פה. נידה וזבה

 

ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע בה יטמא עד הערב [ויקרא טו יט] ... והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר לנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה [ויקרא טו לג]

 

מקומות נוספים בתורה שבהם מוזכרים ענייני נידה וזבה:

בראשית יח-יא (וירא), בראשית לא-לה (ויצא), ויקרא יב-ב,ה (פר' תזריע), ויקרא יח-יט (פר' אחרי), ויקרא כ-כא (קדושים)

 

* # *

 

הנידה והזבה הן נשים הרואות דם שמקורו ברחם בזמנים ידועים.

 

הדימום המחזורי מכונה במקרא 'ארח כנשים' [1], או דרך נשים [2].

בחז"ל נקרא הדימום המחזורי סתם דם, או ווסת, או מדווה. ווסת מובנו חוק, דרך ומנהג [3], או שמובנו זמן ומועד [4]. עתים משמש המונח ווסת לתופעות הנילוות למחזור, ולאו דווקא לדימום עצמו [5].

בימינו משמש המושג ווסת לציון הדימום המחזורי של האשה.

 

האשה בזמן הדימום המחזורי מכונה נידה [6], שפירושה מרוחקת [7], ומכאן גם המושג נידוי, שהוא הרחקה של אדם מהחברה בגלל מעשים בלתי מקובלים [8]. כמו כן משמש המושג נידה באופן מושאל מצב של זוהמה וטומאה [9]; או דווה [10], שפירושה חולה [11].

בחז"ל נקראת נידה גם בשם דיסתנא, והוא לשון פרסית לדרך נשים [12]. מובא בחז"ל כי בגליא [13] ובכרכי הים [14] קורים לנידה גלמודה, היינו גמולה ומובדלת מבעלה.

 

זבה [15] אף הוא כינוי לאשה בעת שרואה דם היוצא מהרחם, אם כי יש לו משמעות הלכתית שונה מהנידה, וכמבואר להלן.

 

גדרי הנידה והזבה והלכותיהם מתחלקים לשלוש דרגות בשלוש תקופות: נידה של תורה, נידה של חכמים, ונידה של בנות ישראל [16]. מדין תורה, אשה הרואה דם הבא מן הרחם צריכה להמתין שבעה ימים, בין אם ראתה רק טיפת דם אחת, ובין שראתה כל שבעת הימים ברציפות, ומשפסקה לראות ביום השביעי טובלת בליל שמיני, וטהורה לבעלה. באחד עשר הימים הבאים אם תראה דם יום אחד או יומיים, הרי היא זבה קטנה, וטובלת לאחר ראיה זו, והיא טהורה לבעלה. ואם תראה שלושה ימים רצופים באותם הימים, הרי היא זבה גדולה, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים, ואחר כך צריכה לטבול ולהביא קרבן. ולאחר י"א יום אלו אם תראה דם, דינה שוב כנידה, ומתחיל מחזור חדש של מנין ימים וטומאות. והיינו שתקופת שבעת הימים של נידה הוא מצב רגיל, אבל ראיית דם אחרי זמן זה הוא מצב של מחלה, ולכן הבדילה התורה בין נידה לזבה [17]; נידה של חכמים, לאחר שנתמעט ליבם של ישראל מפני כובד הגלות והצרות, התקין רבי יהודה הנשיא, שכל אשה שראתה דם יום אחד או יומיים צריכה לשבת אחריהם ששה ימים נקיים, ואם ראתה שלושה ימים, אף אם הם בתוך תקופת נידתה, צריכה לשבת שבעה ימים נקיים; נידה של בנות ישראל, בימי חכמי הגמרא החמירו בנות ישראל על עצמן, שעל כל טיפת דם כחרדל הן יושבות שבעה ימים נקיים כדין זבה גדולה, ואפילו ראתה דם בתקופת ימי נידתה, בין שראתה יום אחד, או שניים, או שבעת הימים כולם או יותר, ומשיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה [18], ואין הבדל בין ראתה בהרגשה, ובין שראתה כתם כשיעור המטמא בכתם [19], וטובלת רק לאחר גמר שבעה הימים הנקיים [20].

סיבות רבות נאמרו לחומרה זו, והחשובה שבהן היא, כדי שתהיה לכל הנשים ספירה אחידה, ולא תצטרך כל אחת ואחת לחשב לעצמה חשבונות מסובכים, שלא כולן בקיאות בהן [21]. דין זה, אף שהוא חומרה יתירה [22], נקבע כהלכה שאין עליה עוררין, והוא משמש דוגמה להלכה פסוקה, שמתוך הלכה פסוקה כגון זו עומדים להתפלל [23]. לפיכך, כיום אין עוד משמעות הלכתית מעשית להבדלים שבין נידה, זבה קטנה, או זבה גדולה, וכל הנשים נוהגות תמיד כדין החמור שבהן, היינו כזבה גדולה.

 

נחלקו הפוסקים אם איסור נידה וזבה אם הוא מדין ערווה [24], או מדין טומאה [25], או מדין שניהם, ומה משמעות הדבר להלכה [26].

 

על פי התורה האיסור הברור הוא לקיים יחסי אישות עם נידה, והעובר על כך עונשו כרת [27]. אך בנוסף לכך ישנן הרחקות שונות, שנוהגות בזמן שהאשה נידה [28].

 

ענייני הנידה והזבה, הגדרותיהם, ופרטי דיניהם הרבים נידונו בהרחבה רבה במקרא [29], בחז"ל [30], ובפוסקים [31], וספרים הלכתיים ומחשבתיים רבים הוקדשו באופן בלעדי לנושא זה.

 

רקע היסטורי

 

בתרבויות שונות בעבר, ובשבטים פרימיטיביים עד היום, יש אמונות שונות על משמעות הווסת, סיבתו, ובעיקר ההתייחסות לאשה בעת הווסת. רבים מהעמים והשבטים הללו מתייחסים לאשה בימי הווסת כמסוכנת לסביבתה ולעצמה. היא נחשבת כמסוכנת בעיקר לחולים, לילדים, ולנשים אחרות בימי הווסת והלידה. היא נחשבת כפוגעת במעיינות, בשדות וכרמים, בדגים ובימים, ובחפצים ואישים רבים ושונים.

<33>לפיכך יש מנהגים שונים של הרחקת האשה הנידה מביתה ומסביבתה, איסורים על נגיעתה בדברים שונים, ואיסורים על כניסתה למקומות מסויימים, במיוחד מקומות של קדושה. למשל, אסרו על הנשים בעת ווסתן לחלוב, לבשל, לרכב, ואפילו לגעת בחפצים רבים שיש להם חשיבות בעיני בני השבט, ויש שאסרו עליה לדרוך בשבילים שאנשים הולכים בהם, ואפילו להסתכל על חפצים שונים. מכאן המנהג בין שבטים מסויימים להרחיק את האשה בזמן הווסת ממקומות יישוב, ולקבוע לה סוכה מרוחקת לעצמה.

בנוסף ליחס המיוחד לאשה הנידה היו גם דעות קדומות על סגולות חיוביות או שליליות של דם הנידה.

 

בנצרות אין דינים מיוחדים ביחס לאשה בזמן הווסת.

 

באיסלאם יש רק מנהגים מוגבלים הנוגעים לאיסור האשה בזמן זה בתפילה, בצום, בקריאת הקוראן, ובכניסה למסגדים, אך אין היא מנודה, ואינה אסורה במגע.

 

מדעני העולם העתיק סברו, שהאשה לוקה מטבעה בריבוי-דם, ועליה להשתחרר מזמן לזמן מעודף זה, ולטהר את גופה מחומרים מזיקים שהצטברו בה. רק במאה העשרים נתגלו הקשרים בין מחזור הווסת, לבין בלוטת תת-המוח, השחלה, רירית הרחם, וההורמונים השונים, והוברר תהליך הווסת הטבעי של האשה.

 

רקע מדעי

 

במשך כשלושים שנות פוריות האשה מתרחשת פעולה מחזורית מתואמת היטב בין תת-הרמה במוח, בלוטת תת-המוח, השחלות והרחם, הגורמת להופעת ווסת בתדירות חודשית, אלא אם כן התרחש הריון.

 

הווסת הוא הדימום מן הרחם הבא מתקופה לתקופה. בתוך השחלות מצויים זקיקים, המכילים בתוכם ביציות. בכל חודש מתפתח זקיק אחד, המביא לחריגת הביצית שבתוכו לצורך הפריה. בשעת התפתחות הזקיק הולכת רירית הרחם ומתעבה, כלי הדם שבה מתרחבים ומתארכים, והרחם כולו גדל. כל זה נעשה לצורך הכנת הרחם לקליטת הביצית המופרית.

תהליכים אלו נגרמים על ידי פעולות של הורמונים מיוחדים המופרשים מהאונה הקדמית של בלוטת תת-המוח, ומהזקיקים שבשחלות. ההורמון מעורר-הזקיק מופרש מבלוטת תת-המוח, וגורם להתפתחות זקיק ראשוני בשחלה. זקיק זה מפריש הורמון אסטרוגני, אשר משפיע על התעבות רירית הרחם. הורמון זה משפיע על בלוטת תת-המוח לעכב את הפרשת ההורמון מעורר-הזקיק, ומעודד את הפרשת הורמון-ההצהבה. שני הורמונים אלו גורמים לבקיעת הזקיק, ולחריגת הביצית ממנו, וזהו תהליך הביוץ.

הביוץ קורה באמצע המחזור, היינו ביום ה14- באשה שיש לה מחזור סדיר וקבוע כל 28 יום, או בין 16-12 ימים בנשים שיש להן מחזור ארוך או קצר יותר. הגופיף הנשאר בשחלה לאחר הביוץ הוא הגופיף הצהוב.

בשלב זה מופרש מבלוטת תת-המוח הורמון נוסף, אשר מסייע להורמון-ההצהבה להפריש פרוגסטרון מהגופיף הצהוב. כל המערכת ההורמונלית המופרשת מבלוטת תת-המוח מתואמת על ידי תת הרמה, אך המנגנונים המדוייקים טרם הובררו סופית.

 

במקביל לתהליכים המתרחשים בבלוטת תת-המוח ובשחלה, מתחוללים שינויים מחזוריים ברחם. עוביה של רירית הרחם במצב מנוחה, היינו מיד לאחר גמר הווסת, הוא כ-1-0.5 מ"מ. בהשפעת האסטרוגן המופרש בשלב הראשון של מחזור הווסת, הולכת רירית הרחם ומתעבה עד כדי 10-8 מ"מ, הבלוטות וכלי הדם שברירית הולכים ומתרחבים, וזוהי תקופת השגשוג של רירית הרחם, הנמשכת כ-10 ימים. הפרוגסטרון המופרש על ידי הגופיף הצהוב מאוחר יותר במחזור גורם להפרשות של בלוטות רירית הרחם, וזוהי תקופת ההפרשה. כל התהליכים הללו מיועדים להכין את הרחם לקליטת הביצית המופרית, ולהתפתחות הריון. בהיעדר הפריה, הגופיף הצהוב מתנוון, פעילות הפרוגסטרון נפסקת, ומתבטלות כל ההכנות של הרחם לקבלת הביצית המופרית ולפיתוח ההריון. עקב כך מתמוטטת הרקמה הרירית על בלוטותיה וכלי הדם הרבים שבה, והרירית מתקלפת ונושרת החוצה יחד עם דם והפרשות שונות, וזהו הווסת. מכיוון שהמנגנון ההורמונלי קשור למוח דרך תת-הרמה, יש השפעה לתהליכים נפשיים שונים על תדירות הווסת, כגון מצבי מתח, חרדה ופחד.

 

הווסת נמשכת על פי רוב 5-3 ימים (טווח של 8-1 ימים). כמות הדם הממוצעת היא בדרך כלל כ- 50-30 סמ"ק. יש נשים הסובלות מדימום מחזורי כבד, המוגדר כדימום ממושך ומרובה. כמות הדם המחזורי במצב כזה עולה על 80 סמ"ק. דימום מחזורי כבד גורם להפרעה באיכות החיים, ויכול לגרום גם לאנמיה. בעיה כזו מתרחשת בכ- 5-10% מהנשים. הסיבות לדימום מחזורי כבד כוללות היעדר ביוץ, גידולים רחמיים, דלקות, בעיות בקרישת הדם וכיוצ"ב. הטיפולים הרפואיים לבעיה זו כוללים טיפולים תרופתיים, ובעיקר גלולות משולבות למניעת הריון. כמו כן יש אפשרות לטיפול במצב זה על ידי התקן תוך רחמי הורמונלי מסוג מירנה, המפריש באופן קבוע והדרגתי הורמון מסוג פרוגסטרון. הורמון זה גורם לירידה הדרגתית בכמות הדימומים, ולעתים אף גורם לאל-ווסת גמור על רקע דלדול רירית הרחם. הבעיה המרכזית של התקן זה הוא דימומים בין-ווסתיים ממושכים. במידה וטיפולים תרופתיים אינם מועילים יש אפשרות לטפל בבעיה באמצעים ניתוחיים, כגון גרידת רירית הרחם, הרס רירית הרחם באמצעים תרמיים, על ידי קרני לייזר, בהקפאה או על ידי נוזלים חמים, או כריתת הרחם.

 

ראשית הופעת הווסת היא בדרך כלל בגיל 14-12 שנה. ככל שהמצב התזונתי והכלכלי טוב יותר, גיל הופעת הווסת הוא מוקדם יותר, וסופו בגיל 50 שנה לערך. גיל סיום הופעת הווסת בדרך כלל איננו מושפע מגורמים סביבתיים, אלא מגורמים אינדיבידואליים של כל אשה ואשה.

