עח. אזן ותנוך האזן

ושחטת את האיל ולקחת מדמו ונתתה על תנוך אזן אהרן ועל תנוך אזן בניו הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית וזרקת את הדם על המזבח סביב [שמות כט כ]

מקורות נוספים בתורה שאזן ותנוך אזן מוזכרים באופן אנטומי ולא באופן מושאל: 

בראשית לה-ד (פר' וישלח), שמות כא-ו (משפטים), שמות לב-ב,ג (פר' כי תשא), ויקרא ח-כג,כד (פר' צו), ויקרא יד-יד,יז,כה,כח (פר' מצורע), דברים טו-יז (פר' ראה),

* # *

השורש 'אזן' במקרא משמש בשני מובנים: האחד - לאזן, לשקול, להביא לידי שיווי-משקל [1], ואולי מכאן רמז שהיה ידוע על תפקיד האוזן הפנימית כאיבר שווי משקל, ומכאן גם שם העצם מאזנים; והשני - לשמוע ולהאזין [2], וזאת על שם עיקר תפקיד האוזן ורוב המקורות בתנ"ך הם במשמעות זו.

אוזן כשם עצם מתייחס לאיבר עצמו כמקום שמניחים בו נזמים [3] ועגילים [4], ובעיקר כאיבר השמיעה [5].

באופן מושאל, ובתוספת פעלים ושמות אחרים, משמש המושג אוזן כביטוי להקשבה - להטות אזן [6]; כביטוי לאי-הקשבה - לאטום אוזן [7], להעלים אוזן [8], להכביד אוזן [9], או אוזן ערלה [10]; כביטוי למילוי בקשה - להטות אוזן [11]; וכביטוי לגילוי סוד - לגלות אוזן [12].

בחז"ל מצינו שהתייחסו לאוזן כאיבר השמע, ומכאן השימוש המושאל להקשיב, היינו להרכין אוזן [13], וכן הביטוי "עשה אזנך כאפרכסת" [14], וכן להסביר דבר מה, היינו לשבר את האוזן [15], ואף השאילו מושג זה לעצם השמיעה, כגון אזנים לכותל, אזנים לדרך [16].

אוזן היא איבר חושני מורכב, המשמשת לתחושות השמיעה ושווי-המשקל. בהלכה יש התייחסות אנטומית רק לאפרכסת, והתייחסות תיפקודית רק להיבט השמיעתי.

רקע מדעי

אנטומיה

האוזן מורכבת משלשה חלקים:

האוזן החיצונית מורכבת מאפרכסת [17] ומתעלת השמיעה החיצונית.

האפרכסת בנויה ברובה מסחוס המכוסה בעור, ורק החלק התחתון חסר סחוס.

בפתח תעלת השמיעה החיצונה ישנן בלוטות המפרישות חומר שומני. אורך תעלת השמיעה החיצונית כ-35 מ"מ, ובסופה מצוי עור-התוף בתוך חריץ של עצם הצדע.

האוזן התיכונה מורכבת מחלל התוף ומעצמות השמע. ישנן שלש עצמות קטנות (הפטיש, הסדן והארכוף) המחוברות ביניהן במפרקים, ושרשרת העצמות הללו יוצרת קשר בין עור התוף מצידו הפנימי לבין החלון הסגלגל, שהוא המקשר בין האוזן התיכונה לפנימית.

האוזן הפנימית נמצאת בתוך העצם, ומורכבת ממבוך גרמי ומבוך קרומי.

המבוך הגרמי מורכב מפרוזדור, תעלות קשתיות ושבלול, והם מלאים בנוזל מיוחד.

המבוך הקרומי מורכב משבלול, שתי שקיות הפרוזדור ושלש תעלות קשתיות, שאף הם מלאים נוזל מיוחד.

תאי חוש השמיעה נמצאים בתוך השבלול הקרומי, ותאי חוש שווי-המשקל נמצאים בשקיות ובתעלות הקשתיות.

העצב הגולגולתי השמיני נוצר בשני ראשים: ראש שמיעתי וראש וסטיבולרי, האחראי לשווי משקל. שני ראשי העצב מתחילים בגופי החישה המתאימים באוזן הפנימית, ומתחברים לעצב אחד, הוא העצב הגולגולתי השמיני. עצב זה נכנס לגזע המוח ומשם מעביר את התחושות המתאימות, היינו שמיעה ושיווי משקל, למרכזי המוח המתאימים.

