הערותיו של הראשון לציון הג"ר עובדיה יוסף שליט"א
בעמוד
נז, הביא לשון מרן השלחן ערוך (באה"ע סימן ה סעיף יב): "המשקה כוס
של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו, הרי זה אסור, ואין לוקים עליו. ואשה
מותרת לשתות עיקרין וכו' שלא תלד". (והוא לשון הרמב"ם בפרק טז מהלכות
איסורי ביאה הלכה יב). וציטט בזה דברי כמה אחרונים, אך קיצר קצת במקום שאמרו
להאריך. והנה בעיקר הדין אם שתיית עיקרין אסורה מן התורה או מדרבנן, הדבר שנו
במחלוקת, כי בפסקי הריא"ז (שבת קי:) מבואר שזהו איסור מן התורה, וכ"כ
בפשיטות הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (ס"ס קה אות ט), ע"ש. אולם בספר
יראים (סוף סי' שפא) כתב, ונראה שעיקור ע"י סם מדרבנן, מדשרי בזקנה ועקרה,
(כדאיתא בשבת קיא.). וכן כתב המאירי (שבת קי:) וז"ל : וסירוס זה של כוס
עיקרין אינו אלא מדברי סופרים, ואע"פ שדרשוהו מן המקרא שנאמר ובארצכם לא
תעשו, קרי ביה לא תיעשו, כלומר אפילו ממילא, אסמכתא בעלמא הוא, או שמא אין כאן
פסיק רישיה שקצת בני אדם שותים ואינם נעקרים, עכ"ל. וכן מוכח מלשון
הרשב"א בחידושיו (שם): "דס"ל לר' יוחנן שלא אסרה תורה אלא בנוגע
ממש במקום סירוס. כדכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אבל כשאינו נוגע באבר עצמו לא,
ואפילו מתכוין לסרס, וכל שכן היכא דלא מכוין", ע"כ. וכן ראיתי להגאון
מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה חלק ב' (סימן מז דף קכ ע"ב בד"ה
ומעתה), שהוכיח כן מלשון הרשב"א הנ"ל שאיסור השקאת כוס עיקרין לאיש אינו
אלא מדרבנן, ואין בו איסור תורה כלל, כיון שאינו נוגע ממש במקום סירוס. ושכן דעת
הרב המגיד שכתב דכל היכא דלא נגע באיברים ממש "לא מחייב", והיינו כלשון
פטור אבל אסור, שהאיסור הוא מדרבנן. וחלק על הגאון רבי מלאכי הכהן (בעל יד מלאכי)
בתשובתו שם דס"ל דהוי איסורא דאורייתא, ע"ש. ומרן החיד"א בספר יעיר
אזן (מע' א' אות יח), כתב, שקרוב לשמוע שכן דעת הריטב"א (יבמות סג:). שאיסור
שתיית עיקרין הוי רק מדרבנן, שכתב, ושמעתי בשם רבינו הגדול (הרמב"ן), שאם
קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו מאד בתורה ורוצה לשתות סם של עיקרים או לאכול דבר
של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו, מותר, משום דההיא דאמר ר' יהושע, ולערב אל תנח
ידיך, מצוה דרבנן היא, ובכה"ג שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא. ושמעתי על גדולים
שעשו מעשה בדבר זה בעצמם, ע"כ. וצ"ל דהא דפריך בשבת (קי:) ומי שרי
(לשתות כוס של עיקרין לרפואה של ירקונא), ולא הונח לו עד דאוקמה באשה, ואם איתא
לדברי הריטב"א, לוקמה בכה"ג באיש שקיים פריה ורביה וחשקה נפשו מאד
בתורה, וי"ל דניח"ל להש"ס לשנויי בפשיטות, ולא לעשות אוקימתא כזאת
באיש שקיים פו"ר וחשקה נפשו מאד בתורה, שהיה צריך להאריך הרבה בזה, ובחר לתרץ
בפשיטות ובדרך קצרה וכו', עכת"ד. ובשו"ת חתם סופר (חאה"ע סי' כ)
בד"ה והנה, כתב שלדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים השותה כוס עיקרים אין בו
איסור אלא מדרבנן וכו', ע"ש. וכ"כ בספר דרישת ארי על אה"ע (סי' ה),
והובא בתועפות ראם על היראים (ס"ס שמב), ע"ש. וכ"כ הגאון ר' מיכאל
בכרך, ראב"ד פראג, בספר ערוגת הבושם על אה"ע (סי' ה סי"ב), שנראה
שאין בהשקאת כוס עיקרין אלא איסור דרבנן, שלא אסרה תורה אלא רק מעוך וכתות ונתוק
וכרות שהוא סירוס בידים באיברים עצמם, וגם נאמר ובארצכם לא תעשו, א"כ אמאי
כתבו הרמב"ם והשלחן ערוך שאין לוקים ע"ז, א"ו דהוי מדרבנן,
ע"כ.
