הערותיו של
הגרא"י וולדינברג שליט"א
חבר בית הדין הרבני
הגדול
במימן קצה בנ"א
סק"ו. מביא דברי ערוך השלחן בסימן קצה סעי' כז שדעתו דגם מה שאוסר מרן
המחבר הנגיעה באשתו נדה גם כשהיא חולה, וחולק עליו הרמ"א, זהו רק כשהיא חולה
שאין בה סכנה, אבל כשיש בה סכנה גם מרן הב"י מודה שמותר.
ובאשר לפני כן מצטט לכמה
פוסקים דלא ס"ל כן בדעת הב"י לכן אוסיף ע"ז ואומר כי לדעתי צדק
הערוה"ש בזה ובהסברת דבר שם, כי אע"פ שרבינו הב"י בספרו הגדול
מסתפק דאולי לדעת הרמב"ם דס"ל דכל מין קריבה בעריות אסור מן התורה אין
להתיר אפילו במקום סכנה, מ"מ כאן בשו"ע פשיטא ליה כן דכ"כ
הרמב"ן והרדב"ז וכו'.
ולחיזוק לדברי הערוה"ש
אביא את מה שמצאתי להגאון הספרדי הנודע בעל שו"ת זרע אמת בח"ג
חיו"ד סימן קטז שכותב נמי לבאר כנ"ז ועוד ביתר הרחבה, והוא דלכן כתב
בב"י את דבריו אליבא דהרמב"ם בלשון אפשר וגם סיים בצ"ע, משום דגם
לבו כלב האריה ראה די"ל דגם להרמב"ם דס"ל דכל קריבה אסירא מדאורייתא עכ"ז
י"ל דלא הוי אביזרא דג"ע ממש לומר דיהרג ואל יעבור, אלא דהתורה אסרה
משום גדר שלא יבוא לידי הרגל דבר ומשושה אפשר דלא חשיבא אביזרא דג"ע וממילא
ניתנה לידחות משום פיקוח נפש, וע"כ הניח הדבר בספק, ומוסיף הזרע אמת וכותב
דמה"ט גם לא הזכיר בשלחנו הטהור אלא חולה סתם ולא פי' בהדיא חולה שיש בו סכנה
להראות דאינו מחליט האיסור בחולה שיש בו סכנה משום דנשאר אצלו בספק. וגם זה עוד לא
סוף פסוק של הבעל זרע אמת אלא דאחרי אריכות דברים שמוסיף עוד לכתוב ולברר בזה מסיק
הז"א ביתר על כן בדעת הב"י, והוא, דאע"ג דבב"י נסתפק אם לדעת
הרמב"ם יהיה איסור מישוש הדופק אפי' במקום סכנה משום אביזרא דג"ע, עם כל
זה בשו"ע נטה להתיר אף לדעת הרמב"ם במקום סכנה עיי"ש. הרי לנו
סייעתא גדולה לדעת הערוה"ש בביאור ובבירור דעת מרן הב"י בזה, ולא עוד
אלא דהזר"א הרחיק עוד ללכת בזה, דהערוה"ש כותב רק זאת דבשו"ע הכריע
הב"י כדעת הרמב"ן, ואילו הזרע אמת כותב ביתר על כן דהב"י בשלחנו
הכריע די"ל כן גם אפילו לדעת הרמב"ם.
יוצאים לנו איפוא כי לפנינו
עמודים גדולים להתיר בזה גם לאחינו הספרדים שאינם נוטים מפסקיו של מרן הב"י
ז"ל.