 

הדימום המחזורי מלווה בשתי קבוצות של תסמינים: תיסמונת הקודמת להופעת הווסת, וכאבים בזמן הווסת. הכאב הווסתי נובע מהפרשת פרוסטגלנדינים הגורמים להתכווצות שרירי הרחם. התסמינים כוללים כאבים והתכווצויות בבטן התחתונה או בגב, והם מלווים לעתים בבחילות, הקאות, וכאבי ראש. התיסמונת לפני הופעת הווסת מאופיינת על מיגוון תסמינים גופניים ונפשיים, המופיעים כ- 10-7 ימים לפני הופעת הווסת, ונעלמים ביום הראשון של המחזור. בסקר נרחב של התופעות הקשורות לתיסמונת אצל נשים שונות נמצאו מיגוון תסמינים גדול - התכווצויות בבטן, כבדות או לחץ בשדיים, כאבי גב, כאבי ראש, דכאון, עצבנות, חרדה, תנודות במצבי הרוח, ועוד. שכיחות התופעות השונות, חומרתן וההתייחסות של הנשים אליהן שונות במקצת בהתאם למקום ביצוע הסקר.

 

הווסת מצויה רק בבני אדם ובקופים דמויי-אדם.

 

דימום מתוך חלל הרחם הוא בדרך כלל תוצאה של המחזור ההורמונלי. אכן, יש שהדימום נובע מסיבות אחרות, כגון דימום בהריון, הפלה, גידול, דלקת, הפרעות קרישה כלליות, בדיקות רפואיות, פציעות וחבלות שונות.

 

בבדיקה רפואית-גינקולוגית שגרתית אין הרופא חודר כלל לצוואר הרחם, וכל-שכן שאינו חודר לחלל הרחם. בבדיקה השגרתית מרחיב הרופא את הנרתיק, ויכול להגיע עד הפה החיצוני של צוואר הרחם. גם אשה שבודקת עצמה בדיקות טהרה יכולה להגיע באצבעה עד הפה החיצון של צוואר הרחם. לפיכך, אם יש דימומים לאחר בדיקה כזו הם נובעים מחבלה ברירית הנרתיק, או מחבלה בחלק החיצוני של צוואר הרחם.

ישנן בדיקות אחדות ומיוחדות שבהן יש כניסה לחלל הרחם: צילום חלל הרחם, הסתכלות לתוך חלל הרחם על ידי מכשיר הנקרא היסטרוסקופ, או גרידה אבחנתית או טיפולית.

 

הנידה בחז"ל ובראשונים

 

תחילת הווסת קורית בדרך כלל משהגיעו ימי הנעורים, היינו משתביא שתי שערות [32].

 

הווסת נקבעת רק לאחר שהיתה סדירות בהופעת המחזור, היינו שנקבע שלוש פעמים [33]. עונה בינונית היא ווסת הבאה משלושים יום לשלושים יום [34]. אכן מירווחי הזמן בין מחזור למחזור משתנים מאשה לאשה, כאשר המחזור הקצר ביותר נחשב ל-11 יום בין נידה לנידה [35]. יש נשים שיש להם מירווחי זמן קבועים בין ווסת לווסת ("וסת הימים"), יש נשים שהווסת איננה קבועה כלל, ויש נשים שמשנות את תאריכי הווסת [36], ויש משפחות שלא היה לנשים שבהן דם נידה כלל [37]. משך ימי הדימום הוא עד שבעה ימים. אם הדימום נמשך יותר משבעה ימים, או שהמחזור בין נידה לנידה הוא קצר מ-11 יום, הרי זו זבה, ולא נידה.

 

דם נידה יכול לבוא בזמנו כדרכו באופן טבעי, ויכול לבוא כתוצאה מגירוי חיצוני ("ווסת הבא מחמת אונס"), כגון קפיצה [38], פחד פתאומי, חימוד תשמיש המיטה, וכן אכילת שום, בצל או פלפל [39]. מאידך יש דברים חיצוניים המונעים את דם הווסת, כגון פחד ממושך [40], אך יש מי שכתב, שאין כל הדעות שולטות להכריע בין פחד ממושך לבהלה פתאומית [41].

 

כשם ששאור יפה לעיסה, כך דמים יפים לאשה, וכל אשה שדמיה מרובים, בניה מרובים [42].

 

יכולות להיות לאשה שתי סוגי הרגשות הקשורות במחזור: הרגשה ביום הווסת או לפניה, כגון פיהוק, עיטוש, כאבי בטן מרכזיים ותחתוניים, תחושת צמרמורת, רעידות, תחושת חום, תחושת כבדות בראש ובאיברים [43], או תחושות אחרות הקבועות אצל אותה אשה שמתרחשות בעת הווסת, כולל דכאון, דאגה, נמנום [44], או לחץ בחזה [45] ("ווסת הגוף"); ויכולה להיות הרגשה בזמן יציאת הדם, שקשורה בפתיחת המקור, או בתחושת זיבת דם לח [46]. לעתים יכולה ההרגשה להתפרש כהרגשת מי רגלים, ולא כהרגשת דם ווסת [47].

הווסת מלווה בכאבים, ודם נידה הוא אחד מעשר קללות שנתקללה חווה באותה שעה [48].

 

יש דמים טמאים באשה, ויש דמים טהורים; חמישה דמים טמאים הם: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג [49]. השיטה המקורית היתה להשוות בין צבע ההפרשה החשודה להיות דם לבין מקורות שונים שהוגדרו על ידי חז"ל כצבע הקובע שהמדובר הוא בדם [50]. אכן, בגלל היעדר בקיאות בדורות המאוחרים יותר, בוטלה הגישה הזו, ונקבע שכל צבע הנוטה לאדמומיות כפי שנראה לעיני הדיין הוא דם נידה [51].

היתה הנחה שדם הנידה הוא הזרע של האשה [52].

בין חכמי התלמוד היו מומחים בראיית דם נידה, וידעו לקבוע דם חימוד, ולהבדיל בין דם נידה לדם כינה [53]. כמו כן היו מחז"ל שקבעו שאפשר להבדיל בין דם נידה לדם בתולים [54].

 

יש מחז"ל ומהראשונים שהסבירו את העובדה שיש לנשים דם נידה כעונש על שחווה שפכה את דמו של אדם הראשון [55].

 

מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה, תהיה טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה [56].

 

חז"ל ראו בשמירה קפדנית על הלכות נידה חשיבות מרובה:

קינין ופתחי נידה, הן הן גופי הלכות [57]; מדמה הקב"ה טומאת ישראל לטומאת הנידה, מה נידה ניטמאת ונטהרת, אף ישראל שנטמאו עתידים להיטהר [58]; אי-שמירה על הלכות נידה גורמת לעונשים משמעותיים: על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ואחת מהן על שאינן זהירות בנידה [59]; נידה היא אחת משלוש בדקי מיתה באשה [60].

 

המצרים לא היו מניחים לבנות ישראל לטבול מנידתן, כדי שלא יהיו פרים ורבים, לפיכך לקו המים בדם [61]; אחד מגזירות השמד של הרומאים היה שנשים נידות ישמשו עם בעליהן [62].

 

היו מקומות שבהם שהו נשים נידות, ונקראו בית הטומאות [63]. חז"ל מספרים שזקנים ראשונים היו אומרים, שכל המנוולת עצמה בימי נידתה, רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נידתה, אין רוח חכמים נוחה הימנה, עד שבא רבי עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה [64]. מהראשונים יש שתיארו את המנהגים בימים קדמונים הנוגעים לנשים בעת נידתן: הן היו מרוחקות מאד, היו יושבות בדד באוהל, האנשים והנשים ירחקו ממנה, לא תספר עם בני אדם, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם, ואף מבט שלה מוליד היזק, והיה מנהגן שלא תדרוך כף רגלה על הארץ [65], ואסרו להסתכל על נידה בשעה שהדמים מצויים בה [66]; וכן - הנידה תהיה לבדה בבית, ונשרפים המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור - נטמא [67]; וכן - שנהגו הנשים אצלנו ובכל מקום ששמענו עליו, שתתרחק האשה בשעת נידתה או לידתה, ולא תגע בדבר אוכל ומשקה וכלים ובגדים וזולתם [68]. ויש מי שכתב, שעניין הריחוק מהנידה והזבה מפני המחלה שבהן, שמזקת הרבה בני אדם, וכל שכן השוכב אותן, כי לפי רוב קרבתו עמהן ההיזק גדול יותר [69].

אכן בזמנינו אלה אין שום אדם נזהר בחומרות הרבות הללו של הרחקת הנידה [70], ומשפחות שבאו מחו"ל שנהגו בחומרות והרחקות שונות, יש לבטל מנהגן בלא שום התרה, כי החומרות הללו גורמות להפרת שלום בית, ויצא מהן תקלות וחיקוי המינים [71], ומי שסובר שיש איסור נגיעה במאכל ובמשקה על ידי נידה, יצא מכלל הרבנים וכפר בתורה שבעל פה והולך בדרך הקראים, ורק אם נוהג כך מפני הזוהמה או מפני תוספת סייג כדי להתרחק מהנידה, מותר לו לעשות כן [72], ויש להקפיד רק על אותן הרחקות שנמנו בהלכה [73].

אכן, נחלקו הפוסקים אם מותר לאשה להיכנס לבית הכנסת בימי נידתה [74], ויש שכתבו, שזה אחד הטעמים נגד עריכת חופה בבית הכנסת [75]. אך להלכה נפסק, שבמדינותינו נוהגות הנשים להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל אף בעת נידתן, אבל לא יסתכלו בספר התורה בשעת ההגבהה כשמראים את הכתב לציבור [76]; וכן אין כל איסור לנידות לגשת לרחבת הכותל המערבי, והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים [77]. אבל נהגו שלא ללכת לבית הקברות בעת נידתן [78].

 

פרטי דינים

 

פציעות ומחלות

 

אשה שיש לה מכה באותו מקום, תולים בדם המכה [79]. בביאור הלכה זו ובהגדרת תנאיה רבו הדעות בפוסקים. הדיון הוא במיקום המכה: האם ברחם עצמו, או בצדדים; בזמן הדימום מהמכה: האם בשעת הווסת, או שלא בשעת הווסת; באופי המכה: האם ידוע בוודאות שיש לה מכה, או גם כשיש ספק בדבר, וכן האם ידוע שהמכה מוציאה דם, או גם כשלא ידוע, וכן האם מרגישה האשה בדימום, או גם בלא הרגשה, וכן בכמות הדימום אם דווקא בדימום מועט, או גם בדימום רב; במצבה הבסיסי של האשה: האם כשיש לה ווסת קבועה, או גם כשאין לה ווסת קבועה. ובכל אלו יש שהצריכו צירוף של תנאים אחדים, ויש שהסתפקו באחד מהתנאים כמכריעים [80].

 

מפוסקי זמנינו יש מי שהכריע להלכה שאשה הרואה דם שלא בשעת ווסתה, אם ידוע שיש לה מכה, וגם ידוע שהמכה מוציאה דם, וכגון שיש לה כאבים לפני שרואה הדם - תולים במכה; ואם ידוע שיש לה מכה, אבל לא ידוע אם המכה מוציאה דם, תולים במכה רק במקום עיגון [81]; ויש מי שכתב, שאשה שיש לה ווסת קבועה, ורואה דם מחמת תשמיש שלא בשעת ווסתה, יכולה לתלות במכה, אפילו אינה יודעת שמוציאה דם, ואפילו כשהדם בא מהמקור; אשה שאין לה ווסת קבועה, ורואה דם שלא בשעת ווסתה, אם הדם בא בוודאי מהמקור, תולים במכה רק אם ידוע שהיא מוציאה דם, ואם יש ספק אם הדם בא מהמקור או מהצדדים, תולים במכה גם כשלא ידוע שמוציאה דם; אשה שרואה דם בשעת ווסתה, תמיד טמאה, ולעולם לא תולים במכה [82].

ועוד יש מי שכתב, שתולים מחמת מכה אפילו שלא בשעת ווסתה רק בשלושה תנאים: שיודעת שיש לה מכה באותו מקום; שמכה זו מוציאה דם מאליה גם בלי שום חיכוך ונגיעה בה; ושלא הרגישה ביציאת דם זה שיצא מהרחם. הדרך היחידה שיתקיימו תנאים אלו היא שרופא יראה את המכה ויגיד לאשה שיש לה מכה כזו, ובזה סומכים על הרופא שאינו אלא מגלה את המציאות [83].

ועוד יש מי שכתב, שהמנהג להלכה הוא שמקילים דווקא כשהמכה היא בנרתיק, אבל אם יודעים שהדם בא מהרחם, אף על פי שאומרת האשה שיש לה מכה במקור - אין להקל; אבל אם הרופא אומר שרואה את המכה במראה, יש מקום להקל [84].

ועוד יש מי שכתב, שדווקא לעניין איסור רואה מחמת תשמיש תולים במכה, אבל לעניין טומאת נידה אין להקל במכה, וצריכה שבעה נקיים על ראיה כזו, ואם ידוע שהמכה מוציאה דם' תולים במכה אף לעניין טומאת נידה, ואינה צריכה טבילה כלל [85].

 

יש מי שכתב, שבזמנינו ניתן למנוע דין רואה דם מחמת תשמיש להיאסר על בעלה, כיוון שיש זריקות וכדורים למניעת הדם, ואפילו ראתה פעם אחת או פעמיים אחר תשמיש, יכולה למנוע הדם שלא תראה שלוש פעמים מחמת תשמיש, וכמעט תמיד מועילים הטיפולים הרפואיים [86]. אמנם טיפול תרופתי כזה מועיל רק אם הבעיה היא הורמונלית, אך אם רואה דם מחמת תשמיש בגלל פצע מקומי, יש לטפל בפצע טיפול מקומי.

