הזדקקות לרופאים על פי ההלכה
הלכה פסוקה היא "שנתנה רשות לרופא לרפא"* .
יתר על כן, קיים חיוב הלכתי ברור לציית להוראות הרופאים "שהאידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו"** .
אעפ"כ עשויות להתעורר שאלות באותם מקרים בהם קיים ספק ממשי אצל הרופא המטפל. ספק מסוג זה, כשטעות בהכרעה יכולה לסכן חיי אדם, טעון שיקול דעת, וההכרעה עלולה להשתנות מרופא לרופא.
האם גם במקרה מעין זה קיימת החובה הלכתית למסירת ההכרעה בידי הרופא?
בשאלה זו דן מאמרו המקיף של הרב משה וינברגר שליט"א תוך כדי עיון מקיף בשיטות הראשונים והאחרונים בסוגית הרופא.
העורך
הרב משה וינברגר
הזדקקות לרופאים על פי ההלכה
שאלה:
מעשה באדם שבצלום ריאות נתגלו נקודות שהרופאים לא יכלו לקבוע מהן. היה קיים חשש שהמדובר בגידול ממאיר, אך לא היתה ודאות בכך, הדרך היחידה לודא זאת היתה על ידי ניתוח. הרופאים המליצו לבצע את הניתוח שכן באם ח"ו המדובר בגידול סרטני יש חשיבות מרובה לגילוי המוקדם. אולם בגלל ספקות הרופאים העדיף אותו אדם שלא לטפל בזה ולהשליך יהבו על ה'. לבסוף שוכנע לבצע את הניתוח, בניתוח לא התגלו דברים משמעותיים, אולם כעבור זמן מה התפתחה אצלו המחלה הממאירה שהביאה לפטירתו.
לדעת הרופאים יתכן שהניתוח גרם להתפתחות המחלה, כי אפשר שהיה שורש לא פעיל לגידול, ועל ידי הניתוח הפך הגידול לפעיל, וכן אפשר שע"י הניתוח נעשתה זריעה של תאי הגידול בגופו ועי"כ התפשטה המחלה בקצב מהיר.
השאלה הנצבת בפנינו היא האם עפ"י דין תורה, אותו אדם היה מחויב להישמע בעצת הרופאים, או שבמקרה כזה עדיף לבטוח בד' ולימנע מטפול.
תשובה:
פרק א. מדוע צריך פסוק להתיר הריפוי?
הגמ' במסכת ברכות1 "אמר רב אחא הנכנס להקיז דם אומר: יה"ר מלפניך ד' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת. לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו. אמר אביי לא לימא אינש הכי דתני דבי רבי ישמעאל, "ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". וברש"י "שאין דרכן של בני אדם - כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים".
ולכאורה צ"ב במה נחלקו אביי ורב אחא. וכי אין רב אחא סובר שנתנה רשות לרפאות, וכן צ"ב למה הוצרכה התורה לכתוב פסוק כדי ללמדנו את ההיתר לרפאות. וכי איזו הו"א היתה שמי שיכול להציל את חבירו על ידי ריפוי יאסר עליו לעשות זאת. ומאי שנא רפוי משאר הצלות שאדם מחויב להציל את חבירו הנתון במצבי סכנה. או אפילו בלי סכנה, וכמו שאמרה תורה "לא תעמד על דם רעך"7 ו"והשבותו לו"8 , שחז"ל דרשו מזה8* הצלת גופו. ומדוע הוצרכנו פסוק מיוחד להיתר ריפוי.
ר"י החסיד2 והתוס' והרשב"א3 כתבו שצריך רשות להתיר רפוי חולי בידי שמים. שהיתה הו"א שאין לרפא חולי כזה, שהרי ד' הכה, ואנו נרפא בנגוד לרצונו? לכן צריך פסוק "שלא יאמר ד' מכה ואני ארפא". וכן משמע ברש"י4 . וכ"כ הרמב"ן5 והטור6 . והיינו דלולי ההיתר לרפא היינו מעמידים את הפסוקים "לא תעמוד על דם רעך"7 ו"והשבותו לו"8 רק בחולי שבידי אדם או בטובע בנהר וכדו' שאין אסור להצילו והתורה קבעתו מצוה. אבל חולי בידי שמים, היתה הו"א שאסור לרפא והפסוק לא קאי על זה. אמנם אחר שנאמר ההיתר ודאי שגם הצלה זו חובה להציל וגם בזה יש "לא תעמוד" ו"והשבותו". וכן מבואר ברמב"ן בתוה"א וב"כפתור ופרח"9 .
בשו"ת הרשב"א10 מבואר גם כן שהעסוק ברפואה "מבוא להסרת הבטחון מד'" ויש בו כעין כפירה בהשגחה, שהרי המאמין בהשגחה יודע שהמחלה מד' היא ואיך ילחם נגדה, ויודע הוא שברצות ד' ירפא וברצותו ימות ומה לו לעסוק ברפואה, והפסוק "ורפא ירפא" מלמד ש"אין זה היפך מה שהזהירה התורה בהשגחה".
אמנם הטור עה"ת11 וההדר זקנים מאנו בתי' זה, דכל סכנה שאדם נמצא בה בין חולי ובין ליסטים, חיה רעה, נהר, וכדו' מאת ד' היא. ובהשגחתו ינצל או ימות. ואין שום הבדל בין חולי ואפילו בידי שמים לשאר סכנות. וכשם שבשאר סכנות יש מצות הצלה מ"והשבותו" ומ"לא תעמוד". ה"ה בחולי ביד"ש.
וכתבו לתרץ שצריך פסוק להתיר רפוי, שהיינו חושבים לאסור שמא יקלקל הרופא וימות, וכ"כ התוס' והרשב"א3 בתירוץ השני והטור6 והרמב"ן5 בתירוץ השני. והיינו שהפסוק בא לומר לרופא שאם הוא בטוח ברפואה שעושה אין לו לחוש שמא ימות. עוד תירוץ הזכיר הטור עה"ת11 שהפסוק בא להתיר לרופא ליטול שכר.
פרק ב. הסבר להיתר הריפוי
ועדיין צריכים אנו להבין אם החולי והיסורים באים על האדם בחטאו וברצון ד' איך באמת מותר לרופא לרפא ולפעול כביכול נגד רצון ד', וכן מה תועיל רפואתו אם אין זה רצון ד'.
השבט יהודה12 והיד שאול שם, והנפש כל חי13 הביאו בזה משל נאה מהמדרש שמואל:14
"מעשה ברבי ישמעאל ור"ע שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, א"ל: רבותי במה אתרפא? א"ל: קח כך וכך עד שתתרפא. א"ל אותו האיש שהיה עמהם: מי הכה אותו בחולי? א"ל: הקב"ה. א"ל: ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם? הוא הכה ואתם מרפאים? א"ל: מי ברא את האדמה? מי ברא את הכרם? א"ל: הקב"ה. א"ל: ואתה מכניס את עצמך בדבר שאינו שלך? הוא ברא אותו ואתה אוכל פירות שלו? א"ל: אי אתם רואים את המגל בידי. אלמלא שאני יוצא וחורשו ומזבלו ומנכשו לא העלה מאומה. א"ל: שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב "אנוש כחציר ימיו", כשם שהעץ אם אינו נזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש האדמה הוא הרופא".
נמצאנו למדים ממשל זה שזהו טבע הבריאה, העולם נברא כך שהאדם צריך לתקנו, הגוף נברא כך שעלול לחלות ובידי האדם לתקנו ולרפאתו.
ואף כאשר החולי והיסורים באים על האדם כעונש על חטא יועילו התרופות, אמנם במקרה שנגזר על האדם למות לא תועיל שום תרופה, אך פעמים רבות אין הגזרה פרטית רק על הכלל, והיחיד סובל משום ד"כשנתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין בין טוב לרע"15 . בכה"ג יועילו תרופות. וכן בעדנא דרתחא15* דענשינן על חטא כל דהו גם כן תועיל תרופה. וכן בבעל תשובה שאין לו די זכויות ליעשות לו נס גלוי יועילו לו התרופות.
וכן פעמים שמלכתחילה ניתן החולי באדם ע"מ שירפא ע"י תרופות וכמבואר בתלמוד16 שלכך נקראים החליים נאמנים "שנאמנים בשליחותם שבשעה שמשגרים אותם על האדם משביעים אותם שלא ילכו ממנו אלא ביום פלוני וע"י רופא פלוני וע"י סם פלוני". וא"כ הריפוי אינו נוגד לרצון ד' אלא זה גופא רצון ד' שהחליים יסתלקו ע"י אותו סם, והרופא רק ממלא את השליחות שנקבעה מראש.
פרק ג. שיטת האבע"ז שאין היתר לרפא חולי פנימי
ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה על הפסוק "ורפא ירפא" כתב: "לאות שניתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו מבחוץ, רק כל חולי שהוא מבפנים בגוף ביד ד' לרפאותו. וכ"כ כי הוא יכאיב ויחבש. וכ"כ באסא וגם בחליו לא דרש את ד' כי אם ברופאים. והנה הכתוב הפריש לא אמר ורפוא ירפא מהבנין הקל רק ורפא ירפא מהבנין הכבד. ועוד אפרש זה היטב בפרשה הזאת".
ויש להסתפק בכוונתו. האם כוונת האבע"ז שאסור לרפא חולי פנימי משום שאין לרופא ידיעה מספקת בזה והוא עלול לקלקל, או שהאיסור הוא משום שחולי פנימי בא מד' והרפואה נגד רצון ד'.
ויהיו נ"מ בין שני הביאורים, אם האיסור שמא יקלקל, נמצא שבחולי שהרופאים מכירים אותו והרפואה ודאית לא יהיה אסור לרפאתו אע"פ שהוא פנימי, וכן חולי חצוני שאין רפואתו בדוקה אסור לרפאתו, ואם האסור משום שהחולי מד', בחולי בידי אדם יהיה מותר לרפא אפילו שהוא פנימי.
