הערותיו של הגרא"י וולדינברג שליט"א
אב-בית-הדין הרבני האזורי בירושלים
בסי' תרנא סעי' ה. מביא בשם ס' ארבעת המינים שכותב בשם ספר עץ השדה שפוסק
דחולה שצוה לבריא להניח לו הלולב בידו וקמץ החולה אצבעותיו לאוחזו אחיזה כל שהיא
מבלי להזיז את ידו יצא אף כשחבירו מסייע לו וכו', אבל אם אחז החולה את הלולב
והבריא מרים את ידו לו יצא, ע"כ.
מהסיפא
של הקטע יוצא מפשטות הדברים שהכוונה של "לא יצא" אם הבריא מרים את ידו,
היינו שהחולה לוו יצא, ולא מובן מדוע לא יצא. הא סוף סוף החולה אוחזו בידו, ולא
גרע מהרישא שיצא באחיזה כל שהיא.
ועיינתי
בגוף ספר עץ השדה (להגר"א פוסק ז"ל) בסי' תרנא אות יט. וראיתי שכתוב שם
דלא כן, אלא כך כתוב שזה האוחז בו לא יצא [היינו הבריא], אלא נחשב המצוה רק על זה
שהלולב בידו [והיינו החולה] עיין שם. הרי מפורש שהחולה האוחז יצא בודאי עי"כ
אלא שהבריא האוחז בו בהחולה ומרים את ידו לא יצא עי"כ. ומצוה לתקן.