צא. לא תעמד על דם רעך

לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה' [ויקרא יט טז]

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, סנהדרין עג א: 'לא תעמד על דם רעך' - מנין לרודף אחר חברו להורגו שניתן להצילו בנפשו, תלמוד לומר 'לא תעמד על דם רעך'.

תלמוד בבלי, סנהדרין עג א: 'לא תעמד על דם רעך' - מנין לרואה את חברו טובע בנהר, או חיה גוררתו, או ליסטין באים עליו שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר 'לא תעמד על דם רעך'.

רש"י: 'לא תעמוד על דם רעך' - לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו. 'אני ה' - נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע.

רשב"ם: 'לא תעמד על דם רעך' - לא תעמוד מנגד, אלא ניתן להצילו בנפשו של רודף.

ספר החינוך, מ' רלז: משורשי מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חברו כן חברו יציל אותו, ויתיישב העולם בכך, והא-ל חפץ בישובו כי לשבת יצרה.

רש"ר הירש: 'לא תעמד על דם רעך' - ההולך רכיל מסכן את שלום רעהו, מתוך רשעות או לפחות מתוך אדישות. אולם אין דיו לאדם שאינו הולך רכיל, ואיננו מסכן בעצמו את שלום חברו, אלא נאמר לנו 'לא תעמד וגו', אל נעמוד מנגד שעה שסכנה נשקפת לשלום רענו.

* # *

החובה מן התורה להציל את הזולת חלה על כל מי שיכול להציל בכל דרך אפשרית, פרט לסיכון עצמי. חובה זו נלמדת ממספר מקורות. המקור העיקרי והמרכזי לחובה זו הוא הפסוק 'לא תעמד על דם רעך'. חז"ל והפוסקים הגדירו מצבים שונים של חיוב ופטור הנוגעים להצלת הזולת.

פרטי דינים

יסוד החיוב להציל את הזולת הוא הלאו של 'לא תעמד על דם רעך', שאם רואה את חברו טובע בנהר, או חיה רעה גוררתו, או ליסטים באים עליו, הוא חייב להצילו [1], שהזהירה התורה מלהתרשל בהצלת נפש אחת מישראל, כשנראהו בסכנה ותהיה לנו היכולת להצילו [2], וכל שיכול להצילו ולא הציל, הרי הוא כאילו הרגו בידיים [3].

יש מי שכתב, שהמציל רוצה לעשות את מעשה ההצלה, ולטרוח הרבה בעבור זה, ואפילו להפסיד ממונו, לא רק על מנת לסייע לזולתו, אלא הוא עושה כן כדי לקיים מצות בוראו, ושכרו גדול מאד [4].

מהלאו של 'לא תעמד על דם רעך' נלמד שיש חיוב מהתורה לא רק להציל במצב שההצלה היא וודאית, אלא גם כאשר יש ספק בהצלה, שמכל מקום חייב מן התורה לטרוח ולנסות להציל [5], שכן החובה היא לחזור על כל הצדדים האפשריים שלא יאבד דם רעך [6], ואפילו אם ההצלה היא בדרך של ספק ספיקא ומיעוט [7].

חובת ההצלה מוטלת גם במקרה שהמציל עלול לסבול מאי-נוחות וסבל [8].

יש מי שכתב, שגם במצות 'לא תעמד על דם רעך' חל הכלל של זקן ואינו לפי כבודו, ולפיכך אם ההצלה כרוכה בפעולה שאינה לפי כבודו, הרי הוא פטור [9]. אך רבים חולקים עליו, וסוברים שבענייני הצלה ופיקוח נפש לא שייך הכלל של זקן ואינו לפי כבודו [10].

חיוב ההצלה מדין 'לא תעמד' חל גם כאשר הניצול מסרב להינצל, בין אם מפני שהוא מסרב לטיפול מוכר, מוכח ומועיל [11], ובין אם הוא רוצה לאבד עצמו לדעת [12].

הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף, וכן יחיד הנרדף מפני אנס, מצווה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם [13], והוא-הדין כשרואה אדם נרדף על ידי נחש או דוב, גם כן מצווה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת [14].

חיוב ההצלה הוא לא רק במעשה אלא גם בדבור, כגון מי ששמע גויים או מוסרים שמחשבים על זולתו רעה או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבליבו, ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על 'לא תעמד על דם רעך' [15].

חובת הצלת הזולת מדין 'לא תעמד' היא גם כאשר הדבר כרוך בהוצאה כספית [16], והתביעה הממונית מצד המציל מתייחסת להוצאות שהיו לו לצורך ההצלה, שעליהן הוא זכאי לפיצוי מלא [17]. אך מכל מקום עצם פעולת ההצלה צריכה להיעשות בחינם, כמו כל מצווה שהחיוב הוא לעשותה בחינם [18].

אם המציל הוציא הוצאות כדי להציל, חייב הניצול לפרוע לו מה שהוציא, כי אין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו במקום שיש לניצול כסף [19].

