פד. זב

דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא [ויקרא טו ב]; ... זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר לנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה [ויקרא טו לב-לג]

מקומות נוספים בתורה שבהם מוזכר זב:

 ויקרא כב-ד (פר' אמור), במדבר ה-ב (פר' נשא)

* # *

הפרשה מאיברי הערווה נקראת בשם זוב, או זיבה. הזיבה היא מאיבר הערווה דווקא, ולא ממקום אחר, ודבר זה משותף לזכר ולנקבה [1]. זכר המפריש נקרא זב, ונקבה המפרישה נקראת זבה, אלא שבאשה יוחדה הזיבה להפרשת דם בלבד [2].

הלשון 'זב' הוא כמו 'זבת חלב', היינו כדמות טפות נוטפות [3].

זיבת הזכר היא כמו ריר שיוצא צלול, או שיוצא עב וסותם את פי האמה [4]. דבר מוסכם הוא על הכל, שהזיבה בזכר היא מחלה [5], אלא שזיהויה שונה בין הפוסקים והמפרשים ובין החוקרים. יש מי שכתב, שהזוב האמור בתורה הוא שכבת זרע הבא מחוליי החללים, שהיא מתקבצת בהם [6], והוא חולי מחוליי כלי הזרע, וזה כי כלי הזרע יחלשו כוחם המחזיק והמעכל, וכל כוחות הנפש נשארים בעניינם הטבעי, ואז ישתות הזרע בלתי מבושל [7]. ולעומתם, יש שכתבו שזוב היא מחלה מן החולאים הנדבקים [8], וכן העובדה שהזב והמצורע מכונים נגעים, והוא מלשון נגיעה, היינו הידיעה שהזיבה מועברת בהדבקה [9], מכאן שהמדובר הוא במחלת מין מדבקת [10]. על כן יש מהחוקרים שזיהו את הזב עם מחלת הזיבה (גונוריאה) [11].

הזיבה בחז"ל ובפוסקים

מה בין זוב לשכבת זרע? זוב בא מבשר המת, היינו כשהאיבר אינו בקישוי, ואין ביציאתו תאווה, ולא הנאה, אלא נגרר ויוצא דרך ריר ודרך מחלה [12], ושכבת זרע באה מבשר החי; זוב דוהה [13] כלובן ביצה המוזרת [14], ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת [15].

יציאת הזיבה היא בלא תשמיש [16], והתשמיש קשה לזב [17], והוא מתאים לידיעותינו כיום, בהנחה שמדובר במחלת הזיבה.

אין הזוב ראוי להזריע [18].

הזיבה באה על חטאי נעורים [19].

זוב האיש הוא צער, בניגוד לזוב האשה שהוא סימן לבנים [20].

מחלת הזיבה נחשבת לקללה [21], ולפי חז"ל סבל רחבעם ממחלה זו [22].

בטעם עניין הזב, יש מי שכתב, שהוא מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים, וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטיהרו, וצריך חטאת לכפר על חטאו, שלא יגרום עוד חולי [23]; ויש מי שכתב, שהקב"ה הרחיקנו מאד מן המותרות, וציוונו להיות קדושים וטהורים וישרים בענייני המאכל והמשתה, ובכל שאר עניני האדם, ואין ספק כי עניין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך היושר [24]. ואף שהדגיש שם את עניין המאכל והמשתה, הרי שגם לפי ההנחה שמדובר במחלת הזיבה הדברים נכונים, שכן המתירנות בתחום קיום יחסי המין היא הסיבה למחלת הזיבה.

רקע מדעי [25]

הגדרה - הזיבה היא מחלה מדבקת, חריפה או כרונית, השייכת לקבוצת מחלות המין המדבקות, ונגרמת על ידי חיידק.