פיסיולוגיה

מסלול גלי הקול - גלי הקול מכוונים במידה מסויימת ע"י האפרכסת, נכנסים דרך תעלת השמיעה החיצונית ומרעידים את עור-התוף. התנודות הללו מועברות ע"י שרשרת עצמות-השמע באוזן התיכונה, דרך החלון הסגלגל, אל השבלול. התנודות של הנוזל המיוחד שבשבלול מניעות את איבר-השמע בצורה מוגדרת, ושם "מתורגמת" אנרגיית הקול לאנרגיה חשמלית. זו עוברת דרך עצב השמע אל גזע המוח, ומשם אל מרכז השמיעה המוחי, הנמצא באונה הצדעית, אשר "מתרגם" את האנרגיה החשמלית לצלילים מוגדרים ומובנים.

מסלול תחושת שיווי משקל - תנועות של הראש מניעות את הנוזל המיוחד שבתוך שקיות הפרוזדור והתעלות הקשתיות. זה גורם גירוי לאיבר התחושה של שיווי-המשקל, אשר "מתרגם" תנודות אלו לאנרגיה חשמלית. זו מועברת על ידי העצב הוסטיבולרי לגזע המוח, אשר מסוגל להפעיל מערכות שונות "לתיקון" הסטיה בשווי-המשקל.

מבנה האוזן במקורות התנ"ך וחז"ל

האפרכסת - במקורות המקרא וחז"ל מצינו התייחסות רק למבנה האפרכסת. אפילו המשנה [18] המונה את כל האיברים שיש בהם עצמות, לא מנתה את האוזן התיכונה, שבה שלש עצמות השמע [19]. יתכן שעצמות אלו לא נימנו במשנה הנ"ל, כי אינם מכילים גם בשר וגידים, ולכן אינם מוגדרים כאיבר לענין טומאת אהל.

אנטומיה

בתנ"ך מצינו שני מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת:

תנוך האוזן [20], שהוא הסחוס המרכזי של האוזן. יש הסבורים, שהתנוך הוא רק הסחוס המכסה את הכניסה לתעלת השמע; ויש הסבורים, שהוא כולל את כל החלקים הקשים (הסחוסיים) של אפרכסת האוזן [21].

בדל אוזן [22], שהכוונה גם במושג זה הוא לסחוס האוזן [23].

בחז"ל מצינו מספר מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת:

אליה - החלק התחתון והרך של האוזן [24]. אמנם בלשון המקרא האליה היא הזנב השמן של הכבשה [25].

מילת - היינו הך כמו האליה [26].

סחוס [27] האוזן - הוא הסחוס המרכזי מול הכניסה לתעלת השמע, והוא הנקרא במקרא תנוך האוזן.

עור האוזן [28] - יש הסבורים, שהוא כל האפרכסת, פרט לחלק המכונה תנוך או סחוס [29]; ויש הסבורים, שהוא רק החלק המכונה אליה [30]. מבחינה מדעית אין הבדל בין הסחוס שבפתח תעלת השמע, לבין הסחוס שבאפרכסת, ושניהם מוקפים בעור, ורק בתחתית האוזן, היא האליה, אין כלל סחוס. ולפי זה הפירוש השני הוא הנכון מבחינה מדעית.

פתו-פיסיולוגיה

מצינו בחז"ל מספר תיאורים פתו-פיסיולוגיים:

חיטוט באוזן - יד לאוזן תקצץ, יד מחרשת [31]. היינו חיטוט באוזן מסוכן הוא, ויכול להביא לחרשות. יתכן שהחשש הוא מפני ניקוב עור התוף.

ההפרשה השומנית היא טובה ומועילה [32], אך כשהיא מרובה מידי היא איננה טובה [33]. ומבחינה רפואית הסיבה היא חסימה של תעלת השמע, ועקב כך ירידה בשמיעה.

כאבי אזניים היו שכיחים, והוצעו מספר טפולים [34].

אפרכסת כסימן

אפרכסות האזנים משמשות סימן בכמה דברים:

פרכוס בשחיטה - בהמה מסוכנת מותרת באכילה רק אם פרכסה בסוף השחיטה. אחד מסימני הפרכוס הוא שכשכשה באזנה [35].

כלב שוטה - אחד מסימני כלב שוטה, היינו החולה בכלבת, הוא שאוזניו סרוחות [36].

סימני פרד - פרדה, שנולדה מסוס וחמור, אם אזניה קטנות, אמה סוסה ואביה חמור, ואם אזניה גדולות, אמה חמורה ואביה סוס [37].

