הערותיו של הגרא"י
וולדינברג שליט"א
בחאו"ח סימן תריח אות ג' מביא חידושו של האור שמח בפי"ד מהל' מאכלות
אסורות הי"ד שכותב לחדש ולומר דכל הדין שמאכילין אותו הקל תחילה הוא רק על
המאכיל, אבל האוכל הוא המסוכן בעצמו אינו צריך לדקדק בזה דוגמא למה שכתבו האחרונים
גבי רודף שניתן להצילו בנפשו דאם יכול להצילו באחד מאבריו דאסור להרוג אותו, ובכל
זאת הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק בזה כמובא במשל"מ סוף הל' חובל, וא"ש
לשון משנתנו מאכילין וכו'.
והנה נוסף למה שהאור שמח בעצמו מסיים לבסוף
וכותב דאמנם לשון הברייתא דיומא בהך דמי שנשכו נחש וכו' לא יאכל עד שיעשר לא משמע
כן, הנה מצאתי בספר המקנה להגאון המפו' הגרא"ז סופר ז"ל בקו' קול סופר
שבסוה"ס אות ז' שעומד על הדקדוק הזה של לשון מאכילין שכתוב במשנה, דלמה בחרו
לומר מאכילין שאחרים נותנין לו הקל קל, וכותב לבאר ההיפך מהנ"ז, והוא כי אם
החולה בעצמו לוקח לאכול דבר האסור להציל נפשו אז בודאי צריך ליקח הקל קל תחילה
דהלא אצל האוכל אשר נהנה מהכ"ת יקח איסור מיתה או כרת אם יוכל להחיות נפשו
באיסור לאו או עשה, אם יש קל לא הודחה איסור חמור, אבל המאכיל אשר כל איסורו הוא
שעובר על לפני עור לא תתן מכשול אז היה ס"ד הכי גדול הלאו דלפני עור אם מטעה
אותו באיסור מיתה וכרת, או באיסור לאו, וא"כ יוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת
כמו איסור לאו ועשה, קמ"ל דכאן שהוא חולה ואיסור קל הודחה לפניו א"כ
אינו עובר על לפני עור וא"כ צריך להאכיל לו הקל קל הגם דחולה לא ירע מאומה,
ע"ש ביתר אריכות, והוא מסתבר.
אך
יש לי מקום עיון על זה, דהתינח אם נאמר דהלאו דלפני עור הוא לאו מיוחד ונפרד הכולל
לכל עבירה שהיא ואין לה כל קשר לעצם סוג העבירה אזי י"ל כנ"ל בהמקנה
דהלאו דלפ"ע איננו גדול אם מטעה אותו באיסור מיתה וכרת או באיסור לאו ולכן
הוי ס"ד דיוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו ועשה, אבל אם נאמר
דהלאו דלפ"ע הוא חלק בלתי נפרד מהעבירה שרצונו להכשילו והוא ענף ואביזר ממנו
כדמצינו להבעל המאור בסנהררין סו"פ סורר ומורה דס"ל כן, הרי בודאי הלאו
דלפ"ע אם מטעה אותו באיסור מיתה וכרת יותר חמור ממה שמטעה אותו באיסור לאו
ועשה ואיך הוה ס"ד שיוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו ועשה.
ויש
לתרץ ולומר שבזה גופיה תלוי הס"ד שהיה אפשר לומר, ומה דמשמעינן דלא כן הוא.
והוא דהוי אמינא לומר שהלאו דלפני עור הוא לאו מיוחד ונפרד הכולל לכל עבירה שהיא,
לכן הו"א שיוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו ועשה, קמ"ל שהוא
חלק בלתי נפרר מהעבירה והוא ענף ואביזר ממנה ולכן צריך להאכילו הקל קל, וזה דלא
כחילוקו של ספר המקנה.
ואליבא
דהרמב"ן בסנהדרין שם וכן הר"ן דס"ל דהלאו דלפ"ע הוא לאו נפרר
ואיננה כהענף להעבירה שמכשיל את השני בה אלא היא עבירה מיוחדת כוללת לכל המצוות
שבתורה (יעוין מ"ש מזה בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן נג וחלק טז
סי' ה יעו"ש) אליבא דידהו נחלק שפיר בחילוקו של ספר המקנה, והוא דהס"ד
הוה דאין הפרש בזה בין חמור לקל מכיון שהוא לאו נפרד כולל, קמ"ל דאפ"ה
יש להאכיל הקל תחילה מפני כי איסור קל הודחה לפניו ואיננו עובר על לפ"ע
וכנ"ל.
ובדעתי
עולה לתרץ בגוונא אחרינא זה שנקטה המשנה בלשון "מאכילין אותו" והוא כדי
לאשמעינן בזה דחיובו ויכולתו של החולה להציל את עצמו אינו פוטר ואינו מוריד מאחרים
החיוב גם הם להגיש לו ההצלה, גם ביכול על ידי עצמו (יעוין מה שהארכתי לברר זה
בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק ה' סימן טו אותיות יט-כ שהחיוב הוא בכזה
יעו"ש), אבל עצם פרטי הדינים בזה להאכיל אותו הקל קל תחילה אין אבל חילוק בין
אחרים לבין עצמו, וגם עצמו מחויב לחזר אחר זה.