משמע מאליה רבה או"ח רסי' שכח;
[37] ארחות חיים סי' שכח אות טז; הגר"ח ברלין, במכתב בראש שו"ת דבר שמואל; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב הע' יד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז אות' יט-כב; שש"כ פל"ב ס"ד; ילקוט יוסף ח"ד (ד), עמ' קפט ואילך. וכן משמע משו"ת הרדב"ז ח"ד סי' סו, וסי' קל. וראה עוד בשו"ת בצל החכמה ח"ב סי' כ;
[38] תוספות אליבא דכמה אחרונים (ראה באריכות בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ל אות ה); שו"ת הראב"ד סי' מט; שו"ת מהר"ם רוטנברג, סי' ר (הובאו דבריו ברא"ש יומא פ"ח סי' יד, ובשו"ת הרא"ש כלל סו סי' ה); מרדכי שבת סוסי' תסו; פסקי רבי ישעיה מטראני, שבת קל ב; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' לז; שו"ת רשב"ש ח"ג סי' לז; שו"ת הרמ"א סי' עו; צפנת פענח על הרמב"ם שבת רפ"ב; מג"א סי' שכח סק"ט; שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תנה; שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' טו; שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' רצז; שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח סי' ג; שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ל, ולוית חן סי' שכח אות פה, ושו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' נח, ושם סי' נג אות ה;
[39] שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' לז; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פה; שו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב סי' תנה;
[40] רש"י אליבא דב"י או"ח סי' שכח ד"ה ומ"ש רבינו; רמב"ן, הובא במ"מ שבת ב יא; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפט; ר"ן ביצה יז א; ס' האשכול ח"ב עמ' 115-116; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' סו, וסי' קל; ביאור הגר"א יו"ד סי' קנה סקכ"ד, וסי' רסו סקכ"ה; שו"ע הרב או"ח שכח יג; העמק שאלה שאילתא י אות ט; מנ"ח, מוסך השבת, אחרי מלאכת הוצאה; שו"ת באר יצחק סי' יד ענף ג (וראה שו"ת עין יצחק ח"א חאו"ח סי' טו); תורת שבת סי' שכח סק"ה. ביחס לשיטת הרמב"ם בנידון (ביאת מקדש ד י, יד-טז; שבת ב א-ב, ח, יא) - ראה ב"י או"ח סי' שכח, וכס"מ שבת ב א, וביאת מקדש ד יד; שו"ת הרמ"א סי' עו; ביאור הגר"א יו"ד שם; שו"ת צמח צדק החדש חאו"ח סי' לח; קרבן נתנאל, סוף יומא; ערוה"ש יו"ד רעו כו; צפנת פענח על הרמב"ם שבת רפ"ב. וראה באריכות בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ל;
[41] ראה שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עט אות ב ואילך; שו"ת מנחת שלמה סי' ז-ח; ילקוט יוסף ח"ד (ד) עמ' רלז ואילך;
[42] ערך שי, או"ח שכט א; שו"ת זרע אמת ח"א סי' מו. וראה ישועות יעקב או"ח סי' שכח סק"ג;
[43] שו"ת שבט הלוי ח"א סי' ס אות ו; שם ח"ג סי' לו;
[44] ישועות יעקב או"ח סי' שכח סק"ב. וראה בילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח הע' יג;
[45] ביאוה"ל סי' שכח ס"ד סוד"ה כל; מ"ב שם סקי"ז;
[46] שעה"צ סי' שכח סקי"א;
[47] מ"ב שם סקי"ד וביאוה"ל שם; שו"ע הרב סי' שכח סוס"ב;
[48] שו"ת מהר"ם רוטנברג סי' ר (הובאו דבריו ברא"ש יומא פ"ח סי' יד ובשו"ת הרא"ש כלל כו סי' ה); מ"מ שבת ב יד; מג"א סי' שכח סק"ד; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קל; שו"ת התשב"ץ ח"א סי' נד; תוספת יוהכ"פ יומא פד ב, ד"ה מחמין; רקנטי סי' קד; שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תנג-תנד; שו"ע הרב או"ח שכח ד; שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' לח; חזון יחזקאל תוספתא שבת טז יב; אור לציון ח"ב פל"ו ס"ב; לוית חן סי' שכח אות פה, ושו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ל;
[49] שו"ת אור לציון ח"ב פל"ו הע' ב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכח סק"ב;
[50] רש"י שבת קכט א ד"ה דבר; מג"א סי' שכח סקי"ז; מ"ב סי' שכח סקי"ד, וביאוה"ל סי' שכח ס"ד ד"ה כל, בדעת ר"ת, ר"י, רשב"א, או"ז, ר"ן, רמב"ן, מ"מ (אמנם ראה מה שכתב על דבריו בקובץ הערות יבמות סי' יח אות ה); תורת שבת סי' שכח סק"ה. ובשיטת השו"ע (או"ח שכח ד) בנידון - ראה באריכות בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' מב; שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' רצז; שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תנד-תנה; העמק שאלה, שאילתא קסז סקי"ז; קצוה"ש סי' קלה בבדה"ש סק"י; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' יב, וסי' יד; אור לציון ח"ב פל"ו ס"ב, בהערה; ילקוט יוסף ח"ד (ד), עמ' רמ; שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ל. וראה ביחוה דעת שם, שיש שתלו מחלוקת זו במחלוקת אם שבת הותרה או דחויה אצל פיקוח נפש, ויש שלא תלו דין זה בשאלה אם הותרה או דחויה, עיי"ש;
[51] שו"ת חלקת יואב ח"א סי' יד בהגה;
[52] מ"ב וביאוה"ל שם; שש"כ פל"ב סכ"ד;
[53] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' עא;
[54] טושו"ע או"ח שו ט, ובביאור הגר"א שם. אמנם ראה במ"ב שם סקמ"א, שהתירו בכהאי גוונא דווקא אמירה לגוי, שהיא קלה יותר משאר איסורי דרבנן. וראה בשש"כ פל"ב הע' פב. וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז חאו"ח סי' כב, שהיינו דווקא בחולה שאין בו סכנה, אלא שיש חשש שבגלל טירוף הדעת יכביד חוליו, אבל בחולה שיש בו סכנה, מותר לחלל שבת גם באיסורי תורה כדי למנוע טירוף דעתו;
[55] ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז סקי"ד;
[56] ביצה יג ב, על פי שמות לה לג;
[57] ראה רש"י ב"ק כו ב ד"ה לענין; רש"י סנהדרין סב ב ד"ה מלאכת; רש"י כריתות יט ב ד"ה מלאכת;
[58] ראה בהרחבה סיכום כללים אלו בכלכלת השבת לבעל תפא"י בריש מס' שבת; שש"כ, ח"ג, מבוא להלכות שבת, פ"א; ספר הלכות שבת (הרב שמעון איידר) ח"א עמ' 19 ואילך; ועוד;
[59] יומא פד ב; רמב"ם שבת ב ב; טושו"ע או"ח שכח יא;
[60] טושו"ע או"ח שכח ד; רש"ש יומא פד ב; מ"ב שם סקט"ז וסקל"ב; שעה"צ סי' שמד סק"ה; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' כח אות' ד-ה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ט סק"ז; שש"כ פ"מ סל"ח; שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ל. וראה בשש"כ פל"ב סכ"ג, שחילק בין דבר שאיסורו מן התורה, שצריך לדחותו למוצאי שבת, לבין דבר שאיסורו מדרבנן, שמותר לעשותו בשבת, אלא שעדיף לעשותו בשינוי;
[61] רש"ש יומא פד ב;
[62] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פ"מ הע' פב;
[63] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' סט;
[64] אורחות חיים סי' שכח סקי"ט, בשם חקר הלכה; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קכז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ד, ושם ח"ט סי' יז פ"ב סקי"ד; שו"ת יחל ישראל ח"ב סי' סז;
[65] אורחות חיים שם. וראה שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"ז סק"ג;
[66] מצודת דוד (פלדמן) על קיצשו"ע סוסי' עב; תולדות זאב שבת ח"ב עמ' קח; אור לציון ח"ב פ"ל סי"ב;
[67] שו"ת מנחת שלמה סי' צא אות ח;
[68] שו"ת מנחת יצחק, ליקוטי תשובות, סי' כט. וכתב שם, ש- 47 מעלות צלזיוס הוא ספק יד סולדת, ו- 45 מעלות צלזיוס הוא בוודאי אין יד סולדת;
[69] ז. לב בשם הגרצ"פ פרנק והגר"א קוטלר, המעין, יג, תשל"ג;
[70] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' עד אות ג. וראה עוד ביחס ליד סולדת באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יד סולדת, עמ' תרצז ואילך; הרב י. רוזן, תורה ומדע, ד(א), תשל"ד, עמ' 13-12; הרב י. אריאל, אסיא, חוב' נט-ס, אייר תשנ"ז, עמ' 118 ואילך;
[71] ברכות לח א; שבת קט ב; יומא מט א; רמב"ם שבת כא כב; טושו"ע או"ח שכח לז. וראה באריכות בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קל;
[72] ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' ס-סא;
[73] שם סע"א;
[74] שבת קט ב; טור או"ח שכח;
[75] ב"י שם; המחבר או"ח שכח לז. וראה בילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח הע' סה;
[76] טור או"ח סי' שכח; מג"א סי' שכח סקמ"ג. וראה באגלי טל מלאכת טוחן אות מז, שדחה ראיותיו של המג"א, אך הסכים עמו לדינא. וראה עוד מה שכתב האגלי טל שם אות לח סק"ז;
[77] ערוה"ש שכח מז; שו"ע הרב שכח מג. וראה בקצוה"ש סי' קלד בבדה"ש סקט"ז;
[78] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' נד;
[79]  א"ר או"ח סי' שא סק"ז; שעה"צ שם סק"ח, בדעת הלבוש;
[80] מג"א שם סק"א; ערוה"ש שם מד; זכרו תורת משה סי' מז, בקהילת יו"ט אות ב; ילקוט יוסף ח"ד (ב), עמ' ד; שם (ד) סי' שכח סע' עו. וראה עוד בשו"ת אז נדברו ח"א סי' יג; שם ח"ד סי' לח;
[81] שבת קמז א, ובר"ח שם; רמב"ם שבת כא כח; טושו"ע או"ח שכח מב; מ"ב שם סקקכ"ט-ק"ל; שש"כ פל"ד סכ"ב. רש"י שבת שם כתב, שטעם האיסור הוא משום עובדין דחול, ולעומתו הר"ח שבת קמז א, והרמב"ם בפיהמ"ש ובמשנה תורה שם כתב, שהאיסור הוא משום רפואה בשבת. וראה בביאוה"ל סי' שכח סע' מב. וראה באריכות בילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח הע' פו;
[82] אור לציון ח"ב פל"ו סע' יא-יב; נשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכח סק"ו;
[83] שו"ת מלמד להועיל חאו"ח סי’ נג; יסודי ישורון ח"ד עמ' רצז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' ד; שש"כ שם סכ"ג;
[84] שו"ת ציץ אליעזר שם; ילקוט יוסף שם;
[85] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מה;
[86] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' ל. וראה עוד ביסודי ישורון ח"ה עמ' שפח. וראה עוד בדיני התעמלות בשבת בשו"ת מהרש"ג ח"ב סי' צג; שו"ת חמדת צבי סי' כב; שו"ת רבבות אפרים ח"א סי' רכב; ילקוט יוסף ח"ד (ב), עמ' ו; שם (ד) סי' שכח הע' פו;
[87] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כג. וראה שש"כ פמ"ה ס"ג;
[88] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כה;
[89] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פנ"א סי"ח, ובהע' מח שם;
[90] הגרש"ז אויערבאך, שם;
[91] ביאוה"ל סי' רפט ס"א ד"ה חובת. וראה שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' נז; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סוסי' כו וסי' כח;
[92] שש"כ פ"מ סמ"ה;
[93] אור לציון ח"ב פ"כ סע' יד. וראה ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' מה;
[94] מ"ב סי' רפט סק"י; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' מ אות כה; שש"כ פנ"ג סי"ד;
[95] אור לציון ח"ב פ"כ סכ"ג; שש"כ פ"מ סמ"ז;
[96] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' כד;