הכרת וולד אשה - לעומת אלו, אין האוזניים משמשות סימן להכרת וולד אשה, אם הוא אדם או בהמה. דין זה נכון בין אם כל גופו כאדם ואזניו אינן כאדם, או אם אזניו דומות לאדם אך צורתו דומה לבהמה, שבכל מקרה הולכים אחר גופו [38].

פרטי דינים

עבד עברי שאינו רוצה לצאת בסוף שש שנים, נרצע באזנו [39]. הרציעה היא באוזן ימין [40] ובגופה של אוזן, היינו בתנוך ולא בבשר [41]. הטעם שנבחרה האוזן מכל האברים לרציעה, מפני שהיא שמעה על הר סיני צוויים שונים, והעבד הלך ועבר עליהם [42].

מצורע שנטהר, מזים על תנוך אזנו הימנית מדם האשם ומן השמן [43]. אין לו אזן ימנית, אין לו טהרה עולמית, ר' אליעזר אומר נותן על מקומו, ר' שמעון אומר נותן על של שמאלית [44]. הלכה, שאין לו טהרה עולמית [45].

אהרן ובניו התקדשו בסוף ימי המילואים על ידי מתן דם האיל על תנוך אזנם הימנית [46].

ראשי איברים - ראשי האזנים הם אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם, שכולן אין מטמאין משום מחיה [47], ובכולם עבד יוצא בהם לחירות [48].

ראשי האזנים הם שפת האזנים סביב [49].

בהרת - תוך האוזן אינו מיטמא בבהרת [50], משום שאין הוא נחשב כעור הבשר.

קרבן פסח - הסחוס של האוזן דינו כשאר סחוסים לעניין אכילתו בקרבן פסח [51].

שבת - החש באוזנו בשבת, מותר ליתן בה צמר גפן, ואין בזה משום איסור רפואה [52]; ומותר לצאת עמו לרשות הרבים, בתנאי שהוא קשור ומהודק לאוזן [53].

המוציא חפץ בשבת באוזנו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים [54].

דרך בעלי מלאכה מסויימים לשים באזניהם דברים האופיינים למלאכתם, כדי שיכירום מאיזה אומנות הם, ואסור להם לצאת בהם בשבת [55]. אם יצאו, הרי הם פטורים, מפני שלא הוציאו כדרך המוציאים [56]; ויש אומרים, שאומנים חייבים [57].

מומים - תשעה מומים נמנו באפרכסת האוזן, חלקם נחשבים כמום באדם (בכהנים ובנשים) ובבהמה (בבכור ובשאר קרבנות), וחלקם באדם בלבד [58]:

(א) נפגם כדי חגירת צפורן; (ב) נסדק בכל שהוא, אף על פי שלא חסר; (ג) ניקב כמלא כרשינה (ולדעת ר' יוסי בר' יהודה בכעדשה, ואין הלכה כמותו), בין נקב עגול ובין ארוך. וכל זה בין בידי אדם (היינו כתוצאה מחבלה), ובין בידי שמים (היינו שנולד עמו). יש הסבורים, שבנקב שיש בו חסרון אין צורך בשיעור כרשינה, ודינו כמו נסדק בכלשהוא, ורק אם הנקב הוא ללא חסרון אזי שיעורו בכרשינה; ויש הסבורים, שבכל מקרה דין נקב שהוא מום הוא דווקא בשיעור כרשינה [59]. שיעור כרשינה הוא קצת פחות מ- 4 מ"מ [60]. מומים אלו נקבעו רק כשהם בסחוס האוזן, מכיוון שסברו שפצע בסחוס אינו מתרפא לעולם [61], אבל אם היו בעור אינם מום [62]; (ד) יבשה האוזן [63], היינו כשהיה ליקוי באספקת הדם [64], ונחלקו התנאים בשיעור היובש - כדי שתינקב ולא תוציא דם [65], או כדי שתהא נפרכת [66]; (ה) אוזן כפולה - יש אומרים [67], שהיינו שתי אזנים עם שני סחוסים; ויש אומרים [68], שדווקא כשנכפלה אוזן בתוך אוזן עם סחוס אחד [69]. אוזן כפולה נזכרת גם כמום באשה [70]; (ו) אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה, במראה אבל לא במידה, היינו כשכולם רואים את ההבדל בעליל, ולא כשיש צורך למדוד [71], והוא בכלל 'שרוע' [72]. יש הסבורים, שמום זה הוא גם באדם וגם בבהמה [73]; ויש הסבורים, שבבהמה גודל האוזן איננו מום כלל, ובאדם אפילו אם אוזן אחת משונה מחברתה, במראה או באיזה שינוי אחר, הרי זה מום [74]; (ז) צומע - שאזניו קטנות הרבה [75]; (ח) צומם - שאזניו דומות לספוג [76]. יש מפרשים, שהן כווצות וסתומות [77], ויש מפרשים, שהן נפוחות וגדולות [78]; (ט) אזניו ארוכות מאד ומדולדלות למטה [79].

