הערותיו של
הגרא"י וולדינברג שליט"א
חבר בית הדין הרבני
הגדול
שם ס"ק ז. אוסיף בזה עוד איזה
הערה בהלכה זאת, והיא בנוגע למה שכבו' מעתיק מהמשנ"ב או"ח סי' עה
סקי"ז שכותב שפנויה נדה בכלל עריות היא, ולומד משם לנידונו.
ואעיר את תשומת לבו כי
בשו"ת פני יהושע ח"ב חאה"ע סי' מד (שכבו' בעצמו מציין אליו בכמה
שורות לפני כן בנוגע לאיסור נגיעה בא"א) ס"ל דלא כן, אלא דנדה איננה
בכלל גילוי עריות לענין יהרג ואל יעבור ע"ש, ולפלא שכבו' לא שם לבו לכך.
ואוסיף לציין כי כן מצינו גם להגאון המהרש"ם ז"ל בספר נחל ברית בקו'
דברי שלום שבסוה"ס אות לט, שעל יסוד דברי החינוך מצוה רצו בסופה דמבואר
דס"ל דכל אשה שהקדושין תופסין בה ל"ה בכלל ג"ע, כותב, דלפי"ז
גם נדה איננה בכלל ג"ע ליהרג, וכותב שם להסתייע גם מדברי שו"ת פנ"י
הנ"ל, ע"ש.
גם לרבות הגאון הנודע
הגרי"א ז"ל מקאוונא בתשובה הנדפסת ממנו בספר מור ואהלות בקו' אוהל ארץ
נוד, ליו"ד סי' קצה, אגב דיונו שם בההלכה אם אחד מתייחד עם אשה נדה הוא בכלל
חשוד על העריות, כותב בתוך דבריו וז"ל: ואין זה בכלל חשוד על עריות דפסול
לעדי נשים, דמשמע דאף בלא הכרזה נפסל מדרבנן, דהא נדה אין זה בכלל עריות דהא
קיי"ל אין דשב"ע פחות משנים, ונדה נאמנת כדין כל ע"א נאמן
באיסורין, ועיין בתוס' גיטין ד, ב' ע"ב ד"ה הוי דשב"ע דנדה לא הוי
דשב"ע, וכעין זה ביו"ד סי' קנז, עכ"ל. הרי לנו דגם הגרי"א
ז"ל מקאוונא ס"ל נמי בפשיטות דנדה איננה בכלל עריות, וראיתו לכך מדברי
התוס' בגיטין הוא ממ"ש שם דלהכי איצטריך וספרה לה לעצמה שנאמנת, מפני,
"דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה", הרי דס"ל להתוס' דרק ס"ד
הוא שהיה לחשוב כן דנדה הוה דבר שבערוה, אבל אחרי הגילוי דקרא של וספרה לה דנאמנת
גילתה התורה בזה דלמעשה לא חשיבה נדה דבר שבערוה. ומ"ש עוד הגרי"א
ז"ל "דכעין זה ביו"ד סי' קנז", נראה דכוון למה שנפסק שם
ברמ"א דעכו"ם הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות, וידע בעצמו שזה לא
ראי' ממשית ולכן כתב זה רק בלשון "כעין זה", והיינו שבדומה לזה מצינו
שמוצא גם עכו"ם הבא על בת ישראל מכלל ג"ע. אבל לעומת זה ראיתו מהתוס'
גיטין סבור היה הגרי"א ז"ל שהיא ראי' חזקה, וסבור היה למעשה בפשיטות
דנדה איננה בכלל עריות.
ואולי גם המשנ"ב לא כתב
דבריו שם כי אם בנוגע לאיסור שמיעת קול זמר, ולא נחית לעיקר הדין בזה בעלמא. וראי'
לכך שכותב שם דגם קול זמר פנויה נכרית היא ג"כ בכלל ערוה, והרי הבא על הכותית
דרך זנות פוסק הרמב"ם בפי"ב מה' איסורי ביאה ה"ב דרק מכין אותו מכת
מרדות מד"ס, ע"ש. ואין להאריך בכאן יותר.