אכן מהראיות שהביא האבע"ז, מהפסוק "הוא יכאיב ויחבש"17 וממה שדרישת אסא ברופאים נחשבה לו לחטא, משמע שהאיסור אינו מחשש קלקול רק משום שהחולי מד' ואין לאדם לפעול נגד רצונו, וביותר מבוארים הדברים באבע"ז בהמשך הפרשה18 , ובהמשך דברינו נזכיר את דבריו שם.
וכדעת האבע"ז כתב גם רבינו בחיי עה"ת בביאורו לפסוק "ורפא ירפא" וכתב שההיתר האמור בפסוק זה הוא רק לחולי בידי אדם, ולא לחולי ביד"ש. וכדעה זו כתב גם ב"תולדות יצחק"19 .
אכן צריך להבין מדוע יאסר עלינו להציל אדם בחולי ביד"ש, ועוד אפילו נאמר שאסור, מדוע לא יבוא ההיתר של "וחי בהם" וידחה אסור זה.
וצ"ל לפימ"ש בתשובת הרשב"א הנ"ל10 שבאר את הצורך בפסוק להתיר ריפוי, ואלמלי הפסוק היה הריפוי בנגוד לאמונה בהשגחה, שהרי חולי הוא עונש משמים והרפואה בידי שמים, ותלויה ברצון ד', וא"כ כל נסיון שלנו לשנות הגזרה ע"י רפואות הוא כפירה בהשגחה, ואפשר שאהבע"ז ורבינו בחיי סוברים שבחולי ביד"ש קיימת סברא זו, ועל זה לא נאמר היתר ריפוי.
אמנם האבע"ז פכ"ג פס' כ"ה, באר את הדברים בדרך אחרת: כאשר הגוף מתבטל לנשמה והיא עיקר, הנשמה יוצרת כח השומר על הגוף, החולי הפנימי, המארה באה לגוף בהשפעת האקלים ובהעדר כח השומר על הגוף, ולכן שומר התורה א"צ לרופא רק לד', וזה חטא אסא שדרש ברופאים ולא בד'. וכוונתו שהחולי בא כשהאדם חוטא ואינו שומר על התורה, ואז ד' מסיר ממנו את הגנת הנשמה, והמזון והאקלים יכולים להחלותו. וזה בתורת עונש. ועל כן הרפואה אינה על ידי רופא רק ע"י דרישה בד'. ואפשר שגם הרשב"א התכוון לזה במה שאמר שהרפואה היפך ההשגחה, שעי"כ כאלו כופר בסבת החולי ובדרך הרפואה האמיתית.
ולפי"ז האסור אינו לאו וכדו', שהרי באמת לא נאמר שום לאו על זה. והאסור הינו הוראת דרך חיים ומדריך לרפואה האמיתית, וכך נורה לבא לישאל. ומי שידרוש ברופאים אינו עושה כראוי כי אין בהם תועלת לזה. ואין לחלק בין פיקו"נ לחולי שאין בו פיקו"נ, ול"ש שפיקו"נ ידחה את האסור, כי לא זו הדרך.
ב"תשובה מאהבה"20 כתב לבאר בזה גופא מחלוקת רב אחא ואביי, דגם רב אחא ס"ל הדרשא של תנא דבי ר' ישמעאל דנתנה רשות לרופא לרפא, רק ס"ל דרשות זו היא במכה שבידי אדם בלבד, אבל במכה ביד"ש אין רשות. ולכן אף שאין בזה לאו מ"מ אין זו הדרך. ולכך ס"ל לרב אחא דהמקיז דם צריך לבקש שיועיל לו לרפואה ולהוסיף התנצלות על שעושה כן, דהא לאו שפיר עבד. ואביי סובר שהרשות גם בחולי ביד"ש ולכך אין לומר התנצלות זו. והאבע"ז ורבינו בחיי נקטו כרב אחא. ואפשר בגלל הפסוק באסא, או משום שמצינו בחזקיה שגנז ספר הרפואות והודו לו. כמבואר בברכות (י) ובפסחים (נו).
אמנם צ"ע דבהרבה מקומות בש"ס מצינו רפואות לחולי פנימי ביד"ש, ומצינו תנאים ואמוראים שרפאו ונתרפאו, עיין במסכת שבת21 שהזכירו רפואה לארקתא והוא חולי של תולעים בכבד, ורפואות לחולי שיניים ולשלשול, ושמואל ריפא את רב ששתה מים הרעים ולקה בשלשול, ובמסכת עבודה זרה22 : ר' יוחנן עשה רפואה לצפידנא ולאשתא צמירתא, ועוד. ובפרק מי שאחזו ג"כ מצינו רפואות לכמה חולאים פנימיים.
ולישב לפי ה"תשובה מאהבה" דכל הני אמוראי וכל הסוגיות הנ"ל סברי כאביי הוא דוחק גדול, דא"כ איך הכריעו האבע"ז ורבינו בחיי כרב אחא.
פרק ד. חולי פנימי ביד"ש הוא חולי בלא סיבה
והנראה בזה דמ"ש האבע"ז שחולי פנימי אסור לרפא, אינו כולל כל חולי פנימי, דלאו כל חולי פנימי ביד"ש הוא, וכמבואר בגמ' דצינים ופחים בידי אדם הם ופשיעתו גרמה לו, וחולי כעין זה אף שהוא פנימי מכל מקום כיון שאינו ביד"ש מותר לרפא.
וב"ישכיל עבדי"23 כתב דמי שנרפא מצינים ופחים אינו מברך "הגומל", דברכת "הגומל" היא על שהציל "חייבים", וצינים פחים אינו עונש לחייבים רק תוצאה של פשיעתו. ונוכל לומר שכל חולי הבא על אדם בפשיעתו, או אפילו שלא בפשיעתו רק ע"י גורם חיצוני ידוע, אינו נחשב כחולי פנימי. דאינו ביד"ש. דכיון שמעשה האדם גרם לזה אין זה עונש על חטא. ואינו קשור בכח המגן של הנשמה על הגוף. ולכן שרי לרפא גם חולאים אלו. ולכן רב ששתה מים הרעים21 נידון כחולי חיצוני בידי אדם. וכן ארקתא מבואר בגמ' שבא בגלל אכילת מאכלים מסוימים אליבא ריקנא וזה ע"י מעשה האדם וחשיב כחולי בידי אדם, וכך צ"ל גם בצפידנא ואישתא צמירתא, ושאר חולאים שרפואתם מוזכרת בש"ס. וכן י"ל דחולי מחמת שד או רוח רעה לא הוי כחולי ביד"ש. רק הוי כמי שבאה עליו חיה רעה. וחולי ביד"ש הוא רק חולי מלידה, או חולי הנובע מחולשת הגוף ורגישותו או מחולשת ואי תפקוד אברים מסוימים בו, ורק זוהי מחלה פנימית ביד"ש שלדעת האבע"ז אסור לרפאתה.
ואף שהאבע"ז הדגיש שחולי שאסור לרפא הוא חולי מחמת מאכל ואקלים, אין כוונתו שהמאכל מקולקל כמו מים הרעים או מאכל מתולע, או שזהו מאכל שטבעו לגרום החולי, ולזה לא יועיל כח המגן של הנשמה, וזה חשוב בידי אדם. וכוונת האבע"ז לחולי הנגרם על ידי מאכלים מסוימים או אקלים מסוים בגלל חולשת הגוף ורגישותו, וזה ודאי ביד"ש. ועל זה אומר האבע"ז שכשהנשמה מושלת בגוף היא מגינה עליו שיוכל לקבל את המאכל והאקלים מבלי שיזיקוהו, ובסור ממנו הגנת הנשמה נעשה גופו רגיש ואינו מעכל וקולט כראוי מאכלים אלה. וזהו חולי ביד"ש שאין לרופא רשות לרפא.
וב"שערי צדק" כתב דלכל השיטות (גם לרמב"ן והרמב"ם) אין לרפא חולי מלידה, ועיין בשו"ת הרשב"א24 שהרמב"ן ריפא עקרה נכרית אף דהוי חולי מלידה, אכן בדעת האבע"ז ורבינו בחיי יצדקו דבריו.
עוד היה אפ"ל שכל חולי שמהות המחלה ברורה ורפואתו ברורה לא נחשב לחולי פנימי ביד"ש, ורק חולי שמהות המחלה אינה ברורה, וגם הרפואה היא בתורת גישוש ונסיון, נידון כחולי פנימי ביד"ש לענין זה.
פרק ה איסור טיפול בחולי פנימי עקב חוסר ידע רפואי
ה"כרתי ופלתי"25 באר דמה שנתנה התורה רשות לרופא לרפא הוא רק בחולי חיצוני, אבל לא בחולי פנימי. כי בחולי חיצוני הרופא רואה את המכה בברור והחשש לטעות רחוק. ואם תקרה טעות אין זה משום שהידיעה בדבר אינה שלימה, רק מחמת רשלנות הרופא, ורופא מומחה לא נחשד על כך. אבל בחולי פנימי שבזה אין ידיעות ברורות רק אומדנא אין לרופא רשות לרפא, דשמא טועה הוא באומדנא ויקלקל. והיינו שמחלק בין חולי פנימי לחיצוני אך לא מצד סברת האבע"ז שאין לרפא מה שד' הכה, רק מחשש קלקול. והכו"פ מבאר בזה מאמר חז"ל, "הטוב שברופאים לגיהנום" על שמרפאים חולי פנימי על סמך אומדנא וגורמים קלקול ועל זה אין להם רשות. וכדברי הכו"פ משמע גם ב"אדרת אליהו" לגר"א עה"פ "ורפא ירפא".