מומים ז-ט הם באדם בלבד; מום ו' הוא, כאמור, מחלוקת אם באדם בלבד או גם בבהמה.

עגונה - שינויים במבנה האוזן נידונו בפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת מת לצורך היתר עגונה. השנויים שנידונו כוללים: אוזן אחת קטנה והשניה גדולה, אזנים גדולות או קטנות מהרגיל, נקבים באוזן [80].

בכור בהמה - כהן הצורם (היינו פגום) אוזן בכור, קנסוהו חכמים שלא ישחט בכור זה, הואיל ועשה עבירה שהטיל מום בבכור. מחלוקת התנאים היא, אם לא ישחט עולמית, או שאם נולד בו מום אחר, ישחט עליו [81], ונפסק להלכה כדעה אחרונה [82].

אם מת הכהן החוטא הזה, לא קנסו בנו אחריו, ויכול לשחוט על מום זה שהטיל אביו [83].

חובל בחברו - יש הכאות שהכה אדם את חברו, שיש בהם ביזוי וצער מועט ואין בהם נזק, ופסקו להם חכמים דמים קצובים, וכולן קנסות הם [84]. אחד מאלו הוא מי שצרם (היינו משך או פגם [85]) אזנו של חברו, משלם מאה סלע [86].

נזיקין - הצורם (היינו פוגם) אוזן פרתו של חברו, ובכך גרם לו שיפחות דמיה, שכן איננה ראויה למזבח - מחלוקת אמוראים היא אם חייב או פטור, והדבר תלוי בשאלה הכללית אם דנים דינא דגרמי [87].

הכשר טומאה - מי האוזן (היינו הפרשת האוזן) דינם כתולדת המים לעניין שמטמאים או מכשירים אוכלים לקבל טומאה [88].

צואת האוזן אין דינה כצואה לעניין קריאת שמע ותפילה [89].