[97] נשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' רעג סק"א;
[98] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ג אות' יב-טו; שש"כ פ"מ ס"ח;
[99] שו"ת בנין דוד, סי' מב; זבחי צדק ח"ב בשו"ת סי' יח;
[100] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב סקי"ג ופ"ד, ושם חי"ג סי' נו סק"ח;
[101] שו"ת ברכת משה קונט' תשובות סי' כא; שו"ת יד יצחק ח"ג סי' צה; שערים המצויינים בהלכה ח"ב עמ' קצט סק"א; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט וחי"ג שם; שש"כ שם. וראה שם הע' כז, מה שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך;
[102] שש"כ שם;
[103] שש"כ פ"מ סט"ו;
[104] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ שם הע' מג;
[105] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ה סי' כ אות כח;

[106] ערוה"ש או"ח שכח יט; מ"ב שם סק"א; בן איש חי, שנה ב, תצוה, סק"א;
[107] שו"ע הרב או"ח שכח א;
[108] מ"ב סי' שכח סק"ג, וסק"ק;
[109] שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רעב; מ"מ שבת ב י, בשם יש חולקים. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' סט אות א;
[110] רמב"ם שבת ו ט, ומ"מ שם; טושו"ע או"ח שז ה; מג"א סי’ שכח סקי"ב. וראה שש"כ פל"ד הע' א, שהבדיל בין מיחוש בעלמא שלא התירו שבות באמירה לגוי, לבין מקצת חולי, שהתירו אמירה לגוי;
[111] טושו"ע או"ח שכח לז. וראה בשש"כ פל"ד ס"ד, דוגמאות שונות לכך. אמנם ראה בערוה"ש או"ח שכח מז, ושו"ע הרב שם סוסע' מג, שאם מכווין לרפואה - אסור;
[112] הגה' רעק"א או"ח שז ה; כלכלת השבת לתפא"י דיני אמירה לנכרי ס"ז (א);
[113] מור וקציעה סי' שכח על מג"א סק"ט; בן איש חי, שנה ב, תצוה, סק"א. וראה עוד בנידון בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו; אורחות חיים סי' שכח סקכ"ז; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' לב-לה; אור לציון ח"ב עמ' רנז;
[114] ש"כ פל"ד ס"ב והע' ד;
[115] חי' רעק"א או"ח שז ה. וראה שש"כ פל"ד הע' ז;
[116] מ"ב סי' תקיא סקי"ח;
[117] שם סקכ"א;
[118] טושו"ע או"ח שכח יז;
[119] רמ"א שם, בשם המ"מ;
[120] ערוה"ש או"ח שכח יט; שש"כ פל"ג ס"א. וראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז סק"ג;
[121] אגלי טל טוחן סי"ד; שש"כ פל"ג הע' ו, על פי רמב"ם שבת כב ז; ר"ן שבת קמ א. וכגון חולה מיגרנה, חולה גנחת (=קצרת),
או חולה כפיון (=אפילפסיה);
[122] רא"ש ע"ז פ"ב; ר"ן שבת פי"ד; טושו"ע או"ח שכח יז; מ"ב שם סקמ"ח;
[123] שבת קכט א; ביצה כב א; רמב"ם שבת ב י; טושו"ע או"ח שכח יז; מ"ב שם סקמ"ז;
[124] אגלי טל מלאכת טוחן אות לח סק"י, ואור לציון ח"ב עמ' רנה הע' ד, בדעת הרמב"ן; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח הע' יב, בשיטת רש"י פסחים סו ב ד"ה שיש; שו"ת ריב"ש סוסי' שפז; שו"ע הרב או"ח שכח יט; קצוה"ש סי' קלד בבדה"ש סק"ו; תהלה לדוד סי' שכח סקכ"ב; שו"ת מחזה אליהו סי' סה סקכ"ח; שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' עד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ג הע' יז*; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' צג; הגר"ע יוסף, הובאו דבריו בילקוט יוסף ח"ד (ד), סי' שכח סוף הע' יב. וראה עוד בשו"ת שאלי ציון חאו"ח סי' טו;
[125] ר"ן שבת קמה א; מ"ב סי' שכח סקק"ז; שעה"צ סי' תצו סק"ט;
[126] שו"ת גור אריה יהודה חאו"ח סי' קז; דעת תורה סי' רעח ד"ה שיש בו;
[127] קצוה"ש ח"ז עמ' לז;
[128] הרשב"א, הובאו דבריו בב"י או"ח סי' שכח סוד"ה ומ"ש אפילו (וראה בשיטתו בילקוט יוסף ח"ד (א), בהערה עמ' פה-פו); שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ב; מ"מ שבת ב י, וטור או"ח סי' שכח, בדעת הרמב"ם; דעה א בשו"ע או"ח שכח יז;
[129] ר"ן שבת פי"ד, הובא בב"י או"ח סי' שכח; דעה ב בשו"ע שם;
[130] ביאור הגר"א שם, בדעת הר"ן;
[131] שו"ת הרמב"ן סי' קכז, ורמב"ן בתורת האדם שער הסכנה; דעה ג בשו"ע שם;
[132] המחבר שו"ע שכח יז (וראה בשיטתו ט"ז שם סקי"ב; מג"א שם סקי"ד; א"ר שם אות טז; ביאור הגר"א שם סקי"ד; חיי אדם סט יב; מ"ב שם סקנ"ז);
[133] חיי אדם סט יב; מ"ב סי' שכח סקק"ב;
[134] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ג הע' כג;
[135] ב"י ורמ"א או"ח שכח יז;
[136] חיי אדם סט יג; מ"ב סי' שכח סקנ"א;
[137]  קיצושו"ע צא יז; קרן לדוד סי' פט. וראה מנחת שבת סי' צא סקמ"ג; תהלה לדוד סי' שכ סק"ה;
[138] מג"א סי' שכח סקי"א; פרמ"ג שם בא"א סקי"א; שו"ת זרע אמת ח"ג חיו"ד סי' רכג;
[139] רמ"א או"ח שכח יז;
[140] שו"ת רמב"ן סי' קכז; ר"ן ע"ז ט א; רשב"א, הובאו דבריו בב"י יו"ד סי' קכג; רמ"א או"ח שכח יט; מ"ב שם סקס"ג. אמנם ביחס לאכילת הנותר במוצאי שבת יש מחלוקת אם יש בזה משום בישול גוי - ראה רמ"א יו"ד קיג טז, ובט"ז ונקוה"כ שם. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"א, ובספר לוית חן עמ' נג. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"א, ושם ח"ט סי' יז פ"ב סקכ"ז, בעניין אכילת תבשיל שבישל גוי על ידי החולה עצמו בשבת אבל אחרי שהבריא כבר ממחלתו;
[141] מ"ב סי' רנד סקכ"ג, וסי' שיח סקקי"ד, וסי' שכח סקנ"ח;

[142] שש"כ פ"מ סט"ז;

[143] שש"כ פל"ג ס"ו. וראה באריכות בלוית חן סי' שכח אות פו;
[144] טושו"ע או"ח רעו ה. וראה ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סי"ט;
[145] שו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' לה, במפתחות; יסודי ישורון ח"ד עמ' כז ואילך;
[146] שש"כ פל"ב ספ"ב. ביחס לעצם הפעלת מיתקנים כאלו - ראה שש"כ פ"א סל"ט;
[147] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכח סוסק"ו; שש”כ פל"ד סכ"ב;

[148] שש"כ פ"מ ס"ז;
[149] שש"כ פל"ד סט"ו;
[150] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שא סקי"ד;
[151] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נח;
[152] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שא סק"ד;
[153] שו"ת ציץ אליעזר שם;
[154] מ"ב סי' שא סקע"ז, בשם הגר"א; מ"ב שם סקק"ח, ושעה"צ סקק"ל;
[155] מ"ב סי' שא סקק"ח;
[156] שש"כ פי"ח סי"ט. וראה עוד ב
שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' עט. ואגב, ראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ה סי' כ אות כד, שאין משום איסור כלאיים בשימוש בתחבושות ורטיות;
[157] שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכו אות ב; שערים המצויינים בהלכה סי' פד סק"ז; יסודי ישורון ח"ה עמ' רטז-ריז, ועמ' רכג; שש"כ פי"ח ס"כ;
[158] שו"ת לבושי מרדכי סי' קצג; שו"ת יד יצחק ח"ג סי' שמב;
[159]
שו"ת באר משה ח"א סי' יח;
[160] הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שא סק"א;

[161]
הגרש"ז אויערבאך, והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שטז סק"א;
[162] טושו"ע או"ח שכח יז;

