הרב משה וינברגר

נאמנות הרופאים

שאלה:

מחלות שהוזכרו בש"ס כחשיב"ס לענין חלול שבת ואכילה ביוכ"פ. ובזמנינו אומרים הרופאים שאין סכנה במחלות אלה. ואין צורך לחלל שבת בעבורם. האם הרופאים נאמנים בזה?

פרק א. האם יתכן שנשתנה הטבע לענין מחלות?

כלל גדול שנינו בטרפות שמנו חז"ל, שאע"פ שאנו פוסקים שטרפה אינה חיה1 , מ"מ אף אם יאמרו הרופאים על בהמה שלקתה באחת הטרפויות שהיא יכולה לחיות, אעפ"כ הבהמה טריפה. וז"ל הרמב"ם2 : "וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אע"פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר "על פי התורה אשר יורוך3 ". ומשמע מדבריו שאינו שולל את דעת הרפואה האומרת שמחלה זו יש לה תרופה4 . רק מכריע שאעפ"כ אין זה משנה את דיני הטרפות. ויש לנו לסמוך לענין הלכות טרפות על הוראת חכמים שכן התורה חייבתנו "עפ"י התורה אשר יורוך".

והחזו"א5 מבאר זאת: בכל דור ד' מגלה רפואה למחלות שרפואתן לא נודעה לפני כן, ומביא על האנושות מחלות חדשות שלא נודעו מדורות קודמים. אכן הטרפות שאסרה תורה אינן משתנות בכל דור לפי הידע הרפואי שלו. רק נקבעו לפי אפשרויות הריפוי "באלפים שנות תורה"6 וכל טרפות שלא ניתנה להרפא אז, נקבעה כטרפה לנצח, ואפילו לדורות שבהם תמצא תרופה לטרפויות. ועלינו לסמוך על חז"ל שבאמת המציאות7 "באלפים שנות תורה" היתה שונה משל ימינו, ולהם הסמכות לקבוע זאת שנאמר "על פי התורה אשר יורוך"3 .

אכן בתשובות הרשב"א8 כתב שכיון דק"ל טרפה אינה חיה, לא יתכן שטריפה תחיה יותר מי"ב חודש והמעיד שחיה, משקר. ולכאורה הרשב"א סובר שלא יתכן שנשתנה הטבע, וכ"כ ה"קהילות יעקב" הספרדי9 דהרשב"א לא ס"ל דנשתנה הטבע.

התוס' בחולין10 הוכיחו דחסרון גולגולת אינו טריפה, מזה שהרבה בני אדם חיים למרות חסרון בגולגולת. ומדהוכיחו מהמציאות של זמנם, משמע שסוברים כרשב"א שהטבע לא השתנה. וצ"ע שהתוס'11 כתבו דנשתנה הטבע גבי עינוניתא דורדא, שבזמן חז"ל לרוב הפרות לא היו ובזמנינו יש לכל הפרות. וגבי לידת פרה שבזמן חז"ל לא ילדה רק בשנה השלישית ובזמנינו יולדת כבר בשניה. וכ"כ גם הרא"ש12 . ומשמע דסברי שנשתנה הטבע. אמנם הרשב"א13 הביא את רבינו אפרים שחסר ורדא טריפה שהרי כל הבהמות בזמנינו יש להן ורדא, ולמד מזה לזמן חז"ל ולא השיג עליו כלום משום דס"ל דלא נשתנה הטבע.

ה"שדה חמד"14 כתב לדחות הוכחת ה"קהילות יעקב" מהרשב"א דלא נשתנו הטבעים, דהרשב"א לא איירי רק בטרפות שזו הלכה למשה מסיני שאינה חיה, ולא יתכן שמציאות זו תשתנה, אבל בדברים אחרים שחז"ל קבעו שהטבע הינו כזה אזי אפשר שישתנה. ודברי התוס'11 יתישבו בזה, דבאמת נשתנה הטבע ואין ללמוד מהמציאות של ימינו לזמן חז"ל, ואם בזמנינו לכל בהמה יש ורדא אין ראיה שגם בזמן חז"ל היה כן. אבל אם חז"ל קבעו דבר מסוים כטריפה, בזה לא יתכן שינוי הטבע. כיון שהל"מ דטריפה אינה חיה. ולכן אם חסרון גולגולת טריפה. לא יתכן שתחיה בחסרון גולגולת, ומציאות זו לא תשתנה. ואם חזינן דחי, הוכחה היא שאינה טריפה.

אכן בדעת הרשב"א לא נוכל לומר כן, שהרי הרשב"א באותה תשובה8 כתב דכיון שאמרו חז"ל אשה ששהתה י' שנים ולא ילדה שוב אינה יולדת. אי אפשר שתלד, ואם ילדה ודאי זינתה. ומבואר בדבריו שגם בזה אין לתלות שנשתנה הטבע. ואע"פ שאין על זה הל"מ.