אם ההצלה היתה במהלך שעות העבודה של המציל, הרי מעיקר הדין הוא זכאי לתשלום כפועל בטל עבור הזמן שהקדיש להצלה [20]. אם ניתן למציל רשות בית דין, או אם היה צורך בפעולה מהירה, ולא היה פנאי לקבל רשות בית דין, זכאי המציל לקבל פיצוי מלא עבור הפסד שעות העבודה המיוחדת לו, ולא רק כפועל בטל [21].

חובת השיפוי מוטלת על הניצול בלבד, ואין יורשיו מחוייבים בכך [22].

מי שנמנע מלהציל את חברו, לא ניתן להטיל עליו עונש בידי אדם, שאין לוקים על לאו זה, כי הוא לאו שאין בו מעשה [23], ולא ניתן לחייבו לפצות את הנפגע, או לחייב את יורשיו, ועונשו בידי שמים [24].

נחלקו חז"ל והפוסקים אם חובת ההצלה מדין 'לא תעמד' היא גם במצב של סכנה או ספק סכנה למציל אם לאו, ומסקנת רוב האחרונים, שאין אדם צריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה.

יש מי שכתב, שאמנם לאו זה איננו שונה מכל הלאווין האחרים בתורה בכך שאיננו חייב להכניס עצמו לסכנה על מנת להימנע מאיסור לאו זה, אבל בכל זאת מותר לו להכניס עצמו בספק סכנה כדי להינצל מלאו של 'לא תעמד', מה שאין כן בשאר הלאווין, שאסור להכניס עצמו לספק סכנה [25].

חיובים נוספים מדין 'לא תעמד':

יש חיוב מיוחד מהלאו הזה להציל את הנרדף מיד הרודף אחריו להורגו [26], והוא דין מיוחד בכך שמותר להרוג את מי שמבקש לעבור את העבירה בטרם ביצע אותה, בעוד שבכל העבירות האחרות אין מענישים על הכוונה אלא על המעשה בלבד [27].

יש חיוב מיוחד מהלאו הזה לפדות שבויים, שהם עומדים בסכנת נפשות [28].

יש חיוב מיוחד למי שיודע ללמד זכות על אדם שנידון בבית דין ליהרג, שיבוא ויעיד לטובתו, והרי זה הצלת נפשות, ומפסיק אפילו עבודה בבית המקדש בשביל כך [29].

מקורות והערות

[1] תו"כ קדושים פרשתא ב, פ"ח; סנהדרין עג א. וראה פסקי דין רבניים, ה, עמ' 152;
[2] סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רצז; רמב"ם רוצח א יד; סמ"ג לאווין קסה; ס' החינוך מ' רלז; טושו"ע חו"מ תכו א. ואם לאו זה כולל גם מצב של הצלה מהפסד ממון ללא סכנת חיים - ראה סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רצז. וראה מה שכתב על כך במשך חכמה ויקרא יט טז; תו"ש עה"פ; מרגליות הים סנהדרין עג א; שו"ת באר משה ח"ח סי' נט;
[3] או"ה כלל נט דין לח;
[4] ראה שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' רד;
[5] ר"ן סנהדרין עג א. וראה שו"ת שבט הלוי ח"א סי' ס;
[6] ראה רש"י סנהדרין שם ד"ה קמ"ל;
[7] שו"ת שבט הלוי שם;
[8] ראה מג"א סי' רכו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' ט אות א;
[9] חכמת שלמה, חו"מ סי' תכו;
[10] כלי חמדה, פר' תצא, אות ה-ו; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ז; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז, קונט' רפואה בשבת, פי"א;
[11] מור וקציעה, או"ח סי' שכח;
[12] כלי חמדה, פר' תצא, סי' ו, אות ב; הגרש"י זוין, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' צו; שו"ת אגרות משה, חיו"ד, ח"ב, סי' קעד, ענף ג; שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון סי' ה אות לד; מרגליות הים, סנהדרין עג א, או"ק יב;
[13] טושו"ע או"ח שכט ח;
[14] מ"ב שם סקי"ח;
[15] רמב"ם רוצח א יד;
[16] סנהדרין עג א; רמב"ם רוצח א יד; טושו"ע חו"מ תכו א;
[17] ראה רמב"ם גזלה ואבדה יג יט; טושו"ע חו"מ רסז כו;
[18] ראה תוס' ב"מ לא ב ד"ה אם, בדין השבת אבדה;
[19] יד רמה ומאירי, סנהדרין עג א; רא"ש סנהדרין פ"ח סי' ב;
[20] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' השבת אבדה, עמ' פב ואילך;
[21] ראה רא"ש ב"מ פ"ב סי' כח, בעניין השבת אבדה;
[22] ראה רא"ש סנהדרין פ"ח סי' ב;
[23] רמב"ם רוצח א יד; ס' החינוך מ' רלז;
[24] ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' סג;
[25] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד; טעמו - מאחר דעל כל פנים תינצל נפש מישראל, והוא לפי מה שפירש"י בסנהדרין דף עד ד"ה סברא;
[26] תו"כ קדושים שם; סנהדרין עג א; רמב"ם רוצח א טו;
[27] ראה מו"נ ח"ג פ"מ;
[28] רמב"ם מתנות עניים ח י; טושו"ע יו"ד רנב ב. וראה ב"ב ח ב;
[29] רש"י יומא פה רע"ב.

* # *