[163] קצוה"ש סי' קלח בבדה"ש סוסקי"ח;
[164] שו"ת רבבות אפרים ח"ו סי' קצח סק"ב. וראה עוד בילקוט יוסף ח"ד (א), בהערה עמ' פח;
[165] שו"ע או"ח שכח יז, דעה ג'; מ"ב שם סקנ"ז. וראה מ"מ שבת ב י; מג"א שם סקי"ב;
שבט מיהודה, עמ' כג ואילך;
[166] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ג הע' יז*;
[167] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"ט;
ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סי"ד;
[168] ע"ז כח א; רמב"ם שבת ב ה; טושו"ע או"ח שכח ג;
[169] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"ה; הגר"פ עפשטיין, בהגהותיו לקונטרס הרפואה בסידור מנחת ירושלים הע' 3. וראה ביאוה"ל סי' שכח ס"ג ד"ה ודווקא;
[170] רמב"ן תורת האדם שער הסכנה (הובא בב"ח או"ח סי' שכח ד"ה ומ"ש דמחללין);
[171] מ"מ שבת ב יג; ב"ח או"ח סי' שכח ד"ה ומ"ש דמחללין; פרמ"ג או"ח סי' שכח במשב"ז ובא"א סק"ב; מ"ב סי' שכח סק"ח; מנחת שבת סי' צב סקל"ב; שו"ת דעת כהן סי' קמ; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"ז, ושם חי"ט סי' כט סק"ה. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קא;
[172] ראה א. שטינברג, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' רי ואילך;
[173] ראה א. שטינברג, שם;
[174] טושו"ע או"ח שכא יח, ובמ"ב שם סקע"ה; מ"ב סי' שכח סקי"ז; ביאוה"ל סי' רעח סוד"ה בשביל, וסי' תריח סע' א ד"ה חולה. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית כרך יג, ע' חולה, עמ' רעד-רעה. ודלא כרבינו ירוחם נתיב יב ח"ט, הובא בב"י רסי' שכח, שאין מחללים שבת כאשר אין הסכנה כעת, אף שיכולה להתפתח אחר כך;
[175] טושו"ע או"ח שכח י; ערוה"ש שם מ. דין זה נכון גם במקרים שלפי חז"ל אין בהם משום סכנה  - ראה שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ריד; שו"ת בשמים ראש סי' נט; מצודת דוד על קיצושו"ע סי' צב;
[176] שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף קלח; טושו"ע או"ח שכח ה; מ"ב סי' שכח סקכ"ה;
[177] טושו"ע או"ח תריח א; ערוה"ש או"ח שכח יד; ביאוה"ל סי' שכח סע' י ד"ה ורופא. וראה מאמרו של הגר"י זילברשטיין, הלכה ורפואה, א, תש"מ עמ' קפב ואילך;
[178] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב הע' כה;
[179] שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף קלח (סו); ערוה"ש או"ח תריח ה;
[180] טושו"ע שכח י; מג"א שם סק"ז; ערוה"ש שם טז; מ"ב שם סקכ"ז. וראה ביאוה"ל שם, שאין כן דעת הרמב"ם וראשונים אחרים;
[181] ראה רמ"א שם; מ"ב שם סקכ"ט-ל. וראה בשש"כ פל"ב ס"י, שגם אם ניכר מתוך דבריו שהוא מדבר ברצינות, הרי זה לפחות בגדר ספק פיקוח נפש;
[182] רמ"א או"ח שכח י; מ"ב שם סק"ל;
[183] שבת כט ב; רמב"ם שבת ב ה; טושו"ע או"ח רעח א;
[184] ביאוה"ל שם ד"ה בשביל;
[185] רמב"ם שבת שם; מ"ב שם סק"א, וביאוה"ל שם ד"ה מותר. וראה בשש"כ פל"ב הע' קעה*;
[186] שש"כ פל"ב ס"ע; ילקוט יוסף ח"ד (א), עמ' שמ;
[187] רמב"ם שבת ב יא; מ"ב שם סק"ב;
[188] ביאוה"ל שם ד"ה בשביל שיישן;
[189] שו"ת גור אריה חאו"ח סי' קז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש”כ פל"ב הע' קעה*;
[190] קצות השולחן ח"ז עמ' לז; ילקוט יוסף שם הע' א. וראה עוד בילקוט יוסף ח"ד (ד), בהערה בעמ' פג-פד;
[191] הגרש"ז אויערבאך, תורה שבעל פה, תשל"ב, עמ' כה;
[192] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מב;
[193] ביאוה"ל סי' רעח ד"ה לכבות;
[194] שש"כ פל"ב סס"ד;
[195] שש"כ פל"ב סס"ו;
[196] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' נו;
[197] שש"כ פל"ב סס"ו. וראה שם בהע' קסט, בשם הגרש"ז אויערבאך;
[198] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב אות כט;
[199] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב הע' קע;
[200] שש"כ שם. וראה בילקוט יוסף ח"ד (ד) עמ' רמז, שפקפק בזה;
[201] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב סס"ה והע' קסו שם; שו"ת מנחת שלמה סי' ז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"א סק"ז. וראה גם בשו"ת דברי מלכיאל ח"א חאו"ח סי' כח אות כב, ושם ח"ד סי' טו;
[202] שו"ת משנה שכיר ח"א סי' נב; הגר"פ עפשטיין, בהגהותיו לקונטרס הרפואה בסידור מנחת ירושלים, הע' 11;
[203] טושו"ע או"ח שכח יח; שש"כ פל"ב ספ"ג. וראה ביאור הגר"א שם, שכל הפוסקים חולקים על הרמב"ם, הסבור שההיתר להדליק מדורה הוא רק עבור מי שהקיז דם והצטנן, ולא עבור סתם חולים שקר להם;
[204] שש"כ שם ספ"ו;
[205] שש"כ פל"ב סע"ב;
[206] שם סע"ג;
[207] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ שם הע' קסו, והע' קפט; שו"ת מנחת שלמה סי' ז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו סופ"א;
[208] שו"ת משנה שכיר סי' נב; הגר"פ עפשטיין בהגהותיו על קונטרס הרפואה בסידור מנחת ירושלים, הע' 11;
[209] ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קלב, וראה בהע' לט שם;
[210] שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתיד; טושו"ע שיח ב; מ"ב שם סקי"ב. ואם אין לחולה שאין בו סכנה מה לאכול - ראה בפרמ"ג או"ח סי' שיח במשב"ז סק"ב; שעה"צ שם סקי"ט. וראה עוד בשו"ת הר צבי חאו"ח סי' קעח ; שש"כ פל"ב הע' ר;
[211] שש"כ פל"ב הע' קצג; ילקוט יוסף חלק ד (ג) עמ' קי ואילך. וראה עוד בשו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח סי' מב, בעניין סידורי בישול בשבת בבית חולים;
[212] וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג חיו"ד סי' שסג(ב);
[213] חקר הלכה, ע' חולה אות ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"ז סק"ד;
[214] מ"ב סי' שיח סקי"א;
[215] מ"ב סי' שיח סק"ד וסקי"א. וראה עוד בילקוט יוסף חלק ד (ג) עמ' קי ואילך;
[216] מ"ב סי' שכח סקנ"ח; כף החיים סי' שיח סקכ"ח. וראה בשש"כ פל"ב הע' רד;
[217] מ"ב סי' שכח סקמ"ד. וראה עוד בשש"כ פל"ב סע' עה-עז;
[218] שו"ת הרשב"א סי' קנה; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' כא; מ"ב סי' שיח סק"ד. וראה עוד בנידון בשד"ח מערכת בישולי א"י ופתן, אות ח, ושם בפאת השדה מערכת בישולי עכו"ם סי' ב, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"א;
[219] שש"כ פל"ב ספ"א;
[220] שש"כ פל"ב סל"ו;
[221] שש"כ שם סל"ח;
[222] טושו"ע או"ח שו ט; מג"א שם סקי"ח, ומ"ב שם סקמ"א;
[223] ערוה"ש או"ח שו כ;
[224] פרמ"ג או"ח סי' שו בא"א סקי"ח; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' נד. וראה מאמרו של הרב מ. הלפרין, אסיא, חוב' נו, תשנ"ו, עמ' 5 ואילך;
[225] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' קפ; שו"ת מצפה אריה מהדו"ת חאו"ח סי' כא; שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קפ; שו"ת מחזה אברהם חאו"ח סי' מו; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' ע; שש"כ פל"ב הע' פב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"א אות' א-ו ופ"ט סק"א, ושם ח"ט סי' יז פ"ח סק"ג; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קכו. וראה בכל בו על אבלות פ"א סי' א אות טו, שהביא בשם האגור בדיני שבת, שהתיר לקרובים לבוא לחולה מסוכן בשבת. וראה עוד בילקוט יוסף, ח"ד (ב), עמ' רצב, הע' עו;
[226] שו"ת שואל ומשיב שם; שו"ת מצפה אריה שם; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' סד;
[227] שו"ת אמרי דוד סי' עא; ערוה"ש או"ח שו כ; הגרז"נ גולדברג, אסיא חוב' נו, תשנ"ו, עמ' 5 ואילך;
[228] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו ע"י הרב י. קטן, חוב' אסיא נז-נח, תשנ"ז, עמ' 206;
[229] הרב מ. הלפרין, חוב' אסיא, נו, תשנ"ו, עמ' 5 ואילך;
[230] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' סה;
[231] ילקוט יוסף שם;
[232] הגר"ח מבריסק, הובאו דבריו בס' נפש הרב, עמ' קסז;
[233] שו"ת ובחרת בחיים סי' צט; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רכה; יסודי ישורון ח"ד עמ' רמב-ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' ד אות יז, ושם ח"ח סי' טו פ"ח סק"ז, ושם ח"ט סי' יז פ"ג, ושם חי"א סי' סא סק"ד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שא סוסקי"ד, ושם סוסי' שו; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קכד. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' לא אות טז;
[234] מנחת שבת סי' פד סקכ"ט, ובהוספות שם; ילקוט יוסף שם;
[235] שבט מיהודה, שער א, אות טז;
[236] אשל אברהם (בוטשאטש) או"ח סי' שכח אות יז;
[237] שש"כ פל"ב סל"ו, ושם פ"מ סל"ו;
[238] מסודרים לפי סדר א-ב של המחלות;

[239] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' צג אות א. וראה שו"ת זרע אמת ח"א סי' מב;
[240] שש"כ פל"ג סכ"ב, וראה שם בהע' פז, בשם הגרש"ז אויערבאך; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' צג אות א. וראה בשו"ת זרע אמת ח"א סי' מב;

[241] ע"ז כח א; פסחים כה ב; רי"ף סוף סנהדרין; רמב"ם שבת ב ה; ריטב"א פסחים שם; מאירי ע"ז שם; טושו"ע או"ח שכח ז. אמנם ראה ב"י יו"ד סי' קלד, בשם הרשב"א, ובשלטי גבורים ע"ז שם, שחום גבוה איננו בגדר מחלה שיש בה סכנה, עיי"ש. וראה ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קיד, הע' כא;
[242] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב הע' ל;
[243] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קכט;
[244] שו"ת אגרות משה שם;
[245] והוא קרוב ל- 37.9 מעלות צלזיוס;
[246] קצוה"ש סי' קלח בבדה"ש סקל"א; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז סק"ג; הגר"פ עפשטיין בהגהותיו לקונטרס הרפואה בסידור מנחת ירושלים, הע' 17; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש”כ פל"ב סי"א;
[247] אור לציון ח"ב פל"ו סע' יג. וראה בילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קיד והע' כא, בשם הגר"ע יוסף;
[248] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' לו. וראה עוד בנידון בשו"ת אז נדברו ח"א סי' כח;
[249] שו"ת באר משה ח"ו סי' נז;
[250] שש"כ שם;
[251] שו"ת אגרות משה שם;
[252] שו"ת אז נדברו ח"א סי' עט-צד; שו"ת באר משה ח"א סי' לג אות' יז-יח; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' כא;
[253] שו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' מ אות ה; אור לציון ח"ב עמ' רנח;
[254] שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ד סי' לז;
[255] ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' כג. וראה שם שדין זה נכון גם לאשכנזים שאינם רוחצים כלל בשבת;
[256] שבת קכח ב; ב"ב קנו ב; טושו"ע או"ח של א; מ"ב שם סק"ג; ביאוה"ל סי' רעח ד"ה לכבות; לבושי שרד או"ח סי' שו; פרמ"ג שם בא"א סקי"ח; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' קפ; שו"ת ישכיל עבדי ח"ז חאו"ח סי' כב; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ח; שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קלג; שש"כ פל"ב סכ"ו. וראה שם פ"מ סי"ז, שלפיכך מותר להביא אוכל כשר דרך רשות הרבים בשבת לחולה מסוכן המאושפז בבית חולים אם מאכילים שם נבלות וטריפות;
[257] ערוה"ש או"ח שו כ; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ט (עמ' קו);
[258] שו"ת צפנת פענח סי' לט. וראה מה שכתב על דבריו בס' שבת שבתון סקס"א. וראה עוד בספר נס להתנוסס סי' ו;
[259] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ה סי' יח (עמ' מח);

[260] ראה חי' רמב"ן שבת ל א; טושו"ע או"ח רפח י; שו"ת אדמת הקודש חיו"ד סי' ו;