סיבוכים - בגבר גורמת המחלה לדלקת השופכה, ולסיבוכים מקומיים במערכת השתן והרביה. באשה היא גורמת לדלקת השופכה, דלקת צוואר הרחם, וסיבוכים בדרכי הרביה, שיכולים להוביל לעקרות, להריונות מחוץ לרחם וללידת פגים. יכולה להיות גם התפשטות כללית יותר של החיידק, עם פגיעה באיברים אחרים.

ההדבקה נעשית כמעט תמיד עקב קיום יחסי מין עם בן/בת זוג נגוע. יילוד עלול להידבק מאמו בעת הלידה.

רקע היסטורי - בעבר סברו, שמחלת הזיבה מהותה בהרפיית צינורות הזרע, שאינם מוכשרים עוד להחזיק את הזרע בתוכם, ולכן הוא נוזל החוצה ללא קישוי. מכאן מקור השם הלועזי של המחלה. כמו כן היתה רווחת הדיעה הרפואית, כי מחלת הזיבה ומחלת העגבת חד הן. רק בשנת 1792 הופרדו המחלות, ובשנת 1879 זוהה חיידק הזיבה.

שכיחות - המחלה נפוצה בכל העולם, אך שכיחות המחלה נתונה לשינויים בהתאם להרגלי יחסי המין בזמנים שונים ובאוכלוסיות שונות. בשנות ה- 30-20 של המאה ה- 20 למניינם נאמדה התחלואה בכרכים מסויימים בארצות המערב ביותר מ- 100% של האוכלוסיה הגברית, היינו שבממוצע חלה כל גבר בזיבה יותר מפעם אחת בחייו. לאחר הנהגת טיפול יעיל באנטיביוטיקה, חלה ירידה תלולה במספר חולי הזיבה. אולם מאמצע שנות ה- 50 שוב הורגשה עליה בשכיחות המחלה. ההתפשטות המוגברת של הזיבה בשנים אלו, יוחסה למתירנות הרבה בהרגלי יחסי המין באוכלוסיות השונות, עקב התפשטות השימוש באמצעי מניעה, וההכרה בלגיטימיות של יחסים הומוסקסואליים במדינות שונות, שבעקבותיהן עלה שיעור יחסי המין הפרועים והזנות. מאז תחילת מגיפת האידס בשנות ה-80 התרחשו שינויים בהרגלי המין, בעיקר בקרב ההומוסקסואלים, אשר גרמו להפחתת מספר הנדבקים בזיבה.

בישראל, בין השנים 1967-1963, היה ממוצע מקרי הזיבה 0.18/1,000. שכיחות המחלה עלתה עד ל- 0.4/1,000 בשנת 1970, קרוב לוודאי בגלל מלחמת ששת הימים, והגעת מתנדבות רבות לארץ ממדינות מתירניות בתחום יחסי המין. שכיחות המחלה ירדה שוב ל- 0.2/1,000 בשנת 1975, ובשנות ה-80 של המאה ה- 20 למניינם המשיכה מגמת הירידה, עד לירידה המשמעותית של 0.04/1,000 בשנת 1987. ההערכה היא, כי הירידה המשמעותית הינה תוצאה משינויים בהרגלי קיום יחסי מין מחשש להדבקות במחלת האידס.

מהלך המחלה - תקופת הדגירה של המחלה בזכר היא 2-5 ימים. המחלה מתבטאת בהפרשה צלולה מפי האמה, אשר הופכת עד מהרה להפרשה מוגלתית מרובה בצבע לבן-צהבהב, ובהמשך הופכת לצבע צהוב-ירוק. באותו זמן הזיקפה וההשתנה נעשים כואבים מאד, ואזור האמה כואב ורגיש מאד למגע.

פרטי דינים

במנין המצוות - רוב מוני המצוות סבורים, שטומאת הזב נמנית במנין המצוות, שיהיה הזב טמא [26]; ויש מי שחולק וסובר שאינו אלא הודעה, איזה דבר טמא, ומה הוא מטמא [27].