מקורות והערות

[1] קהלת יב ט;
[2] שמות טו כו; תהלים קלה יז. וראה בספרי דברים לב א, שהאזנה היא לדבר קרוב, ושמיעה היא לדבר רחוק, עיי"ש;
[3] בראשית לה ד; שמות לב ב;
[4] יחזקאל טז יב. בתקופת חז"ל היו הבנות מנקבות אוזניהן, ומניחות חוטים או קיסמים בחורי האזנים שלא ייסתמו עד שיגדלו, ואז שמות נזמים (שבת נז א, ושם סה א וברש"י שם ד"ה הבנות); ואומנים מסויימים היו מניחים על אזניהם סימני היכר למלאכתם כשהיו יוצאים (שבת יא ב);
[5] דברים כט ג; יחזקאל יב ב;
[6] משלי ה יג; תהלים יז ו;
[7] ישעיה לג טו;
[8] איכה ג נו;
[9] ישעיה ו י; שם נט א;
[10] ירמיה ו י;
[11] תהלים קטז ב;
[12] שמו"א ט טו; שם כ ב; דבהי"א יז כה;
[13] מכילתא, בא ג א;
[14] חגיגה ג ב;
[15] ילקוט שמעוני, האזינו רמז תתקמב; רש"י שמות יט יח;
[16] ברכות ח ב; ויקרא רבה לב ב. וראה בתו"ש בראשית פל"א אות יב. גם מצינו שהמושג אוזן הושאל לבית אחיזה של כלים, כנראה בגלל הצורה החיצונית הדומה לאפרכסת;
[17] מילה מודרנית, שמקורה מהכלי המכונה אפרכס (ראה משנה כלים, סוף פי"ד), והוא חלק מכלי הריחים, שהוא רחב בצד העליון, והולך ונעשה צר כעין משפך, ומשליכים החיטה בצד הרחב והיא נופלת בצד הצר - כך פירש הרמב"ם בפיהמ"ש, כלים, שם. ומכאן בלשון חז"ל: "עשה אזניך כאפרכסת" (חגיגה, ג ב);
[18] אהלות א ב;
[19] וראה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קא, שנסתפק אם הסחוס עושה את האוזן לאבר שיש בו עצם שיטמא משום אבר מן החי, ואף הוא לא העיר מכך שיש עצמות ממש באוזן, ולא נימנתה האוזן במשנה אהלות הנ"ל;
[20] בפסוקנו; ויקרא ח כג. בעניין המלה "תנוך" - רש"י ויקרא יד יד כתב "ולשון תנוך לא נודע לי"; א"ע שמות כט כ כתב: "תנוך אין לו ריע, והגאון אמר, הרך הדבק בעגול האוזן". ובמלבי"ם פר' מצורע סי' נ כתב: "מלת תנוך לא נמצא בשום מקום רק בעניין נתינת ומתנת דם, וי"ל שעיקרו תוך כדמצאנו בכמה שרשים שהנו"ן שבאמצע נוספת ונופלת וכו' ור"ל תוך אזנו, וי"ל ג"כ שהתי"ו תנוך היא מהאותיות הנוספים בראש השם וכו' ויהיה שרשו 'נך' מעניין אנך, שהיא הבדל שמעמידים בגובה החומה". וראה עוד בתו"ש שמות כט אות סו, בשם הראב"ד;
[21] ראה להלן. וראה בתו"כ פ' מצורע; ובתרגום יונב"ע עה"פ ויקרא ח כג, כתב שהוא "הסחוס אודנא", ומוסיף: "דהוא גדירא דמציעאה", היינו הגדר האמצעי שבתוך האוזן, ועי' רש"י שמות, כט כ; וראה גם בפיהמ"ש לרמב"ם נגעים, יד ט; פרישה יו"ד שט סק"ז וט"ז שם סק"ד. ואונקלוס תרגם "רום אודנא". וראה בתו"ש שמות כט אות סו, בשיטות השונות;
[22] עמוס ג יב;
[23] כן כתבו ת"י, רש"י ורד"ק, עמוס שם, ובתוס' בכורות לז א, ד"ה מן. אמנם בא"ע שם כתב: "אין לו ריע, וחכמי ספרד אמרו אוזן אחת";
[24] כתובות ה ב;
[25] שמות כט כב;
[26] בכורות לז ב, וברש"י שם, ד"ה במילת. ובקידושין כא ב, הגירסה היא מילתא;
[27] זוהי הגירסה במשניות בכורות ו א, ברמב"ם ביאת המקדש ז ב, וברא"ש בכורות לז א. לעומת זאת, במשנה שבגמ' בכורות שם, ובתוס' בכורות לז א, ד"ה מן הגירסה היא חסחוס;
[28] בכורות לז א;
[29] רמב"ם ביאת המקדש ז ב;
[30] רש"י בכורות לז א, ד"ה אבל; וראה בקשר למושגים אלו בתויו"ט בכורות ו א; שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכט; שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חיו"ד סי' יד;
[31] שבת קח ב;
[32] ראה במד"ר יח ב; בבא מציעא קז ב;
[33] ב"מ שם;
[34] ראה ע"ז כח ב. וראה גם שבת סז א;
[35] חולין לח א;
[36] יומא פג ב;
[37] ירושלמי כלאים ח ג. וראה חולין עט א;
[38] נדה כג ב;
[39] שמות כא ו;
[40] קידושין טו א; רמב"ם עבדים ג ט;
[41] רמב"ם עבדים שם, ובכס"מ. וראה מכילתא משפטים פר' ב, וקידושין כא ב - בגובה של אוזן. וראה עוד מלבי"ם שמות פכ"א אות לד;