 

בהגדרת מכה כתבו הפוסקים, שאם יש לה שומות וטחורים ברחם עצמו [87], או שיש פגיעה בכלי הדם שברחם [88], או שיש לאשה שרירן בכותלי הרחם [89], אם יודעים שהדם יוצא ממקומות אלו, אזי אף אם אומרים הרופאים שדם נידה עובר דרכם, יש להם דין מכה, והאשה טהורה.

 

יש מי שכתב, שאשה שיש לה התקן תוך-רחמי וגם מצאו אצלה פטרת בנרתיק, אם המציאות היא שהדמומים מההתקן הם נדירים, והדמומים מהפטרת הם שכיחים, תולים בפטרת וטהורה [90].

 

נאמנת האשה עצמה לומר שיש לה מכה באותו מקום שממנו יוצא הדם [91], וכן נאמן הרופא לומר שרואה בעזרת מכשיר מתאים שהדם יוצא ממכה, ואפילו הוא רופא גוי [92]. יש שכתבו, שעדיף לשאול שני רופאים זה שלא בפני זה [93].

רופא שטיפל בפצעים בנרתיק לאחר לידה, ואמר שלאחר מספר ימים תראה האשה דם, אלא שהוא דם מהנרתיק בגלל הטיפול, הרי הוא נאמן בכך, והאשה טהורה [94].

 

שבעת הימים הנקיים צריכים להיות רצופים שלא תראה דם בהם, שאם ראתה דם אפילו בסוף יום השביעי, סתרה כל הימים, וצריכה לפסוק בטהרה ולחזור ולמנות שבעה נקיים [95], אבל אם יש לה מכה בגופה, ויודעת שהיא מוציאה דם, תולה בה אפילו יותר מכגריס ועוד, היינו שלוש על שלוש עדשים, והוא שיעור של 20 מ"מ [96], אלא שאין מקילים בשלושה הימים הראשונים לתלות במכה שאין מוציאה דם [97].

יש מי שכתבו, שאם אשה מצאה דם על 'עד' הבדיקה בתוך שבעה נקיים, והרופאים אומרים שיש לה פצע בפנים שמוציא דם, אם הבדיקה היתה נקיה בהפסק טהרה, וביום הראשון והשביעי, הרי היא טהורה [98]; יש אומרים, שצריכה להיות נקיה בהפסק טהרה ובבדיקה אחת ראשונה של היום הראשון לשבעת הנקיים [99]; ויש מי שכתב, שאשה שיש לה מכה המוציאה דם, ואינה יכולה להיטהר לבעלה, מספיק שתבדוק עצמה בהפסק טהרה שיהיה נקי, ואף על פי שאחר כך רואה דם, יכולה לתלות במכה [100].

 

יש אומרים, שאם אינה מרגישה שיוצא דם ממקורה, הרי זה הפסק טהרה, גם אם בגלל מכה במקור אינה יכולה להפסיק בטהרה על ידי 'עד' בדיקה [101]. וכן יש מי שכתב, שאם הרופא אומר שיש לאשה מכה ברחם, ובעת ווסתה היא מדממת הרבה, אך גם לאחר זמן ווסתה היא ממשיכה לדמם בגלל הפצע, יש מקום להקל שתספור שבעה ימים לאחר ימי הווסת ותטבול, אף על פי שאין היא נקיה לגמרי, בתנאי שאחר הטבילה דמיה מועטים ולא שופעים, ובתנאי שידוע שהחולי התחיל בימי טהרתה, או שהיתה לה טהרה פעם אחר החולי [102]; ויש אומרים, שאשה לא יכולה להפסיק בטהרה עד שתהיה נקיה בבדיקת 'עד', ואפילו אינה מרגישה שדם יוצא ממקורה, ואפילו אם בכך תישאר טמאה לעולם [103].

 

כתמים הם רק מדרבנן, ולכן מקילים בהם ותולים בכל מה שאפשר לתלות, והיינו דווקא כתמים בבגדה, אבל אם נמצאו כתמים על בשרה, אינה תולה אלא אם כן יש לה מכה בגופה במקום שאפשר לדם לנטוף משם, ואפילו נתרפאית, אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם על ידי חיכוך, תולה בה, ואף על פי שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת [104].

 

אשה שיש לה מכה בכותלי הרחם, והמכה אינה מוציאה דם, אבל כשבודקת עצמה כואב לה מאד, תבדוק עצמה ביום הפסקת טהרה, ביום הראשון, וביום השביעי כדין, ובשאר הימים לא תבדוק כלל, ואם יכולה לקנח מבחוץ קינוח כלשהו, טוב להצריכה לעשות זאת אם לא יכאב לה [105]. ויש מי שכתב, שבמקום חשש עיגון שאין האשה יכולה לטהר עצמה, יש לסמוך על גדולי הפוסקים הסבורים שאפילו אם לא בדקה עצמה תוך שבעה ימים, רק ביום אחד מכל השבעה, באיזה יום שיהיה חוץ מבדיקת הפסק טהרה - עלה לה [106].

 

אשה שקשה לה לעשות הבדיקות בזמנים הדרושים בגלל יובש באותו מקום, יכולה להרטיב מעט את 'עד' הבדיקה [107], ואפילו בשבת יכולה לשים מעט טיפות מים על 'העד' [108], או למרוח מעט ווזלין על 'העד', או בנרתיק [109].

 

אשה שיש לה כינים על שערות הבושת, יכולה לתלות ראיית דם בכינים, אם בדקה שאמנם הם גורמים לדימום [110].

 

צניחת הרחם, הנקראת בלשון הפוסקים בשם מחלת הפארפאל, נידונה באריכות רבה בין הפוסקים, שכן המצב הזה גורם לדימום [111]. מבחינה רפואית יש לציין כי ברור שבמצב של צניחת רחם אין דימום מתוך חלל הרחם, אלא יש לעיתים דימום מצוואר הרחם בגלל פציעה הנגרמת בעקבות צניחת הרחם.

מעיקר הדין, אשה הסובלת מצניחת רחם, כשהוא בולט לתוך הנרתיק ומשתרבב החוצה, אם ראתה חתיכות בשר בבית החיצון, הרי היא טהורה, ואפילו ראתה דם יחד עם החתיכות, והיינו דווקא שהחתיכות לא נימוחו במים פושרים, ודווקא כשהן חתיכות קטנות, אבל ראתה חתיכות גדולות, הרי היא טמאה, אפילו אם לא ראתה עמן דם [112], ואם ראתה דם בלבד, הרי היא טמאה [113].

אמנם בין האחרונים רבתה המחלוקת בדין זה, ובדורות הללו שכיחה תופעה זו מפני חולשת הנשים, ורבים מגדולי הדורות האריכו בתשובה, זה אוסר וזה מתיר, והדבר נוגע באיסור כרת [114]. יש מי שכתב, שהוראה זו מסורה רק לגדולי הדור [115]; יש מי שכתב, שמימיו לא יצא הדבר בהיתר מתחת ידו [116]; ויש מי שכתב, שבזמנינו רוב המקרים הם בנשים זקנות לאחר סילוק דמים, ויש הוכחות ברורות שאינו דם נידות, אלא מכה או מן הצדדים, וכן אומרים הרופאים, ואחר שאשה לא ראתה שנים רבות, וודאי צניחת הרחם היא שגורמת לדם, אך למעשה אי אפשר להכריע באופן כללי, אלא יש לדון בכל מקרה לגופו. אכן, בזמן האחרון כורתים את הרחם במקרים אלו, ואם הכריתה היא שלימה, הרי שאין האשה טמאה עוד [117].

לאור העובדה שבימינו ניתן לתקן מצב זה על ידי כריתה שלימה של הרחם, לא שכיחות עוד השאלות בעניין זה.

הטיפול בצניחת הרחם בעבר היה על ידי הכנסת טבעת בנרתיק אשר תמך ברחם והרים אותו, ודנו הפוסקים כיצד תעשה האשה בדיקות טהרה במצב כזה [118], אלא שדרך טיפול זו כבר איננה מקובלת, והתיקון הוא ניתוחי, בעיקר על ידי כריתת הרחם, ולכן אין כמעט משמעות מעשית להצעות השונות של הפוסקים בנידון.

 

אשה שהטילה שתן, ויצא דם עם מי רגליה [119], נחלקו הפוסקים להלכה באיזה מצבים ותנאים אפשר להניח שהדם אינו מהרחם, אלא ממכה באיבריה הפנימיים, בכליות או במערכת העיכול [120], ולפיכך האשה טהורה; ובאיזה מצבים יש לחשוש שמא יש גם דם מהרחם אשר מעורב בדם שהיא רואה בשתן, ולפיכך היא טמאה [121].

התנאים הנלקחים בחשבון הם: עמידה או ישיבה, שותתת או מקלחת, מרגישה כאבים או אינה מרגישה, הדם בתוך הספל או על שפת הספל [122].

בני ספרד נוהגים להקל בכל מקרה [123], ובני אשכנז מטהרים רק אם התקיימו שלושה תנאים: דווקא אם הטילה שתן בישיבה, ומקלחת, ונמצא הדם בתוך הספל ולא על שפת הספל, אבל בעומדת טמאה בכל מקרה [124], והוא חומרה בלבד [125]. גם בתנאים אלה אין לטהר אשה הרואה דם בשתן אלא שלא בשעת ווסתה, ושיסכימו שני רופאים שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, ושעשו בדיקות מתאימות לברר שאמנם הדם בא מדרכי השתן [126]. ואכן, כיום ניתן לברר על ידי בדיקות רפואיות בצורה ברורה מה מקור הדם, ולכן אשה הרואה דם בזמן מתן שתן, או שראתה דם על הקינוח של מי רגליה, צריכה לברר אצל רופא מה מקור הדם [127].

אם מצאו כדוריות אדומות בשתן בבדיקה מיקרוסקופית שלא בזמן הווסת, אפילו פעם אחת, הרי זו ראיה שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, וכן אם קיבלה האשה טיפול תרופתי למניעת ווסת, וראתה דם בשתן, אפשר לסמוך על כך שהדם אינו דם נידה, וכן אם נמצאה דלקת בדרכי השתן, הרי זו הוכחה שהדם בא מדרכי השתן [128].

אם אחר הטלת השתן קינחה עצמה בנייר ומצאה עליו דם - יש מי שכתב, שאם מיהרה לקנח עצמה מיד, הרי דין הקינוח כדין בדיקה, והיא טמאה, ואם שהתה יותר מכדי שיעור בדיקה (שהוא זמן מועט) מהטלת המים עד הקינוח, הרי היא טהורה מן התורה, וטמאה רק מדין כתם מדרבנן [129]; ויש הסבורים, שגם אם קינחה מיד, אין לחוש בזה לראיה בהרגשה, ולכן היא טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן [130].

אשה שנמצאו כדוריות דם בשתן בבדיקה מיקרוסקופית כשעברה בדיקות רפואיות שגרתיות, ואין הדם בשתן ניכר לעינים, אין היא נידה [131].

 

אשה הרואה דם בזמן הביוץ, היינו באמצע המחזור, הרי היא טמאת נידה [132].  הטעם - אמנם הדימום בא מהשחלה עקב קריעת הקרום בזמן הביוץ, אך הדעה הרווחת היא שיש גם דם מהרחם בגלל השינוי ברמות האסטרוגן [133].

 

בדיקות רפואיות

 

אשה שנפתח רחמה לתוך הנרתיק, ויצאה חתיכה החוצה בלא דם - נחלקו חז"ל אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ואם לא יצא דם עם החתיכה, הרי היא טהורה; או שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ובכל מקרה היא טמאה, כי בוודאי יצא דם עם החתיכה [134]. וכן נחלקו הפוסקים להלכה בשאלה זו - יש אומרים, שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם [135]; יש אומרים, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם [136]; ויש אומרים, שדווקא בלידה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אבל בכל מקרה אחר, כגון שנפלה חתיכה מהרחם וכיו"ב, אפשר לפתיחת הקבר בלא דם [137]. ולהלכה הוכרע כדעת הסוברים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם [138].

יש הסבורים, שאין חילוק בין אם הגורם לפתיחת הקבר בא מבפנים, כגון הפלה, ובין אם הגורם בא מבחוץ, כגון החדרת מכשיר [139]; ויש חולקים וסבורים שהכלל הוא דווקא אם נפתח מבפנים, אבל לא אם נפתח מבחוץ [140]. נהגו לפסוק כדעת המחמירים [141].

מה שאמרו שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, היינו אם נפתח הקבר ויצא ממנו דבר גוש כמו וולד או חתיכה, אבל אם לא יצא דבר, או שיצא דבר דק מאד, או נוזל, אין אומרים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם [142]; ויש מי שכתב, שאם הכניס הרופא אצבע או מכשיר לתוך חלל הרחם והוציאו, הרי זה נחשב כפתיחת הקבר שיצא ממנו דבר גוש [143].

השיעור לפתיחת הקבר שיטמא את האשה - יש אומרים, שהוא כאצבע הסמוכה לאגודל [144], שהוא כשלושת רבעי אינטש בערך [145], והיינו 19 מ"מ; יש מי שכתב, שהשיעור הוא פחות מקש [146]; יש מי שכתב, שהשיעור הוא עד עובי שתי אצבעות [147], ולא נהגו להקל כשיטה זו; ויש מי שכתב, שהשיעור הוא כאצבע קטנה באדם, שהיא בערך 15 מ"מ, וכתב שכן נהגו להורות בעלי הוראה [148].

הכלל שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם חל בין בצעירה ובין בזקנה, ואפילו היא מסולקת דמים [149].

