הערותיו של הגרא"י וולדינברג שליט"א
אב-בית-הדין הרבני האזורי בירושלים
בסימן כז סוס"ק ב.
מקשה כבו' על הצל"ח בברכות ד' כ ע"ב ד"ה אלא אי אמרת, שכותב דמסתמא
כי היכי דאין הנשים ערבות בשביל האנשים, כמו"כ איפכא אין האנשים ערבים בשביל
הנשים. ומקשה מהא דפרתו של שכנתו של ר' אלעזר בן עזריה בשבת ד' נד ע"ב,
דאמרינן לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו, ונשאר
בצ"ע.
ואמנם
כוון בזה לדברי ספר אשל אברהם (להגרא"י ניימרק ז"ל) שכותב דמהא
דר"א נתפס על מעשה שכינתו נראה לכאורה ראיה דגם אנשים ערבים בעד הנשים במצוות
שנצטוו עליהן וכדברי הגרע"א בתשו' ז ודלא כדברי הנו"ב בצל"ח ברכות
כ שלמד מדברי הרא"ש דאין ערבות לאנשים בעד הנשים עי"ש.
והייתי
מוסיף להקשות מזה גם על קטע אחר שבצל"ח ברכות שם בד"ה והרשב"א
וכו', שמבאר שגם כהנים ולוים אינן בכלל ערבות ע"ש. וקשה על זה ג"כ מהך
דפרתו של ר"א בן עזריה, דהא ר"א בן עזריה היה כהן, דהיה עשירי לעזרא
כדאיתא בברכות ד' כז ע"ב, ומוכח אם כן מזה דגם כהנים בכלל ערבות.
אבל
לדעתי אין כל קושיא מזה להצל"ח, משום דנהי דסובר דאנשים אינם ערבים לנשים אבל
מצוות תוכחה ומחאה מודה שפיר דאיכא, וכמו דיסבור בודאי בכזאת גבי כהנים ולוים
שאינם מוצאים מכלל המצוה של הוכח תוכיח לעמיתך, וא"כ יש לומר דזה שהעלו חכמים
לקרוא זאת על שמו הוא לא מכח ערבות, אלא מכח מצות תוכחה מזה שלא מיחה בה, וזה
מדויק מאד בדברי הגמ' שכתוב בלשון "מתוך שלא מיחה בה", והיינו מתוך שלא
קיים בה מצוות תוכחה למחות בידה, אבל לא מכח ערבות.
ומצאתי
בשו"ת הלכות קטנות למהר"י חאגיז ז"ל ח"א סי' קל"ב שבדומה
לזה כותב לומר לגבי גרים, דנהי דישראל לא קבלו עליהם ערבות, אבל אם יעשו שלא כדין
יענשו עליהם אם לא יוכיחם כשבידם למחות. ובהגה שם מיישב ע"פ זה קושית ס' צרור
החיים שמקשה על הרא"ש דס"ל דנשים אינם בכלל ערבות, מע"ז ד' יח
שגזרו על אשתו של ר"ח בן תרדיון להריגה על שלא מיחתה בו (שהיא קושית הזרע
אברהם שמביא כבו' בדבריו), והיינו, שנענשה לא מכח ערבות אלא מכח תוכחה עיי"ש,
והיינו כנ"ל.
ועוד
זאת ראיתי בספר שו"ת סמא דחיי (שמציין אליו הפרמ"ג בפתיחה הכוללת
לאו"ח בחלק השני אות טז) חאו"ח סי' יד, שכותב לתרץ קושית הזרע אברהם
מההיא דאשת ר"ח בן תרדיון, לפי דזה שאימעיטה אשה מאיש הוא מפני שנשים אין
סיפק בידם למחות ולכך אימעטו ממילת איש שאינן בכלל ערבות, וא"כ היינו דוקא
לשאר אינשי דעלמא, אבל על בעלה מיהא דלבו גס בה יש סיפק בידה למחות בפרט במילי
דשמיא ובידה לפייסו בדברים ולפיכך נענשה אשתו דר"ח בן תרדיון יעו"ש ביתר
אריכות.
ואני
מוצא אסמכתא לחילוקו זה של הסמא דחיי בדברי האוה"ח הקדוש ר"פ נצבים
שמצטט ממנו כבו', כי הרי מסביר בדבריו הטעם דנשים אינם בכלל ערבות לפי כי
"אין להם להשתרר על ישראל", וא"כ שפיר ניתן לפי"ז לחלק בין על
אינשי דעלמא לבין על בעלה, וכדברי הספר הנ"ל.
ולפי"ז
תתורץ גם הקושיא מפרתו של ר"א בן עזריה לפי מה דאיתא בירושלמי שבת שם דחד
מ"ד סובר שהפרה היתה של אשתו ע"ש, כי אם היא ערבה על בעלה מכש"כ
שהבעל ערב על אשתו, ואכמ"ל יותר.