התשב"ץ הקשה על מה דאיתא בתוספתא62 הביאה הרמב"ן בתוה"א דרופא ששגג גולה, ואם נתנה רשות לרופא לרפא, מ"ש מהרב הרודה בתלמידו דפטור, ולפי הכו"פ שאלתו מיושבת דבחולי פנימי אם ריפא ושגג - גולה כיון שאין לו רשות, ובחולי חיצוני כיון שהשגגה היא רשלנות צריך לגלות.
הכו"פ מתרץ בזה גם את שאלת האחרונים26 דגבי רדמ"ת27 מצינו דאין לרופאים נאמנות בתורת ודאי לקבוע שהדם מחמת מכה, ואילו גבי חיוב חובל בממון ובמיתה נאמנים, ותי' הכו"פ שלענין חבלות שזה מכה חיצונית הרופאים נאמנים, אך לענין נדה שזה ענין פנימי לא האמינתם תורה, ותירוץ זה כתב גם בשו"ת "נודע בשערים".
עכ"פ לשיטת הכו"פ המושג חולי חיצוני וחולי פנימי, תלוי בידיעה. וכל דבר שיש בו ידיעה ודאית28 הינו בכלל חולי חיצוני, וכל התרופות שהוזכרו בש"ס ג"כ היתה לחז"ל ידיעה ודאית בהם. וא"כ גם אנו כשנוכל לקבוע את החולי ע"י צילום וכדו' יהיה דינו כחולי חיצוני, אך אם גם אחרי הצילום קביעת החולי היא על ידי אומדנא חשיב חולי פנימי, ואין לרופא רשות בזה. וכן י"ל שכל תרופה שיש לנו ידיעה ודאית שאינה יכולה להזיק גם כן מותר להשתמש בה אף לחולי פנימי כי אין בזה חשש קלקול.
פרק ו. שיטת הרמב"ן: אין לרופאים חלק בבית עושי רצון ד'
הרמב"ן עה"ת פרשת בחוקותי29 כתב: והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם מסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמ"ש כי אני ד' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כאשר היה ענין אסא וחזקיהו בחלותו ואמר הכתוב "גם בחליו לא דרש את ד' כי אם ברופאים"30 ואלו היה דבר הרופאים נהגו בהם מה טעם שיזכור הרופאים אין האשם רק בעבור שלא דרש ד', אבל הוא כאשר יאמר אדם לא אוכל מצה בחג המצות כי אם חמץ, אבל הדורש ד' בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ד' אחר שהבטיח "וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך"31 . והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו: כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה בר רב יוסף "אפילו אומנא לביתיה לא קרא"32 והמשל להם: "תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא"33 , והוא מאמרם: "שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו1". שאלו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ד'. אבל הם נהגו ברפואות וד' הניחם למקרה הטבעים, וזו היא כונתם באמרם: "ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות"31 לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת ד' ושחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי ד' לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף יש על המכה תשלומי הרפואה כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה; אבל ברצות ד' דרכי איש אין לו עסק ברפואות עכ"ל.
וכעין זה כתב ב"צדה לדרך"34 ועפ"י דרך זו פירש החיד"א35 את הפסוק "ורפא ירפא" וכ"כ הכפתור ופרח9 .
ולכאורה פשטות דברי הרמב"ן הם שהרפואה אינה מותרת לכתחילה, ומדת הצדיקים היא שלא לדרוש ברופאים כלל, כי לצדיק מובטח שלא יחלה. ואם חלה ודאי שיש לו עוון. ולכן אין לו לשאול ברופאים. ולדעת הרמב"ן חטא אסא היה לא רק במה שלא בטח בד' אלא בעצם זה שדרש ברופאים. ואלו לא נהגו בני האדם לשאול ברופאים היו נחלים רק כעונש על חטא ונרפאים ברצון ד'. אך כיון שנהגו לשאול ברופאים הניחם ד' למקרה הטבעי. וההיתר האמור ב"רפא ירפא" אינו היתר לחולה להתרפא כי החולה צריך לדעת שהחולי עונש על עוון רק היתר לרופא לרפאותו. ומה שאמרה התורה לחובל, "ורפא ירפא" לפי שאינה סומכת על הנס.
ולמעשה ביסוד הדברים דעת הרמב"ן כדעת האבע"ז שכיון שהחולי בא על חטא, אין לדרוש הרפואה ברופאים, ובפרט אחר שד' הבטיח לעושי רצונו שלא יזיקם המאכל. אלא שלדעת האבע"ז אמורים דברים אלו בחולי פנימי, אבל בחבלה חיצונית מותר לדרוש ברופאים, ובחולי פנימי שלא נאמר היתר דרישה ברופאים האסור הן לרופא והן לחולה, ואלו לדעת הרמב"ן בין בחולי פנימי ובין בחיצוני אין לדרוש ברופאים, וכן מוכח ממה שכתב דלכך חייבה התורה את החובל בריפוי "משום שלא תסמוך על הנס", משמע שמעיקר הדין גם בזה שייך האסור. ומאידך לדעת הרמב"ן אף שהחולה הבא להתרפא אסור לו, מכל מקום לרופא נאמר ההיתר של "ורפא ירפא" ואפילו בחולי פנימי.
אכן המפרשים הקשו על הרמב"ן מכמה מקומות:
ה"מטה משה"36 הקשה מהא דמצינו בש"ס הרבה עניני רפואה ורפואות. וכי לעוברי עבירה נאמרו הדברים. ומצינו ששמואל היה אסיא דבי רבי37 .
ה"עקדה"38 הוכיח מהא דשלח יעקב דורון, ומהא דהכין עצמו למלחמה, מלבד תפילתו, שעל כל אדם יש חובת השתדלות בכל דרכי ההשתדלות האפשרית. רק שעליו לדעת שהצלחתו בהשתדלותו תלויה ברצון ד' ועליו להתפלל לד' שיסיעו. ותמה מכאן על הרמב"ן שכתב שצדיק אסור לדרוש ברופאים. ומדוע לא תהיה הדרישה ברופאים בכלל ההשתדלות שהיא חובה.
עוד הקשה ה"עקדה" על דברי הרמב"ן שההיתר ב"ורפא ירפא" הוא לרופא ולא לחולה. דאם כן הוי הרופא מסייע לחולה לעבור עבירה, ועובר על "לפני עור", ובתוה"א כתב הרמב"ן דהאי רשות מצוה היא, ואיך יתכן שהחולה יעבור אסור והרופא יקיים מצוה.
עוד הקשה החיד"א39 וה"קהילות יעקב"40 דהרמב"ן הביא ראיה מהא דאמרו בברכות1 "שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו". והלא אלה הם דברי רב אחא. אבל מסקנת הגמ' היא כאביי דפליג וסובר שאין לומר כן שהרי נתנה רשות לרופא לרפא. משמע דאחרי שיש רשות, הוי הריפוי לכתחילה. ולמעשה כך מבואר בטור6 דלכך נאמר "ורפא ירפא" שלא ימנע הרופא מלרפא באמרו "הקב"ה מוחץ ואני ארפא" שכן אין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו. שנא' גם בחליו לא דרש בד' כי ברופאים. ע"כ בא ללמדנו שנתנה לו רשות לרפאות ומצוה היא. ובכלל פקו"נ הוא". מבואר דההיתר לרפא בא לאפוקי מסברא זו, ואיך כתב הרמב"ן ראיה מזה. ויותר מזה, דלא רק שראית הרמב"ן נסתרת אלא שעצם דברי הרמב"ן נדחים לכאורה לפי מסקנת הגמ'. עוד צריך להבין מה התנצלות היא זו "שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו". אם יש איסור בדבר מה בכך ש"נהגו" וכי עי"ז נעשה כהיתר.
ואמנם הב"ח שם תמה על הטור שכתב ד"ורפא ירפא" בא לאפוקי מהסברא דאין דרכן של בני אדם ברפואות. דהמעיין בגמ' ברכות יראה שכן הוא האמת, ובאמת כך עולה מדברי הרמב"ן שהביא ראיה מזה. אך באמת הדברים תמוהים דהלא אביי פליג על זה וסובר ש"ורפא ירפא" בא ללמד דניתנה רשות לרפא ולאפוקי מסברא זו. ואולי כוונת הב"ח למ"ש הט"ז שבאמת גם רב אחא וגם אביי סברי דאין לשאול ברופאים. רק לבטוח בד'. אלא שמי ששואל ברופאים יש לו היתר על כך, ולכן הצריך רב אחא שהמקיז דם יתנצל על כך. ואביי סובר כיון שעושה בהיתר אין צריך להתנצל. אך בדעת הרמב"ן לא נוכל לומר כן, שהרי לדעתו ההיתר רק לרופא ולא לחולה. ואם כן החולה שעובר אסור ודאי שצריך להתנצל על כך. והט"ז שם הוסיף לבאר שבאמת הרפואה היא על ידי בקשת רחמים מד', אלא שאין האדם זוכה לכך וצריך עפ"י הטבע להתרפאות, וד' הסכים עם זה ונתן רשות לכך. וכתב דזו גם כוונת הרמב"ן, אך באמת לכאורה אין זה נראה כן ברמב"ן, כי ברמב"ן משמע שהחולה עובר אסור וההיתר רק לרופא. והרמב"ן מדגיש שאסא חטא לא רק במה שלא דרש בד' אלא גם בעצם זה שנשאל ברופאים.