לצוואר הרחם יש פה פנימי ופה חיצוני. יש שכתבו, כי פתיחת הקבר לעניין הוצאת דם היא דווקא אם היתה פתיחת הפה הפנימי, אבל בפתיחת הפה החיצוני אין אומרים שאין לפתיחת הקבר בלא דם, גם לשיטות הפוסקים הסוברים שפתיחת הקבר מבחוץ מטמאת [150].

 

אם הרופא הכניס רק את אצבעו לבדיקת אשה, והיא בדקה עצמה לאחר מכן ולא מצאה דם, לדעת רוב ככל הפוסקים אין היא טמאה בכך, ואין אומרים בזה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, שכן אין אפשרות להגיע באצבע לפתח חלל הרחם [151], ואפילו אם בדיעבד לא בדקה עצמה לאחר בדיקת הרופא, גם כן טהורה [152]. אמנם יש שהחמירו גם בבדיקת רופא על ידי אצבע [153]; ויש מי שכתבו, שלכתחילה אם הרופא אומר שנכנס באצבעו לעומק הנרתיק יש לחוש לדעת המחמירים, ורק בדיעבד מותרת האשה [154]. יש מי שכתב, שמנהג ירושלים לטמא כל אשה שנבדקה על ידי רופא, אפילו אם נבדקה באצבע [155], אך דחו דבריו [156].

 

אם היתה הבדיקה על ידי הכנסת מכשיר, אם המכשיר מיועד אך ורק להכנסה לתוך הנרתיק, ואי אפשר להכניסו לתוך צוואר הרחם, הרי האשה טהורה, ואפילו אם מצאה דם מיד לאחר הבדיקה, אם היא בזמן טהרתה נאמן הרופא לומר שהדם בא מהנרתיק עקב החדרת המכשיר, ודינו כדם מכה [157]. ולפיכך, בדיקה במכשירים הבאים אין בהם כל חשש לטומאת האשה: צבת או מראה להסתכלות בנרתיק; אולטרא-סאונד פנימי בנרתיק; לקיחת משטח מהנרתיק עם קיסם לבדיקות שונות [158].

אם המכשיר מיועד ומסוגל להגיע לתוך צוואר הרחם, יש חוששים שמא פתחו בזה את המקור, ומחמירים לטמא את האשה [159], אך רוב הפוסקים מתירים גם במקרה זה, כי אין להוציא את האשה מחזקת טהרתה [160], ויש מי שכתבו, שאם לא הרגישה כאבים - טהורה, כי זה סימן שלא פתח את המקור [161].

אם הכניס הרופא מכשיר לצוואר הרחם, אך מעיד שלא נכנס לתוך חלל הרחם, יש מי שסמכו על כך וסבורים שהרופא נאמן על זה, אפילו אם אינו שומר תורה ומצוות, והתירו האשה לבעלה ללא שבעה נקיים [162], ויש מי שהסתפק בכך [163].

אם ידוע שהכניס הרופא את המכשיר לחלל הרחם, אם המכשיר עבה כשיעור פתיחת הקבר [164], האשה טמאת נידה, אפילו אם לא ראתה דם, וגם הרופא אינו נאמן לומר שלא יצא דם, אפילו הוא שומר תורה, וכל שכן כשאינו שומר תורה; ואם המכשיר קטן מזה, כל זמן שלא ראתה דם, הרי היא טהורה. לפיכך, בימינו שהמכשירים המשמשים לבדיקת נשים הם דקים ומושלמים, אין לטמא את האשה, אפילו אם הוכנס מכשיר דק מאד לחלל הרחם [165]; ויש מי שכתבו, שאם הרופא הכניס מכשיר לחלל הרחם, האשה טהורה רק אם לא נמצא דם, אבל אם נמצא דם, אפילו אומר הרופא שהדם בא מהצדדים, ספק אם הוא נאמן [166].

 

בדיקת ניפוח הרחם על ידי אוויר, או צילום רחם, מבוצעים בשני שלבים: בתחילה תופסים את צוואר הרחם מבחוץ על ידי צבת, שלא נוגעת כלל בדופן הפנימית, אך האחיזה עלולה לגרום לפציעת צוואר הרחם ולדימום; אחר כך מחדירים צינור בקוטר כ- 3 מ"מ דרך צוואר הרחם לתוך חלל הרחם, ודרכו מזרימים אוויר או חומר ניגוד לצורך הצילום. בעת החדרת הצינורית יכול להיות שפשוף קל של הדפנות הפנימיים של צוואר הרחם.

אם ראתה דם בפעולות אלו - יש מי שכתב, שקשה להקל בזה, ולפיכך צריכים הרופאים להשתדל לעשות הבדיקה בדרך שלא תדמם האשה [167]; יש מי שכתב, שדין דם זה ככל דין של דם מכה [168]; יש מי שכתב, שצריכה להפסיק מעת לעת טהור, שתהא שומרת יום כנגד יום, ורק אחר כך יכולה לקיים יחסי אישות, אבל אם הבדיקה היתה סמוך לזיווג וראתה דם - אסורה, אפילו אם טוען הרופא שזה דם מכה [169]; ויש מי שכתב שאם ראתה דם, והבדיקה היתה סמוך לווסת - יש להחמיר, שמא הבדיקה הקדימה את הווסת [170].

אם לא ראתה דם - יש מי שכתבו, שהאשה טהורה, כי המכשיר החודר לרחם הוא דק מאד, ואין לחוש לפתיחת הקבר בבדיקה זו [171]; יש מי שכתבו, שצריך להחמיר בבדיקת צילום הרחם, אפילו לא ראתה דם, כיוון שמכניסים מכשיר לתוך חלל הרחם, ואף על פי שהוא דק מאד [172]. אמנם כיום בדיקת צילום רחם בדרך זאת שכיחה פחות מבעבר.

 

בדיקת פאפ, שהיא לקיחת דגימה מפתח צוואר הרחם החיצון, כדי לבדוק אם יש תאים סרטניים, האשה בוודאי טהורה לאחר בדיקה זו, אפילו ראתה דם, כי היא מכה מבחוץ [173]; ואם לוקחים דגימה מתוך חלל הרחם, לשיטת הסוברים שפתיחת הקבר בשיעור קטן לא מטמא, הרי יש לתלות הדם במכה, ולשיטת הסוברים להחמיר בסמוך לווסת, יש להחמיר גם כאן [174].

 

יש מי שכתבו, שאם לוקחים דוגמה מההפרשות מהנרתיק בצידי צוואר הרחם לצורך בדיקה ציטולוגית, אם ראתה האשה דם, הרי היא טמאה, כי בדיקה זו לא פוצעת, ולכן יש לחשוש שהדם בא מהמקור [175].

 

קיימות שיטות שונות במעבדות רפואיות לבירור נוכחות דם בהפרשות שונות, ובעיקר קיימות שיטות רגישות מאד ברפואה המשפטית כדי לאתר כתמי דם, אפילו זעירים, במצבים הנבדקים לפשע. חלק משיטות אלו רגישות באופן חריג מאד, וחלק אינם ייחודיים לדם דווקא.

חומרים כימיים, כגון כדורים או ניירות מיוחדים, אשר יכולים להבחין אם הפרשה מסויימת היא דם או לא - יש מי שכתב, שכשיש ספק בעיני הדיין בדבר מהות הצבע שרואה אם הוא דם או לא, ויש אפשרות לתלות את הצבע האדום בדבר אחר, אפשר לסמוך על בדיקות אלו, וכל שכן כאשר יש כתמים על הגוף, או על הבגדים, שאפשר לסמוך על כך [176]; ויש מי שכתב, שאין לסמוך עליהם כלל, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות [177].

 

טיפולים רפואיים

 

טיפולים רפואיים הנעשים על ידי שטיפות מקומיות, או משיחת משחה בנרתיק, אין בזה כל חשש לפתיחת הקבר, והאשה טהורה [178], ויש מי שכתב, שאפילו אם הכניס הרופא את מחט-המזרק לתוך הרחם, עדיין היא טהורה, כי זה דבר דק ביותר [179]. ואם היתה השטיפה עם חומר אדום, יכולה לתלות להקל שלא בשעת ווסתה, שהאדום שהיא רואה הוא מהצבע ולא מדם, אבל בשעת ווסתה אין להקל [180].

אשה שצריכה שטיפות בנרתיק בגלל זיהום שיש שם, והיא בשבעה הימים הנקיים - יש מי שכתב, שאם עושה זאת אחר הבדיקות, ובמים פושרים, ובדרך של מקלחת, ולא באמבטיה, הרי זה מותר [181]; יש הסבורים, שלאחר הפסק טהרה, אין כל חשש בשטיפות, ויכולה לעשות כן אפילו בשלושת הימים הראשונים לספירתה [182]; יש הסבורים, שביום הראשון וביום השביעי תמיד צריכה קודם לבדוק בבוקר, ורק אחר כך תשטוף את המקום, ובימים האמצעיים, אם אפשר לה בקלות לעשות כך, הרי זה עדיף, ואם לא - תוכל לעשות הבדיקות גם בלילה, ובשעת הדחק יכולה לעשות בלילה גם ביום הראשון, ואין חוששים שמא היה לה דם ונשטף [183]; ויש מי שכתב, שצריכה לבדוק עצמה כל פעם לפני השטיפה [184].

אשה שצריכה לשים פתילות בנרתיק לצורך רפואה בזמן שצריכה לספור שבעה נקיים, תעשה בדיקת הפסק טהרה, ובדיקה אחת ביום הראשון, ואחר כך יכולה לשים הפתילות, וביום השביעי שוב לא תשים, כדי שתוכל לעשות את שתי הבדיקות המחוייבות [185].

 

לאחר כריתת רחם - אם הכריתה היתה שלימה, הרי היא צריכה לספור שבעה נקיים לטבול על העבר, אם לא היתה טהורה לפני הניתוח, ואחר כך טהורה אפילו אם רואה דם, שבהכרח הדם לא בא מהמקור [186]. לשיטה זו אם היא עומדת להינשא - יש מי שכתב, שמכל מקום צריכה לספור שבעה נקיים [187], ויש מי שכתב, שאין היא כלל בגדר שיכולה לראות דם, ואם רוצה להחמיר על עצמה ולטבול, לא תברך על טבילה זו [188]; ויש מי שכתבו, שאם ממשיכה לראות דם ווסת, הרי זו הוכחה שנותר מהרחם, ואין לסמוך על הרופאים שכרתו הרחם בשלימות [189]; ואם הכריתה היתה חלקית, היינו שכרתו את גוף הרחם, אך השאירו את צוואר הרחם, הרי לכל הדעות היא טמאה אם תראה דם [190].

אשה שעברה כריתת הרחם בעת שהיתה טהורה, מעיקר הדין היא נשארת טהורה, שכן הכריתה מבוצעת כך שמוציאים את הרחם בשלימותו מבלי לפתוח אותו ומבלי לגרום לדימום מתוכו, ומה שיוצא דם בעת הניתוח הוא מהחתכים שמחוץ לרחם, אלא שיש מי שכתב שצריכה טבילה בלא ברכה [191]; ויש מי שכתב, שצריכה לספור שבעה נקיים, אך לא תברך ברכת הטבילה [192].

 

במצב של דימום רחמי כבד מבצעים לעתים הרס של רירית הרחם באמצעים שונים. אחרי פעולות אלו יש לפעמים דימומים, וכן קורה שנשארת רירת רחם מועטה, ויש אחרי כן כתמים ואף דימומים. יש מי שכתבו, שאף שניתן לומר שיהא לזה דין פצע, אך מכיוון שמדובר בפעולה בתוך הרחם, לא ניתן לשלול תערובת של דם מכה ודם נידה, ולכן אין להקל [193].

 

אשה שעברה ניתוח בצוואר הרחם בתוך שבעת הימים הנקיים, ועקב כך ראתה דם רב,  צריכה לחזור ולספור שבעה נקיים, אף על פי שברור שהדימום היה קשור למכה של הניתוח, אבל יש להניח שהסיחה דעתה לגמרי מהנקיים [194].

 

אשה הרואה דם מחמת תשמיש, ויש רופא האומר שיכול לעצור הדם מלבוא בשעת תשמיש, טוב הדבר לנסות הרפואה לאחר פעם ראשונה או שניה קודם שנתחזקה; אבל אשה שיש לה כבר חזקה להיות רואה מחמת תשמיש, היינו שראתה כבר שלוש פעמים מחמת תשמיש, יש שהסתפקו אם אפשר לסמוך על רופאים שיאמרו שנרפאה כדי שתוכל לשמש, ואפילו אם הוא רופא מומחה, ונטו להחמיר [195]; יש מי שכתבו, שאם יש לרופא זה חזקה שכבר ריפא אשה אחרת, יכולה גם אשה זו לסמוך עליו, אפילו לאחר שנתחזקה [196]; ויש הסבורים, שאם רופא ישראל אומר שנרפאה, הרי הוא נאמן, אפילו אם כבר הוחזקה; ואם רופא גוי אומר כך - אינו נאמן; ואם פסק דם ווסתה, וניכר שהועילה רפואתו, גם רופא גוי נאמן [197].

