הערותיו של הגרא"י
וולדינברג שליט"א
בחחו"מ סימן תכ סע' לא כותב כבו' לחקור: מה יהא הדין באדם שנפטר וקרובו
מוכן שיקחו מהמת הכליות לשם השתלה ביהודי רק בתנאי שיקבל תשלום עבור הכליות, אם
מותר זאת ולא מקרי נהנה מהמת, שניוול המת הרי אסור מן התורה ומותר במקום פיקוח
נפש, ולכן כאן יהיה מותר ומצוה לקחת מהמת הכליות או העור כדי להציל נפש מישראל, אך
הנאה מהמת גם אסורה ולפי רוב הראשונים ואחרונים האיסור מן התורה, וא"כ יהיה
אסור מן התורה לקבל תשלום עבור אברי המת.
ומביא
לזה מה ששואלים: איך נוהגים הכתפים, הרוחצים, השומרים וכו' לקחת שכר הא נהנים
מאיסור הנאה, ומתרצים שלוקחים שכר מפני שזה מוטל על הקרובים או שלוקחים שכר בטלה,
ומציין לכך משו"ת חתם סופר חיו"ד סי' קכח ושו"ת מהר"ם שיק
חיו"ד סימן שמג ושד"ח ועוד.
וכותב,
שאבל כל ההיתר הנ"ל לא שייך לגבי שאלתנו, כי כאן אין הקרוב בעלים על המת,
ואמנם צריכים את הסכמתו כדי לקחת אברים מהמת לשם הצלת נפשות, אך אם הוא מקבל שכר
עבור זה הרי הוא נהנה מהמת ואפשר שהוא עובר על איסור תורה, אך אם הכסף נדרש כדי
לשלם עבור טיפול יקר שקרוב אחר זקוק לו כדי להציל את חייו שוב יהיה מותר, ומסיים
וכותב שהסכים על כל זה הגרש"ז אויערבאך שליט"א עכ"ד.
והנה
לענ"ד נראה דאם המדובר היכא שנטילת הכליות מהמת הוא בשעה שמת כבר בודאות, ולא
רק מות קליני וגזע מוחי, וכמו"כ לפי ההנחה שנקבל שמותר ומצוה בכגון דא לקחת
מהמת הכליות, והדומה לזה, כדי להציל נפש מישראל (עיין בספרי שו"ת ציץ אליעזר
חלק ד סימן יד יעו"ש), ונשארת רק השאלה אם מותר לקרוב שצריכים את הסכמתו
לדרוש ולקבל שכר עבור אברי המת, דמותר שפיר לקבל תשלום על כך, ואין לאסור זאת מחמת
איסור הנאה מהמת.
דהנה
נוסף על התירוצים שמתרצים איך שהכתפים, הרוחצים והשומרים מקבלים שכר, שמזכירם
כבו', ואשר אי אפשר להחילם על נידוננו, מצינו עוד בשו"ת אמרי יושר
להגר"מ אריק ז"ל בח"ב סימן כב שכותב לתרץ ולומר שלכן מותר מפני
דבמידי דמצוה ליכא כלל משום משתכר באיסורי הנאה מכיון שנוטל שכר בעד מצוה שצריכים
לעשות, ומאריך לבסס זאת ע"ש .
וחידוש
זה של האמרי יושר כותב בעצם לומר גם המהר"ם שיק שם (בחיו"ד סימן שמג)
כאשר דן עוד בדבריו איך שמותר לרופא לקחת שכר עבור קביעת מותו, הרי הו"ל
כמשתכר באיסורי הנאה, וכותב לבאר דמותר על פי מה שכותב החתם סופר ז"ל
בחיו"ד סימן קל דלכך לא מיקרי שכר מצוה משתכר באיסו"ה, הואיל והאדם
מחויב ומוכרח להביא צווארו בעבודת השם, וקבלת השכר הוא ממילא וכו' וא"כ גם
כאן ע"כ הוא מחויב לזה לילך ולראות את המת כיון שהוא בר ישראל ועליו ג"כ
מצות קבורה וא"א לקוברו בלתי אם יראנו הרופא תחילה וכו'. וכיון שהוא מחויב
לעשות זה אע"ג דיש לו שכר בעוה"ז מהבעלים, השכר ממילא קאתי ואיננו בכלל
משתכר באיסורי הנאה, עיי"ש.
וא"כ
לפי"ז דון מינה גם לנידוננו שמותר נמי לקרוב לקבל שכר עבור האברים ולא מקרי
זה משתכר מאיסו"ה, היות ואי אפשר לקבל אברי המת לשם פיקו"נ כדי להציל
נפש מישראל בלי הסכמתו, והקרוב הזה הרי ג"כ מחויב בכך להביא צווארו בעבודת השם
לקיים מצוה זאת של הצלת נפש מישראל, א"כ לא מיקרי זה משתכר באיסו"ה דהרי
מחויב לעשות זאת גם בלעדי זה. והשכר שנוטל הוא איפוא בעד מצוה שצריכים לעשות, ויש
לו שכר בעוה"ז מהבעלים, והשכר ממילא קאתי וכנ"ל.
נוסף
על האמור, נראה לי כי בכלל ישנה עצה לכך, והוא שיתנו ביניהם שהקרוב יטול השכר רק
כאשר הכליות יקלטו אצל החולה וישובו לתחיה, ועבורם, דאז הרי אין כבר על הכליות דין
של אברי מת שאסורים בהנאה, מפני דאבר מת אסור בהנאה ולא אבר חי, בדומה למה דאיתא
בנדה דף ע ע"ב שהושב על השאלה של בן השונמית (שהחיה אלישע) מהו שיטמא
"דמת מטמא ואין חי מטמא", ואז לא תהיה איפוא בכלל בעיה של איסור הנאה
מאברי מת.
אולם
מעיקרא דדינא נראה לי דבלא"ה יש להתיר קבלת השכר וכנז"ל, ומותר אפילו
בלי התנאה אם הקרוב לא יסכים לכך לעשות לרווחא דמילתא.