פרק ז. לדעת הרמב"ן יש לדרוש ברופאים כשההנהגה בדרך הטבע
והנראה לבאר שיטת הרמב"ן עפימ"ש הרמב"ן בתחילת פירושו לפסוק זה29 -41 (לפני שהזכיר ענין הרפואה), שכל השכר המוזכר בתורה הוא ניסי, כי בדרך הטבע אין שום קשר בין קיום המצוות לירידת גשמים ולברכת התבואה וכדו'. אלא שניסים אלה נסתרים הם ואינם נכּרים, וגם בריאות ורפואת עושי רצון ה' הינה בדרך נס נסתר. ד' מברך המאכל והמשתה והאויר ואינם נחלים. ורק בחטאם יחלו, וזו ההנהגה לצדיקים עושי רצונו, ולכן אין לצדיק לדרוש ברופאים רק בנביאים. וזה היה חטא אסא שדרש ברופאים.
אכן כל זה כשהדור כולו בדרגה זו וההנהגה האלוקית היא בדרך ניסים נסתרים. אך אם הדור אינו בדרגה זו, ואינו תחת הנהגה ניסית רק תחת הנהגה טבעית, הריפוי ממחלות הוא בדרך הרפואה.
ולכן בהיות הנבואה בישראל היתה הנהגת ד' עמם מעל הטבע בדרך נס נסתר, וכל חולי לא היה אלא כעונש על חטא, ולכן היה אסור לדרוש ברופאים, רק בנביאים. וזה היה חטא אסא. ובדרישה ברופאים היה משום חוסר בטחון וחוסר אמונה בהשגחת ד', ומשום כך גנז חזקיה את ספר הרפואות. אע"פ שלדעת הרמב"ן (בהקדמה לפירוש התורה) היו הרפואות שבו טבעיות. אבל משנסתלקה הנבואה, והשכינה פסקה מלשרות בישראל, שוב אין ההשגחה בדרך של הנהגה ניסית רק בדרך הטבע, ולכן החולה צריך לחפש רפואתו אצל הרופא. אמנם גם בזמן שההנהגה היתה ניסית בהיות האדם חסר בטחון ואמונה וברצותו לדרוש ברופאים עצם חוסר הבטחון והרצון לדרוש ברופאים מורידים אותו מדרגת ההנהגה הניסית להנהגה הטבעית, ואז צריך הוא לדרוש ברופאים ומצוה על הרופא לרפאותו. ובעצם הדרישה לרופאים אין חטא כי בדרגה זו מצוה לדרוש ברופאים, אבל החטא הוא מה שהביא עצמו לכך. וחטא אסא היה שירד לדרגה שבה הוצרך לדרוש ברופאים42 .
ומיושב בזה שאלת בעל ה"עקדה" איך יתכן שהחולה יעבור אסור והרופא יקיים מצוה. וכן שאלתו מדוע אין הרופא עובר על לפני עור.
ולפ"ז יתבארו דברי רב אחא ואביי בברכות. באמת דרך התורה אינה לדרוש ברופאים, אך אחר שבני האדם נהגו לעשות כן שוב ההנהגה הינה טבעית וחובה על החולה לדרוש בהם. וזה מ"ש רב אחא דעליו להתנצל על שנוהג ברפואה הטבעית דאע"פ שעושה בהיתר מכל מקום אין זו דרך התורה. רק שמאחר שבני אדם נהגו כן, כך היא הנהגת העולם וגם הוא נאלץ לעשות כן. אבל באמת אילו הדור כולו היה נוהג שלא לדרוש ברופאים היתה ההנהגה חוזרת להיות נסית. ואביי סובר דכיון שעתה הדור אינו נוהג כן ואינו בדרגה זו עושה הוא בהיתר א"צ להתנצל על כך, אבל ביסוד הדברים שניהם מודים שאין זו דרך התורה. רק אחר שנהגו מותר וחובה לדרוש ברופאים. ושפיר הוכיח הרמב"ן מדברי רב אחא, ומיושב גם מה ששאלנו, איך יתכן שעל ידי שרבים נהגו נעשה הדבר כהיתר.
ומהא יתבארו דברי הגמ' גבי כמה דברים שיש בהם סכנה כמו למול בלי רוח צפונית "דהאידנא דרשו בה רבים, שומר פתאים ד'"43 . דכיון שרבים מקיימים המצוה למרות הסכנה שוב לגבי זה אין ההנהגה טבעית רק ניסית.
ומיושב בזה גם מה שהקשו על הרמב"ן מהרפואות המוזכרות בש"ס. ומהא דשמואל אסייא דבי רב הוה. ועוד תנאים ואמוראים שנהגו ברפואות. דאחר החורבן, שהנהגה היתה טבעית היה הריפוי בגדר מצוה. ואף שהרמב"ן הביא ראיה מרב יוסף שלא נזקק לרופא המקיז דם. היינו שרב יוסף זכה להנהגה ניסית ומזה נלמד שקיימת הנהגה כזו לצדיקים. אבל אין כוונת הרמב"ן להוכיח מכאן שאסור לדרוש ברופאים. ורק בזמן אסא שההנהגה היתה ניסית היה בדרישה ברופאים חטא, וכן בזמן חזקיה ולכך גנז את ספר הרפואות.
ומבואר בזה שאלת בעל ה"עקדה"38 מדוע אין הדרישה ברופאים בכלל חובת ההשתדלות המוטלת על האדם. באמת חובת ההשתדלות מחייבת את האדם לעשות כל שביכולתו למנוע הסכנה. אך בהיות הדור בדרגה של הנהגה ניסית אין הדרישה ברופאים בכלל ההשתדלות לריפוי, שכן סיבת החולי נעוצה בחטא ולא בדבר אחר, אבל בזה"ז שההנהגה בעולם הינה טבעית באמת גם לדעת הרמב"ן חובת ההשתדלות מחייבת לדרוש ברופאים וזה בכלל מצוה.
ולמעשה הדברים מפורשים בלשון הרמב"ן שאחר שהאריך לבאר שבהיות ישראל שומרים התורה תהא הנהגתם ניסית כתב:29 "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינים בטבע כלל. לא בכללם ולא ביחיד מהם... ויסיר מחלה מקרבם..." הרי מבואר שהדברים אמורים רק בעת שהכלל שלמים וראויים לכך. ואח"כ הזכיר שכן נהגו בזמן הנבואה. וחטא אסא, ואת רב יוסף שלא הוזקק לרופא. והביא מאמר רב אחא "שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו" ובאר "שאלו לא היה דרכם ברפואות חלה האדם כפי אשר יהי עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ד', אבל הם נהגו ברפואות וד' הניחם למקרי הטבעים" מבואר בדבריו שההנהגה נקבעת לפי הכלל, ואילו היה הכלל נמנע מרפואות היתה ההנהגה עמם בזה ניסית, אך אחר שנהגו ברפואות ההנהגה עמם בזה הינה טבעית. ואח"כ כתב הרמב"ן שאם החולה "נהג ברפואות והוא לא היה מעדת ד' ושחלקם בחיים" מותר לרופא לרפאתו. והיינו אפילו שהכלל אינו נוהג ברפואות והנהגתו ניסית אם החולה אינו "מעדת ד'" ויורד מדרגה זו ודורש ברופאים מצוה לרפאותו.
וב"קהילות יעקב"40 (לבעל משכנות יעקב) באר דעת הרמב"ן עפ"י מחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י44 , דר' ישמעאל סבר שצריך אדם לנהוג מנהג דרך ארץ ולעסוק במלאכה. ורשב"י סובר שעל האדם לעסוק בתורה ומלאכתו תעשה ע"י אחרים. ומבאר הקה"י ששתי הדרכים אמת. ושתי ההנהגות קיימות בעולם. הנהגה ניסית והנהגה טבעית. ולדעת רשב"י על האדם לבחור לעצמו את ההנהגה הניסית ולדעת ר"י עליו לבחור לעצמו הנהגה טבעית. כיון שההנהגה ניסית אינה מתאימה לרוב העולם. ורב אחא סובר שעל המקיז דם להתנצל משום שסובר כרשב"י, ואביי הביא דברי ר' ישמעאל דנתנה רשות לרפא וא"צ להתנצל לשיטתו, דר' ישמעאל בזה לשיטתו שהאדם צריך לנהוג בדרך הטבעית. ואביי בברכות סובר כר' ישמעאל ואמר: "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם". וזהו גם באור דברי הגמ' דההורג נחשים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם, דהחסידים סברי כרשב"י, והחכמים סברי כר' ישמעאל שאדם צריך לנהוג עפ"י טבע ולחוש לסכנה.
ואפשר לשיטת הרמב"ן, שכשהדור זכאי גם ר' ישמעאל מודה לרשב"י, ולכן כשהדור כולו בדרגה של הנהגה ניסית אסור לשאול ברופאים אבל כשהדור בדרגה של הנהגה טבעית גם היחיד חייב לנהוג כן, ואינו מובטח שאם ינהג כרשב"י יעלה בידו.
פרק ח. האם מותר בזמן הזה להימנע מלעסוק ברפואה - לדעת הרמב"ן
ה"אבני נזר46 הביא תשובת אביו47 , שלדעת הרמב"ן יכול גם בזה"ז כל יחיד לבטוח בד' ולימנע מלעסוק ברפואות. ובאר דזה היה חטא אסא שלא החזיק עצמו כצדיק לענין זה. אכן לפי מה שכתבנו בפרק הקודם, אין זו ראיה, דבדורו של אסא היתה ההנהגה של הדור כולו ניסית ולכך נחשב לו הדבר לחטא. אכן ממה שהביא הרמב"ן ראיה מרב יוסף יש לכאורה ראיה לימינו. אך גם זה יש לדחות לפי מה שבארנו דאפשר שרב יוסף לא הוזקק לכך, ואילו הוזקק היה מביא אומן לביתו, והרמב"ן רק רצה להוכיח מזה שקיימת הנהגה ניסית כזו. וכעין זה כתב ב"שבט יהודה"12 בבאור הא דרב יוסף לא נזקק לרופא. אלא שמדבריו שם נראה שסובר כרמב"ם שנזכיר בסמוך.