 

נשים שאין להן ווסת סדירה, ולוקחות גלולות להסדרת הווסת, או כלות שלוקחות גלולות לפני חתונתן למנוע חופת נידה - יש מי שכתבו, שאין לסמוך על הגלולות שמעכבות הווסת, ואין לסמוך על הרופאים בזה שאומרים שהגלולות משנות בוודאות את תאריך הווסת, וצריכות לפרוש ביום הראשון של הווסת הקודמת, ומותרות אחר כך לבעליהן, אלא שצריכות בדיקה בשעת ווסתן המקורית, ואפילו אם עבר זמן הווסת ולא בדקו, צריכות עוד בדיקה לפני שישמשו עם בעליהן [198]; יש שכתבו, שנשים אלו צריכות לקבוע שלוש פעמים את המחזור החדש על פי הכדורים, וכל עוד לא הגיעו לחזקה זו, צריכות לחשוש לווסת המקורית [199], ואם כבר ניסו נשים אלו שלוש פעמים, והועילה הגלולה למנוע את הווסת, אינן צריכות עוד בדיקה [200]; יש מי שכתב, שאם היתה להן ווסת סדירה, צריכות להתחזק שלוש פעמים על ידי הכדורים; ואם לא היתה להן ווסת סדירה, די שהכדורים מנעו את הווסת הרגילה שלהן פעם אחת [201]; ויש מי שכתבו, שיש לסמוך על פעולת הגלולות שאין הן נידות, ואפילו בעונה הסמוכה לווסת, או לאחר עונת הווסת, אם בדקו ולא ראו דם, ואינן חייבות לחוש לעונת הווסת שהיתה להן קודם שהתחילו לקחת הגלולות, ולכן אינן צריכות לפרוש קודם הווסת, כיוון שאינן רואות בטבען; ואם היתה להן ווסת קבועה לפני כן, צריכות לחוש בפעם הראשונה לווסת זו, ורק אם נתברר אחר כך שהגלולות שינו את הווסת, אינן צריכות לחוש עוד, כי הגלולות של ימינו יש להן כבר חזקה ברורה שהן יעילות לשנות את הווסת [202].

 

אשה שנטלה כדורים למניעת הריון, והפסיקה ליטלן, ועקב כך יש חשש שתראה דם בימים הסמוכים להפסקת נטילת הגלולות - יש מי שכתב, שצריכה לפרוש ולבדוק עצמה שני ימים לאחר הפסקת נטילת הכדורים [203]; ויש מי שכתבו, שהיא אסורה לבעלה עד ארבעה ימים לאחר הפסקת נטילת הכדורים [204]. והיינו דווקא בפעם הראשונה אחרי הפסקת נטילת הכדורים צריכה לחוש לווסת שנקבע לה על ידי הכדורים, אבל מכאן ואילך לא צריכה לחוש לזה עוד [205].

אשה שיש לה ווסת קבועה, והחלה ליטול כדורים, ועל ידי זה לא בא ווסתה בימים הרגילים, כאשר מפסיקה ליטול הכדורים, חוזרת לווסתה [206].

 

זקנה שראתה דם מחמת תשמיש, דינה שווה לכל אשה שרואה מחמת תשמיש, ואם ראתה כן שלוש פעמים, נאסרת על בעלה [207].

זקנה המסולקת דמים, שראתה דם על ידי לקיחת גלולות, טמאה נידה [208].

 

         אשה שהתירו לה שימוש בכיפה למניעת הריון (דיאפרגמה), ושכחה להוציאו בזמן הפסק טהרה ובזמן שבעת הנקיים, הרי היא צריכה לחזור ולספור שבעה ימים נקיים לאחר הסרת הכיפה [209].

אשה המשתמשת בכיפה למניעת הריון, ולאחר התשמיש הסירה את הכיפה ומצאה דם, הרי היא טמאה, אלא אם כן יש לחוש שפצעה עצמה על ידי ציפורניה בעת שהכניסה או הוציאה את הכיפה, שאז היא טהורה אף אם נמצאו כמה טיפות דם [210].

 

שימוש בהתקן תוך-רחמי למניעת הריון אינו גורם לעיכוב בספירת שבעה ימים נקיים [211].

בזמן הכנסת ההתקן צריך לתפוס את צוואר הרחם בצבת, דבר שיכול לגרום לדימום, וכמו כן שכיח שמספר ימים לאחר הכנסת ההתקן יש דימום מעצם הפעולה, ולפיכך צריכה לבדוק עצמה בימים אלו [212]. אמנם יש מי שכתב, שמדובר כאן בפתיחה קטנה מהחוץ פנימה, והדם הוא דם מכה, ולכן טהורה [213].

אשה שיש לה התקן תוך רחמי יש לה לעתים דימומים בין ווסתיים, ולעתים יש הארכה של שלב הדימום של הווסת, עד כדי הפרעה ממשית ביחסי אישות על פי ההלכה. לפיכך דנו רבנים וחוקרים בני דורנו בשאלה אם הדם שרואה אשה שיש לה התקן תוך רחמי הוא דם נידה או דם מכה. יש מי שכתב, שהדם הנמשך ללא הפסקה מהווסת, הוא דם נידה; הדימום או הכתמים המופיעים לאחר מספר ימים של הפסקה מוחלטת של דם ווסת, הם דם מכה; ודימום הבא מאוחר יותר, עלול להיות דם הפלה, ולפיכך האשה אסורה [214]; יש מי שכתב, שבכל מקרה שיש לאשה התקן תוך רחמי ורואה דם שלא בשעת ווסתה, והרופא אומר שההתקן גרם למכה שמדממת, הרי היא טהורה [215], ובפרט שלאור הידע הרפואי כיום, אין חשש הפלה בהתקן תוך רחמי [216], ולפיכך לא שייך לאוסרה מחשש להפלה [217]; יש מי שכתב, שאם הרופא רואה פצע בעזרת מראה, הרי הוא נאמן לומר שהדם הוא בגלל המכה שנגרמת על ידי ההתקן, אבל אם אומר כך רק על פי השערה, אינו נאמן. ואם יש התקן ורואה כתם, ואומר הרופא שהדבר בא מההתקן - נאמן [218].

לאחר הוצאת ההתקן יש לחשוש לפתיחת הקבר, ולכן צריכה לספור חמישה ימים ועוד שבעה ימים נקיים [219].

 

חולה הוא או חולה היא - כשהאשה נידה

 

על פי ההלכה חלים על הבעל חיובי הרחקות שונות מאשתו בזמן שהיא נידה. חיבוק ונישוק ושאר קירבת בשר - יש אומרים, שהאיסור הוא מן התורה [220]; ויש אומרים שהאיסור הוא מדרבנן [221]. הרחקות שונות אחרות לכל הדעות הן מדרבנן [222]. ובכל מקרה חמור יותר האיסור על הבעל בכל הנוגע לנגיעה באשה נידה מאשר על אנשים אחרים, ולפיכך במקום רפואה יש שהתירו לאחרים נגיעות שונות באשה נידה, ולא התירו דברים כאלו לבעל. טעם הדבר הוא, משום שלבעל יש יותר חיבה והנאה מקירוב בשר לאשתו, בעוד שאחרים אין ליבם גס בה, וכשכוונתם לרפואה רחוק הוא שיבואו להנאה בקריבה [223]. אך מכל מקום אסור לאדם להחמיר יותר ממה שקבעו חז"ל בהרחקות, שדבר זה יכול לגרום לקטטות בבית, ולגנותה של האשה בעיני בעלה, שזה דבר אסור [224].

 

הפוסקים דנו בפירוט ביחס להרחקות השונות במקרים שהבעל או האשה חולים, וזקוקים לעזרה בעת שהאשה נידה. באופן כללי יש הגבלות רבות יותר, והאיסור חמור יותר, כאשר האשה חולה והבעל בריא, כיוון שכאשר הבעל בריא, יש חשש שיתגבר יצרו ויבוא לדבר עבירה אם יגע באשתו, מה שאין כן כאשר האשה בריאה והבעל חולה ותש כוחו, שאין יצרו מתגבר עליו כל כך, ואין לחוש שיבוא לדבר עבירה, שאין דרך האשה להרגילו לדבר עבירה.

 

הטיפול בבעל חולה על ידי אשתו נידה

 

אם הבעל חולה במחלה שיש בה סכנה, ואין לו מי שישמשנו זולת אשתו הנידה, פשוט שמותרת לשמשו כצורכו, ואפילו בהרחצת פניו וידיו, ובהצעת המיטה לפניו [225]; אם הוא חולה במחלה שאין בה סכנה, התירו לאשתו הנידה לשמשו כדי צורכו, כגון להקימו ולהשכיבו, להאכילו ולהשקותו וכיו"ב, רק שתיזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, שהם דברים של חיבה [226], אבל אם אי אפשר בעניין אחר, מותר גם רחיצת פניו וידיו והצעת המיטה [227]; ואם יש לו רק מיחושים, אסורה אשתו הנידה לשמשו גם בדברים שאינם של חיבה [228].

 

אם הבעל חולה במחלת עינים, וצריכה אשתו הנידה לטפטף לו טיפות, אם אי אפשר על ידי אחר, וגם אי אפשר על ידי הפסק בגד, מותרת לטפל בו ולפתוח את עיניו [229].

 

דינים אלו נכונים גם בחולה משותק, אף שהוא במצב קבוע ויציב, אבל זקוק למישהו שישמשנו, צריך לשכור איש אחר שישמשנו, ורק אם אי אפשר לו לשכור אחר, מותר לאשתו לשמשו, ואם יש צורך גדול מותר לה לא רק להשכיבו ולהקימו, אלא גם לרחוץ פנים, אבל תעשה זאת על ידי הפסקת כפפות, וכן מותר לה להאכילו עם כפפות [230].

 

כאשר אשתו נידה צריכה לשמשו, עדיף שתעשה זאת בהפסק בגד [231], כגון לבישת כפפות [232]; ויש מי שכתב, שלא די בכפפות אלא צריך בגד מיוחד להפסק [233]. אבל אם אי אפשר אלא בדרך של נגיעה בבשרו - מותר [234]. ויש מי שכתב, שכל מה שאפשר לעשות בדרך שינוי צריך להשתדל לעשות כן [235].

מותר לאשה נידה להכין אמבטיה לבעלה החולה [236]. ומותר לאשה נידה להציע כרים וכסתות לבעלה החולה [237].

כאשר יש צורך להעלות או להוריד מיטה אשר שוכב עליה איש חולה, מותר לאשתו נידה לעשות פעולות אלו, בין אם הן נעשות על ידי מתג חשמלי, ובין אם הן נעשות באופן ידני, ועדיף ללבוש כפפות בעת הפעולה לצורך היכר [238].

 

וכל זה דווקא אם אין כלל מי שיכול לשמשו, אבל אם יש מי שישמשנו, אפילו על ידי הדחק, אשתו הנידה אסורה לשמשו [239], אבל אינה חייבת לשכור לו מי שישמשנו [240].

 

בעל חולה שאשתו רופאה, והיא נידה, אם אין שם רופא אחר, מותר לה למשש לו את הדופק [241], וכן מותר לה לתת לו זריקה, או לקחת ממנו דם לבדיקות, אלא שיש להקפיד לעשות זאת בהפסק בגד [242].

 

בעל חולה שאינו יכול להניח תפילין, מותר לאשתו נידה להניח לו, בתנאי שאין לו דרך אחרת להניח תפילין, ובתנאי שהאשה לובשת כפפות [243], ובתנאי שהוא חולה ממש וחלש בכל גופו, או שהוא משותק [244].

 

מותר לבעל ולאשתו נידה לעזור לחולה משותק, להעמידו ולהושיבו ולהוליכו, כאשר כל אחד מהם משני צידי החולה [245].

 

טיפול על ידי הבעל באשתו חולה בעת נידתה

 

         אשה חולה והיא נידה - יש אומרים, שאסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה [246]. יש אומרים, שהאיסור הוא גם כשהיא חולה במחלה שיש בה סכנה [247]. טעמם: הדבר נחשב כגילוי עריות, שאסור אפילו בפיקוח נפש; יש אומרים, שבמקום סכנה לכל הדעות מותר לשמשה, כיוון שאין זה דרך חיבה ותאווה, אלא לצורך רפואה [248], ומכל מקום עדיף שיעשה על ידי הפסק עם כפפות, אבל אם האשה חולה במחלה שאין בה סכנה, אסור לבעל לשמשה, ואפילו על ידי הפסק עם כפפות [249]. ולשיטה זו - אשה נידה החולה במחלה שיש בה סכנה, שצריכה לסוך את גופה במשחה, מותר לבעלה לעשות זאת, ואפילו אם צריך לסוך במקומות המכוסים, אם אי אפשר על ידי אחרים [250]; ויש אומרים, שאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל אלו, וכן נוהגים אם צריכה הרבה לכך [251]. טעמם: איסור נידה הוא טומאה ולא עריות; אין איסור בקירוב שלא לתאווה במקום חולי. ולפיכך אותם הנזהרים שלא ליגע בנשותיהן נידות כשהן חולות, זהו חסידות של שטות [252], והיינו אפילו אם אשתו הנידה חולה במחלה שאין בה סכנה [253]. ומכל מקום צריך לשכור מי שישמשנה אפילו בהוצאת ממון, ורק אם אין מוצאים, מותר לבעלה לשמשנה [254], והכוונה איננה שיוציא כל ממונו, אלא כשאפשר לו שישכור אחות לשמשנה [255]. וכל זה דווקא כשצריך לנגוע בה ממש, אבל כשצריך רק להושיט לה מאכל וכד', מותר לבעל לעשות זאת בעצמו, ולא צריך לשכור מי שישמשנה בכך [256].

מותר לבעל לטפטף טיפות לעיני אשתו נידה כשהיא חולה, אם היא עצמה פותחת את עיניה, ואין הבעל נוגע בה [257], ואם צריך הבעל לפתוח את עיניה כדי להכניס בהן טיפות, יעשה זאת על ידי הפסק בגד [258].