איברא
שהגאון בעל ההפלאה בספר נתיבות לשבת (סי' ה' סק"ז) כתב, שמהסוגיא בשבת קי:)
דפריך ומי שרי, מוכח שאפילו המכוין רק לרפואה אסור. ומוכח מהכא דהוי איסורא דאו',
שאל"כ הא פסיק רישיה בדרבנן שרי, לדעת התרומת הדשן סי' סו, ועוד שאם הוא רק
איסור דרבנן, הרי כתב הרמ"א ביו"ד (סי' קנה ס"ג) שכל איסורי הנאה
דרבנן מתרפא בהם אפילו חולה שאין בו סכנה. מיהו נראה שטעם קושית הגמ' שבת (קי:)
ומי שרי וכו', משום דאמר התם, ואי לא לייתי רישא דשיבוטא וכו', וכיון דאפשר ברפואה
אחרת אסור עכ"פ מדרבנן לעשות רפואה שנעקר על ידה. ועכ"פ אפילו לפי
מש"כ דהוי מה"ת, מ"מ מכיון שאינו מכוין לסירוס אלא לרפואה, אלא
דהוי פסיק רישיה, וזה אינו אסור אלא מדרבנן, וממילא מותר לרפואה, ודלא כהבית שמואל
(ס"ק יג) שאסר מטעם פסיק רישיה, ע"ש. ונראה כוונת הרב נתיבות לשבת, שאף
שאיסור פסיק רישיה הוי דאורייתא, כדמוכח בשבת (קג.) ובכ"ד, וכ"כ
הרמב"ם (בפ"א מהלכות שבת הלכה ו), מ"מ שאני הכא דהוי פסיק רישיה
דלא ניחא ליה. ומש"ה אינו אסור לדידן אלא מדרבנן, ואע"פ שהרשב"א
כחי' לשכת (קט:) והרא"ש (פרק יד דשבת ס"ס ט), והמאירי והר"ן (שבת
קי:), כתבו, שאף הערוך דס"ל פ"ר דלא ניח"ל מותר, מודה הוא בשאר
איסורים, (וכ"כ הבית שמואל שם), מ"מ אין סברא זו מוכרחת, שהרי עיקר
ראיתו של הערוך, מזבחים (צא:) מזלפין יין ע"ג האשים, ואע"ג דפ"ר
הוא דודאי מכבה, כיון דלא ניח"ל בהאי כיבוי שרי. וכמ"ש כל זה התוס'
כתובות (ו.). אלמא דלדעת הערוך פ"ר דלא ניח"ל מותר בכל האיסורים, וכן
מוכח עוד ממ"ש הרמב"ן והר"ן (בס"פ שמנה שרצים) שהערוך הביא
ראיה ג"כ מדין מוכרי כסות מוכרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו וכו', ואע"ג
דפ"ר הוא כיון דלא ניח"ל מותר. וכ"כ המאירי שבת (כט:) בשם חכמי
פרובינצא, ע"ש. ובשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו"ד סי' סח) כתב,
שהתוס' כתובות (ו.) חולקים על מ"ש הרא"ש לחלק בדעת הערוך בין שבת לשאר
איסורים. וק"ק שלא זכר שהרא"ש עצמו (בר"פ הבונה) הביא ראיית הערוך
מזבחים (צא :) הנ"ל. ואמנם בספר הערוך שלפנינו לא נזכרה הראיה מזבחים, ולא
ממוכרי כסות, אבל ידוע שספר הערוך שלפנינו לקה בחסר, וכמ"ש במבוא לספר ערוך
השלם (עמוד לט). וע"ע שם (בערך פסק הערה יא), ודו"ק. וכן כתב הגאון
מהר"ח אבולעפייא בספר מקראי קדש (דף קב ע"א) בדעת הרמב"ם, שבפסיק
רישיה דלא ניח"ל אף בשאר איסורים מותר. וכ"כ בשו"ת פרי הארץ