ובשו"ת הרדב"ז48 הביא בשם ר"מ ריקאנטי דריב"א היה חולה, ואמרו לו שאם לא יאכל ביוכ"פ ודאי ימות. ואם יאכל שמא יחיה. וצם ומת באותה שנה. והאחרונים התקשו איך החמיר ריב"א על עצמו וסכן עצמו, ותירצו דשמא ידע שבין כך ימות או שסבר שהאכילה אינה קשורה עם מחלתו. וכל זה דוחק. ואולי אפ"ל דריב"א סבר כרמב"ן, וסבר שלצדיקים מותר לסמוך על הנס בזה.
אבל החיד"א39 נקט לדינא כדעת הרמב"ן. וכתב דגם לרמב"ן בזה"ז אסור לאדם להחמיר על עצמו, והעושה כן מיחזי כיוהרא.
וב"שאילת יעבץ"49 רצה לטעון דהרמב"ן חזר בו. שהרי בפר' עקב50 כתב שאין ד' עושה ניסים לא לטובה ולא לרעה, "רק לצדיקים גמורים או רשעים גמורים. אבל הבינוניים כמנהגו של עולם". משמע שלכלל אין הנהגה ניסית. אך לפימ"ש לעיל בבאור דעת הרמב"ן עולים דבריו בפר' עקב בקנה אחד עם דבריו בפר' בחוקותי, דמ"ש בפ' עקב הוא כשהדור כולו אינם צדיקים ואינם זכאים להנהגה ניסית, אין ניסים נעשים רק לצדיקים גמורים, אבל כשהדור כולו בהנהגה ניסית גם הבינוניים זוכים לזה.
ולפי"ז יתבאר דגם כשההנהגה בעולם טבעית, מכל מקום לצדיק גמור נעשים ניסים, ואם כן יוכל לנהוג בהנהגה זו ולבטוח בד' ולא לדרוש ברופאים, אך באמת גם אם נאמר כן שבזה"ז מותר לצדיק לימנע מליזקק לרופאים, מכל מקום אין זה אלא בצדיק גמור, ובמי שנוהג כרשב"י בכל אורחות חייו, ואינו עוסק בשום מלאכה והשתדלות לפרנסתו רק בוטח בד' שמלאכתו תעשה על ידי אחרים. אך מי שאינו בדרגה זו גם לענין הרפואה אסור לנהוג כן. והינו בכלל הבינוניים שאין ניסים נעשים להם.
ואפשר שריב"א הרגיש עצמו שהינו בדרגה זו. אך בדורנו אין ללמד ממנו. ומי יוכל להעיד בעצמו שהינו בדרגה לנהוג כרשב"י, פרט ליחידי סגולה. ונעתיק לשון ה"שבט יהודה"12 : "ואם נמצאו צדיקים שנענו על ידי תפלה ובקשת רחמים ולא הוצרכו להתנהג בדרכי הרפואות. אין ללמוד מהם דשאני הנהו דרב גוברייהו ונפשי זכותייהו והם יצאו מממשלת הטבע והוראת המזלות, וראיתי בני עליה והם מועטים"51 .
פרק ט. שיטת רש"י: כרמב"ן.
רש"י52 מסביר שחזקיה גנז את ספר הרפואות כדי שיבקשו רחמים, וכן באר רש"י53 ש"אין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו - שלא יהיה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים". ומשמע לכאורה דס"ל שדרך הרפואה אינה דרך התורה, וב"תשובה מאהבה"20 כתב דרש"י ס"ל כאבע"ז.
אמנם במסכת ב"ק3 על הדרשה "ורפא ירפא - נתנה רשות לרופא לרפא" פירש"י "ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי" משמע דס"ל שההיתר לרפא בא לאפוקי מסברא זו, וא"כ מותר לרפא כל חולי ונראה דרש"י ס"ל כרמב"ן שבאמת ההיתר לרפא הוא בכל חולי, אלא שאין זו הדרך המובחרת.
ואם ננקוט ברש"י דס"ל כרמב"ן נוכל ליישב את דברי הגמרא54 שלת"ח אסור לדור בעיר שאין בה רופא, ורש"י הוציא מלת "רופא" מפשוטה ובאר - מוהל. ולפי"ז ניחא דכיון דרש"י ס"ל כרמב"ן אם כן יכול ת"ח לומר שהוא בוטח בד' ואינו נזקק לרופאים. ואין לאסור עליו לדור בעיר שאין בה רופא, ולכן פירש"י "רופא - מוהל". אכן צ"ע דשם בגמ' מבואר דגם אומן - מקיז דם הוא מהדברים שאם אינם בעיר אין ת"ח רשאי לגור בה. והקזת דם גם היא בכלל דרכי הרפואה האסורים שהרי על הקזת דם אמר רב אחא "שאין דרכם של בני אדם ברפואות".
ואפשר דאף דרש"י ס"ל כרמב"ן, ולשיטתו הצדיקים אינם זקוקים לשום השתדלות מדרכי הרפואה, מכל מקום אפשר דרש"י ס"ל דבזה"ז אף ת"ח אסור לימנע מלהשתדל בדרכי הרפואה, רק ס"ל לרש"י דבדברים השכיחים כמו הקזת דם שהוא דבר קבוע שהכל צריכים לו, אסור לת"ח לימנע, וכן כשחלה, אסור לימנע מלירפא. אבל לפני שחלה א"צ השתדלות להקדים רפואה למכה שמא יחלה, ולענין זה מותר לבטוח בד' גם בזה"ז.
ויצא עפי"ז דגם לשיטת הרמב"ן מי שכבר חולה, או שהחולי מצוי וצריך למונעו, גם בזה"ז אסור לת"ח לימנע מלדרוש ברופאים.
פרק י. שיטת הרמב"ם: הרפואה כאכילה ושתיה.
הרמב"ם בפירושו למשנה55 מסביר את ענין גניזת ספר הרפואות על ידי חזקיה. משום שהיו בו רפואות עפ"י כוכבים ומזלות והיה בזה שמץ עבודה זרה. הר"מ מביא פירוש שהרפואות היו עפ"י טבע וחזקיה גנז את הספר כדי שבני אדם יבטחו בד' (ולמעשה זוהי דעת הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה56 ) אך הר"מ רואה בהבנה זו שטות ושגעון. ודעתו שהרפואה עפ"י טבע הינה כאכילה ושתיה. וכשם שלא יתכן למנוע מהרעב מאכל ומהצמא משקה ולסמוך על הנס. כן אין למנוע מהחולה סמי רפואה שלגביו הם כמאכל ומשקה. ולדעת הר"מ כל דבר טבעי הוא ממש כמאכל ומשקה. ואפשר שהר"מ בזה לשיטתו שהנהגת העולם הינה רק עפ"י טבע ואין בעולם הנהגה ניסית מלבד הניסים הגלויים והמפורסמים ולדעתו גם לימות המשיח לא ישתנה טבע העולם. ועולם כמנהגו נוהג. וכמ"ש בהל' מלכים57 . ולפי המשל שהמשיל הר"מ את הרפואה למאכל ושתיה, ברור שאסור לאדם לימנע מהרפואות ולבטוח בד', כשם שאסור לו לימנע מלאכול ולשתות. ולפי דברי הר"מ שהמשיל הרפוי לאכילה ושתיה יתבאר יותר המשל58 שהמשיל ר"ע לאדם ששאלו איך מותר לרפא אחר שד' הכה בחולי, והשיב לו ר"ע שהדבר דומה לעבודת האדמה שאף שד' בראם, הם מתקיימים ונותנים פרי על ידי עבודת האדם. כן הרפואה. ולפי"ד הר"מ הדברים ממש שוים, כי הרפואה ממש כמאכל ומשתה. וכשם שמותר לאדם להמציא לעצמו מאכל ומשקה מותר לו לרפא. וב"נפש כל חי"13 באר בזה מה שאנו אומרים בתפלת "נשמת כל חי" - "ברעב זנתנו... ומחליים רבים ונאמנים דיליתנו", כשם שנתת בנו בינה לדאוג למזונותינו על ידי עבוד האדמה לבל נמות ברעב, כן נתת בנו שכל לרפא החוליים לבל נמות מהם. ולפי הר"מ מבואר משל זה כי האכילה והרפואה שוים.
המהר"ץ חיות59 התעורר מדוע השמיט הר"מ לגמרי את הדרשה "ורפא ירפא - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפא". ולפי"ד אפ"ל שכיון שסובר שהרפואה כאכילה ושתיה. אין צריך פסוק להתיר הרפואה. ורק צריך פסוק שיש מצוה לרפא וזה למד מ"והשבותו" וכמ"ש בפיהמ"ש פ"ד מנדרים. אך צ"ע דבגמ' נזכרה הדרשה מ"ורפא ירפא". ואפשר שסובר שהפסוק בא לומר שאין הרופא צריך לחוש שמא יקלקל, אך צ"ע מדוע לא הביא הר"מ הדרשה לענין זה.
עוד יש לשאול בדעת הר"מ מדברי רב אחא "שאין דרכם של בני אדם ברפואות", ואף אם נאמר דס"ל שאביי חולק והלכה כאביי, מכל מקום איך יכנה הר"מ דעת רב אחא כשטות ושגעון. וכן אביי שנחלק עליו למד זאת מדרשה מ"ורפא ירפא" והוצרך לפסוק לאפוקי מדעה זו, והר"מ השמיט הדרשה.