הגדרות בקביעת טומאת הזב - ראיית הזב אין לה שיעור, אלא הרואה כל שהוא שהחתים בשרו, וניכר בבשרו, הרי הוא טמא [28].

הזב אינו מטמא, עד שיצא זובו חוץ לגופו [29].

הרואה ראיה אחת דינו כבעל קרי [30], שאינו קרוי זב אלא לאחר ראיה שניה. על כן הרואה ראיה אחת אינו מטמא משכב ומושב, ואינו מטמא במשא [31], ואינו טעון טבילת מים חיים כזב [32].

ראה שתי ראיות, הרי זה זב, וצריך ספירת שבעה, וביאת מים חיים, אבל אינו חייב בקרבן; ראה שלוש ראיות, הרי זה זב גמור, וחייב בקרבן. ואין בין זב שרואה שתי ראיות לרואה שלוש אלא קרבן בלבד, אבל לכל חומר טומאת זב, כגון לעניין משכב ומושב, ולעניין ספירת שבעה, זה וזה שווים, ודברים אלו קבלה מפי משה רבנו מסיני [33].

טומאת הזב תלויה בראיות ולא בימים, ולכן אחד הרואה שתי ראיות או שלוש בשעה אחת זו אחר זו, או שראה ראיה בכל יום זה אחר זה, הרי זה זב [34].

זב שראה שתי ראיות, צריך לבדוק עצמו על ידי כיס, שקושרו לפי האמה לקבל בו את הזוב, שאם יראה ראיה שלישית יהיה זב גמור לקרבן [35].

הרואה זיבה מחמת דבר אחר, כגון חולי או אונס, אינו זב [36]. אכן, להלכה נאמר דין זה רק בראיה שניה, אבל ראיה ראשונה מטמא באונס, בין לעניין הטומאה הקלה שלה, ובין לעניין הצטרפות לראיות הבאות [37]; וכן ראיה שלישית, אפילו ראה באונס, הואיל ונזקק לטומאה יתחייב בקרבן [38].

בשבעה דרכים בודקים את הזב, אם אין ראייתו ראיית אונס: במאכל, במשתה, במשא, בקפיצה, בחולי, במראה, ובהרהור, שאם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה של זוב, תולים בו ואינו מיטמא [39].

דיני טומאת הזב - הזב הוא אב הטומאה, ומטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ועושה אותם אב הטומאה [40].

הזב מטמא את המשכב והמושב והמרכב, וכל אחד מהם אב מאבות הטומאה [41]. טומאה זו יכולה לקרות בחמש דרכים: עומד, יושב, שוכב, נתלה, ונשען. כל אחד מחמש הדרכים הללו נקרא טומאת מדרס [42].

זב שדרס על כלי, שלא נעשה למשכב או למושב או למרכב, אף על פי שהוא ראוי למשכב, הואיל ולא נגע בו, הרי זה טהור, שהרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו בכלי זה [43].

אין בכל אבות הטומאה כולן טומאה, שאם תסיט את האדם הטהור, או את הכלי הטהור תטמא אותן, אלא הזב או חבריו בלבד, וזו היא טומאה יתירה בזב, שלא מצינו כמותה בכל התורה, שאם הסיט את הטהורים טמאים [44].

ועוד מיוחד הזב וחבריו בכך, שהם מטמאים עליונו של זב שנקרא מדף, והם הכלים שעל גבי הזב [45].

רוק הזב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו - כל אחד משלושתן אב הטומאה דין תורה, ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא [46]. כיחו, וניעו, ורירו, ומי האף של הזב, הרי הם כרוקו לכל דבר [47]. אבל דם היוצא מפי האמה טהור הוא [48].

זובו של זב, ורוקו, ושכבת זרעו אינם מטמאים אלא כל זמן שהם לחים, אבל יבשים יותר מדאי אינם מטמאים, וכל הדברים הללו דברי קבלה הן [49].

בועל הזב והנבעלת ממנו אינם טמאים [50].