ובעצם השאלה אם נשתנה הטבע בדברים שחז"ל קבעו בהם חזקה. נחלקו הראשונים והאחרונים:

א. גבי "יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין"15 דעת הרמ"א16 דבזה"ז נשתנה הטבע, שהרי החוש מעיד דיולדת למקוטעין והם דברי הרשב"ץ17 . אבל התרומת הדשן18 חלק על הרמ"א וס"ל דלא נשתנה הטבע, והמלבושי יו"ט19 הביא דהמשכנות יעקב הורה כתרומת הדשן נגד הרמ"א. אבל רע"א, החמדת שלמה, והישועות יעקב הורו כרמ"א, וכ"כ התפא"י20 דבכמה חזקות שקבעו חז"ל נשתנה הטבע. ויש לנהוג עפ"י השינוי.

ב. גבי דברים שאסרו חז"ל מפני הסכנה. המג"א21 כתב דנשתנה הטבע בכמה דברים ואין לחוש. וכ"כ החת"ס22 שמטעם זה השמיט הרמב"ם חלק גדול מהדברים שחז"ל אסרו מפני הסכנה משום שנשתנה הטבע, והר"מ בזה לשיטתו דאפילו בטרפות יש שינוי בטבע. אבל השבו"י23 והחבי"ף24 נחלקו וסברי דאין לסמוך בזה על שינוי הטבע.

אך באמת אין להוכיח מכאן. דכמה אחרונים כתבו דהדברים שאסרו חז"ל מפני הסכנה בהרבה מהם הסכנה סגולית ואין אנו בקיאין בזה. והראיה מהא דאמרו חז"ל שמסוכן למול ולהקיז דם ביומא דעיבא. "והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ד'26 " ומדוע תלו זאת ב"שומר פתאים ד'" ולא בשינוי טבע, ועצם זה שרבים עושים כן ואינם ניזוקים מוכיח שנשתנה הטבע. אלא בהכרח שהסכנה סגולית.

ג. סכנה לדעת הרופאים שלא הוזכרה בדברי חז"ל. עוד מחלוקת בענין זה הובאה ב"דרכי תשובה"27 , אם יש לחוש לדברים שלדעת הרופאים יש בהם סכנה ולא הוזכרו בחז"ל. ודעת השבו"י28 דיש לחוש, וכן דעת עיקרי הד"ט29 . אבל ה"מור וקציעה" כתב דאין לחוש.

אך גם מזה אין ראיה דאפשר שהחוששים חששו רק מצד הספק. אבל לומר על דבר שחז"ל אמרו שיש בו סכנה, שאין בו סכנה אפשר שאין נאמנים. ואף המור וקציעה אפשר דלא אמר דאין לחוש רק בדברים שהסכנה מהם רחוקה, ובמה שאסרו חז"ל יש לנהוג איסור מצד גזרתם. אך במה שלא אסרו אף שיש בזה סכנה רחוקה לפעמים מותר להסתכן בה.

עכ"פ נתבאר לנו דלדעת הרשב"א רבינו אפרים והתרומת הדשן הסובר כמותם אין לתלות בשום חזקה או מציאות טבעית שקבעו חז"ל שנשתנה הטבע.

ולדעת התוס' והרא"ש בכל הטבעים והמציאות שהזכירו חז"ל שייך שינוי טבע, פרט31 לדברים שהם הל"מ כמו טרפות.

ולדעת הר"מ לפי באור החזו"א, בכל דבר שייך שינוי הטבע32 , ואפילו הוא הל"מ, והרשב"ץ, הרמ"א ורוב האחרונים נראה דסברי שיש שינוי הטבע לפחות בדברים שאינם הל"מ.

והנה לפי הרשב"א וסיעתו שאין שינוי טבעים ודאי שאין מקום לשאלתנו, ובכל דבר יש לנו לנהוג עפ"י המוזכר בחז"ל. ואם חז"ל קבעו על מחלה מסויימת שיש בה סכנה, מי שיאמר שאין בה סכנה מכחיש לדברי חז"ל ואין לסמוך עליו, ואם חז"ל קבעו על מחלה מסויימת שאין בה סכנה, מי שיאמר שיש בה סכנה מכחיש לדבריהם, ואין לסמוך עליו33 אא"כ יאמר שיש כאן מצב מיוחד העלול לבוא לידי סכנה, אך אם יאמר שהמחלה עצמה יש בה סכנה כנגד חז"ל אינו נאמן.

אמנם לדעת התוס', הרא"ש, הר"מ ושאר הפוסקים שיש שינוי טבע, הנה במקום שחז"ל הורו שאין סכנה אם יאמרו הרופאים שיש סכנה, אף אם נאמר שאינם נאמנים מ"מ כיון שהדבר יתכן שהטבע ישתנה, יוצר ספק ומספק מחללים שבת, אך יש לדון במקום שחז"ל הורו שיש סכנה והרופאים יאמרו שאין סכנה, האם נאמינם בתורת ודאי במה שמעידים שנשתנה הטבע בזה, ולא נחלל שבת, או שדבריהם רק יוצרים ספק, כשגם ספק מחייב חילול שבת34 .

ולשאלה זו האם נאמנות הרופאים היא בתורת ודאי או בתורת ספק, יהיו השלכות רבות בהרבה עניני אסורים.

פרק ב. נאמנות הרופאים כנגד חז"ל לענין פיקו"נ.