בלשונות הרמב"ם (דף פט ע"ב). וכ"כ הישועות יעקב אה"ע (סי' ה'
בפירוש הארוך סק"ד) שדבר זה שהמציאו הראשונים שהערוך מודה בשאר איסורים
דפ"ר דלא ניח"ל אסור. ומשום דשאני שבת דבעינן מלאכת מחשבת, אינו מוכרח,
ע"ש. וכ"כ החזון איש (א"ח סי' נ וסי' סב ס"ק כו) שאף
שהרשב"א כתב שבשאר איסורים גם להערוך פ"ר דלא ניח"ל אסור, מ"מ
דעת התוס' (כתובות ו.) שגם בשאר איסורין ס"ל להערוך דפ"ר דלא ניח"ל
מותר. וכ"כ עוד החזון איש באה"ע (ר"ס יג), ע"ש. גם בשו"ת
תשובות רבי אליעזר (סי' יב דכ"ח סע"א) הוכיח במישור מדברי התוס' כתובות
(ו.) שאפילו אם לא נודה לסברת הערוך. מ"מ פ"ר דלא ניח"ל אינו אסור
מה"ת, אלא מדרבנן, גם בשאר איסורין, ומש"ה תירצו ההיא דזבחים (צא:)
דמצוה שאני. ושכ"כ התוס' (יומא לד:), ע"ש. ולפ"ז שפיר קאמר הנתיבות
לשבת דהכא חשיב פ"ר דלא ניח"ל שאינו אסור אלא מדרבנן. ואם אינו מתכוין
לסירוס אלא לרפואה מותר, ובזה ניחא מה שהקשה בספר יד אהרן ח"ב (הגה"ט
אות ה), שמדברי הרמב"ם והשלחן ערוך שכתבו "כדי לסרסו" משמע
דס"ל דהיכא שאינו מתכוין אלא לרפואה מותר, ושלא כדעת הטור שאוסר גם לרפואה,
ומהגמ' שבת (קי:) מוכח שאפילו מכוין לרפואה אסור, ע"כ. ולפי האמור לק"מ,
דשאני נידון הגמ' שבת (קי:) שיש רפואה אחרת לירקון, הלא"ה משרא שרי.
וכמ"ש נתיבות לשבת. וכ"כ בשו"ת בית אפרים (חלק אהע"ז סי' ב דף
ז ע"ג). וכ"כ בשו"ת תעלומות לב ח"ב (חאה"ע סי' ד דף יג ע"ד),
ע"ש. ועוד י"ל לפמ"ש בשו"ת תורת רפאל דיני שבת (סי' כז
דמ"ה ע"ג), דה"ט דהרמב"ם שכתב "כדי לסרסו", ומשמע
שלרפואה מותר, ואילו בגמ' (שבת קי:) פריך ומי שרי וכו', משום דבפסחים (כה:) איכא
תרי לישני בש"ס. אם מותר להתרפאות באיסורי דרבנן שלא במקום סכנה, וקו' הגמ'
שבת אזלא אליבא דלישנא שלא הותרו אלא במקום סכנה, והרמב"ם סובר שהעיקר כלישנא
דמתרפאין באיסורי הנאה דרבנן אפילו שלא במקום סכנה, (כדמוכח ברמב"ם פרק ה'
מיסודי התורה ה"ח), וכיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, לרפואה מיהא שרי,
ע"ש. ולפ"ז ניחא ג"כ קושית היד אהרן הנ"ל. וע"ע
בשו"ת אדמת קודש (סי' כג). ודו"ק.
וראיתי
בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סי' לח אות ה), שמתחלה דייק מלשון
הרמב"ם והשלחן ערוך שכתבו: "המשקה כוס של עיקרין לאדם כדי לסרסו, אסור
ואין לוקים עליו", משמע דה"ט משום שלא עשה הסירוס בידים, וחשיב כמו
גרמא, וכתיב ובארצכם לא תעשו, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, וכההיא דשבת (קכ:).