זב משתלח חוץ לשני מחנות, היינו מחנה שכינה ומחנה לוויה, שהוא חוץ להר הבית [51], ומותר במחנה ישראל [52].

האישים הטמאים משום זב - הכל מטמאים בזיבה, אפילו גרים, עבדים – בין משוחררים ובין שאינם משוחררים, חרש, שוטה, קטן ואפילו הוא בן יומו, סריס אדם וסריס חמה [53].

בני ישראל מטמאים בזיבה, ואין נוכרים מטמאים בזיבה, אבל חכמים גזרו עליהם שיטמאו כזבים לכל דבריהם [54]. אם נגעו בתרומה, שורפים עליהם את התרומה [55]; ויש אומרים שאין שורפים עליהם את התרומה [56].

טהרת הזב - כל הימים, שהזב רואה בהם זיבות, הרי הוא טמא, וכשיפסוק הזיבות מונה שבעה ימים נקיים כזבה [57]. זב צריך בדיקת הפסק טהרה לפני ספירת שבעה נקיים [58]. לאחר הפסק טהרה יתחיל למנות שבעה ימים נקיים, ואינו צריך לטבול קודם הספירה [59]. שבעת הימים הנקיים מתחילים יום לאחר שפסק לראות [60].

לאחר שספר שבעה נקיים טובל בשביעי [61]. הזב אין לו טהרה אלא במעיין, שהם מים חיים, ולא נטהר במי מקווה, בניגוד לכל שאר הטמאים באדם ובכלים [62]. יש מי שכתב, שעל פי פשטות לשון התורה חייב הזב לשטוף את האיבר מהפרשת הזיבה [63].

טבל הזב, ועדיין לא העריב שמשו, הרי הוא טבול יום, שהוא טמא לקדשים ולתרומה, והוא טהור לחולין ולמעשר, כדין כל טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו [64].

קרבן הזב - הזב הוא אחד ממחוסרי כפרה, שאף על פי שטהר מטומאתו, וטבל, והעריב שמשו, עדיין איננו יכול לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו [65].

ביום השמיני לטהרתו, לאחר שספר שבעה נקיים, וטבל בשביעי במי מעיין, והעריב שמשו, מביא קרבנו, אם היה בעל שלוש ראיות [66].

קרבן הזב הוא שני תורים, או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת [67]. יש מי שכתב, שהתורה חסה על כבוד הבריות, שהזב והזבה יתבזו במה שיוודע בפירסום זובם, בהתעסק כהנים רבים בקרבנות שלהם, לכן הצריכה התורה רק עופות, שאין בזה עיסוק רב של כהנים [68]. ועוד יש מי שכתב, שבגלל היות הזיבה מן המחלות הנסתרות, לא ציוותה התורה שיובא אל הכהן, בניגוד לצרעת [69].

הבאת קרבנו נמנית בנפרד במנין המצוות [70]; ויש שכללו כל הקרבנות של מחוסרי כפרה במצות עשה אחת [71].