 

לכל הדעות מצווה וחובה על הבעל לעזור לאשתו נידה החולה בכל מה שצריכה אם הדבר איננו כרוך בנגיעה, כגון הבאת משקה ואוכל וכיו"ב [259]; וכן מותר לשמשה בנגיעה על ידי דבר אחר, כגון להנעילה [260], ואשה משותקת שצריכה עזרה בדברים שצריכים שימוש בשתי הידיים, כגון לנעול נעלים ולכפתר בגדים, מותר לבעלה לעזור לה בעת נידתה, כיוון שאין הבעל נוגע בה אלא על ידי דבר אחר [261]; וכן מותר לבעל ליצוק מים על ידי אשתו נידה החולה לנטילת ידיים לפני הסעודה [262]; וכן מותר לבעל להכין מים לאשתו הנידה החולה לצורך רחיצת פניה, ידיה ורגליה [263]; וכן מותר לבעל להרטיב פיה, וכן מותר לו להחזיק בידיו את מכשיר החמצן, אם אין אחות שתעשה זאת, וכן מותר לו לסדר את הכר והכסת שיהיה נוח לה לשכב עליהם [264].

נידה חולה ששוכבת בבית חולים במיטה שאפשר להגביהה על ידי הפעלה חשמלית, או באופן ידני, מותר לבעל להגביה את המיטה, ועדיף ללבוש כפפות בעת הפעולה לצורך היכר [265].

 

נידה חולה שבעלה רופא - יש אומרים, שאסור לו למשש לה את הדופק [266], ולשיטה זו יש מי שכתבו, שהאיסור הוא אפילו במצב של פיקוח נפש [267]; יש מי שכתבו, שבמקום סכנה מותר לו למשש את הדופק, אם אין שם רופא אחר [268], שכן אינו עושה זאת דרך תאווה [269], אבל שלא במקום סכנה - אסור [270], וגם במקום סכנה, עדיף שיעשה על ידי בגד מפסיק [271]. ומכל מקום, אם יש חשש שעל ידי שלא ישמשנה תגיע למצב של סכנה - מותר [272]; ויש אומרים, שמותר לו למשש את הדופק של אשתו נידה כשהיא חולה, אפילו במחלה שאין בה סכנה, ואפילו אם יש רופא אחר, אלא שאינו מומחה כמו הבעל [273].

אשה נידה שזקוקה לקבל זריקות או שצריך לקחת ממנה דם, מותר לבעלה הרופא לעשות זאת, אם אין שם רופא בקי כמוהו [274]. וכן מותר לבעל למדוד את לחץ דמה של אשתו הנידה על ידי הפסק [275].

 

נידה חולה שזקוקה לעירוי דם מבעלה דווקא, מותר לרופא לעשות פעולה זו [276].

 

האיסור לשמש את אשתו נידה כשהיא חולה הוא גם כאשר האשה נמצאת בבית חולים, אף על פי שאין שם גדר ייחוד [277].

 

נידה חולה יכולה לעשות את בדיקות הפסק טהרה והשבעה נקיים בשכיבה [278].

 

מקורות והערות

 

[1] בראשית יח יא. וראה ערוך ע' ארח, שהכוונה לאורח ומבקר, ולעומת זאת במלבי"ם עה"פ משמע שהכוונה לארח ודרך, כמו חדלו ארחות (שופטים ה ו);
[2] בראשית לא לה. וראה מלבי"ם בראשית יח יא, ההבדל בשימוש בין דרך לארח;
[3] ראה משנה נדרים סו א; ב"ב קמו א, ורשב"ם שם; סנהדרין קא א. וראה ערוך ע' וסת;
[4] ריטב"א שבועות יח ב, בשם הרמ"ה. וראה רמ"א יו"ד קפד א;
[5] ראה משנה נידה ט ח;
[6] 'עת נדתה' - ויקרא טו כה;
[7] תרגום אונקלוס ויקרא שם; רמב"ן ויקרא יב ד. וראה להלן ברקע ההיסטורי על מנהגי הריחוק של אשה בזמן המחזור בישראל ובעמים;
[8] ראה ישעיה סו ה; עמוס ו ג;
[9] ראה - יחזקאל ז יט; איכה א יז; עזרא ט יא;
[10] ויקרא כ יח;
[11] א"ע ויקרא שם;
[12] תענית כב א, וברש"י שם;
[13] ר"ה כו א;
[14] סוטה מב א;
[15] ויקרא טו יט;
[16] ראה מאירי ברכות לא א;
[17] רמב"ן ויקרא טו יא;
[18] ברכות לא א; מגילה כח ב; נידה סו א; רמב"ם איסורי ביאה יא ג-ד; טושו"ע יו"ד קפג;
[19] מאירי ברכות לא א;
[20] ראה תוס' שבת יג ב ד"ה בימי; תוס' כתובות סא א ד"ה מחלפא; רמב"ן ורשב"א שבת שם;
[21] ב"י יו"ד סי' קפג;
[22] רמב"ם איסורי ביאה יא ב;
[23] ראה ברכות לא א;
[24] ויקרא יח יט;
[25] ויקרא טו יט ל;
[26] ראה בהרחבה - שב שמעתתא ש"א סופ"ב; אתוון דאורייתא כלל כא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפב; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קיט; הקדמה לספר טהרת הבית להגר"ע יוסף; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' טו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מ סופ"א ופכ"ה, ועוד;
[27] ויקרא יח יט; שם כ יח;
[28] ראה להלן;
[29] ויקרא טו יט-לג; שם כ יח;
[30] מסכת שלימה הוקדשה לנושא זה, הלוא היא מסכת נידה מסדר טהרות, ועוד הרבה פרטי דינים המפוזרים בכל הש"ס;
[31] רמב"ם איסורי ביאה פרקים ד-יא; טושו"ע יו"ד סימנים קפג-קצז. וראה על הווסת - גדריה, חזקתה, צורותיה השונות ופרטי דיניה - באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' וסת, עמ' תקב ואילך. על דם הנידה - מהותו, מראיו, בדיקתו, טומאתו ופרטי דיניו - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דם נדה, עמ' תקז ואילך;
[32] נידה ה ב;
[33] נידה סג א;
[34] נידה ט ב;
[35] נידה עב ב;
[36] נידה סג א-סד ב;
[37] כתובות י ב; נידה סד ב - משפחת דורקטי, ובירושלמי כתובות א א הגירסא משפחת טרוקטי;
[38] נידה יא א;
[39] נידה כ ב; שם סג ב; שם עא א; מגילה טו א;
[40] נידה לט א; שם עא א;
[41] מאירי נידה ט א;
[42] כתובות י ב; נידה סד ב. יש להניח, שמאמר זה מבוסס על התפיסה שדם הווסת הוא 'זרע' האשה, ולפיכך ריבוי דם הווסת הוא סימן לריבוי ילדים, אך מבחינה מדעית בזמננו לא ידוע על קשר כזה;
[43] נידה סג א. וראה שיעורי שבט הלוי סי' קפט סק"י;
[44] פיהמ"ש לרמב"ם נידה ט ח. וראה גם בפסקי הרא"ש, נידה פ"ט סי' א;
[45] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פד. וראה מאמרן של ט. גנזל וד. צימרמן, תחומין, כ, תש"ס, עמ' 363 ואילך, על ההתאמה בין הסימנים הללו של חז"ל לבין סקרים אפידמיולוגיים מודרניים בנידון;
[46] נידה נז ב;
[47] נידה ג א;
[48] עירובין ק ב;
[49] נידה יט א. וראה ברמב"ם איסורי ביאה ה ז, ובטושו"ע יו"ד קפח א, בהגדרת הצבעים השונים;
[50] נידה יט ב-כ א; רמב"ם שם, ה ח, יא-יב;
[51] ראב"ד שם ה יב; רא"ש נידה שם; טור יו"ד סי' קפח. ואמנם בשו"ע לא מוזכרת העצה להשוות את ההשפרה החשודה כדם לסימנים ידועים אחרים;
[52] ראה רמב"ן עה"ת ויקרא יב ב; שם יח יט;
[53] נידה כ ב;
[54] נידה סה ב;
[55]
ראה ירושלמי שבת ב ב; בראשית רבה סוף פר' יז; ס' חסידים (מהד' וויסטינעצקי) סי' תתשעט;
[56] נידה סה ב;
[57] אבות ג כב;
[58] תנחומא, מצורע, ח;
[59] שבת לא ב;
[60] ברכות לא א;
[61] שמות רבה ט י;
[62] מעילה יז א;
[63] ראה משנה נידה ז ד, ובפי' רע"ב שם; ואולי היא סוכת הנשים בתוך סוכות גנב"ך - סוכה ח ב. בין יהודי אתיופיה נהג מנהג זה עד ימינו, ומקום מיוחד לנידות נקרא מרג'ם גוד'ו = בית הטמאות;
[64] שבת סד ב; אבות דרבי נתן ב א;
[65] רמב"ן עה"ת בראשית לא לה; ויקרא יב ד. וראה עוד ברמב"ן עה"ת ויקרא יח יט, בתיאור הנזק שהנידה גורמת בראייתה. אמנם ראה בהערות הרב ח.ד. שעוועל על הרמב"ן בראשית לא לה, ובאנציקלופדיה עברית, כרך כד, ע' נדה, עמ' 860, שכנראה 'הברייתא' המובאת בדברי הרמב"ן בתיאור הנהגות אלו מקורה בכת מינית דומה לקראים, ואכן להלכה לא נזכרו חומרות יתירות אלו על ידי אף אחד מהפוסקים, כולל הרמב"ן עצמו בספרי ההלכה שלו;
[66]
ס' חסידים (מהד' מרגליות) סי' תתשכו;
[67] הרמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ז, מנהג אנשי ה'צאבה', ועיי"ש שדחה מנהגים אלו. וראה עוד מנהגי הרחקות שונים באגרות הרמב"ם (הוצאת שילת), כרך א, עמ' תיב-ג, וכרך ב, עמ' תקעו;
[68] שו"ת הרמב"ם, בלאו, ח"א סי' קיד. וכתב שם, שיש לערער על מנהגים אלו, ולפיו מורים, ומי שלא ירצה לשנות מנהגו, אין כופים אותו על זה. וראה עוד מנהגי חומרה שונים בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כ;
[69] ס' החינוך מ' קפב. וראה עוד שם מ' קסו;
[70] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' כג. וראה בפתיחה לס' שיעורי שבט הלוי על הלכות נידה בטעמי הדבר;
[71] שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כ;
[72] שו"ת הרמב"ם, בלאו, ח"ב סי' שכ;
[73] ראה להלן;
[74] ראה באריכות בס' טהרת הבית ח"ב סי' יב סע' מ"ג, וראה רבינו ירוחם נכ"ו ח"ג, שזה מנהג טעות ומינות גדולה;
[75] ראה שו"ת פרי השדה ח"ד סי' צז; שו"ת לבושי מרדכי סי' מז; חקקי לב חאו"ח סי' ג, ועוד;
[76] מ"ב סי' פח סק"ז. וראה תו"ת ויקרא פי"ב אות לה;
[77] שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כז, ושם ח"ט חיו"ד סי' יא;
[78] מ"ב שם. וראה עוד בס' דרכי טהרה עמ' נז; טהרת הבית, ח"ב סי' יב סע' מד;
[79] נידה סו א;
[80] ראה על כל זה במקורות הבאים - הרשב"א, הובאו דבריו בב"י סי' קפז; מרדכי שבועות פ"ב סי' תשל"ה; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קיא; טושו"ע יו"ד קפז ה, וברמ"א שם; ט"ז יו"ד שם סק"י; ש"ך שם סק"כ, וסקכ"ד; שו"ת מהר"ם פאדווה סי' ו; שו"ת תשב"ץ סי' מט; שו"ת הב"ח סי' פה; שו"ת חכם צבי סי' מו; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' מא, וסי' מט, וסי' סא; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פח-פט; סדרי טהרה יו"ד סי' קפז סקי"ד; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמב, וסי' קמד; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קעז אות י. וראה באריכות בערוה"ש יו"ד קפז מג-נז, שערי טהרה סי' כה, ובטהרת הבית, ח"א סי' ה, במשמרת הטהרה סק"ו, בשיטות הפוסקים בעניין רואה דם מחמת מכה;
[81] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פג;
[82] שיעורי שבט הלוי, סי' קפז ס"ה סק"ב, בהסבר הרמ"א יו"ד קפז ה. וראה שו"ת אמונת שמואל סי' א;
[83] שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כו. וראה עוד בשו"ת שאלי ציון מהדו"ת ח"ב חיו"ד סי' לב;
[84] שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"ה סק"א;
[85] חזו"א חיו"ד סי' פב;
[86] שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' עו; שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"א סק"י;
[87] שו"ת דבר שמואל סי' עא;
[88] חזו"א הל' נידה סי' פא ד"ה אבל;
[89] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' לז;

[90] שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כד;