[261] שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ע; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' מג אות ד; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ל אות ב;
[262] ראה שו"ת אמרי יושר שם; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"ה. וראה עוד בהגדרות הנוגעות לכאב בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' י; שו"ת אהלי יעקב (קשטירו) סי' מא; ביאור הגר"א או"ח סי' שכח סוסק"א; ביאוה"ל סי' כח ס"ג; ערוה"ש או"ח שכח כא; קצות השולחן ח"ז סי' קלח בבדה"ש סקל"א;
[263] רמב"ן תורת האדם שער המיחוש; ר"ן שבת פי"ד;
[264] שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קלג; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכח סק"ג;
[265] שש"כ פל"ב סי"ג;
[266] שש"כ פל"ב סי"ג וסס"ב;
[267] ע"ז כח א; ירושלמי שבת יד ד; שם ע"ז ב ב; רמב"ם שבת ב ה; טושו"ע או"ח שכח ג. וראה בטושו"ע שם, שגרס מהשיניים ולפנים. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"א, מה שכתב בטעם שינוי הגירסא;
[268] ע"ז שם; שבת קט א; רמב"ם שם; טושו"ע שם ד. וראה רש"י ותוס' שם, שגרסו 'כל מכה שצריכה אומד מחללים עליה את השבת', וראה בילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קיז הע' כד, שאין חילוק להלכה בין שתי גירסאות אלו;
[269] רמב"ן תורת האדם שער הסכנה; טושו"ע שם;
[270] רמב"ן וטושו"ע שם. וראה פר"ח ליקוטים לסי' שכח; מ"ב סי' שכח סקל"ז;
[271] ע"ז כח א; ירושלמי שבת יד ד; שם ע"ז ב ב; רמב"ם שבת ב ה; טושו"ע או"ח שכח ו;
[272] תוס' ע"ז כח א ד"ה מכה. וראה שו"ע הרב או"ח שכח ו;
[273] תוס' ע"ז יב ב ד"ה הבולע;
[274] ס' פקוח נפש סי' יב סקי"ב;
[275] ערוה"ש או"ח שכח כה;
[276] קצוה"ש סי' קלו בבדה"ש סק"א; ס' פקוח נפש שם;
[277] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שכח סק"כ;
[278] ע"ז כח א; רי"ף שבת פי"ד; טושו"ע או"ח שכח ז;
[279] מ"ב שם סקי"ח;
[280] חי' רעק"א טושו"ע שם, בשם התבואות שור; כף החיים סי' שכח סקל"ד; ביאוה"ל שם ד"ה מחמת;
[281] מור וקציעה או"ח סי' שכח ד"ה ולתת; ערוה"ש או"ח שכח כו; קצוה"ש סי' קלו בבדה"ש סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"ח; שש"כ פל"ב סי"ז, ופל"ה סל"א; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קיט, ובהע' כו שם, בשם הגר"ע יוסף;
[282] מעשה רוקח על הרמב"ם, בתחילת הספר;
[283] שש"כ פל"ב סי"א;

[284]
שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' סו. וראה בשו"ת באר משה ח"ד סי' לא-לב;
[285] שו"ת באר משה ח"א סי' לג אות יב;
[286] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' ה אות ב; לוית חן סי' שכח אות צא; שש"כ פל"ד סע' י;
[287] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ד הע' נב. וראה עוד בעניין טיפול בנזלת בשו"ת מחזה אליהו סי' סה אות כו; שו"ת באר משה ח"א סי' לג; שו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' כט, וילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' סז;
[288] מ"ב סי' שכח סקקמ"ה; חיי אדם סט ז; ערוה"ש שכח לט-מ; בן איש חי, שנה ב, תצוה, סק"ה; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פ; שש"כ פל"ג סי"ז;
[289] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נא;
[290] מג"א סי' שכח סקנ"א; שו"ע הרב סי' שכח סנ"ב
[291] מ"ב סי' סי' שא סקקפ"ב; שם סי' שכח סקק"ל; שש"כ פל"ה סל"ה;
[292] שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קכא אות ב; שם ח"ו סי' כה; שו"ת באר משה ח"ז קונט' עלעקטרי סי' נ;
[293] שש"כ פל"ג סע' יח;
[294] כל המקורות דלעיל, שהתירו החזרת נקע. וראה פיהמ"ש לרמב"ם שבת סופכ"ב בענין החזרת שבר בשבת;
[295] שש"כ פל"ה סע' ה. ואיסורו משום גיבול תולדת דש או משום בונה;
[296] שש"כ פל"ב סי"א;
[297] אדמו"ר מ.מ. שניאורסון מליובביטש, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' עז ואילך. וראה שם, שלדעתו בימינו יש עוד להחמיר בזה יותר בגלל תנאי בתי החולים בשבת;
[298] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מג. וראה שם, שלדעתו דווקא בתנאי בית החולים יש עוד יותר מקום להתיר כנ"ל;
[299] שבת שבתון, סק"ב (עמ' מג-מד);
[300] שש"כ פ"מ סל"ח;
[301] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכח סק"ג;
[302] שו"ת בית אב"י ח"ג סי' פב;
[303] שבת קכא ב; יומא פג א; ע"ז יב ב; רמב"ם שבת ב ה-ו; טושו"ע או"ח שכח ו. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' עב; שש"כ פל"ב סי"א(יד). וראה שם, שגם שריטת חתול, ונשיכת עקרב שחור, ונשיכת חמור וסוס הם בגדר ספק סכנה. וכן כתב שם, שבליעת צמח ארסי, מחט, כדורי נפתלין, כדורי שינה בכמות רבה, רעל עכברים וכיוצ"ב הם בגדר ספק סכנה;
[304] נשמת אברהם חאו"ח סי' שטז סק"א;

[305] הגרש"ז אויערבאך, והגרי"י נויבירט,
הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שטז סק"א; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' יד;
[306] שש"כ פל"ה ס"ג;
[307] שש"כ פל"ב סי"א, ופל"ה ס"מ; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' עב אות ט; שם סי' עט אות ג;

[308] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' טו; שש"כ פל"ה ס"מ;
[309] שש"כ שם;
[310] ד.י. אפלבוים, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' שא ואילך;

[311] ע"ז כח א. וראה מג"א סי' שכח סק"ב;
[312] ב"ח שם; פרמ"ג שם בא"א סק"ב; מ"ב שם סק"ח. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"ז;
[313] מאירי סנהדרין פד א; מ"ב סי' שכח סקפ"ח, ושעה"צ שם סקס"ג. וראה משנה שבת יז ב; רמב"ם שבת כה ח; טושו"ע או"ח שח יא; מג"א שם סקל"ב, שמותר לטלטל בשבת מחט של יד ליטול בו את הקוץ. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד סקי"ד;
[314] שש"כ פ"מ סע' כג. אמנם ראה שם הע' סה**, שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך, שאם יש חולים יהודים בבית החולים, עדיף שישאר הרופא היהודי בתורנות, ולא יחליף אפילו אם גוי, כדי לתת טיפול טוב יותר לחולים היהודים;
[315] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' עט;
[316] הגרז"נ גולדברג, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קפא ואילך;
[317] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב הע' קכה, ושם פ"מ סכ"ג. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח סי' נו, שפסק כך לעניין החלפת תורנות שבת של חייל דתי עם חייל לא-דתי;
[318] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' עט;
[319] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלא;
[320] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דברי בשש"כ פל"ב הע' קד;
[321] הגרי"י נויבירט, הלכה ורפואה, א, תש"מ עמ' קס ואילך;
[322] שש"כ פ"מ סי"ג;
[323] שש"כ פ"מ סכ"ב;
[324] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ שם הע' סד. וראה שם בהע' סה, שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך, שיש להקל עד כמה שאפשר לעוסקים בהצלת נפשות;
[325] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שכט סק"ז;
[326] תורת היולדת, מהד' שניה, פנ"ט שאלה ב והע' ד;
[327] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של הרב מ. הלפרין, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 241 ואילך; הגרש"ז אויערבאך והגרז"נ גולדברג, הובאו דבריהם במאמרו של הרב י. קטן, אסיא, שם, עמ' 247-8;
[328] שו"ת הר צבי ח"ב חאו"ח סי' י; שו"ת מנחת שלמה סי' ז-ח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז סקי"ב, ופי"ג סק"ח, ושם חי"א סי' לט-מ, ושם חכ"א סי' נט; הגרח"פ שיינברג, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' קכד ואילך; שש"כ פ"מ סס"ט;
[329] הגרש"ז אויערבאך והגר"ז גוסטמן, הובאו דבריהם במאמרו הרב מ. הלפרין, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 241 ואילך; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. קטן, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 247-8;
[330] חזו"א, הובאו דבריו בספר אורחות רבינו בעל 'הקהילות יעקב' כרך א סי' ריג; הגרי"ז סולובייציק מבריסק, הובאו דבריו בחוב' אסיא, נו, תשנ"ו, עמ' 64; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' פ; שם ח"ה סי' כה (וראה מכתבו של י.מ. האנדלער, מנהל חברת 'הצלה', מה שכתב בשם הגר"ד פיינשטיין, פורסם בתחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 81, בהערת העורך). וראה עוד בנידון בשו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' סט; שו"ת היכל יצחק חאו"ח סי' לב, ושו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח סי' נז אות א; עמוד הימיני, הבטחון הפנימי במדינה בשבת;
[331] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' כו; שם ח"ח סי' פז;
[332] עירובין מד ב; יומא עז ב; ביצה יא ב; מו"ק ז א. וראה תוס' עירובין מד ב ד"ה כל, ותוס' ר"ה כג ב ד"ה שיהיו;
[333] ר"ה כא ב; קידושין לג א;
[334] כך דעת המג"א סי' תצז סקי"ח בשם הב"ח; שו"ת ובחרת בחיים סי' צט; הגה' מהרש"ם ר"ה כא ב; נשמת אדם כלל צא סק"א; מנ"ח מ' כד;
[335] כך דעת שו"ת שאילת יעבץ סי' קלב, ד"ה ודקשיא; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' רג; שם חחו"מ סי' קצד; שם ח"ו סי' צט. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' התירו סופו משום תחלתו, עמ' רס ואילך; הרב א. אבידן, תורה שבעל פה, יח, תשל"ו, עמ' צה ואילך; הרב מ. ולדמן, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 38 ואילך; הרב י. אריאל, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 79 ואילך. ולכאורה יש להקשות משיטות הפוסקים שאין לומר מדעתנו התירו סופן משום תחילתן, אלא רק באותם מקרים שחז"ל קבעו בזה - ראה רא"ש ביצה פ"א סי' ט; שו"ת חות יאיר סי' קטו; חי' חת"ס ביצה יא ב; שיירי קרבן מו"ק א ד, וי"ל;
[336] שש"כ פ"מ ס"י, והע' לג;
[337] ראה רמב"ם שבת ה א; שם ל ה; שו"ת בית הלוי ח"א סי' יא; בן איש חי שנה ב, פר' נח, ס"ה; מ"ב סי' רסג סק"ב וסקכ"ח; שש"כ פמ"ה ס"י;
[338] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' רסג סק"א. וראה שם, אם יוכל לומר אחר כך רצה בברכת המזון;
[339] שש"כ פ"מ סי"א; שו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' כח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד סק"ד;
[340] מסודרים לפי סדר א-ב של הבדיקות;
[341] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בלב אברהם ח"ב פ"כ ס"ה;
[342] הגרש"ז אויערבאך, והגרי"י נויביברט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שכא סק"א;
[343] שש"כ פ"מ סע' כ"ז-כ"ט; אור לציון ח"ב פל"ו סכ"א. איסור הוצאת דם בשבת הוא מדין חובל ומפרק תולדת דש, או מדין נטילת נשמה תולדת שוחט;
[344] שש"כ שם;
[345] שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' כ;
[346] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שטז סק"ב;
[347] שבת קנז ב; רמב"ם שבת כד ה; טושו"ע או"ח שו ז; מג"א שם סקט"ו;
[348] מ"ב סי' שו סקל"ו;
[349] ראה שש"כ פכ"ט סל"ט; שם פ"מ ס"ב. וראה עוד בגדרי מדידה בשבת - הרב י. רוזן, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 58-59;