ושוב כתב, ומיהו משמע שהמשקה כוס עיקרין אע"פ שאין בו מלקות מ"מ איסורא
דאורייתא איכא, וכן מוכח ממ"ש התוס' והרא"ש (שבת קי:) דה"ט שאסור
לשתות כוס עיקרין לרפואה, משום דהוי פסיק רישיה, ולשיטת התה"ד (סי' סו)
פ"ר בדרבנן שרי, א"ו דהוי דאורייתא, ע"כ. ואי משום הא לא איריא,
שי"ל שאף להתה"ד פ"ר בדרבנן בשאר איסורים אסור, כיון דלא בעינן בהו
מלאכת מחשבת כלל. וכן ראיתי להגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה
ח"ב (סי' מז דק"כ ע"א) שכתב, דלכאורה מדברי התוס' והרא"ש מוכח
דהשקאת כוס של עיקרין הוי מדאורייתא (וכדברי הגאון ר' מלאכי הכהן בתשו' שם), שהרי
אסרו גם במתכוין לרפואה משוס דהוי פסיק רישיה, והרי פ"ר בדרבנן שרי,
וכמ"ש התה"ד והגנת ורדים ושאר אחרונים. ומ"מ י"ל שאין זה אלא
באיסורי שבת דבעינן בהו מלאכת מחשבת, אבל כשאר איסורים לא שנא לן בפסיק רישיה בין
איסורא דאורייתא לאיסורא דרבנן. וכעין מה שחילק השאלתות וכו'. ע"כ. וכ"כ
בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' לא אות ט), שאף להתה"ד שמתיר פ"ר
בדרבנן, ה"מ באיסורי שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, משא"כ בשאר איסורים,
ע"ש. קושטא קאי דבלא"ה מוכח בתוס' שבת (קג סע"א) דפ"ר בדרבנן
אסור, דלא כתה"ד, שהרי כתבו דמיעוט ענביו של ההדס אינו אלא שבות, ואעפ"כ
פריך בסוכה (לג:) והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, והוכרח לתרץ דאית ליה
הושענא אחריתי, אלמא דפ"ר בדרבנן אסור, והתה"ד יסבור כד' המאירי (שבת
כט:) וסיעתו, דמיעוט ענביו אסור מה"ת. [וע' בתוס' סנהדרין (כו.) ד"ה
לעקל בית הבד, וקשה דמ"מ מה בכך הרי משביח הכרם ויתחייב משום נוטע, וי"ל
דעביד בענין דודאי קשה ליה להכרם. ולפמ"ש התוס' שם בד"ה משרבו בתי' הא'
דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן, מוכח דס"ל דפ"ר בדרבנן אסור. וכן מוכח
עוד בתוס' מועד קטן (ד:) בד"ה מפני, ע"ש. אך במאירי סנהדרין שם מוכח
דפ"ר בדרבנן שרי, ע"ש.] ובאמת שראיתי להחתם סופר (חיו"ד סי' קמ)
דאזיל בתר איפכא, דלכ"ע פסיק רישיה בדרבנן בשאר איסורין שרי. והסתמך עליו
המהרש"ם בתשובותיך (ח"ג סי' צ, וח"ז ס"ס קלג). וכן דעת הגאון
ר' משה תאומים בשו"ת דבר משה (סי' סט). ובזה ניחא מה שהקשה עליו בשו"ת
רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כ), שהרי המגן אברהם (סי' שיד סק"ה) חולק
על הת"ד, ואוסר פ"ר בדרבנן. ולפמש"כ ניחא דס"ל דה"מ
באיסורי שבת אבל בשאר איסורים מותר. ובשו"ת הרמ"ץ עצמו (בחאו"ח סי'
לו אות ג) כתב גם בשאר איסורין דפ"ר בדרבנן שרי, ע"ש. וע' בשו"ת
ארץ צבי תאומים (חאו"ח סי' יח). וע' בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי'
רנח) ובשו"ת אגורה באהלך (דכ"ח ע"ד), וכספר עקרי הד"ט
יו"ד (סי' יט אות טו). ואכמ"ל.