ונראה לבאר עפ"י מה שהקשו המפרשים במה שנאמר באסא "גם בחליו לא דרש את ד' כי אם ברופאים". ומה חטא בכך, ובאר הרשב"א בתשובה60 וכ"כ הב"ח61 דהחולה הדורש ברופאים צריך לידע שעיקר הרפואה מאת ד' היא, והרופאים הם רק השתדלות שאנו חייבים בה ואמצעי לרפא.. אך הרופא האמיתי הינו ד'. וחטא אסא היה שדרש ברופאים ולא "דרש את ד'" כלל. ותלה הכל ברופאים. וכך צריכים אנו לומר גם לדעת הר"מ. וכתב ב"שבט יהודה"12 דלפי"ז יתבארו דברי רב אחא גם לדעת הר"מ שחובה לחולה לדרוש ברופאים. ואסור לימנע מריפוי. שההתנצלות אינה על עצם זה שדורש ברופאים, כי בזה הוא רשאי. וההתנצלות היא על שבני האדם עשו הרפואה עיקר ואינם מבקשים רחמים. ואביי שהשיב לו מ"ורפא ירפא" למדנו שמותר לרפא. ואף שעיקר הדרשה בא ללמדנו שאין לחשוש לקלקול, ולעצם ההיתר א"צ פסוק. מכל מקום שמעינן מינה ההיתר. וכיון שיש היתר א"צ שום התנצלות. אבל באמת לא בא לאפוקי על ידי דרשה זו מדעת רב אחא. רק בא לומר דכיון שהתורה התירה אין להתנצל. ועיקר הדרשה באה שאין לחוש לקלקול. ולמעשה מהמדרש שהזכרנו שאדם אחד שאל לר"ע ור"י איך חכמים מרפאים מה שד' מכה. ולא השיבוהו שהתורה התירה במ"ש "ורפא ירפא" רק השיבוהו על ידי משל, משמע שמסברא זו לבד יש ללמד ההיתר לרפא, וא"צ לכך פסוק.
בתוספתא62 איתא: רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק פטור, חבל בו יתר מן הראוי לו ה"ז חייב. והרמב"ן בתורת האדם הביא התוספתא בלשון אחרת: רופא אומן שרפא ברשות בי"ד והזיק ה"ז גולה. ובשו"ע63 הביא את שתי הגירסאות לדינא, אמנם הר"מ השמיט דין רופא ששגג, ותמהו עליו מדוע השמיטה, והתשב"ץ הקשה לדעת הרמב"ן מאי שנא רופא מאב המכה את בנו ורב הרודה בתלמידו שאם המיתו פטורים. משום דבמצוה קעבדו, וה"נ רופא. וגליוני הש"ס64 כתב ליישב דהרמב"ם והרמב"ן לשיטתם. דאב ורב שהמיתו פטורים אינו מטעם אונס, רק דמה שעוסקים במצוה פוטרם. וכמ"ש הגמ' מה יער רשות יצאו אב ורב דמצוה קעבדו. ואפ"ל דאף שהרופא המרפא מצוה קעביד מכל מקום עיקר הרפואה אינה דרך התורה ואינה מצוה בעצם, רק כשהחולה פונה לרופא הוי מצוה על הרופא, אבל אינו מצוה בעצם, ואינו רצון התורה. ולא דמי לרב ואב שהחינוך הוא מצוה בעצם ורצון התורה. ולפי"ז יתיישב דהר"מ גרס דהתוספתא איירי לענין נזקין, ולא לענין גלות, דמגלות רופא פטור. כי לשיטתו הרפואה הוי כאכילה ושתיה, והיא דרך התורה לכתחילה, לכך הוי מצוה בעצם ופוטרת את הרופא כמו רב ואב.
וכדברי הר"מ בענין גניזת ספר הרפואות כתב גם המאירי על פסחים55 . ונראה דעתו גם כן כדעת הר"מ. ומה שבסנהדרין54 באר הא דת"ח אסור לדור בעיר שאין בה רופא, דרופא היינו מוהל וכפירש"י65 , אפשר דאף דס"ל כר"מ בחיוב להתרפא מכל מקום קודם שחלה אפשר דס"ל דאין צריך לחוש לכך. ובזה נחלק על הר"מ. שהר"מ66 כתב דאסור לדור בעיר שאין בה רופא.
אמנם ב"אבני נזר"46 הביא תשובת אביו47 דהמאירי ס"ל כרמב"ן. והוכיח זאת מב"ק:67 מעשה בחסיד שגנח דם מלבו ורפואתו היתה לשתות חלב, ולכן גידל עז. ונחשב לו הדבר כעון. וכתב השטמ"ק בשם המאירי דאף שהיה פיקו"נ. מכל מקום היה צריך להחמיר על עצמו באסור גזל. ובאר האבני נזר דס"ל כרמב"ן וגם בזמן הזה מותר לימנע מלירפא. וכיון שהיה חסיד היה צריך להחמיר על עצמו.
אך באמת אין זה נראה מלשון המאירי, דהשטמ"ק שהביאו משמע שמאסור גזל היה צריך לימנע, ונראה כוונתו שהיה שם רק חשש פיקו"נ ואסור גזל לא הותר במקום ספק פיקו"נ68 , ואכמ"ל בזה.
וכפירוש הר"מ בענין גניזת ספר הרפואות כתבו גם התוי"ט והתפארת ישראל69 , וב"שבט יהודה"12 האריך בחובה להרפא והאסור לימנע מריפוי והזכיר דברי הר"מ ומשמע מדבריו שסובר גם כן כר"מ שהריפוי הוא לכתחילה. ומה שמצינו צדיקים שנענו על ידי תפילתם כתב דאין ללמוד מהם דנפיש זכותייהו "ואף הם לא היו סומכין על הנס אם לא שהיה הנס נעשה מאליו. ולעולם הם מבקשים כפי הטבע". ומבואר בדבריו שהחיוב להתרפא עפ"י טבע הוא לכולם.
פרק יא. סכום השיטות:
נמצאנו למדים שארבע שיטות הן בענין היתר ההזדקקות לרופאים.
1. שיטת האבע"ז, רבינו בחיי והתולדות יצחק - שהיתר הריפוי הוא רק בחולי חיצוני ולא בחולי פנימי. כי בחולי פנימי ד' הוא המכה ואין לנו לרפא מה שד' הכה.
ובארנו שכל חולי שסיבתו ידועה והינה על ידי גורם חיצוני כמו מאכל מקולקל. חיידקים, תולעים, קור, וכדו' יחשב כחולי חיצוני ומותר לרפאותו. ורק חולי מלידה או חולי שסבתו חולשת הגוף ורגישותו למאכל טוב ואויר טוב יחשב כחולי פנימי. (ואפשר שכל חולי ידוע נחשב כחיצוני ורק חולי שאינו ברור לנו מהו נחשב כחולי פנימי, אם כי באבע"ז לא משמע כן).
2. שיטת הכו"פ והגר"א שחולי חיצוני מותר לרפא משום שיש בו ידיעה ברורה, אך חולי פנימי אסור לרפא שמא יקלקל. ובארנו שלפי סברא זו גם בחולי פנימי הידוע ושרפואתו ידועה ואין בכך שום ספיקות יהיה מותר לרפאתו, וכן אם ידוע שהסם אינו מזיק כלל מותר לרפא בו אף חולי פנימי.
3. שיטת הרמב"ן ורש"י שבזמן שההנהגה בעולם ניסית אסור לדרוש ברופאים, ובזמן שההנהגה טבעית צריך לדרוש ברופאים ואין חילוק בזה בין חולי פנימי לחיצוני, ומכל מקום לפני שהאדם חלה אינו מחויב לדאוג שימצא לו רופא בעת שיחלה.
4. שיטת הר"מ והמאירי, שבכל עת החולה מחויב להשתדל ברפואות ואסור לסמוך על הנס, ולדעת הר"מ הרפואה הינה כאכילה ושתיה, ולדעתו אף קודם שיחלה האדם מחויב לדור במקום שיש רופא. והמאירי70 נחלק עליו בפרט זה.
פרק יב. מסקנות מעשיות הנובעות מן הדברים.
1. מחלה ידועה ורפואה ודאית:
חולה שמחלתו ברורה ומוכרת ואף רפואתו ידועה, או עכ"פ ידוע בברור שאינה מזקת, והוא רוצה לבטוח בד' ולימנע מלהרפא, לפי מה שכתבנו נראה דאינו רשאי. ואפילו נאמר שלדעת האבע"ז71 בחולי פנימי אסור לירפא, מכל מקום אין לפסוק כן לדינא נגד כל הפוסקים, ולדעת הרמב"ן בזה"ז72 שההנהגה טבעית צריך האדם להשתדל בדרכי הרפואה. ואף שה"אבני נזר" בשם אביו46 כתב דגם בזה"ז רשאי אדם לבטוח בד', והחיד"א39 נחלק עליו בזה. וכבר ביארנו73 דאפילו נאמר שגם בזה"ז יש ליחידים הנהגה ניסית זהו רק ליחידי סגולה שכל הנהגתם הינה כרשב"י, אך מי שבכל עניניו אינו בדרגה זו גם בעיניני רפואה אסור לו לסמוך על הנס. ועליו לדרוש ברופאים. וכ"כ הט"ז בדעת הרמב"ן, ולמעשה הדברים מפורשים ברמב"ן בתורת האדם, ובמלחמות74 ביאר הרמב"ן דאפילו במקום חלול שבת אסור להחמיר75 .
ולדעת הר"מ76 פשוט שאין לאדם היתר לימנע מלדרוש ברופאים, וכן פסק בשו"ת הרשב"א60 דחובה לישאל ברופאים, וכן כתב ב"עקדה"38 וכ"כ ה"שבט יהודה"12 . אלא שעם כל העיסוק ברפואה, צריך האדם לידע שהצלחתה תלויה ברצון ד', ועליו להרבות תפילה ותחנונים, כי הרופא האמיתי הינו ד', והרופא והסם רק שלוחיו אשר בחר להמציא הרפואה על ידם ועל כן תהיה התפלה לעיקר, והעיסוק ברפואה בקיום מצות ד' ורצונו, ולא שיחשוב האדם שהכל תלוי בזה.
2. במקום מצוה.