[350] שש"כ פ"מ סל"ה;
[351] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' לה, ושם חי"ד סי' כז סק"ד;
[352] שש"כ פל"ב ס"ס. האיסור הוא מדין בורר;
[353] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכא סק"א;
[354] הגרש"ז אויערבאך,
הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שכא סק"א;
[355] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"א סק"ד, ופי"ח סק"א; שו"ת באר משה ח"ח סי' כד; שש"כ פל"ג ס"כ;
[356] שו"ת ציץ אליעזר שם;
[357] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ שם הע' פג. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קו;
[358] ראה ברכות לו א וברש"י שם ד"ה לא יערענו; שבת נג ב ורש"י שם ד"ה גזירה; רש"י שבת קמז א ד"ה ואין מחזירין; רי"ף ורא"ש שבת שם; רמב"ם שבת כא כ-כט; טושו"ע או"ח שכח א,לז ומ"ב שם סק"א. אמנם מירושלמי שבת יד ג משמע, שאיסור השימוש בתרופה בשבת הוא משום עובדין דחול, עיי"ש. וראה באריכות בגדרי איסור שימוש בתרופות בשבת באגלי טל מלאכת טוחן סט"ז סקל"ו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו. בתלמוד ובפוסקים הובאו דוגמאות רבות של איסורים הכלולים באיסור רפואה בשבת, אך רוב הדוגמאות הללו אינן רלוונטיות לימינו;
[359] ראה קצות השולחן סי' קלד בבדה"ש סק"ז; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' יז; שו"ת ציץ אליעזר שם; הגרי"ד סולובייציק, הובאו דבריו בנפש הרב, עמ' קעג (אות טו); ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח הע' נג; הגרי"י נויבירט, המעין, ה(ב), טבת תשכ"ה; שש"כ פל"ד הע' ז; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' י אות ב;
[360] שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' לז סק"ב, ושם חי"ד סי' נ סק"ז. וראה שם שציין לשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף סח; שו"ת משפטי צדק סי' מ; ביאוה"ל סי' שכח סע' לז בד"ה וכן אם;
[361] ראה טושו"ע או"ח שכח מג; שם מו; ט"ז שם סק"ז; מ"ב שם סקק"ל, ובשעה"צ סקק"ד; שעה"צ סי' שו סקל"ו. וראה שש"כ פל"ד הע' ה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו סק"ב;
[362] זכרו תורת משה סי' נה, בקהלת יו"ט אות א;
[363] מ"ב סי' שו סקל"ו;
[364] אורחות חיים הל' חוה"מ סי' תקלב, בהג' מהרש"ם אות ג. וראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו סק"ו;
[365] רמב"ם שבת כא כ. הטעם - שגם אצלו שייך גזירת שחיקת סממנים. אמנם ראה ברש"י פסחים סח א ד"ה כתיב, ובאגלי טל מלאכת טוחן אות מז, שלכאורה גזירת שחיקת סממנים היא דווקא בחולה, עיי"ש;
[366] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' פו; הרב מ. הרשלר, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 43 ואילך;
[367] הרב הרשלר, שם;
[368] שערים המצויינים בהלכה סי' צא סק"ב;
[369] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' נד; שו"ת באר משה ח"א סי' לג; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נ; אור לציון ח"ב פל"ו סע' י; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' נה, ושם בהע' סג, בשם הגר"ע יוסף;
[370] שש"כ פל"ד ס"כ, ושם בהע' פה, בשם הגרש"ז אויערבאך; שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' נא;
[371] מ"ב סי' שכח סקקי"ח וסקק"מ; בן איש חי, שנה ב, תצוה, סק"ט;
[372] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ד הע' ס; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' לז;
[373] שערי משה ח"ב סי' נא, והרב מ. שטינברג, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 13-12;
[374] קצוה"ש ח"ז סי' קלח, בבדה"ש סקל"א; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב סק"מ, בשם הגרש"ז אויערבאך; שש"כ פל"ג סט"ז, והע' סז שם בשם הגרש"ז אויערבאך; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' נג, והע' סא שם, בשם הגר"ע יוסף; שו"ת משברי ים סי' י אות ב;
[375] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' לה אות ב (אך כתב שבמקום צער גדול יש להקל); שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו סקי"ד, ובמילואים שם, ושם ח"ט סי' יז פ"ב סק"מ; שו"ת אז נדברו ח"א סי' ל, ושם חי"ד סי' י סק"ב. וראה עוד בנידון בשו"ת משנה הלכות ח"ד סי' נא סק"ב; שו"ת באר משה ח"ו סי' לט; שו"ת רבבות אפרים ח"ה סי' רב; שו"ת שואלין ודורשין ח"א סי' סט;
[376] שו"ת באר משה ח"א סי' לג; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' נד;
[377] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' כא; שש"כ פל"ד סל"א;
[378] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נ סק"ה;
[379] שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' כג; שו"ת באר משה ח"א סי' לג אות ח; שם ח"ו סי' לט; שש"כ פל"ד סי"ט; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' נו;
[380] שש"כ שם (וראה שם בהע' פב, מה שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך); אור לציון ח"ב פל"ו ס"ט; שו"ת באר משה שם; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' לז. והיינו דווקא במקום שמניעת הריון מותרת;
[381] וראה עוד בשו"ת אז נדברו ח"א סי' לב-לג;
[382] טושו"ע או"ח שכח א, לז. עיקר הגזירה של שחיקת סממנים נאמרה במקום שיש מיחוש בעלמא ובמצטער - ראה שש"כ פל"ד הע' ז, בשם הגרש"ז אויערבאך. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' לב-לה; ילקוט יוסף ח"ד (ד) עמ' קלה;
[383] שש"כ פל"ד סט"ז;
[384] אגלי טל, מלאכת טוחן סי' טז אות לו, בשיטת רש"י ע"ז כח א ד"ה לא יגמע; ט"ז או"ח סי' שכח סקכ"ה; באוה"ל סי' שכח סל"ז, בשיטת ר"ח, מאירי, שבלי הלקט, המרדכי והרוקח;
[385] שו"ת רדב"ז ח"ג סי' אלף סה; רמ"א או"ח שכח לז (וראה מג"א שם סקמ"ד); ביאור הגר"א שם; שו"ע הרב או"ח שכח יט; מ"ב שם סקקכ"א, ושעה"צ שם סקס"ט. וראה בקצוה"ש ח"ז סי' קלד באריכות;
[386] שש"כ פל"ג הע' כה*; הרב מ. הרשלר, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 43 ואילך;
[387] הרב מ. הרשלר, שם;
[388] שש"כ שם;
[389] שש"כ פל"ב סנ"ו;
[390] הגהות מיימוניות מאכלות אסורות פי"ד; או"ה כלל נט דין לה, בשם המהר"ם; יש"ש חולין סופ"ג; מג"א סי' שכח סק"א; ט"ז יו"ד סוסי' פד; שו"ע הרב או"ח שכח ב; תהלה לדוד סי' שכח סק"ב. אך ראה בפרמ"ג או"ח סי' שכח בא"א סק"א, מה שהסתפק בדין זה. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' לו; שם ח"ח סי' סט אות ב;
[391] רדב"ז לשונות הרמב"ם סי' אלף תלו (סג), וסי' אלף תקכו (קנג), בשיטת הרמב"ם; ברכ"י או"ח סי' שא סק"ו, בשיטת הרמב"ם  (ראה פיהמ"ש לרמב"ם יומא ח ד); חכמת שלמה או"ח סי' שא סע' כה, ושו"ת ובחרת בחיים סי' פז וסי' צט, ושו"ת טוטו"ד מהדו"ק סי' רלט, ושם מהדו"ג ח"ב סי' ריד; שו"ת מהרש"ם ח"ה סוסי' רכה; שד"ח מע' יוהכ"פ סי' ג אות כד; מלאכת שלמה עדויות פ"ב סוף מ"ה; מנחת שבת סי' פד סקס"ה, ובשיורי מנחה שם;
[392] שו"ת הרדב"ז שם; שו"ת צמח צדק החדשות חאו"ח סי' לח; יסודי ישורון ח"ד עמ' רמב; שם ח"ה עמ' פא. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו וסי' שלט; ט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד; קצות השולחן סי' קלה ס"א בבדה"ש;
[393] שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רמה; שו"ת אדמת קודש ח"א חיו"ד סי' ו, בשיטת הרמב"ן והרשב"א; שו"ת פרי הארץ ח"ג סי' ג; החיד"א בכמה מקומות - שו"ת חיים שאל ח"ב סי' לח אות פא, ברכ"י או"ח סי' שא סק"ו, ויו"ד סי' רצ סק"ב, טוב עין סי' יא אות ב, כסא רחמים על מס' סופרים ה יד (אמנם ראה במקורות השונים הנ"ל, שהשאיר שיטה זו בצ"ע);  שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' נ; שו"ת שער אפרים סי' צ; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ח סק"ג, ופ"ט, ושם ח"ט סי' יז פ"ג סק"ג. וראה  עוד בשבט מיהודה, שער א, סוף אות ז; משנת אברהם על ס' חסידים ח"א עמ' קסח; שו"ת בצל החכמה ח"ב סי' מד; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ה סי' יח (לסע' כה); שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' לב אות ה; ילקוט יוסף ח"ד (ד) עמ' קצח, ועמ' רכה;
[394] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו סקכ"א;
[395] מנחת שבת סי' פח סקט"ז; ס' טלטולי מוקצה עמ' ו, בשם הגר"מ פיינשטיין ובעמ' יב, בשם הגרש"ז אויערבאך; ילקוט יוסף, ח"ד (ב) סי' שח סכ"ד; שש"כ פל"ד ס"ג, בהערה;
[396] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ה סי' כא אות א; שש"כ פל"ג ס"ד, בהערה; הגר"ע יוסף, הובאו דבריו בילקוט יוסף שם הע' לד;
[397] ספר החיים להמהרש"ק סי' שכח סע' לז, ובשו"ת שנות חיים ח"א סי' קנב סק"ה; שש"כ פל"ד סי"ז; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' מט, ובהע' נד שם;
[398] אורחות רבינו בעל 'קהילות יעקב', כרך א, סי' ריד, בשם החזו"א, ובשם הגר"י קנייבסקי;
[399] שש"כ שם;
[400] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' נג;
[401] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו אות' טו-יז;
[402] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ד הע' עו; אור לציון ח"ב פל"ו ס"ט;
[403] אורחות חיים או"ח סי' שכח אות כז; שו"ת באר משה ח"א סי' לג אות ז;
[404]
שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נ סק"ה; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' נב;
[405] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' לה; שם ח"ו סי' כח; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח הע' נז, בשם הגר"ע יוסף;
[406] שו"ת באר משה ח"א סי' לג, ושם ח"ב סי' לב. וראה עוד בשו"ת שבט הקהתי ח"ג סי' קלה;

[407] רמ"א או"ח שכח לז; מ"ב שם סקקכ"א; שו"ת מנחת יצחק ח"ג שם; שש"כ פל"ד ס"ג. וראה עוד באגלי טל מלאכת טוחן סע' יז; קצוה"ש ח"ז דף ק. וראה בביאוה"ל שם ד"ה וכן, שמביא מחלוקת ראשונים בזה, ומסיים שלא ניתן למחות ביד המקילים;

[408] שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו סקי"ד;
שו"ת באר משה ח"א סי' לג אות ט. וראה שש"כ פל"ד הע' פא;
[409] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' נג; שש"כ פל"ג ס"ה;
[410] שו"ת אגרות משה שם;
[411] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' פו; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ד הע' כז;
[412] קצות השולחן סי' קלח בבדה"ש סקל"א; שו"ת משפטי צדקה הספרדי, הובא בשערים המצויינים בהלכה סי' צא סק"ב; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' כח;
[413] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ד הע' כז;
[414] ילקוט יוסף ח"ד (ד), סי' שכח הע' נז;
[415] שש"כ פל"ג ס"ד. וראה הר צבי, ט"ל הרים, מלאכת לש סק"א;
[416] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שכח סק"ס; שו"ת רבבות אפרים ח"ז סי' קנא אות ב;

[417] דעת תורה סי' שכח סל"ז; שש"כ פל"ד ס"ד, והע' כא בשם הגרש"ז אויערבאך. אמנם ראה שו"ת כפי אהרן סי' כו, שלימד זכות על המשתמשים בזה בשבת. וראה בילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח הע' פב; יסודי ישורון ח"ג עמ' שפד;
[418] טושו"ע או"ח שכח לט. וראה בתהלה לדוד שם סקס"ח; שש"כ פל"ד הע' צ;