[91] טושו"ע יו"ד קפז ו. וראה באריכות בס' טהרת הבית ח"א סי' ד;
[92] שו"ת פני יהושע סי' לב-לד; שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' עז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רלה; שו"ת שם אריה סי' נא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפב; דרכ"ת יו"ד סי' קפז סקצ"ח, בשם שו"ת תשורת שי. וראה בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קצג. וראה בפת"ש יו"ד סי' קפז סק"ל;
[93] שו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג; שו"ת שאלי ציון, מהדו"ת ח"ב חיו"ד סי' לד;
[94] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סט;
[95] טושו"ע יו"ד קצו י;
[96] ראה באריכות בטהרת הבית ח"א סי' ח, במשמרת הטהרה סק"ב;
[97] רמ"א שם;
[98] שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' פג; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמו;
[99] חוו"ד סי' קצו סק"ג; אבני מילואים בשו"ת סוסי' כג; שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"ה סק"ג;
[100] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעז;
[101] שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נט; שו"ת אבני מילואים סי' כג; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעז; טהרת הבית ח"ב סי' יג במשמרת הטהרה סק"א (עמ' רלב רלד). וראה בשו"ת חת"ס שם שמבדיל בין הפסק טהרה לבין שבעת הימים הנקיים, עיי"ש;
[102] חזו"א חיו"ד סי' פא;
[103] חוו"ד סי' קצו סק"ג; שו"ת בית שלמה חיו"ד ח"ב סי' כח;
[104] נידה נח ב; רמב"ם איסורי ביאה ט כב; טושו"ע יו"ד קצ יח;
[105] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קכט; ערוה"ש יו"ד קצו ל; סדרי טהרה יו"ד סי' קצו סקט"ו; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סט; שם ח"ג סי' נו אות ג; טהרת הבית, ח"ב, סי' יג, במשמרת הטהרה סק"ה (עמ' שיח-שיט). וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמד;
[106] חכמת אדם, כלל קיז סי"ב;
[107] שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קמו;
[108] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' מראה כהן, עמ' מו;
[109] שו"ת באר משה ח"ב סי' נט; הגר"ש וואזנר, הובאו דבריו בס' מראה כהן, עמ' מה;
[110] שו"ת שבות יעקב ח"ג חיו"ד סי' עט. ועיי"ש שכוונת הגמ' נידה יד א, שאותו מקום בדוק הוא ממאכולת, הוא דווקא בתוך הרחם, אבל לא בשערות שבחוץ;
[111] ראה - שו"ת פני יהושע חיו"ד סי' ו; שו"ת צמח צדק סי' פז; שו"ת חכם צבי סי' מו; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' סה, וסי' עה; שו"ת שב יעקב סי' לז; פליתי יו"ד סי' קפח סק"ב; שו"ת מעיל צדקה סי' לד; שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' עג; שו"ת כח שור סי' כב; סדרי טהרה סי' קפח סק"ג; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נח; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' נה-נו, וסי' פח-פט, וסי' קיד; שו"ת זרע אמת ח"ב סי' פא; שו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' כב; שו"ת בנין ציון ח"א סי' עא; שו"ת עטרת חכמים סי' יח; חוות דעת סי' קפח סק"ח; שו"ת רעק"א פסקים חיו"ד סי' סב; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמה, וסי' קעא, וסי' קעג; שו"ת מים חיים (רפפורט) ח"א סי' נב; שו"ת השיב משה חיו"ד סי' לט; שו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' מו; פת"ש סי' קפח סק"ז; שו"ת שאילת שלום מהדו"ק סי' ד; שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' סג; שו"ת משנת ר' אלעזר חיו"ד סי' יט; שו"ת משיב דבר ח"ב סי' לה; שו"ת באר יצחק חיו"ד סי' יז; שו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד סי' עד, וסי' קנג; שו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' לד; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' נ; שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קנב; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יח; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' סב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כג, וסי' כה, וסי' קיד; דרכ"ת חזו"א יו"ד סי' פא; שו"ת שאלי ציון מהדו"ת חיו"ד ח"ב סי' לח;
[112] טושו"ע יו"ד קפח ג, וברמ"א שם;
[113] ש"ך יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נח; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פט, וסי' קיד; חוו"ד חידושים יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת יד יצחק ח"א סי' פב;
[114] ערוה"ש יו"ד קפח כג. וראה שם סיכום שיטות הראשונים בזה;
[115] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פח;
[116] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעא. וראה עוד שם סי' קמה; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' סג;
[117] שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג;
[118] ראה סדרי טהרה סי' קצו סקכ"ג; שו"ת בנין ציון ח"א סי' עא; שו"ת אבני נזר סי' רנה-רנו; ערוה"ש יו"ד קצו כט; טהרת ישראל סי' קצו סמ"ו; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נח, וסי' סד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קיד, וסי' קלה; שו"ת רעק"א סי' ס; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמה, סי' קעא; וסי' קצב; חזו"א יו"ד סי' צב סקכ"ד-ה; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנג; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצו סק"ב;
[119] נידה נז ב; שם נט ב;
[120] בעניין מקור הדם במערכת העיכול - ראה שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ק מה שכתב בנידון, ועדיין צ"ע;
[121] ראה שו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' רלא, בביאור האפשרות הזו;
[122] ראה טושו"ע יו"ד קצא א, ברמ"א שם, ובנו"כ. וראה עוד בדין אשה משתנת דם בשו"ת הר"ן סי' מט; שו"ת שבות יעקב ח"ג חיו"ד סי' קו; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' צט; שו"ת בנין ציון ח"א סי' עג; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמח; שו"ת בית אפרים חיו"ד סי' מו; שו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' רלא; שו"ת נפש חיה (וואקס) חיו"ד סי' סא-סב; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' ח; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכג; שם ח"ו סי' קלג; שערי טהרה, סי' לד;
[123] שיעורי שבט הלוי סי' קצא סק"ט, על פי דעת המחבר שם;
[124] רמ"א שם, כשיטת הר"ח, וכתב 'והכי נהוג'; ט"ז שם סק"ב;
[125] ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמח, כי מעיקר הדין רוב הראשונים חולקים על הר"ח בזה;
[126] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכג;
[127] דרכי טהרה, עמ' לו;
[128] שיעורי שבט הלוי, סי' קצא סקט"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ק;
[129] הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בס' הלכות נידה להרש"ד איידער, ח"א, תשובות בסוף הספר, אות יג. וראה עוד בשערים המצויינים בהלכה סי' קנג סק"ז. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצא סק"א, בדין ניירות שבימינו לעניין טומאת כתמים;
[130] ראה בספר מראה כהן, עמ' קצט ואילך. וכן דעת הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ;
[131] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קלג;

[132] הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' קפג סק"א;
[133] וראה בהסכמתו של הגרי"י נויבירט לכרך ה של מהדורה א' של אנציקלופדיה הלכתית-רפואית (עמ' יג), והערתי שם;