השו"ע35 כתב: "בזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה במים חמין היה מסוכן. לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת, והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל". ואף אחד מן הפוסקים לא השיג עליו בזה. ומשמע לכאורה שהדבר מוסכם בפוסקים שאף שחז"ל, קבעו שבלא רחיצה יש סכנה לנימול יכולים אנו לסמוך על זה שנשתנה הטבע. וא"כ ה"ה בכל מחלה שחז"ל קבעו שיש בה סכנה אם יאמרו הרופאים שאין בה סכנה נוכל לסמוך שנשתנה הטבע.

אכן הב"ח36 כתב שבצפידנא ושאר מחלות שחז"ל קבעו שיב"ס, אף אם יאמר רופא שאב"ס טועה הוא ואין לסמוך עליו, כיון שהיה מקובל בידי התנאים שיב"ס, וכ"כ הפרמ"ג37 ורצה לדקדק כן גם מדברי הט"ז. וא"כ צ"ב מדוע בסי' של"א לא השיגו על השו"ע שכתב דבזה"ז "לא נהגו ברחיצה כלל".

ואפשר שיש לחלק בין רחיצה לתינוק הנימול לחולי. דבתינוק הנימול יש סכנה גם הרופאים מודים, ואינם סותרים בזה לחז"ל. רק שבזמן חז"ל היתה הרפואה ע"י רחיצה וכיום יש רפואות אחרות ואין צורך ברחיצה, ואין זו סתירה לחז"ל מה שיש היום דרכי רפואה שלא היו ידועות או לא נתאפשרו בזמן חז"ל. אבל כשחז"ל קבעו על חולי מסוים שיב"ס והרופאים יאמרו שאב"ס שסותרים לדברי חז"ל בזה אפשר דאין לסמוך עליהם.

אכן המ"ב38 כתב טעם דאין רוחצים בזה"ז את הנימול, "דנשתנו הטבעים", ומשמע לכאורה דס"ל דיש לסמוך על זה גם להחמיר שלא לחלל שבת בדבר שלפי חז"ל הוא פיקו"נ. אך באמת יש לדחות דאין ללמוד מרחיצה לשאר מחלות, כי הסכנה שהיתה באי רחיצה היא זיהום, והיום נשתנו התנאים והזהום אינו מצוי, ושינוי זה אינו בגוף האדם שנעשה פחות רגיש לזיהום וכדו', רק שינוי מציאות תנאי החיים. אבל כשהנידון הוא הסכנה שבמחלה אין ראיה מכאן שניתן לסמוך על דברי הרופאים שנשתנה הטבע ועתה אין הגוף רגיש למחלה זו.

בשו"ע או"ח39 כתב: "וכן מי שבלע עלוקה וכן מי שנשכו כלב שוטה... הרי הם כמכה של חלל". והנה בגמרא40 הוזכר דנשיכת כלב שוטה הוי סכנה תמיד. וא"כ צ"ע מדוע הזכיר זאת השו"ע כמכה של חלל שבסתם אמנם נחשבת לסכנה, אבל יש מקרים שאינם סכנה. וה"תהלה לדוד"41 רצה לדייק מזה דרופא נאמן לומר על בלע עלוקה ונשכו כלב שוטה שאינו סכנה וכמו במכה של חלל נאמן. ולפי"ז יוצא דהרופאים נאמנים לומר שאין סכנה במחלות שהוזכרו בחז"ל כחשיב"ס. וכתב ה"תהלה לדוד" דהשו"ע פליג על הב"ח ופמ"ג.

ובבאור הפמ"ג והב"ח צ"ע איך אפשר שבחולי שאנו רואים וכל הרופאים מעידים שאין בו סכנה ואחד מאלף לא מת ממנו נחשיבו לפיקו"נ, צ"ל דחז"ל חששו לסכנה רחוקה, ולכך אף שאנן סהדי שאין סכנה מ"מ אפשר שחז"ל אמרו שיש סכנה רחוקה42 .

וכ"כ המהר"ם שיק43 בענין המציצה שלאחר המילה. שלדעת חז"ל יש סכנה בלא מציצה, ואילו לדעת הרופאים היום אין במניעת המציצה שום סכנה. ובאחרונים כתבו כמה טעמים לבאר שגם היום יש חובה למצוץ ולחלל שבת על זה. וכתב המהר"ם שיק דגם בזה"ז יש לחוש לסכנה דאפשר שכל החשש בזה הוא לסכנה רחוקה ביותר, ואע"פ שהרופאים אומרים שאין בזה סכנה מ"מ יש לחוש לחשש רחוק שהרופאים לא עומדים עליו. ובאר המהר"ם שיק דזהו גם האסור בכמה דברים שאסרו חז"ל מפני הסכנה, שחששו לסכנה רחוקה, ולכך אין לסמוך על שינוי הטבע. דשמא סכנה רחוקה יש עדיין, ונחלק בזה על המג"א הנ"ל.