[419] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ג הע' כט; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' מו;
[420] ילקוט יוסף שם. וראה בשש"כ שם ס"ד;
[421] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ג הע' ל;

[422] בן איש חי, שנה ב, תצוה, סק"ז; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' פג; שו"ת רבבות אפרים ח"א סי' רכב אות י; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ג הע' מט. טעמם - זה נחשב כשינוי; אין כיום דרך להכניס הפתילות ולהוציאן שוב, ולכן אין חשש השרת נימין, כמבואר בטושו"ע או"ח שכח מט;
[423] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו סק"כ, ושם ח"ט סי' יז פ"ב סקמ"א; הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בשו"ת רבבות אפרים שם. טעמם - עדיין יש גזירת שחיקת סממנים. וראה עוד בקצות השולחן סי' קלח בבדה"ש סקי"ג;
[424] שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' נו; שש"כ פל"ב סנ"ד; שם פ"מ ס"ז, והע' כ ו-כג. וראה שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' מג;
[425] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שא סק"ב;
[426] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לד;
[427] שש"כ פי"ח ס"ב. וראה שבת קב א; ס' חסידים סי' רסה; טושו"ע או"ח שנ ג; מ"ב שם סקי"ג;

[428] מסודרים לפי סדר א-ב של הטיפולים;
[429] שו"ת דברי ישראל ח"א סי' קג; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' סא אות א; שם ח"ח סי' עט אות א; יסודי ישורון, ח"ג עמ' שד; שש"כ פל"ג ס"ז וסכ"א; יחוה דעת ח"ב סי' נו; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' צא-צב. וכן כל הפוסקים שהתירו אפילו זריקות תוך-וורידיות, כמבואר להלן;
[430] הגר"י אברמסקי והחזו"א, הובאו דבריהם בשש"כ פל"ב הע' קנא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב סק"כ, ושם ח"י סי' כה פ"א. הטעם - בעצם פעולת הזריקה יש איסור תורה, שכן צריך להוציא מעט דם כדי לוודא שהמחט נמצאת בווריד, ויש בזה משום איסור דישה - ראה שש"כ שם. וראה עוד בנידון בס' תורת היולדת פל"ד הע' כב; הגרח"פ שיינברג, בשבילי הרפואה, י, תשנ"ג, עמ' ז ואילך;
[431] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב הע' קנ;
[432] אור לציון ח"ב פל"ו ס"כ; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד, ושם ח"ט סי' יז פ"ב סקל"ו וסי' כח סק"י, ושם ח"י סי' כה פ"א, ושם חי"ג סי' מה, ושם חי"ד סי' כז אות' לה-לו; הגר"א שפירא, הובאו דבריו באסיא, א, תשל"ו, עמ' 28-27;
[433] קצוה"ש סי' קלח בבדה"ש סקי"ד; שש"כ פל"ג סי"ב. וראה מ"ב סי' שכח סקק"נ;
[434] מ"ב סי' שכ סקל"ח; מ"ב סי' שיח סקכ"ג; ראה שש"כ פי"ב ס"ו;
[435] מג"א סי' שכח סקנ"ה; ערוה"ש שכח נח;
[436] אורחות חיים סי' שכח אות לז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו סקי"ג;
[437] שו"ת בית שערים חאו"ח סי' יג;
[438] קצוה"ש שם; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו סק"כ;
[439] הגרש"ז אויערבאך הובאו דבריו בשש"כ פל"ג הע' מג. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ג סי' כא סק"ו-ז;
[440] שש"כ פל"ב סנ"ט; שם פל"ג ס"י. ואין איסור צביעה של צמר-הגפן או החומר הסינטטי, כי זה דרך לכלוך - שם הע' מח; אסיא, א, תשל"ו, עמ' 25, בשם הגר"א שפירא;
[441] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב סקל"ג, ובשש"כ פל"ג הע' מד. והוא מדין סחיטה, והואיל והסחיטה היא לצורך החיטוי, הרי זה אינו נחשב כסוחט לאיבוד;
[442] שש"כ פל"ה סי"א, ושם הע' יג והע' טו, בשם הגרש"ז אויערבאך;
[443] ראה אסיא, א, תשל"ו, עמ' 25, בשם הגר"א שפירא, ביחס לשיטות אלו;
[444] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד סקי"א, ושם ח"ט סי' יז פ"ב סקל"ג. טעמו - אין לחוש לאיסור סחיטה בצמר-גפן, הואיל והנוזל הנסחט הולך לאיבוד, ואין דרך סחיטה בכך;
[445] שו"ת מהר"ם מבריסק ח"ג סי' לה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ה הע' מח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד אות יא; שו"ת רבבות אפרים ח"א סי' רכב אות יא;
[446] שו"ת צור יעקב סוסי' קנב; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' מה אות ב; שו"ת באר משה ח"ו סי' לז; אור לציון ח"א סי' כו; שם ח"ב פל"ו סכ"ב. וראה עוד טהרת הבית ח"ב עמ' שמב; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח הע' צא; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קכג; שו"ת אז נדברו ח"ב סי' לא; שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' פד; אסיא, א, תשל"ו, עמ' 25-24, בשם הגר"א שפירא;
[447] שש"כ פ"מ סמ"ב;
[448] שו"ת מטה לוי ח"ב סי' כא; שו"ת מבית מאיר ח"ד בנתיב הלכה בשאלה בדין שבת, סי' א-ה. וראה בשש"כ פל"ג הע' נח, שיש מי שאמר כן בשם החזו"א, ועיי"ש שדחה דבריו;
[449] שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' כ; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' ל אות ב; שש"כ לג סע' יג-יד;
[450] טושו"ע או"ח רנב ה; מ"ב שם סקל"ו;
[451] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד אות א-ג; שש"כ פל"ג סי"ד;
[452] אור לציון ח"ב פל"ו ס"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לג; שם ח"ה סי' לא אות ג; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' פג; שש"כ פי"א הע' מד; שם פל"ג סי"ד;
[453] חזו"א או"ח סי' נב סקט"ז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ שם;
[454] שו"ת מטה לוי ח"ב סי' כא; יסודי ישורון ח"ה עמ' כג;
[455] שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' ל;
[456] דעת תורה או"ח שכח כו; מנחת שבת סי' צב סק"ל, במנחה חדשה שם, ובהשמטות ד' קמו ע"ד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ג הע' נח; יסודי ישורון, ח"ה עמ' כג;
[457] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' מד ואילך;
[458] שש"כ פ"מ ס"ה;
[459] ראה דעת תורה או"ח שכח כו;
[460] שש"כ פל"ה סכ"א; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' פ;
[461] שש"כ שם סכ"ג;
[462] מ"ב סי' שכח סקפ"ב; שש"כ פל"ה סכ"ב;
[463] שעה"צ שם סקנ"ב; שש"כ שם. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מא;
[464] שו"ת באר משה ח"א סי' לו; שש"כ פל"ה סכ"ו; אור לציון ח"ב פל"ו סט"ו; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' פא;
[465] שו"ת באר משה שם; אור לציון שם; ילקוט יוסף שם, ושם בהע' צג, בשם הגר"ע יוסף;
[466] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ שם הע' סו; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' מא. וראה באריכות במאמרו של הגרח"פ שיינברג, בשבילי הרפואה, ז, תשמ"ה, עמ' יח ואילך;
[467] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ה סכ"ה, והע' סג-סד;
[468] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד סק"ו, ושם חי"ב סי' מא;
[469] שם חי"ב סי' מא. וחזר בו ממה שכתב בח"ח שם;
[470] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ה הע' עג; הגר"ע יוסף בהסכמתו לספר לב אברהם (פ"ו סקי"ט). אמנם בספר אור לציון ח"ב עמ' רנט כתב להתיר דווקא אם אין וודאות שייתלשו שערות;
[471] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' יח;
[472] שו"ת אור לציון ח"ב פל"ו סט"ו; שש"כ פל"ה סכ"ד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שמ סק"ב, ושם, ח"ה חאו"ח סי' שמ סק"ב; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד שם;
[473] שש"כ פל"ה סע' ד; תורת היולדת, פל"ד הע' לח; נשמת אברהם ח"ד שם הע' 13. ובגדר איסור תפירת פצע באדם - ראה שש"כ פל"ה הע' סב; תורת היולדת שם; שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' יח. וראה שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' רטו, והגרש"ז אויערבאך בנשמת אברהם ח"ד שם, ושו"ת ציץ אליעזר שם, בדין בונה בגוף אדם;
[474] הגרש"ז אויערבאך, בנשמת אברהם ח"ד שם;
[475] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד שם;
[476] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכח סק"ג;
[477] שש"כ פ"מ ס"ד;
[478] ראה שו"ת מעשה חושב ח"ב עמ' קסז ואילך;
[479] או"ז הל' שבת סי' עו וכן פ"ד אות כה; ראבי"ה סי' שצא, וסי' תקמט; הגהמ"י תפילין וס"ת פ"א אות ע, ופ"ז עות מ; האגודה, עירובין סי' סט; לקט יושר עמ' 63; רמ"א או"ח שו יא; שו"ת לב חיים ח"ב סי' קד; שו"ת מערכי לב סי' כב. וראה שו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' כג, ולוית חן סי' לד, שבמקום צורך גדול יש לסמוך על האומרים שכתיבה שאינה אשורית אסורה רק מדרבנן;
[480] רמב"ם שבת יא י; מג"א סי' שמ סק"י, ובמחצית השקל שם; ב"ש אבהע"ז סי' קכו סק"א; רע"ב שבת ז ב; שו"ת נובי"ת חאו"ח סי' לג (אמנם ראה שם בסי' כט, שבהפסד מרובה יש לסמוך על דעת הרמ"א, אך הגביל זאת רק אם אמר לגוי בערב שבת, ולא בשבת עצמה, עיי"ש); שו"ת חת"ס חחו"מ סי' קצה; חי' חת"ס שבת קג ד"ה כולה; מ"ב סי' שו סקמ"ז, ובביאוה"ל שם סי"א ד"ה כתב שלהם; ערוה"ש או"ח שו כב; שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח סי' מז. וראה עוד בנידון בשד"ח מע' כ"ף כלל קיא; ספר יש סדר למשנה, שבת קג א; שו"ת יד הלוי חאו"ח סי' נז; יסודי ישורון ח"ה עמ' לח ואילך; שש"כ פ"מ הע' כז; מערכי לב, עמ' שו ואילך;
[481] שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' ר;
[482] שו"ת קול מבשר ח"א סי' מו. וראה בתורת היולדת פל"ד סט"ו בהערה;
[483] שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח סי' סב; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלה; שש"כ פ"מ ס"ג; שו"ת מעשה חושב ח"ב עמ' רמה ואילך. וראה עוד במג"א סי' שמ סק"י, ובמחצית השקל שם; חיי אדם לז ו; שו"ת דעת כהן סי' קסא; מ"ב סי' שמ סקכ"ב; ערוה"ש או"ח שמ ד; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קנא; יסודי ישורון ח"ה עמ' סח ואילך;
[484] הרב מ. הלפרין, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 71;
[485] שו"ת תורת שי ח"א סי' תיא; הרב א. קוגל וחב', תורה ומדע, ג(ב), תשל"ג, עמ' 47 ואילך. וראה שם הצעה טכנית לפתרון הלכתי בשיטה כזו;
[486] שו"ת מעשה חושב ח"ב עמ' רלז ואילך;
[487] יתכן שזהו הכתב הנקרא 'מי מילין' בחז"ל (גיטין יט א);
[488] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רל;
[489] שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' יג-טו; שם ח"י סי' לא אות ו; שו"ת רבבות אפרים ח"ז סי' קי, תשובת הרב י. וואזנער;
[490] שו"ת מנחת שלמה סי' צא אות יא; הרב ל.י. היילפרין, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' רלז ואילך; שו"ת מעשה חושב ח"ב עמ' רמט ואילך; הרב י. רוזן, תורה ומדע, א(א), תשל"א, עמ' 3 ואילך. וראה עוד באסיא, א, תשל"ו, עמ' 48 ואילך;
[491] הגר"מ אליהו, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 107 ואילך;
[492] פרמ"ג או"ח סי' שמ במשב"ז סק"ג;
[493] הרב י. רוזן, שם. וראה עוד דרכים לשימוש בכתב שאינו מתקיים בשו"ת מעשה חושב ח"ב עמ' רפז ואילך;
[494] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' לז אות א (וראה בס' מערכי לב, עמ' שנד ואילך, מה שהשיג עליו). וראה מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה,ה, תשמ"ח, עמ' נז ואילך, שהסתפק בכך;
[495] ז. לב, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' רה ואילך; הנ"ל, מערכי לב, פ"ח; הרב י. רוזן, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 135 ואילך; הרב ג.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' קלד ואילך;
[496] הרב י. רוזן, שם;
[497] הרב ג.א. רבינוביץ, שם;
[498] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פס"ו הע' ריא, ובנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שמ סק"א;
[499] מערכי לב פ"ח;
[500] שש"כ פס"ו הע' ריא; הרב רוזן, שם. אמנם ראה בס' מערכי לב, פ"ח, שלדעתו אין איסור תורה במדפסת סיכות, ורק במדפסת לייזר ובמדפסת הזרקת דיו יש איסור תורה;
[501] הרב רוזן שם. וראה שם שהסכימו עמו הגר"ש ישראלי, הגר"ד ליאור, והגר"ע יוסף;
[502] מערכי לב פ"ח;
[503] מ. הלפרין, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 130-129. טעמו - בדרך זו האיסור הוא רק מדרבנן, בעוד שהכתיבה הידנית על נייר אסורה מן התורה. וראה שם, שהביא בשם הגרש"ז אויערבאך, שזה בוודאי עדיף טפי מלכתוב בעצמו;