ואפילו במקום מצוה שהחולה אינו מציית לרופא כדי שלא לבטל מצוה, או כדי לימנע מלעבור איסור גם כן דעת רוב הפוסקים שאינו רשאי לעשות כן77 . וההסבר פשוט: דמאחר וחובה להירפא, והאיסור הותר אם כן ההשתמשות באיסור הינה גם כן בכלל ההשתדלות להירפא שאדם מחויב בה78 .
והמהרש"ק79 כתב שבמקום שיש מגפת חולי רע, והרופאים אומרים שמי שיצום יסתכן, "בחשש ספק סכנה אם מותר לאדם להחמיר על עצמו ולאדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו"80 . ונראה שאינו מדבר על מקרה של סכנה ודאית, ואפילו לא על ספק סכנה, רק על חשש רחוק שמא יבוא לספק סכנה, ובזה התיר לבטוח בד' ולצום. וזה כעין מה שאמרנו בדעת רש"י והמאירי שמותר לדור בעיר שאין בה רופא משום שקודם שנחלה מותר לבטוח בד' שלא יזקק לזה.
עכ"פ מתבאר שבמקום שיש סכנה, הסכמת הפוסקים (פרט לאבני נזר) שאין שום היתר שלא לציית לרופאים ואפילו כשאומרים לבטל מצוה או לעבור איסור.
3. כשהחולי לא ברור או התרופה אינה בדוקה.
הזכרנו לעיל71 דעת האבע"ז ורבינו בחיי שאין היתר לרפא חולי פנימי, ואף שבארנו שכשסבת החולי ידועה או שהחולי ידוע ורפואתו ידועה אפשר שהאבע"ז יחשיבו כחולי חיצוני, מכל מקום כשהחולי לא ברור או התרופה אינה בדוקה ודאי שאין להגדיר זאת כחולי חיצוני רק כחולי פנימי, ועל כגון זה נאמר הפסוק שהזכיר האבע"ז "כי הוא יכאיב ויחבש".
הזכרנו81 דעת הכו"פ והגר"א שאין לרפא חולי פנימי משום שאין ידיעות מספיקות ויש חשש קלקול, ואם כן כשהמחלה עצמה לא ברורה או שהתרופה אינה בדוקה אם לא תזיק ודאי שאין כלל היתר לרפא חולי במקרה כזה, ולפי"ד הכו"פ על כגון דא נאמר "הטוב שברופאים לגיהנום".
ואף לדעת הרמב"ן73 וסיעתו שבזה"ז חובה ליזקק לרופאים בכל חולי, היינו בדברים שהרופאים מכירים ויודעים בברור, אבל בדברים שאינם ידועים וברורים להם גם ברמב"ן לא מצאנו חיוב ליזקק להם. ובתוה"א באר הא דהטוב שברופאים לגיהנום משום שפושעים, ודאי אין כוונתו שמקלקלים במזיד והורגים החולה, רק כוונתו שעושים הרפואות לא בדוקות ומקלקלים עי"כ. או שאינם מדקדקים מספיק.
והר"מ76 שכתב שהרפואה הינה דבר טבעי כאכילה ושתיה, ומי שנמנע ממנה הרי זו שטות ושגעון כהמנעות מאכילה ושתיה, גם כן לא איירי אלא בדברים בדוקים וידועים, אבל בדבר שהרופאים אינם יודעים בברור מהו, והטפול שהם מציעים עלול להזיק גם לדבריהם, ודאי שגם הר"מ לא יחייב ליזקק להם ולא יאמר שההמנעות מזה הינה שטות ושגעון. ומהמשל של אכילה ושתיה נלמד זאת, וכי מי שימנע מלאכול מאכלים העלולים להמיתו, ומלשתות משקה העלול להיות סם המות בשבילו, האם משוגע יקרא? וודאי שבכה"ג לא איירי הרמב"ם.
וכ"כ ה"אבני נזר" בתשובה הנ"ל שבמקום שיש חשש שהרופא יקלקל ויזיק, לכל השיטות מותר לכל אדם לבטוח בד', ואינו חייב לציית לו.
ולכן בנידון שלנו באדם שהרופאים גילו על ידי צילום נקודה בלתי מזוהה בריאתו, ויש חשש לגידול סרטני ח"ו, אך אין הם בטוחים בזה, ולדבריהם לפעמים יכול הניתוח לגרום להתפתחות הגידול, ודאי שראוי לו לבטוח בד' ולא לטפל בזה, ולדברי האבע"ז והכו"פ אף אסור יש בכך, ואף שאר השיטות לא על מקרה כזה דברו במה שחייבו ליזקק לרופאים. ואילו היו הרופאים בטוחים שזה גידול סרטני ר"ל, ובלא הניתוח ימות ממנו, לדעת הרבה פוסקים יש לנתח אף שהצלחת הניתוח מוטלת בספק. דספק חיי עולם עדיפים מודאי חיי שעה (שבות יעקב82 ). מכל מקום כאן שאין החולי ודאי אצלם והטפול עלול לקלקל נראה דאין לטפל בזה83 . ונעתיק לשון ה"מור וקציעה":84 כתב המג"א (סק"ו) בשם הרדב"ז שאם רופא אומר צריך, אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו, נ"ל דוקא כשרוצה למנוע מהשתמש ברפואה הודאית (אף הסתמכות על ידי רופא מומחה כודאית חשיבא) להחמיר על עצמו מחשש איסור שבת, אבל אם נמנע מפני שאינו מחזיקה לרפואה בדוקה אפילו מדעת עצמו בלבד. כ"ש אם מסיעו רופא אחד (המתנגד לרופא שאומר צריך) אין כופין. וכ"ש אם חושש הוא שמזקת לו אותה תרופה שסדר לו הרופא האומר צריך אפילו בחול אין רשאין להכריחו, ק"ו לשבת. והיינו בתרופה שעושים מסמים לאכול ולשתות החולה, או לגמוע אבקת רוכל, לצורך חולי נעלם שבפנימיות הגוף במקומות הבלתי נגלים, ואף הרופא עצמו אינו יודעם ומכירם בברור, אלא באומדנא גרידא ומנסה הוא בתרופות מסופקות לעצמו, אז ודאי אשרי הנמנע מהם לעולם. ואינו בוטח ברופא בשר ודם ובתרופתו ויניח הדבר ביד רופא חנם הנאמן. רק בחולי ומכה שבגלוי שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה בהם. ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה בכל ענין ואופן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה ולהרחיב פיה ולהפיס מורסא ולחבוש שבר, אפילו בנטילת אבר (כדי להצילו ממות) ולתקן לו אספלנית ורטיה, ולגהות ממנו מזור לחבורה ומכה טריה. ולהשקותו משקין מזיעים ולהאכילו דברים מבריאים ומסעדים או ממרקים ומנקים בדוקים ובחונים שמועילים ובלתי מזיקים, כל כה"ג ודאי עושים לו ומעשין אותו בעל כרחו משום הצלת נפש, ואין משגיחין בו אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מות מחיים אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות שלא יהא שדי תכלא בכוליה ועושין כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של חולה וכל אדם מוזהר על כך משום "ולא תעמוד על דם רעך", ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו, עכ"ל.
הרי מבואר בדבריו שיש שלשה חילוקים בחיוב להירפא:
א. שהחולי פנימי והחולה מפקפק ביעילות התרופה וחושש שתזיקו, הרשות בידו לימנע מליטלה.
ב. כשגם הרופא אינו בטוח28 83 בתרופה אשרי הנמנע.
ג. כשהחולי חיצוני או כשהרופא מומחה ובטוח ברפואה או שזו רפואה ידועה ומפורסמת לחולי זה, כופין את החולה לקבלה ואפילו הדבר כרוך ביסורים.
* .מסכת ב"ק דף פ"ה.
** .ברכי יוסף יו"ד סי' של"ו. וראה בספר לב-אברהם חלק שני פרק א' סעיף א' ובמקורות שהובאו שם.
1 . ברכות דף ס'.
2 . שם.
3 . ב"ק דף פ"ה.
4 . שם.
5 . "תורת האדם", שער הסכנה, בתירוץ הראשון.
6 . יו"ד סי' של"ו.
7 . ויקרא י"ט, ט"ז.
8 . דברים כ"ב, ב'.
8* מסכת סנהדרין דף ע"ג.
9 . פרק מ"ד.
10 . ח"א תי"ג ו-תי"ח.
11 . פירוש הטור הארוך על התורה (ירושלם תשמ"א) שמות כ"א, י"ט.
12 . יו"ד סי' של"ו.
13 . מערכת ר' אות ט'.
14 . הובא גם ב"ספר אסיא" ב', מבוא (מאת חיים קהן), עמ' 5.
15 . מסכת ב"ק דף ס.
15* .ראה מסכת מנחות דף מא.
16 . מסכת עבודה זרה דף נה.
17 . איוב ה' י"ח.
18 . פכ"ג פס' כ"ה, (וכהמשך דברינו נזכיר את דבריו שם).
19 . תולדות יצחק לר' יצחק קארו זקנו של מרן ר' יוסף קארו.
20 . יו"ד סי' של"ו.
21 . דף ק"ט: ו-ק"י.
22 . דף כ"ח.
23 . חלק ב' סי' ז'.
24 . חלק א' תשובה ק"כ.
25 . סי' קפ"ח ה'.
26 . הזכרנוה בהרחבה במאמרנו "נאמנות הרופאים", להלן עמ' 46-48.
27 . רואה דם מחמת תשמיש. ראה שו"ע יו"ד סי' קפ"ז.
28 . עדיין צ"ע ממתי נקראת הידיעה "ידיעה ודאית" האם די בודאות של רוב? או שמא יש צורך בידיעה ודאית יותר ? שהרי לעולם אין ידיעה מוחלטת ברפואה, אלא שלפעמים החשש למיעוט הינו חשש רחוק מאד ולפעמים קרוב. - העורך.