ובפמ"ג44 כתב (על דברי הרמ"א דאין מקיזין דם בעיו"ט), שאם הרופאים אומרים שיש פיקו"נ אם לא יקיזו דיש להקיז. ובאר ה"חקר הלכה"45 דהפמ"ג סובר שחז"ל אסרו הקזה בעיו"ט משום שחששו לסכנה רחוקה, ולכך כשיש סכנה קרובה עדיף לחוש לה מלרחוקה. ומשמע דהפמ"ג ג"כ ס"ל דחז"ל חששו לסכנה רחוקה ואזיל לשיטתו שבכל מה שהורו חז"ל שיש בו סכנה יש לחוש לסכנה רחוקה ולחלל שבת46 כמ"ש.

אכן התפא"י47 משמע שחולק על המהר"ם שיק, שבאר שגם לדעת הרופאים יש סכנה מועטת ורחוקה בלי מציצה, ומשמע שאלמלי כן לא היו מחללים שבת ולא היינו חוששים לסכנה רחוקה נגד דבריהם.

"המנחת שבת"48 הביא שהנזר ישראל49 דקדק מהפמ"ג שרק ברופא אומר שאין סכנה בחולי שלדעת חז"ל יש בו סכנה אין שומעין לו. אך אם חולה ורופא אומרים כן אין לחלל שבת. ובמנח"ש תמה עליו היכן דקדק כן בפמ"ג, ולפימ"ש בדעת הפמ"ג ג"כ אין לדברי הנזר ישראל הבנה, דכיון דחיישינן לסכנה רחוקה שלדעת חז"ל קיימת איך ידע החולה שאינו כן.

נמצא ששאלתנו אם יש לחלל שבת בחולי שלדעת חז"ל יש בו סכנה ולדעת הרופאים אין בו סכנה, במחלוקת שנויה. לדעת השו"ע והתפא"י אין לחלל שבת. וכן משמע קצת במ"ב50 ולדעת הב"ח פמ"ג ומהר"ם שיק, יש לחלל שבת.

אכן הואיל ולשאלה זו בדבר נאמנות הרופאים השלכות רבות לתחומים רבים נבאר הענין בהרחבה קצת.

פרק ג. נאמנות הרופאים לענין אסורים.

בבריתא נדה51 איתא: "אמר ר' אלעזר בר' צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה, מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא. ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים אם נימוחו טמאה, ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים ואמרו להם שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים אם נמוחו טמאה".

ובמהרי"ק52 דן באשה שהרופאים הורו לה לחוף ביין במקום במים, והורה לשאול את הרופאים אם טבע היין לסבך השער, ונאמנים הם, והוכיח דהרופאים נאמנים מגמ' זו בנדה, והוכיח מזה דהרופאים נאמנים לגמרי ואפי' כששור שחוט לפניך ויש ספק כרת, וכן הוכיח דהרופאים נאמנים בודאות מהא דמחללין שבת ומאכילין חולה ביוכ"פ עפ"י דברי הרופאים ואפילו החולה אומר איני צריך. ראיות אלה מהגמ' בנדה ומחלול שבת ואכילה ביוכ"פ הזכיר גם ב"זרע אמת"53 , ונראה שזו גם כוונת הב"י54 להוכיח דהרופאים נאמנים מגמ' זו בנדה.

אכן ה"דרכי משה"54 השיג על הב"י דאין להוכיח מהגמ' שם, דהתם הצריכו בדיקת פושרין. ואף שהרמ"א55 הביא דינו של המהרי"ק, אפשר דהיינו רק לענין זה משום שאם יסתבך השער תרגיש בכך. אבל במקום שהשאלה היא ספק אסור אין לסמוך על הרופאים.

והנה הסוגיא בנדה צ"ע דלסוברים שהרופאים נאמנים א"כ מדוע הצריכו חכמים הבדיקת פושרין, ואם אינם נאמנים מדוע שאלום כלל, ובשו"ת הרא"ש כלל ב' שאל את הרשב"א בסגנון אחר, מדוע אם נימוחו טמאה והרי מן המכה הדם בא. ולא זכינו לתשובתו.

אכן מלשון המרי"ק שהעתיק הגמ' בנדה, ומלשון הב"י 54 שהעתיק הגמ' הנ"ל, משמע שלא גרסו "תטיל למים אם נימוחו טמאה" ולכך שפיר הוכיחו מהגמ' הנ"ל דהרופאים נאמנים. וכן משמע בגר"א56 דלא גרסו כן. ובאמת בירושלמי לא נזכר "תטיל למים", וכן בתוספתא שבפנינו57 , שהיא המקור לגמ' זו ג"כ לא נזכר "תטיל למים". ובשו"ת מהרש"ם58 כתב דשמע מבעל המשכנות יעקב וכן שמע בשם ר' חיים מוולוז'ין שאין לגרוס "תטיל למים אם נימוחו טמאה" בהמשך למעשה שהזכיר ר' אלעזר, רק הוא ענין חדש, והוא צטוט מהמשנה "תטיל למים אם נימוחו טמאה": ועל זה ממשיכה הגמ' "אמר רי"ל בפושרין". ואין זה מדברי התוספתא ואינו קשור למעשה באותה אשה. ושם הסיום "מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות". ומה שכתוב אח"כ תטיל למים" וכו' הוא ענין חדש והוא צטוט מהמשנה שעליו מדברת הגמ' בהמשך, ואף שגם במעשה הראשון נזכר "תטיל למים" וכו' שבוש הוא. ונשתרבב משום שאחרי המעשה השני מתחיל ענין חדש "תטיל למים", ומישהו טעה וסבר שהוא המשך המעשה ולכן הוסיף לשון זה גם במעשה הראשון.

