הערותיו של הגרא"י וולדינברג שליט"א
אב-בית-הדין הרבני האזורי בירושלים
בסי' תעב סעי' י. מביא כבו' בשם שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קנח דאם טוען
החולה שהמצה מזיק לו והרופא אומר שלא תזוק, סומכים על הרופא כי הכלל של "לב
יודע מרת נפשו" שייך רק לגבי מצב של רעבון ולא לגבי מצבים אחרים.
עיינתי
בגופן של דברים בספר שרידי אש וראיתי שבונה את דבריו כאילו ע"ד המחצה"ש
ומשנה ברורה בביאור הלכה בסי' שכח וסי' תריח.
ולענ"ד
אין משם כל הוכחה לכך, ואדרבא מדברי המשנ"ב יש הוכחה על להיפך דבסי' שכח סעי'
ה כותב "דלב יודע מרת נפשו שייכא בכל מילי", וא"כ שייך זה גם
כשאומר שדבר זה יזיק לו, דהא זה שייך בכל מילי, וכן בסי' תרי"ח סק"ה
כותב בלשון "דלב יודע מרת נפשו ואחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן", וזה
שייך איפוא גם כשרוצה למנוע א"ע מאכילה של מצוה בטענה שמרגיש שזה יזיק לו,
וצריכים להאמין לו שאמת בפיו בהרגשתו כי אחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן, וכן
מהמחצית השקל בסי' תריח סק"ג משמע דבדבר מאכל (ולא ברפואה) בכל ענין שומעין
לחולה מטעם דלב יודע מרת נפשו.
וענין
לב יודע מרת נפשו הוא לא מכח מבינות אלא מכח רגשים עמוקים שהאדם הונן בהם לשם
שמירות גופו, וכך מצינו בספר החיים להגר"ש קלוגר ז"ל או"ח סי' שכט
פ"ח שמבאר בכזאת, דהך לב יודע איננו מטעם מבינות, כי אם רק מכח דלבו אומר לו
שצריך עיי"ש, וא"כ שייך זה בכל ענין שהוא, בין אם יאמר שאם יאכל דבר זה
יועיל לו וגם לרבות אם יאמר להיפך שאם יאכל דבר זה יזיק לו.
עוד
זאת יעוין בספר בנין שלמה על או"ח מהגר"ש מווילנא ז"ל סי' מז
ד"ה שוב מצאתי, שכותב דנראה לו פשוט דכל כגון זה תליא בהרגשה שמרגיש החולה
בעצמו שאפשר שיזיק לו אם יאכל הכזית מצה או מרור או אם ילך לסוכה, אז אינו רשאי
להחמיר על עצמו עיי"ש [והמדובר לא בסכנה ממש]. וא"כ לפי"ז אם טוען
החולה שהמצה מזיק לו אזי לא רק שרשאי למנוע א"ע מלאכול, אלא הדעת נוטה שגם
אינו רשאי להחמיר על עצמו הגם שהרופא לעומתו אומר שלא תזיק, כי לב יודע מרת נפשו,
ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואמרינן דודאי הוא דלבו אומר לו כך.