ואשובה
אראה בשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' ב, דף ז ע"ב) שכתב להסביר טעמו של
הרמב"ם שכתב "כדי לסרסו" דמשמע דלרפואה שפיר דמי. כי בשתיית כוס
עיקרין יש שהוא חד וחריף מאד עד שפוגע בגיד או בביצים ושדי זיהריה בהו ומקלא קלי
להו ויאכל חצי בשרו, ויש שאינו גורם קלקול כל כך ואינו פוגע ממש באיברים הנ"ל
רק שגורם לסתום שבילי הזרע, וע"י כך אינו ראוי להוליד, והתורה לא אסרה אלא
כגון מעוך וכתות ונתוק וכרות שנעשה מעשה בגיד או בביצים, הלא"ה אלא רק שסותם
שבילי הזרע ע"י שתיית כוס עיקרין אינו אלא מדרבנן, ולכן כתב השאילתות דהך
סוגיא דשבת (קי:) אזלא לר' יהודה ולא אליבא דר"ש, אע"פ שגם השאילתות
יודע שמודה ר"ש בפסיק רישיה, וכמו שתירצו התוס' והרא"ש, משום דס"ל
דלא הוי פסיק רישיה, כיון שע"י שתיית כוס עיקרין יכול להיות שלא יתקלקלו
איברי הזרע כלל, ומשום הכי חשיב דבר שאינו מתכוין בלבד. וגם בדעת הרמב"ם
י"ל כן, דס"ל דלרפואה מותר, דלא חשיב פסיק רישיה. והא דפריך (שבת קי:)
ומי שרי וכו'. משום דהתם אמרינן, ואי לא לייתי רישא דשיבוטא, וכיון שאפשר בתקנה
אחרת אין להתיר דשא"מ, כדאמר בשבת (כט:) אימור דאמר ר"ש בגדולים דלא
אפשר, בקטנים מי אמר, אבל למאי דקי"ל דאף בקטנים מותר, כדמוכח מדין מוכרי
כסות אף שאפשר להם לעשות כמו הצנועין, ה"נ שרי כיון דהוי דשא"מ, ולא הוי
פסיק רישיה. ושכן משמע מפירוש המשנה להרמב"ם שבת שם, שלא נאסרה שתיית כוס של
עיקרין לרפואה אלא בשבת, ולא הזכיר שזהו בעקרה וזקנה כמסקנת הש"ס וכו',
עכת"ד. וסיוע לדבריו ממ"ש המאירי (שבת קי:), זה שכתבנו בביאור המשנה
בשתיית כוס עיקרין, שהשותה ממנו בין איש בין אשה נעשה עקר מלהוליד עוד, וניכר הדבר
שלרפואה הוא עושה, ואסור בשבת, אבל בחול מותרת, ואין חוששים בה לסירוס, ר"ל
מה שהוא עושהו עקר מלהוליד, הטעם לזה מפני שאינו סירוס בידים אלא ממילא, וכיון
שאינו מתכוין מותר. וכן אמר ר' יוחנן הרוצה לסרס את תרנגולו בהיתר יטול כרבלתו
ממנו ויסתרס מאליו וכו', ואע"פ שבגמ' נדחו דברים אלו ואמרו רמות רוחא הוא
דנקיט ליה וכו', אפשר שדחייה בעלמא היא ודרך סוגיא נאמרה, ומ"מ הואיל ואינו
מתכוין לסירוס מותר לדעת הפוסקים כר"ש שדבר שאינו מתכוין מותר, ע"כ.
וכ"כ עוד לאחר מכן שאפשר שאין כאן פסיק רישיה שקצת בני אדם שותים כוס של
עיקרין ואינם נעקרים, ע"ש. ולפ"ז שפיר תפסו הרמב"ם והש"ע
האיסור כשעושה "כדי לסרסו", אבל לרפואה מותר. וניחא קושית היד אהרן
הנ"ל מהסוגיא דשבת הנ"ל. גם לרבות כתב עוד הבית אפרים תירוץ נוסף לזה,
משום דהוי גרמא, וכתיב ובארצכם לא תעשו, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, ולכן לרפואה
מותר, ובכל זאת שפיר הקשה בגמ' ומי שרי וכו', משום שיש לו תקנה בתרופה אחרת, והרי
גם בשבת לא התירו גרמא אלא במקום הפסד וכו', ע"ש. וזהו כדברי הגאון ר"מ
בכרך בערוגת הבושם הנ"ל. וכן העלה בתשובות רבי אליעזר (סי' יב דכ"ח סע"א)
שיש להתיר לרפואה, ע"ש. ואף על פי שהחיד"א בספר יעיר אזן הנ"ל העלה
בדעת הרמב"ם והסמ"ג ששתיית כוס עיקרין אסורה מן התורה, מ"מ יש פנים
הנראים שגם אם האיסור מן התורה, כיון דהוי פסיק רישיה דלא ניח"ל יש להתיר
לרפואה, וכמ"ש הרב נתיבות לשבת, ומכל שכן שעינינו הרואות שרבים מן הפוסקים
ס"ל דהוי איסור דרבנן בלבד. וכ"כ החזון איש (אה"ע בסי' יב סוף
סק"ז, ובסי' יג בד"ה ומדברי הרמב"ם), ע"ש. לפיכך נ"ל
להקל כשעושה לצורך רפואה, ואין רפואה אחרת מצויה אצלו.