אכן בשו"ע59 כתב שבמקרים כאלה יש להטיל מים. משמע דס"ל שיש לגרוס כן, וכן משמע משאלת הרא"ש הנ"ל ומדברי הרמ"א הנ"ל שגרסו כן. וא"כ צ"ע אם הרופאים נאמנים מדוע צריך לבדיקה זו? וכן מדוע בנימוחו טמאה ולא תלינן במכה, וכמו שהקשה הרא"ש.

אכן בתוספי הרא"ש51 כתב שגם "תטיל למים אם נימוחו טמאה" הוא מדברי הרופאים, ולפי שלא היו בטוחים בדבריהם אמרו כן, ואילו היו בטוחים בדבריהם היתה טהורה אפילו נימוחו. ומבואר מדבריו דהרופאים נאמנים בודאות, וכתי' הרא"ש דגם "תטיל למים" הוא מדברי הרופאים כתב גם הכו"פ60 , ליישב הסוברים דרופאים נאמנים.

וב"חכם צבי"61 , כתב לבאר הסוגיא בנדה שאילו הרופאים אומרים שיש לה מכה והיא מוציאה דם היו נאמנים. אף הרופאים לא אמרו שיש לה מכה. אלא שהמקור נתקלקל, והקליפות והשערות מהמקור הן, ומה שאמרו מכה ושומא אין הכוונה למכה ברחם רק לקלקול המקור, ולכך היה צריך לבדוק אם הם דם או לא, ואם הם דם טמאה. ומבואר ג"כ דס"ל שרופאים נאמנים בודאות.

בשו"ת מהר"ם מלובלין62 , באר שאילו היו הרופאים אומרים שזהו דם מכה היו נאמנים, אך אמרו שאינו דם רק בריה אחרת, וכיון שהיה אפשר לבדוק זאת בדקו. והחכם צבי הנ"ל הקשה דאם נאמנים לומר שהדם ממכה, ה"ה יש להאמינם שאינו דם, ומדוע הוצרכו לבדיקה? וכתב ה"פנים מאירות"63 , דכוונת המהר"ם שאף שהרופאים נאמנים, מ"מ כיון שנאמנותם מכח חזקה, היכא דאפשר לברר מבררינן ולכן אילו אמרו שהדם ממכה שהוא דבר שא"א לברר היו נאמנים בלא בדיקה, אך כיון שאמרו שאינו דם והיה אפשר לברר הצריכו בדיקה, ואף שעל הבדיקה לבד לא היו סומכים. שאל"כ למה הוצרכו לרופאים לאמת דבריהם היה די בה, ומשמע שהמהר"ם סובר שהרופאים נאמנים, אך כשאפשר לברר צריך לברר64 .

הטור65 כתב דאם רופא אומר שריפא רדמ"ת66 דעת בעל התרומות דצ"ע אם נאמן. וכ"כ סמ"ג וסמ"ק. והב"י הביא דעת ריצב"א67 שאם אומר שריפא כבר פעם אחת נאמן גם על זו. ובאר החת"ס68 שכיון שדבריו הם ענין שכלי ויש ראיה ממקרה אחר שאינו טועה, לכן נאמן. ואת דעת בעל התרומות באר השבות יעקב69 , דס"ל דאף שרופא נאמן מ"מ כיון שאפשר ע"י בדיקת שפופרת, צריך לבדוק. ולכאורה לפי"ז יסבור בעל התרומות כמהר"מ מלובלין62 , והריצב"א יסבור כמהרי"ק52 וסיעתו, דרופא נאמן וא"צ לבדוק. אכן בשבו"י69 כתב דמה דלדעת התרומות צריך לבדוק הוא משום שדבריו באומד וסברא וחיישינן שמא אומר בדדמי, אכן בשני רופאים המעידים על דבר אחד, נאמנים לכו"ע בלא בדיקה, דבתרי לא חיישינן לאמרי בדדמי. ומה שבנדה כ"ב הצריכו בדיקה אף שהיו כמה רופאים, כתב השבו"י דגם הבדיקה היתה מדברי הרופאים וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש.

החת"ס70 והחנוך בית יצחק71 האריכו לבאר שכל מדע הרפואה בנוי על סברות, אומדנות, וסטטיסטיקות, וכל דברי הרופאים הם בדדמי, ובדרך חפוש חקירה ונסיון, ולפיכך כל דבריהם רק ע"פ רוב והגיון שכלי. אבל ל"ש להתייחס לזה כאל עדות ודאית. כי עדות יש רק על ראיה ולא על סברא, וכתבו דמשו"ה אין לחלק בין יחיד ורבים, וגם ברבים חיישינן, דאמרי בדדמי, כיון שכל יסוד הרפואה היא בדדמי.

