הערותיו של הגרא"י
וולדינברג שליט"א
בחאו"ח סימן ריט אות ד מביא בשם ספר מטה לוי ח"ב חאו"ח סימן ח
שמעיר לומר שיולדת איננה מברכת ברכת הגומל מפני דממ"נ אם הלידה אפשר בלי סכנה
אמאי תברך, ואם אי אפשר בלי סכנה הרי לא לתוהו בראנו ולשבת יצרנו וקדשנו במצותיו,
ומוסיף הספר וכותב שאולי מטעם זה לא הזכיר בהב"י עצמו בשו"ע שלו ברכת
הגומל לא לאשה ולא לבעל.
ועפ"י
הספר הנ"ל מוסיף כבו' וכותב דלפי"ז יוצא שגם אדם מבוגר שלא נימול
בילדותו ונימול כעת דג"כ לא יברך ברכת הגומל אחרי שנתרפא מהמילה.
ולענ"ד
נראה דדברי המטה לוי נדחים מהלכה, והממ"נ שלו שלא תברך אפשר לסותרו בפשיטות,
והוא, דבאמת אי אפשר בלי סכנה, ומשום כך הרי ישנם כל הדינים המיוחדים ליולדת בנוגע
לחילול שבת וצום יום הכיפורים, ומה ששואל דהרי לא לתוהו בראנו ולשבת יצרנו וקדשנו
במצותיו, אני משיב ואומר דאה"נ, אבל חוץ מה שאפ"ה חייב אדם לברך הגומל
בכל כגון דא מה שניצול מסכנה ולא נתעוררו עליו דינים וקיטרוגים בקיום המצוה כמאמרה
כנדרש, וכיוצא בזה בידוע, הרי ביולדת מצינו בגמ' מפורש במיוחד על כך, כדאיתא בגמ'
בשבת דף לב ע"א שעונותיה של האשה נזכרים בשעה שכורעת ללדת, וכן במשנה שם שעל
שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ועוד איתא בשבועות דף ח ע"א ונדה דף לא
ע"א דיולדת חוטאת היא דבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה
ע"ש, וא"כ שפיר יש לה ליולדת לברך ברכת הגומל על שאפ"ה ניצלה
מהסכנה, ופשוט.
וכמו
כן מה שהמטה לוי רוצה להסתייע לדעתו וכותב דאולי מטעם זה לא הזכיר הב"י בעצמו
בשו"ע שלו כלל ברכת הגומל לא לאשה ולא לבעל, הנה נעלמו ממנו בעת כתבו זאת
דברי הב"י בטור שם שכותב בדבריו ליישב במקצת על מה שנוהגים קצת אנשים
שכשיולדות נשותיהם עומדים ומברכים ברכת הגומל ושלאו ברכה לבטלה היא מכיון שהיא כדי
לתת שבח והוראה על הטובה שהזמין לו שניצולה אשתו ע"ש, ונמצאנו למדים שכל
דיונו ופקפוקו של הב"י שם הוא מפני שלא לבעל נתרחש הנס, ומינה איפוא שאבל על
היולדת בעצמה היה פשוט ליה להב"י שליכא בזה ברכה לבטלה אם תברך, דאל"כ
אין כל מקום ללימוד הזכות ללמד על הבעלים המברכים שכותב הב"י שם כמובן.
ומכיון
שהב"י כבר הזכיר בפירושו הארוך בטור הרי כבר נכלל זה בכלל אלו שהזכיר
בשו"ע שלו הסוגים שחייבים בכללות לברך הגומל, ולא פירט כאו"א לחוד,
ובכגון זה כו"ע יורו שהב"י סמך על זה על מה שכבר כתב והזכיר בב"י
בטור ולא אמרינן שחזר בו (עיין שדי חמר בכללי הפוסקים סימן יג אות ה ע"ש).
אציין
לדברי התורת חיים על סנהדרין דף צד ד"ה אני אומר, שכותב בפשיטות שהאשה צריכה
להודות על ניסה מה שילדה בשלום ע"ש. ויעוין גם במ"ב סי' ריט ס"ק יז
ע"ש. כמו"כ אציין לספר שלמת חיים ח"א סימן נא שמחבר הספר שאל
להגרי"ח זאנענפלד ז"ל בענין ברכת הגומל ליולרת אם י"ל שתמתין לברך
אחר עבור שלשים יום מלידתה, והשיב לו שיכולה בסתם לברך כבר אחר ז' ע"ש, אבל
עצם הדבר שצריכה היולדת לברך הגומל היה פשוט ליה להגרי"ח ז"ל שצריכה
לברך.
ומהאמור,
גם למה שכבו' מעיר לענין אדם מבוגר שלא נימול בילדותו ונימול כעת אם צריך לברך
הגומל, דנראה דפשוט ג"כ הדבר דאם נכנס עי"כ בגדר מי שצריך לברך במצב כזה
(אי להב"י ואי להרמ"א) דשפיר צריך לברך ברכת הגומל אחרי שנתרפא מהמחלה,
ובפרט שהרי יכלו המקטרגים לעורר עליו קטרוגים בשעת הסכנה על שלא נימול עד כעת יהיה
איזה טעם שיהיה.
לבסוף
לא אמנע מלהזכיר כי דבר זה שלא להצריך לברך הגומל על דבר שמצווה לעשות זאת (בעקידת
יצהק וכדומה) כבר עלתה במחשבה וכתובה בספר מחזיק ברכה להחיד"א ז"ל
או"ח סי' ריט, שאביו ז"ל ר"ל בכזאת דדבר שהוא במאמר וציווי
הש"י לעשות, או אפילו שלא יהי' בפרטות וביחוד רק במימרא דרחמנא לקדש שמו
יתברך בכלל שאז אף שהקב"ה יעשה לו נס אינו מברך, ופנה בזה להגאון בעל חזון
נחום ז"ל, ובדברי תשובתו סתר זאת לחלוטין והעלה בפשטות שגם בכה"ג
כשניצול צריך לתת שבח והודאה לו יתברך על זה, יעו"ש ביתר אריכות בפרטי הדברים
הנידונים שם.