[504] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קב; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' לא (וראה גם בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קעג); שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' מא; שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' כ, ושו"ת יחוה דעת ח"ב סי' נז. אמנם בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב במפתחות לסי' לד משמע שאוסר מן התורה, אך ראה מה שדן בדבריו בשו"ת ערוגת הבושם חאו"ח סי' סח;
[505] הגרי"י נויבירט וי. ון-דייק, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 3 ואילך. וראה עוד בשו"ת מעשה חושב ח"ב עמ' קסז ואילך;
[506] הרב ח.ד. רגנשברג, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' י ואילך; הגרש"ז אויערבאך הובאו דבריו בשש"כ פס"ח הע' קכד, ובנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שמ סק"א; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' צח. וראה באריכות סיכום דעות בנידון בס' החשמל בהלכה, ח"ב, עמ' 297 ואילך. וראה בנשמת אברהם שם בדעת הגרש"ז אויערבאך, שאם הרישום על הטייפ הוא זמני, ומיועד למחיקה תוך זמן קצר לצורך שימוש חוזר, אין בזה משום בונה;
[507] ראה קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת של הגרש"ז אויערבאך; הגר"ש גורן, מחניים תשי"ח, בקשר לשימוש במיקרופון בחיל הים; הרב י. רוזן, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 118 ואילך; ז. לב, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' רה ואילך. וראה באריכות על שימוש במיקרופון בשבת בספר החשמל בהלכה, ח"א עמ' 159 ואילך;
[508] ראה נתונים טכניים במאמרו של הרב רוזן, אסיא, שם;
[509] הרב רוזן, שם;

[510] ילקוט יוסף ח"ד (ד), סי' שכח סוף הע' יב; שש"כ פ"מ ס"ח;
[511] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ שם, הע' ל; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב סקכ"ח;
[512] הגרח"פ שיינברג, הובאו דבריו בתורת היולדת פ"מ הע' ל;
[513] שש"כ פ"מ סמ"ד;
[514] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שמ סע' ו;
[515] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם או"ח סי' שמ ס"ו;
[516] ראה הרב מ. הלפרין, אסיא, שם, עמ' 250 ואילך;
[517] שש"כ פ"מ סכ"א;
[518] שש"כ שם;
[519] תורת היולדת פל"ד סט"ו בהערה;
[520] על הגדרים והשיטות השונות ביחס לזרם החשמל בהלכה וביחס להפעלת מכשירים חשמליים בשבת - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, ע' חשמל, עמ' קנה ואילך, ושם, בנספח לערך חשמל, עמ' תרמב ואילך;
[521] שיטות אלו פותחו על ידי המכון המדעי טכנולוגי לבעיות הלכה בירושלים, ועל ידי מכון צומ"ת - צוותי מדע ותורה למחקר, באלון שבות שבגוש עציון;
[522] טושו"ע או"ח שלד כב; ביאוה"ל שם ד"ה דגרם, שדין זה הוא לאו דווקא בכיבוי, אלא בכל המלאכות;
[523] או"ז ח"ב סי' כח; רמ"א שם; שו"ת מהר"ם שיק סי' קנז; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' מה; שו"ת האלף לך שלמה סי' קלה;
[524] מג"א סי' תקיד סק"ז, וקרבן נתנאל ביצה כב א, בדעת הרא"ש; קרן אורה שבת קכ ב; שו"ת זרע אמת ח"א סי' סד;
[525] הגר"ש גורן והגר"ע יוסף, בהסכמתם לטלפון גרמא של מכון צמת, תחומין, א, תש"מ, עמ' 518-517. וראה בהרחבה על העקרונות ההלכתיים ועל הצדדים הטכנולוגיים במאמרים הבאים - ז. לב, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' ריא ואילך; הרב ל.י. היילפרין, הלכה ורפואה, שם ,עמ' רמ ואילך; הנ"ל, תורה ומדע, ט(א), 9 ואילך; הרב י. רוזן, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 173 ואילך; הנ"ל שם עמ' 184 ואילך; הנ"ל, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 135 ואילך; הנ"ל, תחומין, א, תש"מ, עמ' 515 ואילך. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, נספח לערך חשמל, עמ' תרנט-תרסא. וראה עוד בספר כשרות ושבת במטבח המודרני, עמ' רעט ואילך; שו"ת מעשה חושב ח"א סי' ג; ובספר מערכי לב עמ' רלט ואילך. אך ראה בשו"ת ציץ אליעזר חכ"א סי' יג סק"א, שאם דרך ההדלקה או הכיבוי היא בקביעות בדרך של גרמא הרי זה יוצא מגדר זה וחייב משום מלאכת מחשבת;
[526] לפי סדר א-ב של שמות המכשירים;
[527] ראה תיאור טכני ועקרונות ההלכה נוגעים לכך במאמרו של הרב י. רוזן, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 184 ואילך;
[528] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' פא; שו"ת משברי ים סי' יב;
[529] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שא סק"א;
[530] נס להתנוסס סי' ה;
[531] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' לא ואילך;

[532] הגרי"י נויבירט וי. ון-דייק, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 3 ואילך; שש"כ פ"מ סל"א; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קלה. וראה בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שמ סק"א, שעדיף להשתמש במכשיר אק"ג ממוחשב, עיי"ש;
[533] ראה ילקוט יוסף שם;