וכתב החת"ס72 שהרופאים נאמנים רק בדבר כללי, כגון לקבוע על קיומה של מציאות מסויימת, שיש מחלה מסויימת, שלמחלה זו מועילה תרופה מסויימת, דהיינו על קביעה כללית, ולא בקביעה פרטית על גוף מסוים. בקביעה פרטית, לומר שגוף זה קיימת בו תופעה או מחלה מסויימת בזה נאמנים רק בתורת ספק. וכתב לבאר בזה את הגמ' בנדה, שבאמת חכמים סמכו על בדיקתם שהיא בדיקה שהיתה מסורה בידם, אלא שאם לא קיימת אפשרות של שערות וקליפות שאינם דם לא תועיל הבדיקה, ורק לאחר שהרופאים אישרו שקיימת תופעה כזו של מכה הגורמת להפרשות כאלה, בדקו אם גם במקרה הנידון מדובר ב"תופעה זו". נמצא שנאמנות הרופאים היתה בדבר כללי, אבל להעיד שאשה זו יש לה תופעה זו שזה דבר פרטי אינם נאמנים ולכך הוצרכו לבדיקה זו שהיתה מסורת ביד חכמים.

וכך באר החת"ס גם את מחלוקת התרומות והריצב"א, שבאמת התרופה לרדמ"ת היא דבר כללי, ולכך מצד עצם הדבר היה הרופא צ"ל נאמן שהרי ממ"נ בדבר הפרטי שאשה זו היא רדמ"ת, אם נקבע שטועה ודאי דמותרת, ואם היא רדמ"ת התרופה לזה הוא דבר כללי. אלא שעדיין יש לחוש שמא הרופא טועה בקביעה הכללית ולזה צריך סמך כלשהו, ואם אומר שכבר ריפא מישהו, יש בזה ראיה שאינו טועה. ומחלוקת התרומות וריצב"א היא רק אם נאמן להעיד על עצמו שכבר ריפא, אבל אם נדע שכבר ריפא ודאי שנסמוך עליו. ולפי"ז מחלוקת התרומת וריצב"א אינה בעצם הנאמנות של הרופאים במ"ש השבו"י, רק בפרט צדדי אם נאמן על עצמו שכבר ריפא. אבל בעצם נאמנות בדבר כללי, ודאי שנאמן, ובדבר פרטי דבריו הם רק ספק.

ובדבר כללי שרופא נאמן הוא משום שיש בזה רגלים לדבר, ובמקום רגלים לדבר יש לסמוך עליו גם בדבר פרטי, וכך באומר שהדם בא ממכה אם יש כאב וכו', דהוי רגלים לדבר יש לסמוך עליו. ובחת"ס73 הביא בשם הרדב"ז תירוץ דבמקום רגלים לדבר יש לסמוך על הרופאים, ומשמע מדבריו שהנאמנות מדין רוב, ואם אפשר לבדוק אפילו כשיש רגלים לדבר.

והא דמחללין שבת ומאכילין חולה ביוכ"פ ע"פ הרופאים, כתב החת"ס (שם) דהוא מספק, דאף בספק פיקו"נ מחללים שבת, וכ"כ הנודב"י והפנים מאירות75 .

והנה המהר"ם שיק ועוד אחרונים הוכיחו דהרופאים נאמנים מהא דהאומר ה"ז גיטך אם מתי מחולי זה, ומת ה"ז גט, ואפילו עמד וחלה שוב אומדין אם מחמת חולי ראשון מת, וסמכינן על האומדנא והוא דין מוסכם על כל הפוסקים74 . וודאי שאין זה רק מצד ספק כדברי החת"ס, שהרי כאן סמכינן עלייהו להקל, והוכיח דסמכינן עלייהו בתורת רוב. אך ה"נודע בשערים" דחה ראיה זו. דמה שלא שב לבריאותו רק חזר וחלה ולבסוף מת, הוי רגלים לדבר שעדיין יש בו מחולי הראשון, ויש רגלים לדבר להאמין לרופאים וכדבר החת"ס.

ה"פנים מאירות"75 , האריך ג"כ לבאר דנאמנות הרופאים רק בספק ובזה סגי לפיקו"נ, אך לאיסורין בעינן עדות ראיה ולכך אין לסמוך עליהם. ורק כשיש רגלים לדבר סמכינן עלייהו, ובאר בזה הסוגיא בנדה שבאמת על דברי הרופאים לבד א"א לסמוך באיסורין להקל, אבל כיון שאין דרך להפיל שערות וקליפות כאלה יש לסמוך עליהם דזה הוי רגלים לדבר, והבדיקה רק לדעת אם אינו דם יבש, דאם הוא דם יבש לא יועילו דבריהם דבדם יבש לפעמים דרך להיות צורות כאלה, ואין רגלים לדבר, אך אם אינו דם יבש, כיון שאין דרך להטיל מהמקור צורות כאלה, הוי רגלים לדבר לסמוך עליהם.