29 . ויקרא כ"ו, י"א.
30 . דה"י ב'. ט"ז, י"ב.
31 . ברכות ס., ב"ק פ"ה.
32 . מסכת ברכות דף סד.
33 . שיר השירים רבה, ו', י"ז.
34 . מאמר ה' כלל שני.
35 . "פני דוד", פירוש החיד"א על התורה.
36 . בענין הרפואות עמ' שנ"ח.
37 . מסכת ב"מ דף פה.
38 . ריש פרשת וישלח.
39 . ברכי יוסף, יו"ד סי' של"ו.
40 . לבעל המשכנות יעקב.
41 . והיא שיטת הרמב"ן בכמה מקומות: שמות ו', כ"א; י"ג, ט"ז; ויקרא כ"ו, י"א-י"ב. [ראה "רמת רחל" (בשו"ת ציץ אליעזר חלק ה, ובמהדורה שניה של ציץ אליעזר חלק ח') סי' כ', וכן בשו"ת יחוה דעת לגר"ע יוסף חלק א' סימן ס"א. - העורך].
42 . ולבאר זאת יותר נזכיר מה שמספרים על החזו"א.
פעם אחת נשאל ע"י אברך בענין אכילת יולדת בבי"ח, והשיב שפרט לבשר תאכל הכל. ושאל האברך אם כדאי להחמיר בעוד כמה דברים. והשיב החזו"א שאם רוצה יכול להחמיר. השיב לו האברך שאינו רוצה להחמיר מעצמו. רק שרוצה לדעת את ההלכה. באר לו החזו"א - שבאמת אותם דברים יכולים להגיע בצורה עקיפה לפיקו"נ אך מי שבוטח בד' אין זה פיקו"נ גביו ורשאי להחמיר, ומי שאינו בוטח לגביו זה באמת פיקו"נ. וספר החזו"א שפעם אחת רצו לכפות על פועלי בית חרושת לעבוד בשבת. ואם לא, יפוטרו. ובקשו רבנים מהחפץ חיים לפרסם איסור. והח"ח סרב שמא יגיעו הדברים לפיקו"נ שאם יפוטרו לא תהיה להם פרנסה. והח"ח באותו מצב ודאי לא היה מחלל שבת. דהוא שבטח בד' אין זה פיקו"נ.
43 . מסכת יבמות דף עב.
44 . מסכת ברכות דף לה:
45 . מסכת שבת דף קכד.
46 . חו"מ סי' קצ"ג.
47 . בעל "אגודת אזוב".
48 . חלק ג' סי' תמ"ד.
49 . סי' ה'.
50 . דברים י"א, י"ג.
51 . ואף שהוסיף: "ואף הם לא היו סומכין על הנס אם לא שהיה הנס נעשה מאליו ולעולם הם מבקשים כפי הטבע" ומשמע דאף ליחידי סגולה אסור לסמוך על הנס. אפשר דכתב כן משום שסובר כר"מ כפי שנבאר בסמוך. אבל לרמב"ן אפשר שליחידי סגולה מותר.
52 . במסכת פסחים דף נו. ומסכת ברכות דף י: ד"ה שגנז.
53 . מסכת ברכות דף ס. ד"ה שאין.
54 . מסכת סנהדרין דף יז: וראה הערה 65 להלן.
55 . מסכת פסחים סוף פרק ד'.
56 . וכן דעת רש"י במסכת ברכות (ראה הערה 52).
57 . פרק י"ב הלכה א'.
58 . הבאנוהו במלואה בפרק ב' לעיל עמ' 14.
59 . על מסכת ב"ק דף פה.
60 . ח"א סי' תי"ג.
61 . על טור יו"ד סי' של"ו.
62 . תוספתא ב"ק פ"ט הלכה ג'.
63 . יו"ד סי' של"ו סעיף א'.
64 . על מסכת ברכות דף ס.
65 . עצם דברי המאירי אינם קשים. שכן אליבא דאמת אסור לגור בעיר שאין בה מוהל. והצורך ברופא כלול בהזכרת אומן (מקיז דם) ואין מכאן ראיה לדיני רפואה. ואף כדעת רש"י ניתן ללמוד כפשוטו שכלל רופא בכלל אומן, ופירש במילת רופא - מוהל, שכן גם מוהל חייב להיות במקום מגוריו של ת"ח [אף שיש להעיר על כך מגמרת חולין ריש ט:, אכמ"ל. - העורך]
66 . הלכות דעות פרק ד' הלכה כ"ג.
67 . דף פ.
68 . ראה שו"ת בנין ציון סי' קס"ז - העורך.
69 . מסכת פסחים סוף פרק ד'.
70 . ראה הערה 65. - העורך.
71 . ראה פרקים ג'-ד' לעיל.
72 . ראה פרק ח' לעיל. וראה מה שכתב הרב המופלג פרופ' א.ס. אברהם, ורפא ירפא, המעיין כ"א ב', טבת תשמ"א, עמ' 29-22. - העורך.
73 . פרקים ז'-ח' לעיל.
74 . על מסכת סנהדרין דף עד:
75 . ואף אם נאמר שליחידי סגולה שרי לדעת הרמב"ן ולא עליהם אמורים הדברים, מכל מקום אפילו נפרש כן, תהיה ראיה מדבריו שלשאר בני האדם חובה לציית לרופאים ולנהוג עפ"י טבע. ואף שאין בדבריו ראיה לרפואות דאפשר דאיירי ממאכלים וכדו', מכל מקום הסברא אחת היא.
76 . פרק י' לעיל.
77 . וכ"כ לענין חלול שבח, המג"א שכ"ח סק"ו. כנה"ג שם. א"ר שם סק"ט, מור וקציעה שם, חיי אדם כלל ס"ח סעיף ח', וכ"כ לענין יוכ"פ הרדב"ז ח"א סי' ס"ו. הפרמ"ג תרי"ח, והמשנ"ב שם סק"ה, ולמעשה הם דברי הרמב"ן בתורת האדם ובמלחמות סנהדרין עד: שהזכרנו לעיל, דאין שום מידת חסידות להחמיר. וכ"כ הר"ן יומא פג: והש"ך יו"ד רל"ח סק"ה כתב דמי שנשבע שלא להתרפא ע"י נבלה אין השבועה חלה דמושבע ועומד החולה להתרפא אפילו על ידי איסור.
78 . והנה במי שאנוס לעבור עבירה שדינה יעבור ואל יהרג, ורוצה להחמיר על עצמו, לדעת הר"מ יסוה"ת פ"ה ה"ד, אסור להחמיר וליהרג. ודעת התוס' והרא"ש בע"ז כז: ובעוד מקומות בש"ס דמדת חסידות היא להחמיר. ובחת"ס או"ח ר"ב רצה לדון דלפי התוס' והרא"ש גם לחולה יהיה מותר להחמיר, אך הרדב"ז ח"א סי' ס"ו, כתב לחלק דרק במקום קידוה"ש התירו התוס' והרא"ש להחמיר אבל בחולה שאין בזה קידוה"ש גם לשיטתם אסור להחמיר. ואף שהר"ן יומא פג: והרמב"ן במלחמות סנהדרין עד: למדו דבג' עבירות יהרג ואל יעבור אפילו בהנאת עצמו מהא דכמה אמוראים מסרו עצמם למיתה ואילו היה מותר לעבור היה אסור להם להחמיר כמו שאסור לחולה להחמיר, ומשמע שהשוו חולה לאנוס, י"ל דהיינו רק במקום הנאת עצמם שאין בזה קידוה"ש שפיר דמי אנוס לחולה. אך במקום שיש קידוה"ש ודאי דלא דמי. והתוס' והרא"ש איירו רק במקום שיש קידוה"ש דהיינו בהעברה על דת. ולא בהנאת עצמם. וחילוק זה מבואר
בשו"ע יו"ד קנ"ז דבמקום העברה על דת רשאי ליהרג ולא לעבור. ובהנאת עצמן יעבור ואל יהרג ולא הזכיר דרשאי להחמיר. ומשמע דאסור. וכ"כ הש"ך סק"ב. וה"דברי מלכיאל" ח"ה סי' ל"ה, פקפק בחילוק זה וכתב חילוק אחר בין פיקו"נ לאונס. ומ"מ מהשו"ע נראה חילוק זה כעיקר. ואף שלפי החת"ס יצא שלרא"ש ותוס' יש היתר להחמיר נראה שהוא יחיד בזה. וגם לדבריו לפי הר"מ הרמב"ן והר"ן יש איסור להחמיר. וב"אבני נזר" הנ"ל כתב דלדעת הרמב"ן בפירושו עה"ת ודאי דנכון לחסיד להחמיר על עצמו במקום מצוה. ולבטוח בד', ולפי מה שהבאנו הרמב"ן בתוה"א ובמלחמות כתב דאסור לסכן עצמו. וכתב דיש בזה משום "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".
79 . "האלף לך שלמה" או"ח שנ"א.
80 . אך הג"ר ישראל מסלנט חולק. וכאדם חשוב עשה מעשה וקידש ואכל ביום הכיפורים לעיני הציבור בבית הכנסת בעת מגפת החולירע בשנת תר"ט. הובא בשרידי אש חלק ד' עמ' רפ"ט - העורך.
81 . פרק ה' לעיל.
82 . שו"ת שבות יעקב, חלק ג', סי' ע"ה.
83 . הדברים עדיין צריכים עיון כאשר הרופאים מכירים את הסיכון (לגרימת נזק) לעומת הסיכוי (למצוא בזמן גידול בר ריפוי). כשהנתונים הסטטיסטים מראים שהסיכוי גדול יותר מהסיכון. האם גם אז מותר לסרב לקבל את הטיפול ? - העורך.
84 . סי' שכ"ח, הובא בציץ אליעזר חלק ד' פ' י"ג עמ' ס"ח כהערה.