[42] ובאיזה צוויים מדובר - מצינו גירסאות חלוקות: בבבלי קידושין כב ב 'כי לי בני ישראל עבדים'; בירושלמי קידושין א ב 'לא יהיה לך אלהים אחרים'; במכילתא שמות משפטים פר' ב 'לא תגנב'. וראה בתו"ש שמות פכ"א אות קלא;
[43] ויקרא יד יד,יז; משנה נגעים יד ט; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב;
[44] משנה נגעים יד ט;
[45] רמב"ם מחוסרי כפרה ה א;
[46] שמות כט כ. וראה בתו"ש שם, אותיות סו-סח, טעמים שונים לכך;
[47] משנה נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח;
[48] קידושין כה א; רמב"ם עבדים ה ה; טוש"ע יו"ד רסז כז;
[49] רש"י, קידושין שם; תפארת ישראל, נגעים שם;
[50] משנה נגעים ו ח; רמב"ם טומאת צרעת ו א;
[51] רש"י, פסחים פד א, ד"ה וראשי. וראה דיני הסחוס ברמב"ם קרבן פסח י ח-ט;
[52] שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכו אות ב; שמירת שבת כהלכתה, פי"ח אות פד;
[53] שבת סד ב; רמב"ם שבת יט יא; שו"ע או"ח שג טו, ובמ"ב שם סק"מ;
[54] משנה שבת צב א; רמב"ם שבת יב יג;
[55] שבת יא ב; רמב"ם שבת יט כא; טושו"ע או"ח שא יב;
[56] רמב"ם שם; טושו"ע שם;
[57] ראה במ"ב סי' שא סקמ"ז;
[58] בכורות לז א; רמב"ם ביאת מקדש ז ב; שם, שם ח ג; טושו"ע יו"ד שט;
[59] ראה בב"י יו"ד סי' שט; חסדי דוד על התוספתא בכורות פ"ד; חזון נחום על בכורות פ"ו, בשם מהריק"ו; תפא"י בכורות ו ו; שו"ת קובץ תשובות סי' קכ;
[60] שו"ת קובץ תשובות שם;
[61] ראה בכורות לח א;
[62] בכורות לז א; רמב"ם ביאת המקדש ז ב; טור יו"ד סי' שט. וראה בשו"ת תרומת הדשן סי' רמד; פרישה וט"ז יו"ד סי' שט; שו"ע הרב סוף הל' פסח; שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכו; שו"ת השיב משה חיו"ד סי' נז; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קיג, ובהשמטות שבמפתחות; שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' סא - שדנו עד היכן צריך להגיע המום בסחוס;
[63] בכורות שם;
[64] ראה א. שטינברג, פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו, תשל"ה, עמ' 84. ובלשון חז"ל נקרא היבש מת - ראה משנה ב"ב פא א; מאירי ברכות לג א;
[65] וכמותו פסק הרמב"ם, שם. ועי' בחולין מו ב, הטעם מפני שהאוזן גלויה לרוח, ולכן איננה מבריאה, ובפירש"י שם: "רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה". ואולי הכוונה שמכה גלויה עלולה להזדהם ביתר קלות וי"ל;
[66] וכמותו פסק הטור, שם;
[67] רמב"ם שם, לפי גירסתו בבכורות לז א;
[68] רש"י, לפי גירסתו בבכורות שם;
[69] ומה שכתוב במשנה "בזמן שהיא עצם אחד וכו'", אין הכוונה לעצם במובן של bone, שכן אין גרמיות באפרכסת, אלא הכוונה שלתנוך האוזן קוראים עצם, או שפירושו גוף הדבר מלשון 'כעצם השמים לטוהר', תויו"ט בכורות ו ט;
[70] נדרים סו ב;
[71] בכורות מ ב;
[72] ויקרא כא יח; בכורות ג ב, ורש"י שם ד"ה לא. וראה בשו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכו; ולפי תרגום השבעים 'שרוע' הוא מי שנקטעו אזניו;
[73] רש"י ורא"ש בכורות מ ב, וטור יו"ד סי' שט;
[74] רמב"ם ביאת מקדש ח ג; ושם, איסורי מזבח ב ב;
[75] בכורות מד א; רמב"ם ביאת מקדש ח ג. וראה תוספתא בכורות ד ח - צומח, כל שאין לו אוזניים;
[76] בכורות, שם;
[77] רש"י שם. וכן משמע בתוספתא בכורות ד ח - צומם, שאזניו מגופפות, היינו סתומות;
[78] רמב"ם, שם. וראה בתויו"ט שם;
[79] בכורות שם, ופירש"י, רמב"ם שם, ובכס"מ;
[80] ראה באוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים מערכת א;
[81] בכורות לד א;
[82] רמב"ם בכורות ב ז; טושו"ע יו"ד שיג א;
[83] בכורות לד ב; רמב"ם וטושו"ע שם;
[84] רמב"ם חובל ומזיק ג ח; טושו"ע חו"מ תכ מא;
[85] רש"י ב"ק צ א, ד"ה צורם;
[86] משנה ב"ק שם; רמב"ם וטושו"ע שם;
[87] ב"ק צח א; רמב"ם חובל ומזיק ז יא;
[88] משנה מכשירין ו ה; רמב"ם טומאת אוכלין י ב;
[89] ביאור הגר"א, או"ח סי' צב סקט"ז; מעשה רב סי' לו.