ובפנים מאירות העיר שזוהי למעשה שיטת הר"ן בתשובה76 , שכתב דאשה שמצאה במי רגלים כמין חצץ אדום טהורה, שהדבר מפורסם בין הרופאים שדרך הכליות להטיל חצץ אדום, והקשה הב"י למה הוצרך הר"ן לטעם זה, הא גם בלא זה יש להאמין לרופאים, וצ"ל דהר"ן ס"ל דאין הרופאים נאמנים באיסורין רק כשיש רגלים לדבר או בדבר כללי, ודבר זה כיון שמפורסם הוא הוי רגלים לדבר דהכי הוא. אמנם משאלת הב"י ומהראיה שהביא דרופאים נאמנים מסוגיין נדה כ"ב, משמע דס"ל דגם בלא רגלים לדבר הרופאים נאמנים כשיטות הסוברות כן כנ"ל. אך הפ"מ כתב דגם הב"י נתכוין לשאול דכיון שמרגשת כאב בכליות זה הוי רגלים לדבר, אך פשטות לשון הב"י משמע דגם בלא רגלים לדבר הרופאים נאמנים.

וב"פנים מאירות" הביא ראיה דאין הרופאים נאמנים רק בתורת ספק, מהא דבפ"ק בחולין הגמ' רוצה ללמוד דין רוב מפרה אדומה, ודלמא טריפה היא, אלא מוכח דאזלינן בתר רובא, והקשה הפ"מ ודלמא אמדוה הרופאים דאינה טריפה77 , אלא בהכרח דאין נאמנים.

וב"מהרש"ם"78 דחה דאפילו נאמר כסוברים דנאמנות הרופאים אינו ספק, רק רוב ומהני אף באיסורין, מ"מ זה אחרי דידעינן דאזלינן בתר רובא, אבל הגמ' לא יכלה לדחות דאמדוה רופאים, דכיון דנאמנותם מדין רוב א"כ מוכח דאזלינן בתר רובא. אכן זה ניחא למהר"ם שיק ומהר"ם לובלין, ושאר הסוברים דנאמנות הרופאים מדין רוב, אך לסוברים דנאמנותם בתורת ודאי, וכמ"ש המהרי"ק52 ועוד פוסקים לכאורה יקשה דלידחי הגמ' דלמא דאמדוה רופאים77 . ואפ"ל עפימ"ש הרמב"ן ביבמות, שיש חילוק בין טרפות אדם לטרפות בהמה, והדמשק אליעזר79 באר דכיון דיש חילוק בין טרפות אדם לטרפות בהמה אפילו לסוברים שהרופאים נאמנים באדם, בבהמה אינם נאמנים.

ה"שב יעקב"80 ג"כ האריך לבאר שהרפואה אינה מדע מדויק ויש בה תאוריות מסתברות אך לא תמיד הן מוכחות. השב יעקב מחלק את התיאוריות הרפואיות לשלשה:

א. המחויב. (בהכרח שזה כך - זו המחלה וכדו', ולא יתכן אחרת)

ב. האפשר. (סבירות שזו המחלה וכדו' אך אפשר שאינו כן)

ג. הנמנע. (לא יתכן שזו הסבה וכדו')

וכאשר הרופאים קובעים דבר שהוא מחויב או נמנע הם נאמנים בתורת ודאי, אך צריכים ליתן הוכחה לדבר ע"פ חכמת הרפואה, "כמופת ההנדסי" ואף שלנו אין הוכחה מדבריהם מ"מ אם ע"פ חכמת הרפואה זו נחשבת הוכחה סגי בהכי, אך כאשר הרופאים קובעים הנחה בדרך האפשר אפילו שלדעתם זה קרוב לודאי נאמנותם רק בתורת ספק, והשב יעקב מבאר בזה הגמ' בנדה, דהרופאים אמרו רק על דרך אפשר. וכן הוצרכו לבדיקה ועי"כ נהיה רגלים לדבר.

פרק ד. נאמנות הרופאים לממון ולמיתה.

במשנה סנהדרין81 איתא: "המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב, ר' נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר".

רש"י פירש82 : "שרגלים לדבר - שלא מת מחמת מכה זו שהרי הקל". מבואר בדבריו שזה נתינת טעם לר' נחמיה, משמע דלחכמים סמכינן על האומד אף בלי רגלים לדבר, ולהפקיע את האומד צריך רגלים לדבר.

אך בירושלמי מבואר ד"רגלים לדבר" הוא נתינת טעם לחכמים, ומשמע שלקיים את האומד צריך רגלים לדבר, וכדי לפקפק באומד כמתעורר ספק, א"צ רגלים לדבר שהרי לר' נחמיה הפוטר אין המשנה מזכירה שום טעם.

הרמב"ם83 כתב: "ואין אומדין אותו אומד שני כשהיקל שרגלים לדבר" ומשמע שלקיים האומד צריך רגלים לדבר. ולכאורה יוצא דלשיטת רש"י יש לרופאים נאמנות בתורת ודאי גם בלי רגל"ד, שהרי סמכינן על האומד לחייב מיתה, ולירושלמי והר"מ נאמנותם בספק אא"כ יש רגל"ד. אך באמת אי אפ"ל כן בדעת הירושלמי, דבירושלמי שם84 מבואר דאם אמדוהו לחיים וקבעו תשלום ריפוי, ומתחייב לשלם, ולא אמרינן שהאומד היה בטעות. ומכוח שהנאמנות בתורת ודאי ולא בתורת ספק או רוב, שהרי מוציאין ממון ע"פ אומד זה. וצ"ל שבאמת הירושלמי סובר שנאמנותם בתורת ודאי, ורק באמדוהו למיתה והיקל שיש ריעותא באומד צריך רגל"ד לקיים האומד. ואמנם בדעת הר"מ קשה לומר כן, שהרי כתב דכשהיקל אין אומדין אותו אומד שני. משמע שלא אמדוהו מעולם לחיים, וא"כ מהיכי תיתי לבטל האומד הראשון, שנצריך רגלים לדבר כדי לקיימו. ובהכרח שנאמנותם רק בתורת ספק ולכך כדי לחייב מיתה צריך רגל"ד, אבל הירושלמי אפשר דס"ל דכשהיקל אמדוהו לחיים, וכפירש"י במשנה, וכן אפילו שהנאמנות בתורת ודאי, מ"מ יש ריעותא לבטל האומד הראשון, אי לאו דמה שמת הוי רגל"ד.