מקורות והערות

[1] תו"כ ויקרא טו ב, הובא גם ברש"י עה"ת שם. וראה בא"ע, אברבנאל וחזקוני עה"ת ויקרא טו ב, שהאמור בתורה 'מבשרו', הוא כינוי לאיבר הערווה;
[2] ויקרא טו יט 'ואשה כי תהיה זבה, דם יהיה זבה בבשרה';
[3] א"ע בפסוקנו;
[4] רש"י בפסוקנו, לפי פשוטו; א"ע ורשב"ם עה"ת שם; סמ"ג עשין רמ. והוא מתאים לשני שלבי מחלת הזיבה;
[5] ראה בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא - ודרך מחלה הוא;
[6] רמב"ם מחוסרי כפרה ב א;
[7] פיהמ"ש לרמב"ם זבים ב ב. כשיטה זו, שהזיבה היא זרע, משמע גם מרש"י כריתות ח ב ד"ה מבשרו, שכתב שהפרשת הזב יוצאת מכח אברו ותוקף יצרו, אך ראה בתויו"ט נזיר ט ד, מה שתמה עליו. וראיה לשיטה זו מהדין במשנה בשבעת הדרכים שבודקים את הזב - זבים ב ב, נזיר סה ב, קידושין ב ב, וראה להלן בפרטי דינים, שהם דברים אשר מגבירים את הזרע, ומכאן שיש קשר בין שכבת זרע לזיבה. ודבר זה הוא כפי הידיעות הרפואיות של הרופאים הקדמונים;
[8] א"ע ויקרא טו ח; רמב"ן שם טו יא; רבנו בחיי שם טו יא;
[9] פרויס בתירגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 357;
[10] וכעין ראיה לשיטה זו היא מהתוספתא זבים ב ב, ונידה לה ב (ראה להלן), שעל פי פשטות המקור התלמודי הזה קיימת הבדלה בין זיבה לשכבת זרע. זאת למרות שבעולם העתיק לא היה ידוע הבדל זה. וכן ראיה לשיטה זו מן הקשרים השונים בין זיבה לחטא, כגון המתואר במדרש רבה, ויקרא יח א - בימי בחרותו אם חטא לוקה בזיבות ובצרעת, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, איש כי יהיה זב מבשרו, וכן מהעובדה שאחד משני העופות בקרבן הזב בא לחטאת. וראה גם ברמב"ן עה"ת