[534] ראה שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב במפתחות לסי' לא; שו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כ פ"י; שם ח"ב סי' ד; שם ח"ח סי' טו; שו"ת עצי הלבנון חאו"ח סי' י; שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' כ; קובץ מאמרים בעניני חשמל להגרש"ז אויערבאך, מאמר ב. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, עמ' תשח ואילך; החשמל בהלכה ח"ב עמ' 236 ואילך;
[535] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' לא ואילך;
[536] שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' כ;
[537] שש"כ פל"ב ס"מ; שערי משה ח"ב סי' יג;
[538] ראה מאמרו של הגרז"נ גולדברג, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קיט ואילך. וראה בדיונם של הגרז"נ גולדברג והרב א. וינטר, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' רכ ואילך;
[539] על הפרטים הטכניים - ראה הרב י. רוזן, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 173 ואילך; הנ"ל, תחומין, א, תש"מ, עמ' 515 ואילך;
[540] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ב סמ"א;
[541] אור לציון ח"ב פל"ו סי"ז; שו"ת משנה הלכות ח"ג סי' מו-מז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז אות י; שש"כ פל"ב סמ"ב. וראה שם בהע' קיד, שמשיקולים טכניים עדיף שהמטלפן יחזיר את השפופרת למקומה ראשון, ורק אחר כך יחזיר מקבל השיחה. וראה עוד בילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קו;
[542] שו"ת באר משה ח"ו סי' קונט' עלעקטרי סי' נג; שש"כ פל"ב סמ"ז;
[543] הגרז"נ גולדברג, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קיט ואילך; שש"כ פל"ב סמ"ז, ושם פ"מ ס"ט;
[544] הגרז"נ גולדברג, שם;
[545] שש"כ שם;
[546] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז סק"י;
[547] המד-חום הומצא על ידי דניאל גבריאל פרנהייט (1736-1686) בשנת 1724, אך מבחינה הלכתית נידונה שאלת השימוש בו בשבת רק בדורנו;
[548] שו"ת ים הגדול סי' כז; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קכח; הגרש"ז אויערבאך, מאורי אש דל"ג ע"ב; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' כד; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמב; שם ח"י סי' לא אות ח; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' סא אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' י, ושם ח"ח סי' טו פט"ו סקכ"א; שו"ת באר משה ח"ב סי' כב; שם ח"ו סי' נו; שש"כ פ"מ ס"ב, ושם הע' ג, בשם הגרש"ז אויערבאך; ילקוט יוסף ח"ד (ד), סי' שכח סע' לה;
[549] מאורי אש ד"ג ע"ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' י; שם חי"א סוסי' לח; שם חי"ד סי' ל סקי"ג; שו"ת ים הגדול סי' כז; שו"ת חלקת יעקב שם; ילקוט יוסף שם סל"ח. וראה עוד בנידון בשו"ת שם הכהן סי' ט; שו"ת ישכיל עבדי ח"ז חאו"ח סי' כד; שו"ת מהר"י שטייף סי' קכג; שו"ת אז נדברו ח"א סי' סב; שם ח"ד סי' לה;
[550] שו"ת בית אבי ח"ג סי' פה אות ב; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' לח; שם חי"ב סי' מד אות ב; ילקוט יוסף שם הע' לט;
[551] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פ"מ הע' ג; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' כד; אור לציון ח"ב פכ"ו סי"א;
[552] שו"ת שבט הלוי ח"א סי' סא אות ב; שם ח"ג סי' לג אות ב; שו"ת להורות נתן ח"ה סי' יט;
[553] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פ"מ הע' ז; אור לציון ח"ב פל"ו סי"ג, בהערה; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' לח; שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' מט; שו"ת באר משה ח"ו סי' נו אות עא; הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' קיד; שו"ת אז נדברו ח"א סי' סב; ילקוט יוסף ח"ד (ד), סי' שכח סע' לו. וראה עוד בשו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' רסו;
[554] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד אות יא, ושם ח"ט סי' יז פ"ב אות לג; שש"כ פ"מ ס"ב; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סוף הע' לז;
[555] היינו מודד חום העשוי מרצועת צלולואיד שעבר עיבוד כימי כך שחום הגוף משנה את צבעו בהתאם למידת החום. על הצדדים הטכניים של פעולת גלאי החום ראה - ז. לוז, מדע כא(4-3):123, 1977; מ. הלפרין, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 72 ואילך;
[556] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פ"מ הע' ח*; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' לא; הרב ל.י. היילפרין, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 79 ואילך;
[557] הגרש"ז אויערבאך, שם; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' כב, ושם ח"י סי' לא אות ח; שו"ת באר משה ח"ו סי' קונט' עלעקטרי סי' עז;
[558] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ל-לא; שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ג סי' לט;
[559] שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' כט; ילקוט יוסף שם סל"ט;
[560] אור לציון ח"ב פל"ו סי"ג, בהערה;
[561] ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' לז;
[562] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ פל"ג ס"ט, והע' מג, ושם ח"ג פל"ה הע' סג; שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' כז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קיג; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' מו, ושם חי"ד סי' כז סק"ה, ושם חט"ז סי' טו; שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' נו;
[563] שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' יז אות א;
[564] אור לציון ח"ב פל"ו סי"ט;
[565] נשמת אברהם חאו"ח סי' רנב סק"א;
[566] מכשיר המתיז מים דקיקים, הנוצרים על ידי מדחף המסתובב במהירות במים על ידי מנוע חשמלי, ובכך גוברת הלחות בחדר. המכשיר פועל ללא הפסק, גם אם אין בו מים. הוא מיועד בעיקר לילדים עם קשיי נשימה;
[567] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בספר שלמי יהודה פ"ב ס"ד, ובמאמרו של הרב י.ש. בייפוס, עטרת שלמה, עמ' עג ואילך; הרב ל.י. היילפרין, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 266 ואילך; אור לציון ח"ב פמ"א ס"ו; הרב י. פישר, הובאו דבריו בספר מאור השבת עמ' תקלה; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' מב; הרב י. רוזן, תחומין, א, תש"מ, עמ' 525 ואילך;
[568] שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' כא; שו"ת באר משה ח"ו סי' נא;
[569] מכשיר המכיל שתי אלקטרודות חשמליות אשר מופעלות על ידי מים הגורמים לסגירת המעגל החשמלי. כתוצאה מהעברת הזרם החשמלי במים מתחממת שכבת המים הקרובה לאלקטרודות ומתאדה אל מחוץ למכשיר, ובכך מעלה את הלחות בחדר. תוספת מים למכשיר גורמת לחימומם ואידויים, ואם התאדו כל המים והוסיפו מים חדשים, גורמים להפעלה חשמלית;
[570] שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' כא; שם ח"ח סי' כח; שם ח"י סי' כא; אור לציון ח"ב פמ"א ס"ו; שו"ת באר משה ח"ו סי' נב;
[571] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של הרב י.ש. בייפוס, עטרת שלמה, שם; הרב ל.י. היילפרין, שם; הרב י. רוזן, שם. וראה בילקוט יוסף שם, ובהע' מה. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, נספח לערך חשמל, עמ' תשיג-תשיד;
[572] ילקוט יוסף שם סמ"ג. וכתב שם בהע' מז, שהסכים עמו הגר"ע יוסף;
[573] היינו רנטגן, אולטרא-סאונד, מיפוי גרעיני, סי.טי., אמ.אר.אי וכיו"ב
;
[574] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' כ; שו"ת בית אבי ח"ג סי' צ; יסודי ישורון ח"ה עמ' פה ואילך; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קכא אות ג; הגרי"י נויבירט ווי. ון-דייק, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 3 ואילך; שש"כ פ"מ סל"ב; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קלג;
[575] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כז סק"ג;
[576] שש"כ שם;
[577] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' רעח סק"א;
[578] שו"ת הר צבי חאו"ח ח"א סי' קעג; שו"ת הלל אומר חאו"ח סי' רכ; הגרי"א הענקין, עדות לישראל עמ' קכב; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' פה; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' לז; שם ח"ב סי' יז-יח, וסי' קיב-קיג; שם ח"ג סי' מא; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' ד; שם ח"ו סי' ו; שם ח"ז סי' יא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשערים המצויינים בהלכה סי' פ סקל"ט, ובשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' יט, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' יא; שש"כ פל"ד סכ"ח, ובכרך תיקונים ומילואים לשש"כ; שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סוסי' יט, וילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' לא; הרב ש.ת. רובינשטיין, תורה שבעל פה, ט, תשכ"ז, עמ' 10 ואילך. וראה שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חאו"ח סי' לו אות ג. אמנם ראה בספר רבי עקיבא ותורתו, ילקוט האיגרות, סי' כט, שהגאב"ד פרשבורג אסר, וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' יא, שהביא בשם הגאון מטשעבין לאסור. וראה עוד בספר החשמל בהלכה ח"ב פכ"ה;
[579] שו"ת ציץ אליעזר שם; שש"כ שם; ילקוט יוסף שם;
[580] שו"ת באר משה ח"א סי' יז; שש"כ שם;
[581] שו"ת באר משה ח"ו סי' קונט' עלעקטרי סוסי' טו; ילקוט יוסף שם;
[582] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' פה;
[583] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בכרך מילואים ותיקונים לשש"כ שם; שו"ת חלקת יעקב שם; שו"ת ציץ אליעזר שם; ילקוט יוסף שם. וראה עוד באריכות בעניין מכשיר שמיעה בשבת בשו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' רנא; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, נספח לערך חשמל, עמ' תשיד-תשטו;
[584] עדות לישראל דקכ"ב; קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת, עמ' 37, הע' 3, ושו"ת מנחת שלמה סי' ט הע' 3 (אמנם ראה בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שא סק"ב); לוית חן הל' שבת סי' שא אות ל; ילקוט יוסף שם; שו"ת באר משה ח"א סי' יז אות ו, ושם ח"ו סי' קונט' עלעקטרי סי' יד-טו; יסודי ישורון ח"ה עמ' רכז;
[585] שו"ת הר צבי חאו"ח ח"א סי' קעג; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיג, ושם ח"ה סי' מ (וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' לז, ושם ח"ב סי' יז - שהתיר, אך כאן חזר בו); שש"כ פל"ד סכ"ח. וראה עוד בעניין יציאה עם מכשיר שמיעה במקום שאין עירוב
בשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' נה, ושם ח"ב סי' מא;
[586] הגרצ"פ פרנק, הפרדס, שנה לב סי' סו. וראה בשש"כ שם;

[587] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכא סק"ב;
[588] שערי משה ח"ב סי' מט;

[589] שש"כ פ"מ סי"ט; הרב ל.י. הלפרין, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 109 ואילך. וראה שם, שיתכן שאף מותר לבריא;
[590] שש"כ פ"מ סי"ט, ושם בהע' נט, בשם הגרש"ז אויערבאך;
[591] הגרש"ז אויערבאך, סיני, כב, עמ' קנג; נפש חיה סי' שלח ס"א; שש"כ פכ"ג סמ"ה; הרב הלפרין, אסיא, שם. דבר זה כרוך במספר איסורים - מוליד זרם, משמיע קול, מבעיר, בונה;
[592] שש"כ פ"מ סי"ט;
[593] הרב הלפרין, אסיא, שם;
[594] שו"ת באר משה ח"ז קונט' עלעקטרי סי' מד. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, נספח לערך חשמל, עמ' תשיז;
[595] שש"כ פל"ב סנ"ג;
[596] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו שם בהע' קמב;
[597] ראה שש"כ פ"מ סס"ט;
[598] שש"כ פ"מ ס"נ;
[599] ראה פרטי דינים בשיטת הנסיעה הנכונה בשבת בשש"כ פ"מ סע' נב-סא, ובמאמרו של הגרי"י נויבירט, מוריה, שנה ד, גליון יב, תמוז תשל"ג, עמ' ל ואילך. וראה עוד מאמרו של הגרש"ז אויערבאך, בספר עטרת שלמה, תשנ"ו, עמ' כ ואילך; תורת היולדת, פי"ט-פ"כ;
[600] שש"כ פ"מ סס"ב;
[601] שש"כ פ"מ סע"ב, ובשם הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו שם בהע' קנו. וראה הערת הגר"פ עפשטיין בקונטרס הרפואה בסידור מנחת ירושלים ס"ק 14, ותשובת הגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה סי' ז;
[602] שש"כ פ"מ סע"ג, ושם בהע' קס בשם הגרש"ז אויערבאך. וראה עוד בשו"ת בית אב"י ח"ד סי' עו;
[603] שש"כ פל"ב סמ"ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ט סק"ח; ילקוט יוסף ח"ד (ד) סי' שכח סע' קי. וראה בשו"ת ציץ אליעזר שם, שיתכן שיש אף חיוב על השליח להתלוות לרופא;
[604] אגרות החזו"א ח"א סי' קמא; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלב; שש"כ פ"מ סק"ע;

[605] שש"כ פ"מ סמ"ג. וכתב שם, שטוב תעשה הנהלת בית החולים אם תקצה מקום נאות לשהיית חולים משוחררים עד מוצאי שבת;

[606] שש"כ פכ"ח סנ"ו וסס"ז;
[607] שו"ת מהר"י ברונא סי' קיד (בענין שכר מיילדת בשבת); פתח הדביר סי' שו (מביא שורה של פוסקים שהתירו שכר שבת של רופא); תוס' שבת סי' שו סק"ח; דעת תורה סי' שו סק"ה; הגאונים רבי יצחק אלחנן ספקטור, ורבי איסר זלמן מלצר, בתשובותיהם שנתפרסמו בקובץ הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' מח-מט, ועמ' נה; הרב עזריאל הילדסהיימר בתשובה לד"ר פרויס, פורסמה בספר אסיא, א, תשל"ו, עמ' 29 ואילך; מ"ב סי' שו סוסקכ"ד; מנחת שבת סי' צ סקי"ט; שו"ת הר צבי חאו"ח ח"א סי' כד וסי' רד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ג, ושם ח"ט סי' יז פ"ב סק"ל; שו"ת יביע אומר ח"ה סי' כה, וילקוט יוסף ח"ד (ב), עמ' קלו; שם (ד) סי' שכט סע' יא-יב; יסודי ישורון ח"ד עמ' רעב; שערים המצויינים בהלכה סי' צ סק"ו; שש"כ פכ"ח סס"ז, והע' קמז, ושם פ"מ סי"ב; שו"ת באר משה ח"ה סי' קב; הגר"א נבנצל, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 322;
[608] חסד לאלפים סי' שו סי"א; שו"ת הרי בשמים ח"א סי' נב; שו"ת באר יצחק (הרב יצחק מפוזנא) סי' לט; שו"ת סתרי ומגיני סי' טו אות ב. וראה פרמ"ג או"ח סי' שו במשב"ז סק"ד;
[609] שו"ת חת"ס חחו"מ סוסי' קצד. וראה ריטב"א ע"ז כו א;
[610] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קכא, ושם ח"ד סוסי' עט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ג;
[611] שו"ת פקודת אלעזר סי' כט. וראה שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' כה;
[612] שש"כ פ"מ סי"ב; ילקוט יוסף ח"ד (ב), עמ' קלט;
[613] שו"ע או"ח רמה א;
[614] רמ"א שם. וראה במ"ב שם באריכות. וכן פסקו בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' נח; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קו;
[615] שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ק חאו"ח סי' מג; יסודי ישורון ח"ג עמ' קיז;
[616] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' נד. וראה עוד בנידון באורחות חיים סי' רמה סק"ב; שו"ת מלמד להועיל חאו"ח סי' לד; שו"ת לבוש מרדכי סי' ג;
[617] יומא פה א; רמב"ם שבת ב יט; טושו"ע או"ח שכט ד;
[618] ראה פרטי דינים בטושו"ע או"ח סי' שיא;
[619] מ"ב סי' שיא סק"א;
[620] טושו"ע שם א. וראה במ"ב שם סק"א, ובגשר החיים ח"א פ"ה סי' ה;
[621] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' שמ סוסק"ב;
[622] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם שם;
[623] גשר החיים ח"א פ"ג ס"ב סק"ג;
[624] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בלב אברהם ח"ב עמ' כא;
[625] הגרי"י נויבירט, מדריך הלכתי לאחיות, פי"א ס"י.