הערותיו של הגרא"י וולדינברג שליט"א
אב-בית-הדין הרבני האזורי בירושלים
לסי' תקפח סעי' ב. בדברי המשנ"ב בביאו"ה שדן בבעיה אם מותר לקיים
מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאינו נקי, ומזה בנוגע לשמיעת תקיעת שופר שאינה רק
מעשה מצוה, ובהשאלה אם שתתו בינתיים מי רגליו על ברכיו והפסיק אם צריך לאזור
ולתקוע, וכן במה שמעיר כבו' באות ה דאם קיום מצוה כשהוא כנ"ז הוה בכלל ביזוי
מצוה א"כ וכי אסור ללבוש טלית קטן במרחץ וכו' [דבר שהביאו"ה מעיר בעצמו
מזה בתחילת דבריו].
ראשית
חשוב לציין שכבר נגעו בהנ"ל אשלי רברבי קמאי (והמשנ"ב לא ראה אותם).
ומזה נבוא גם לישוב העקולי ופשורי.
בשו"ת
הלכות קטנות למהר"י חאגיז ז"ל ח"ב סי' נב נשאל אם מותר לדבר בעשיית
מצוות במקומות שאינם נקיים, ובדברי תשובתו כתב בנוגע לתקיעת שופר ונטילת לולב
דלכתחילה ודאי אסור שלא יהיו מצוות בזויות עליו, אבל בדיעבד, או היכא דהוי כבדיעבד
שאין שם מקום אלא הוא, יוצא בזה, ובנוגע לציצית שנכנסים בהם בביהכ"ס, נימק,
מפני שמכסים אותם. ונגע בדבריו גם בזה ששוחטין ובודקין בבית המטבחיים, ונימק, מפני
שבמלאכתו הוא עוסק וכבר הוא בקי בה ואינו מעלה בדעתו שום דבר הלכה אלא כיצד יטול
מלמולי הבשר, אבל כשיזדמן לו ספק שצריך הרהור יצא לחוץ עיי"ש.
ויוצא
לנו לפי"ד ההלק"ט דכשקרה לו אונס של אי נקיון והפסיק דא"צ לחזור
ולתקוע דהו"ל זה כבדיעבד.
וביתר
פירוט נגע בשאלה מרן החיד"א ז"ל בספרו טוב עין סי' יח אות לז, והוא
"אם יכול לקיים מצוה במעשה בלי שום הרהור רק שהוא עושה מצוה ולא עוד, או
דילמא גם מעשה המצוות אינו יכול לעשות כי אם במקום נקי". ומראש כותב להביא
ראיה דעל מעשה המצוה לא קפדינן ממ"ש בפ"ק דקדושין יכול יעמוד לפניו
בביהכ"ס ובית המרחץ ת"ל תקום והדרת קימה שיש בה הידור. ומוכח מזה דאפשר
לקיים מצוה שם, ומשו"ה הו"א דיקיים מצות קימה והידור בביהכ"ס
וביהמר"ח, ולזה איצטריך קרא תקום והדרת דבעינן קימה שיש בה הידור. אך לאחר
מיכן מוסיף וכותב, שאבל בזוה"ק פ' תרומה אמרו דהמצוות בעי למקני להו באגר
שלים ובאתקנותא דגרמיה ובאדכאותא דמשכניה, הרי דצריך שיהיה הבית נקי וטהור כשמקיים
המצוה. ובכל זאת מסיק החיד"א ז"ל, דיש לדחות דאפשר דהיינו כשיש בידו
לטהר המקום, אבל כשהוא אנוס גמור כגון שחבוש בבית האסורים והמקום מטונף יש לומר
דיהיה מותר לקיים המצוות במעשה בלי הרהור, ומסיים בלשון "ועדיין צריך
יישוב" עיי"ש.
ובספר
עקרי הד"ט או"ח סי' ג אות טו תופס לעיקר כפי שעלה מראש בדעת החיד"א
ז"ל, ומוסיף להוכיח זאת ממה שפסק הרמ"א ביו"ד סי יט סעי' א דאם
שוחט בבית המטבחיים שהוא מקום מטונף יברך ברחוק ד' אמות, אבל על השחיטה בעצמה לא
קפדינן, והלא השחיטה מ"ע היא. ומה שמביא החיד"א מהזוה"ק דוחה דדברי
הזוהר הוא לא לעיכובא אלא רק למצוה מן המובחר, וממקומו הוא מוכרע, דעריב אתדכאותא
דמשכנא בהדי אגר שלים ואתקנותא דגרמיה, והני תרי ודאי לאו לעיכובא. לכן מסיק
דאיסור ההרהור במקום הטינופת אינו אלא להרהר בברכות ודברי תורה אבל לא שאסור להרהר
בעשיית המצוה עיי"ש.
ואם
כן לא מיבעיא להבעל עיקרי הד"ט דינא הוא דכשקרה לו אונם באמצע עשיית המצוה כגון
שהתחיל לתקוע ומים שותתין על ברכיו, אם הפסיק עד שיכלו המים בודאי דאינו צריך
לחזור לתקוע מראש, אלא אפילו להחיד"א ז"ל ג"כ אינו צריך כי זה נחשב
כאונם גמור דס"ל ג"כ דמותר בכה"ג.
גם
יוצא לנו כי צדק הגרשז"א שליט"א בהערתו, דאי משום כוונה הרי סגי בתחילת
המצוה בלבד, וזהו המרומז גם בדברי ההלק"ט והחיד"א גם יחד במה שכותבים,
שיקיים המצוה בלי הרהור, וסגי במה שכיוון בראשית המצוה עם עשיית הברכה.
והדרכי
תשובה ביו"ד סי' י"ט ס"ק כ"א כותב לדחות ראית העיקרי
הד"ט משחיטה, כי גם הרב טוב עין לא ס"ל לאסור לשחוט במקום הטינופת, דהוא
לא אמר רק באתרוג ולולב שהיא מצוה חיובית והם באים לרצות וכו' אבל בשחיטה ס"ל
דאף לכתחילה א"צ להחמיר עי"ש.
ולפי
חילוקו זה של הדר"ת יש כבר ליישב גם הערת כבו' מלבישת טלית קטן במרחץ,
די"ל דט"ק שאני שהיא לא מצוה חיובית, ורק אם לבש ד"כ צריך להטיל בו
ציצית ולכן דמיא זה יותר לשחיטה.
ובחילוקו
זה של הדר"ת נרויח גם שלא תקשה על המשנ"ב שנעלם ממנו דברי הרמ"א
ביו"ד הנ"ל, והיינו מפני דשם שאני שאיננה מצוה חיובית, וכל המדובר
בביאו"ה הוא רק על מצוה חיובית. ואין להאריך כאן יותר.