ויקרא טו יא;
[11] כן כתבו קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 378 ואילך; פרויס, עמ' 354 ואילך, וראה להלן ברקע המדעי. הם גם מסבירים את דיני ההרחקה, ופרטי הטומאה של הזב, משכבו וכו', כחוקים היגייניים הבאים למנוע התפשטות המחלה;
[12] רמב"ם מחוסרי כפרה ב א; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא;
[13] הגר"א בתוספתא שם גרס 'דומה', והרמב"ם מחוסרי כפרה ב א גרס 'כהה'. על המשמעות של 'דוהה' ראה רש"י נידה לה ב; פיהמ"ש לרמב"ם זבים שם; תויו"ט זבים רפ"ב;
[14] ראה רש"י נידה לה ב, ותפא"י חולין פי"ב בועז אות א, בפירוש המוזרת;
[15] תוספתא זבים ב ב; נידה לה ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ב א;
[16] פיהמ"ש לרמב"ם זבים ב ב;
[17] ברטנורה שבת א ג. וראה ברקע המדעי;
[18] שו"ת תשב"ץ ח"א סוסי' קב;
[19] ויקרא רבה יח א;
[20] תנחומא ישן פי' טז. הובא בתו"ש ויקרא טו אות כא;
[21] שמו"ב ג כט; סנהדרין מח ב;
[22] סנהדרין שם;
[23] רמב"ן עה"ת ויקרא טו יא;
[24] ס' החינוך מ' קעח;
[25] הדברים להלן מבוססים על ההנחה שהזוב האמור בתורה הוא מחלת הזיבה (גונוריאה);
[26] סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קד; סמ"ג עשין רמ; ס' החינוך, מ' רעח;
[27] רמב"ן בהשגותיו למ"ע צו, בכל הטומאות;
[28] נידה מג א; פיהמ"ש לרמב"ם זבים א ד; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ט;
[29] תו"כ ויקרא טו ב; תוספתא זבים ג א; נידה מ א. הרמב"ם לא הביא דין זה בזב אלא רק בשכבת זרע;
[30] זבים א א, לדעת ב"ה; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ו; שם טומאת משכב ומושב א יב;
[31] נידה עב ב, וברש"י שם;
[32] תוספתא זבים פ"א;
[33] מגילה ח א; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ו;
[34] זבים א ג; ב"ק כג ב; כריתות ח ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ז. בדין ראיה אחת מרובה כשתים, ובדין הפסקות בראיות - ראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' זב, אות ג;
[35] שבת יא ב, ורש"י שם ד"ה זב;
[36] תו"כ זבים פ"א; קידושין ב ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ב;
[37] נידה לה א, ותוס' שם ד"ה מאי לאו; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ה. וראה באור שמח שם;
[38] זבים ב ב; נידה, שם; רמב"ם שם;
[39] נזיר סה ב; זבים ב ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ב. וראה שם פירוט הדברים הללו. וכן ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' זב אות ד;
[40] כלים א ג; זבים ד ו; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א א. וראה פרטי דינים הנוגעים לטומאת מגע ולטומאת משא של הזב באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' זב, אות ה;
[41] כלים א ג; נידה לג א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו א-ב;
[42] זבים ב ד; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ז א;
[43] שבת נט א; חגיגה כג ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ז ח;
[44] זבים ה א; נידה מג א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ב;
[45] רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ו;
[46] כלים א ג, ור"ש שם; נזיר סו א; נידה מ א; שם נה ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ט; שם מטמאי משכב ומושב א יד;
[47] נידה שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א טז;
[48] תו"כ זבים פ"א; נידה לב ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ו;
[49] נידה נד ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב א;
[50] תו"כ זבים פ"ח; נידה עג א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ג. וראה בפי' הראב"ד, הגר"א והמלבי"ם על תו"כ שם, ובמאירי נידה שם;
[51] רמב"ם ביאת מקדש ג ג;
[52] במדבר ה ב, על פי כלים א ח, ופסחים סז א;
[53] זבים ב א; נידה לב ב; שם מג ב; ערכין ג א; ירושלמי תרומות א א; רמב"ם מחוסרי כפרה ג ו; שם, משכב ומושב א ד. בדין חרש, שוטה וקטן - ראה בחזו"א יו"ד סי' ב סק"ט, שהחידוש הוא אע"פ שאינם בני מצוות. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' זב, הע' 74. ובדין טומטום ואנדרוגינוס - ראה במנ"ח מ' קעח אות ב; משנה אחרונה זבים ב א;
[54] שבת פג א; נידה לד א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י; שם, איסורי ביאה ד ד. וראה בתוס' ב"ב כ א ד"ה ונכרי. ודין גר תושב כדין גוי - תוספתא זבים, א א;
[55] תו"כ ויקרא טו ב; נידה לד א, לפי גירסת הגה' הגר"א שם;
[56] נידה לד א, לפי גירסתנו; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י;
[57] רמב"ם מחוסרי כפרה ג א;
[58] ערוך לנר, נידה לט א; אור שמח, מחוסרי כפרה ג א. אך ראה במשך חכמה, ויקרא טו יג, שהסיק שזב אינו צריך הפסק טהרה;
[59] מגילה ח א;
[60] נידה סט א; רמב"ם מחוסרי כפרה ג ג. לכתחילה צריך לבדוק עצמו בכל יום מימי הספירה, ובדיעבד אם לא בדק אלא חלק מהימים, וכן פרטי דינים ביחס לסתירת ימי השבעה הנקיים - ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' זב אות ו;
[61] רמב"ם מחוסרי כפרה ג א. וזב בעל ראיה אחת טובל בו ביום שראה - מגילה כ א;
[62] כלים א ה, ובפיהמ"ש לרמב"ם שם; מקוואות א ח; שבת קט א, ורש"י שם ד"ה כל הימים; רמב"ם מקוואות א ה;
[63] רשב"ם ויקרא טו יא;
[64] ראה במהותו וגדרו של טבול יום באנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, ע' טבול יום;
[65] כריתות ח ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א א;
[66] רמב"ם מחוסרי כפרה ג א;
[67] ויקרא טו יד-טו; רמב"ם מחוסרי כפרה א ג-ד;
[68] משך חכמה, ויקרא, שם;
[69] התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 380;
[70] סהמ"צ לרמב"ם מ"ע עד; סמ"ג עשין ריט; חינוך מ' קעט;
[71] יראים השלם סי' תמג.

* # *