[134] נידה כא ב; שם כב ב; שם לח א; שם סו א; כריתות י א; ירושלמי נידה ג א;
[135] רמב"ם איסורי ביאה ה יג; מ"מ שם; רע"ב נידה ג א. וראה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נו, שכן גם שיטת הרי"ף והיראים. וראה בהעמק שאלה, שאילתא פה סק"ב, בשיטת הרמב"ם;
[136] רא"ש נידה פ"ג סי' א; רמב"ן, רשב"א ור"ן נידה שם; האשכול הל' נידה סי' מ; ראב"ד בעלי הנפש, שער תיקון ווסתות, והשגות הראב"ד איסורי ביאה ה יג. וראה סיכום שיטות הראשונים בנידון בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נו; שו"ת דברי משה סי' נג;
[137] שאילתות, שאילתא פה, על פי שו"ת אור זרוע סי' שמג; העמק שאלה שם שאילתות פה-פז. וראה עוד בשיטת השאילתות בשו"ת דברי משה סי' נג פ"ו;
[138] טושו"ע יו"ד קצ א; רמ"א יו"ד קצד ב. אמנם יש מהפוסקים שדנו בשאלה אם לצרף דעת הרמב"ם לקולא - ראה שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רכד; שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' לא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פט;
[139] שו"ת נובי"ת חיו"ד סוסי' קכ; שו"ת הרי בשמים סי' מא. וכן משמע דעת הב"י יו"ד סי' קפח, ודעת ביאור הגר"א יו"ד סי' קצד סקכ"ג;
[140] הגר"ב פרנקל, בהגהות על הנוב"י שם; חוו"ד יו"ד סי' קצד סק"א; שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' סה; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יד; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' מ; שו"ת כוכב מיעקב סי' סח; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רכד; שיירי טהרה סי' קצד ס"א; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמו; שו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' לא; ערוה"ש יו"ד קפח נח; שו"ת מהרי"ל דיסקין סי' קמח; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כז. וראה בחזו"א חיו"ד סי' פג, שהשאיר בצ"ע;
[141] שו"ת הר צבי סוסי' קכב; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' עג אות ב; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ד;
[142] רשב"א נידה כב ב, ושכן דעת הראב"ד; הנוב"י, הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קטז; חוו"ד יו"ד סי' קצד סק"א; משנה אחרונה נידה ג א. אמנם הרז"ה בסלע המחלוקת אות' ג-ד, ותוס' רי"ד נידה כב ב, סוברים שאף בדבר מועט אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וראה עוד בנידון בשו"ת דברי משה סי' נג פ"ה-ו;
[143] שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יז;
[144] מקור חיים בתפארת צבי על הל' נידה אות ט (אמנם שם כתב שהשיעור הוא כאגודל, ולא כאצבע הסמוכה לאגודל); שו"ת באר משה (ירושלימסקי) קונ' בנין ירושלים סי' לו, בשם הגרי"א מקאוונא; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נו; שם ח"ג סי' סא; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק;
[145] שו"ת אגרות משה שם;
[146] הנוב"י, הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קטז;
[147] שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמה;
[148] בדי השולחן סי' קצד סע' לא, בשם ספר פרי דעה;
[149] שו"ת נובי"ת חיו"ד סוסי' קכ; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' עג אות ב;
[150] בית יצחק, הל' נידה, סי' יד אות ט;
[151] בינת אדם שער בית הנשים סי' כג; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רכד; שם חאבהע"ז סי' פ; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נ; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' מ, ודעת תורה, סוף הל' טריפות, בקו"א אות רלו; שו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד ח"א סי' עד, וסי' קטז; שו"ת חבצלת השרון מהדו"ת סי' נז; שו"ת כוכב מיעקב סי' פח; דרכ"ת יו"ד סי' קצד סקי"ט; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק; שם חיו"ד ח"א סי' פג; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' פד; שיעורי שבט הלוי סי' קצד ס"ב סק"ה; שם סי' קפח ס"ג ד"ה ובבדיקת; שו"ת משנה הלכות ח"י סי' קכג-קכד; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמז; שו"ת דברי משה סי' נג, וסי' סד אות יג. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעט; שו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' יג; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' מ; שו"ת עמק שאלה סי' לא;
[152] ראה שו"ת נתיבות אדם סי' נא;
[153] שו"ת נובי"ת חיו"ד סוסי' קכ; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יד. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תלד;
[154] שו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ח"ב סי' לט; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' פג; שו"ת הרי בשמים סי' מא;
[155] שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' סה. וראה הערתו של הרב א. נבנצל, אסיא, א, עמ' 322. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תלד;
[156] ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"א שהוכיח שהגר"ש סלנט, רבה של ירושלים, הורה להתיר לטהר אשה לבעלה אפילו אחרי בדיקה בשפופרת; ובשו"ת דברי משה סי' נג כתב, שבירר אצל המורים המובהקים בירושלים, ולא שמעו מנהג זה, וגם בעל המנחת יצחק, שהיה הגאב"ד בירושלים, הורה בזה להקל;
[157] שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' יד; ערוה"ש יו"ד קפח נא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' מ, וח"ד סי' קמו; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמו, וסי' קמח; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"א, וחכ"ב סי' נג אות ג; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקח אות ו.
וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' פד, ושם, ליקוטי תשובות סי' פב;
[158] מראה כהן, עמ' י-יא;
[159] שו"ת בית יצחק שם; שו"ת שאילת שלום מהדו"ק סי' נט; שו"ת חבצלת השרון מהדו"ת סי' נז;
[160] שו"ת עונג יו"ט סי' פד; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נו; שם ח"ג סי' סא; סדרי טהרה יו"ד סי' קצד ס"ט; שו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד סי' עד; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמה; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' סה; שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' לא; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כז; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמח; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ד. וראה סיכום דעות שונות בפת"ש יו"ד סי' קצד, ובדרכ"ת שם סקי"ט. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקח אות ו;
[161] שו"ת ברכת משה סי' כג-כד; ישועות מלכו חיו"ד סי' כב; שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קמו; שו"ת הרי בשמים סי' מא; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' שמב;
[162] הגר"מ גימפל, הובאו דבריו בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנב; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פג; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ד; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמח; שם ח"ד סי' סו; שערי טהרה סי' נח;
[163] שו"ת הר צבי שם. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"א;
[164] באר משה (ירושלימסקי) קונ' בנין ירושלים סי' לו, בשם הגרי"א מקאוונא; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כז; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק; שם חיו"ד ח"א סי' פט; דברות משה על ב"ק סי' טז ענף ט. אך ראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פג, שאסר אפילו במכשיר דק ביותר, וצע"ג;
[165] ראה - שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"א; הרב י.י. נויבירט, הובא בספר גניקולוגיה פוריות ילודים לאור ההלכה, עמ' 147; שו"ת דברי משה סי' נג פ"ט. וראה נשמת אברהם חיו"ד סי' קצד, הע' 55;
[166] שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' נח אות י; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תלד;
[167] שו"ת חשב האפוד ח"ב סי' ז;
[168] הגרצ"פ פרנק, הובאו דבריו בשו"ת שאלי ציון מהדו"ת חיו"ד ח"ב סי' לט; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' ק. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצד סק"ד;
[169] חזו"א, הובאו דבריו בשו"ת דברי משה סי' נג אות פג;
[170] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תצח; שו"ת נתיבות אדם סי' נא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם שם. והיינו דווקא כשהיה סמוך לווסת, ודווקא אם באמת ראתה דם, עיי"ש. וראה עוד בשו"ת חשב האפוד סי' ז;
[171] חזו"א שם; חשב האפוד שם, וכן בסי' סב;
[172] שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג ד"ה ובבדיקת; שו"ת דברי משה סי' נג אות פד; שו"ת עולת יצחק ח"ב סי' קעא. ולכאורה צ"ע, שאין בזה כלל שיעור פתיחת הקבר כמבואר לעיל;
[173] שו"ת באר משה ח"ג סי' קנ-קנא;
[174] נשמת אברהם חיו"ד סי' קצד סק"ד. וראה בשו"ת באר משה שם;
[175] הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' קצד סק"א;
[176] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצ סק"א;
[177] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ג;
[178] דעת תורה, קונ' אחרון להל' טריפות, ושו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמו; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' צז; שו"ת הרי בשמים סי' מא; שו"ת באר משה ח"ג סי' קמט;
[179] שו"ת דברי משה סי' נג פי"ב;
[180] שו"ת משפטיך ליעקב סי' נג; שו"ת דברי משה סי' נג פי"ב;
[181] שיעורי שבט הלוי סי' קפח סקט"ו בד"ה ועוד נראה;
[182] שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' סא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' מ; שו"ת ערוגת הבושם חיו"ד סי' קעה; טהרת הבית, ח"ב סי' יג, במשמרת טהרה סק"ה (עמ' שטו-שטז);
[183] שו"ת יגל יעקב חיו"ד סי' ס; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' צד; שם ח"ג סי' נז. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצו סק"ב;
[184] שו"ת באר משה ח"ב סי' נח;
[185] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קה אות ד;
[186] שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' נ; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' יב; שו"ת הלל אומר סי' פה-פו; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' יד; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צ; שם ח"ה סי' קכב; שם ח"ח סי' קצט סק"א, וסי' ר; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג;
[187] שו"ת מערכי לב סי' מה. והוא כדין כל אשה שתבעוה להינשא ונתפייסה - נידה סו א; טושו"ע יו"ד קצב א;
[188] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכב;
[189] שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה. וראה שם, שכן דעת הגר"י רוזין מרוגצ'וב;
[190] שו"ת מנחת יצחק שם. וראה עוד בנידון בחוו"ד סי' קפח בביאורים סק"ג; שו"ת ישועת משה ח"א סי' נה אות א;
[191] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' קפח סק"א;
[192] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קצט סק"א;
[193] י. וח. קטן, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 256 ואילך;
[194] שו"ת שבט הלוי חיו"ד ח"א סי' עג. וראה עוד בשו"ת שאלי ציון מהדו"ת חיו"ד ח"ב סי' לג;
[195] שו"ת מהר"ם מרוטנברג ח"ד (פראג) סי' תרכה; ספר התרומה סוסי' קז; מרדכי שבועות פ"ב סי' תשל"ה; סמ"ג לאוין קיא; סמ"ק סוסי' רצג; טור יו"ד סי' קפז, בשם ספר התרומה; שו"ע יו"ד קפז ח, דעה א (ונראה שפסק להחמיר - ראה שו"ת שבות יעקב ח"א סי' סה. וראה עוד בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' פו; מי נידה להמהרש"ק יו"ד שם; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ה);
[196] ב"ח יו"ד שם; ש"ך שם סקכ"ח. וראה מה שכתבו בנידון בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעה; ערוה"ש יו"ד קפז סט;
[197] תשובות מיימוניות איסורי ביאה סי' ג, וב"י יו"ד סי' קפז - בשם הריצב"א; שו"ע שם, דעה ב. וראה עוד בנידון בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' ק; שו"ת תשב"ץ, ח"ד, חוט המשולש, סי' מט. וראה באריכות בשיטות הפוסקים בנידון בטהרת הבית, ח"א סי' ה, במשמרת הטהרה סקי"ב;
[198] שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קג;
[199] ראה שו"ת רדב"ז החדשות חיו"ד סי' קלו; שו"ת דעת כהן סי' פג;
[200] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קג;
[201] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' מראה כהן, עמ' קנב;
[202] שו"ת חלק לוי חיו"ד סי' עד; שו"ת באר משה ח"ו סי' קלז; שו"ת קנין תורה חיו"ד סי' פז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצג סק"א; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' צט אות ט; שיעורי שבט הלוי סי' קפד ס"ב סק"ב, וסי' קפט סכ"ג סק"ה;
[203] מראה כהן, עמ' קנב;
[204] דרכי טהרה, עמ' פז; שו"ת באר משה ח"ו סי' קלז;
[205] שו"ת באר משה שם;
[206] דרכי טהרה, עמ' פז; מראה כהן, עמ' קנג;
[207] שו"ת בנין ציון החדשות סי' יא;
[208] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' יח;
[209] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנה;
[210] הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בס' הלכות נידה ח"א להרב איידער, בתשובות שבסוף הספר, אות טז. וראה הע' הגרי"י נויבירט, לכרך ה של אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה ראשונה, עמ' יא;
[211] שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פז; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"י; שם חי"א סי' סג;
[212] נשמת אברהם חיו"ד סי' קצו סק"ב;
[213] הרב י. פריס, תחומין, טו, עמ' 332 ואילך;
[214] י. לוי, ספר אסיא, א, עמ' 125 ואילך; הנ"ל, אסיא, ח, תשל"ג, עמ' 19 ואילך; הנ"ל, נועם, טז, תשל"ג, עמ' קפ ואילך; הרב ח.ש. אבינר, ספר אסיא, ד, עמ' 177 ואילך;
[215] טהרת הבית, ח"א סי' ה (עמ' רנג);
[216] ראה מאמרו של ד"ר א. לוי, חוב' אסיא, סג-סד, עמ' 145 ואילך;
[217] ראה מאמרו של הרב מ. הלפרין, חוב' אסיא, סג-סד, תשנ"ט, עמ' 138 ואילך;
[218] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תצז. וראה גם בשו"ת עולת יצחק ח"א סי' קעד. ו
ראה עוד באריכות בנידון במאמרו של הרב י. פריס, תחומין, טו, תשנ"ה, עמ' 332 ואילך; שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כד;
[219] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם שם. ויש להעיר לשיטת הסוברים שאין דין פתיחת הקבר בפחות מ-19 מ"מ (ראה לעיל), לא צריך לטמא את האשה בהכנסת ההתקן ובהוצאתו, וי"ל;
[220] רמב"ם איסורי ביאה כא א;
[221] רמב"ן, השגות על ספר המצוות, מ' שנג. וראה בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קכז, שהסתפק בנידון;
[222] ראה טושו"ע יו"ד סי' קצה. וראה סיכום ההרחקות וגדריהן בספר דרכי טהרה, פ"ה; טהרת הבית ח"ב סי' יב. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' צז;
[223] ראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' נד אות ב;
[224] ראה טושו"ע יו"ד קצה ט, ובביאור הגר"א שם; ערוה"ש שם כא-כב; דרכי טהרה, פ"ה;
[225] שו"ת בשמים ראש סי' קיח; שיעורי שבט הלוי שם; טהרת הבית ח"ב סי' יב במשמרת הטהרה סקמ"ה;
[226] שו"ת הרא"ש כלל כט סי' ג; טושו"ע יו"ד קצה טו; לחם ושמלה שם סקכ"ח; שו"ת בשמים ראש סי' קיח; חכמת אדם קטז יא; שו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' יב; שיעורי שבט הלוי סי' קצה סט"ו סק"א;
[227] ב"י שם; מקור חיים שם סקנ"ז; צמח צדק בפס"ד סי' קצה סט"ו; ערוה"ש יו"ד קצה כד; שו"ת קובץ תשובות סי' פז. וראה דרכ"ת שם סקנ"א;
[228] מקור חיים שם סקנ"ח; דרכ"ת שם סקמ"ט;
[229] טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ה;
[230] שו"ת קובץ תשובות סי' פז;
[231] שו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' יב. וראה לחם ושמלה סי' קצה סקכ"ח;
[232] שיעורי שבט הלוי שם סק"ב;
[233] שו"ת בית שערים חיו"ד סי' רעד;
[234] טהרת הבית ח"ב סי' יב סמ"ה;
[235] דרכ"ת שם סקמ"ט;
[236] שיעורי שבט הלוי סי' קצה סי"ב סק"א;
[237] גופי הלכות, הלכות נידה, סי' קצה סקע"ט;
[238] שיעורי שבט הלוי סי' קצה סט"ז סק"ד; שו"ת באר משה ח"ד סי' עד; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סוסקמ"ו;
[239] ב"י יו"ד סי' קצה; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ב;
[240] שו"ת הרדב"ז שם; לחם ושמלה סי' קצה סק"ל; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ה. וראה שם, שבשו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' יב נפלה טעות בהעתקת הרדב"ז, עיי"ש;
[241] בדי השולחן, ביאורים סוסי' קצה; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ה;
[242] טהרת הבית שם;
[243] סוגה בשושנים פל"ו סכ"ה; שו"ת באר משה ח"ד סי' ו; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ה;
[244] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצה סק"א;
[245] שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' סט;
[246] שו"ת תרומת הדשן, פסקים סי' רנב; שו"ע יו"ד קצה טז;
[247] ב"י שם; ביאור הגר"א שם סק"כ; ב"ש אבהע"ז סי' כ סק"א; תורת השלמים, יו"ד סי' קצה סקט"ו;
[248] ש"ך יו"ד סי' קצה סק"כ; שו"ת פני יהושע ח"ב סי' מד; שו"ת זרע אמת חיו"ד ח"ג סי' קטז; שו"ת חבלים בנעימים ח"ג חיו"ד סי' נה; ערוה"ש יו"ד קצה כו; טהרת הבית ח"ב סי' יב סמ"ו. וראה בשו"ת תורה לשמה סוסי' תצד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' לב אות ג;
[249] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כז;
[250] שו"ת משיב הלכה ח"א סי' נ; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ו;
[251] רמ"א שם, בשם הגה' ש"ד, ומרדכי שבת פ"ק בשם הר"מ; ש"ך שם סק"כ. וראה בשיעורי שבט הלוי שם סק"ו, שהכוונה שיש צורך גדול בטיפול בה, ולא שצריכה הרבה פעמים לעזרה. וראה בנידון בשו"ת בית שערים חיו"ד סי' רעד.
וראה בשו"ת רבבות אפרים ח"ז סי' רכה, שהביא בשם הגר"מ אליהו, שאם אין אפשרות אחרת יכול הבעל לסייע לאשתו החולה ללא נגיעת בשר, אלא על ידי כפפה או תפיסה במקום עם בגד;
[252] שלטי גבורים סביב המרדכי, שבת פ"א סי' רלו אות ה; דרכי משה יו"ד סי' קצה סק"ו;
[253] טהרת הבית ח"ב סי' יב סקמ"ו. וראה בצמח צדק פס"ד סי' קצה סי"ז, ובשו"ת בית שערים חיו"ד סי' רעד, בהבדל שבין עזרה להקימה וכו', שמותר גם בחולה שאין בה סכנה, לעומת מישוש הדופק שלא התירו אלא במקום סכנה;
[254] שו"ת רדב"ז ח"ד סי' ב (סי' אלף עו); רוח חיים יו"ד סי' קצה סק"ז;
[255] שיעורי שבט הלוי סי' קצה סט"ז סק"ג;
[256] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בתורת היולדת, פל"א הע' ה;
[257] שו"ת באר משה ח"א סי' נ אות ו; ההלכה במשפחה פ"ב סי"ב; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ו;
[258] שו"ת בית שערים חיו"ד ח"ב סי' רעד;
[259] טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סקמ"ו; דרכי טהרה פ"ה סי"ב;
[260] טהרת הבית, שם;
[261] שו"ת קנה בושם חיו"ד סי' צב;
[262] רוח חיים או"ח סי' קנט סק"א; כף החיים סי' כב אות טו;
[263] בדי השולחן (נידה) סי' קצה סקקפ"ט;
[264] תורת היולדת, פל"א הע' ה;
[265] שיעורי שבט הלוי סי' קצה סט"ז סק"ד; שו"ת באר משה ח"ד סי' עד; טהרת הבית ח"ב סי' יב, במשמרת הטהרה סוסקמ"ו;
[266] שו"ת תרומת הדשן ח"א סי' רנב; המחבר שו"ע יו"ד קצה יז;
[267] ראה שו"ת תורה לשמה סי' תצד;
[268] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קכז; רמ"א שם;
[269] ש"ך שם סק"כ; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' נד אות ב. וראה עוד מאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 237 ואילך;
[270] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כז; שו"ת שואל ונשאל ח"ג סי' ת; שם ח"ז חיו"ד סי' קפא; טהרת הבית ח"ב סי' יב במשמרת הטהרה סקמ"ו;
[271] מקור חיים שם סקס"א;
[272] שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ב; טהרת הבית שם;
[273] שו"ת בשמים ראש סי' קיח; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ב (סי' אלף עו), וראה שם, שכן כתב בס' כפתור ופרח; שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' נח אות ח; שו"ת חות יאיר סי' קפב; פליתי יו"ד סי' קצה ס"ו; ביאור הגר"א יו"ד סי' קצה סקכ"א; סדרי טהרה שם סקכ"ד; חוו"ד שם סקי"ג; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קכב; שו"ת זרע אמת ח"ג חיו"ד סי' קטז; ערוה"ש יו"ד קצה כו-כז; חכמת אדם קטז יא-יב; קיצושו"ע קנג יד; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' יח; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' יד; בדי השולחן (נידה) סי' קצה סקס"א; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קמג, ושיעורי שבט הלוי סי' קצה סי"ז סק"ה; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' טו אות ג;
[274] דרכ"ת יו"ד סי' קצה סקנ"ז, בשם הרדב"ז;
[275] שיעורי שבט הלוי סי' קצה סי"ז סק"א;
[276] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנד;
[277] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצה סק"ו, וכן משמע משו"ת הר צבי חיו"ד סי' קנד, ושו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כז;
[278] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' עא. וראה בשו"ת נובי"ק חיו"ד סי' מו; שו"ת בית אפרים חיו"ד סי' נא; חוו"ד יו"ד סי' קצו בביאורים סק"ד; גולות עליות, מקוואות פ"ח מ"ה.