בשו"ת יהודה יעלה85 הקשה מדוע ברדמ"ת דעת התרומות דאין לסמוך על הרופא, ולענין דיני נפשות סמכינן על אומדן של רופא, ובחנוך בית יצחק כתב דגזה"כ היא לסמוך על אומדן לדיני נפשות. אך הדבר תמוה דא"כ נילף מיניה דרופא נאמן, וכתב בשו"ת יהודה יעלה לתרץ: דלפי הר"מ י"ל דהכא יש רגל"ד שהרי מת לבסוף משמע ג"כ דעיקר מה דסמכינן הוא משום הרגל"ד. ואכן זה ניחא לר"מ, אך כבר הזכרנו דבירושלמי משמע דנאמנותם בתורת ודאי להוציא ממון, וכן משמע ברש"י דלקיים האומד א"צ רגל"ד.

עוד איתא בירושלמי "הכהו על ידו וצבת, אמר אסייא אין מקטעא ידיה חיי הוא, מהו שיתן דמי היד" - דהיינו הכהו על ידו, ודעת הרופא שאם יכרתו את ידו יחיה, ואם לאו ימות, האם חייב המכה לשלם דמי היד והמסקנא דחייב לשלם, ולכאורה אם נאמנות הרופאים אינה בתורת ודאי מדוע ישלם, שמא א"צ לכרות היד ואיך נוציא ממון מספק. ואפשר דכיון שהכהו הכאה כזו שצריך לכרות היד, וע"פ דרכי הרפואה עושין כן, הוי כקצץ את ידו. ובאמת הדבר לכאורה נתון במחלוקת בירושלמי: באמדוהו למיתה וחי, הדין שמשלם. "ר' הילא בשם רשב"ל חידוש מקרא הוא שיתן. ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא אומד של טעות היתה". הרי שרבשב"ל סובר שאע"פ שהאומד נתבדה שהרי אמדוהו למיתה וחי, אעפ"כ אין אנו תולים שהיתה טעות באומד, ומה שחי אפשר שנעשה לו נס וכדו', ומה שמשלם גזה"כ היא, אבל לא תולים האומד בטעות, ומבואר דס"ל שנאמנות הרופאים היא בתורת ודאי, אכן ר' אבהו סובר ש"אומד של טעות היתה" משמע דס"ל שנאמנות הרופאים אינה בתורת ודאי, ולכך אם נוצר מצב שיש לפקפק באומד הראשון אמרינן דטעות היה86 . אבל באמת אין להביא ראיה מכאן: "הנודע בשערים"87 באר דכל האומדנות המוזכרים לענין מיתה וממון הם בפצעים חצוניים ובזה הרופא רואה הכל בעין ובזה נאמן בתורת ודאי, אך כשהנידון בדברים פנימיים כמו לענין נדה שאין ראיה רק אומדנא, אין הרופא נאמן בתורת ודאי88 .

וב"יהודה יעלה"85 תי' לפי מ"ש רש"י במשנה הנ"ל בסנהדרין: "אמדוהו - בי"ד". דהיינו שהאומד ע"י בי"ד ולא ע"י הרופאים וכתב לבאר בזה מ"ש הר"מ פ"ב מהל' סנהדרין, דהסנהדרין צריך שיהיו יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות והכס"מ הביא דהרמ"ך הקשה למה צריך זאת, וכתב ה"יהודה יעלה" ליישב לפי דבריו דלכך צריכים לידע רפואה שיוכלו לאמוד חבלות, אם סוף המוכה למות מהם או לא.

אך הדבר תמוה:

א. מה מועיל מה שיודעים קצת רפואה, ומדוע לא צריך רופא?

ב. כיון שמדע הרפואה אינו מוסמך לקבוע הודאות, מה מועיל זה שהסנהדרין יעשו האומד?

ולפימ"ש לעיל אפשר דכל זה רק בפצעים וחבלות חצוניים, ובדברים הנכרים לכל מי שיש קצת ידיעות ברפואה, אך לא נראה שכוונת ה"יהודה יעלה" לזה. ואפשר שבאמת ידיעת הסנהדרין הינה כללית כדי שיבינו את דברי הרופאים, ויוכלו לשקול בשקול דעתם אם אומדן הרופאים הוא דבר מסתבר, ואז אם הם יחליטו על כך, יש לזה תוקף של פסק בי"ד, אך באיסורים שאין ענין של פסק בי"ד אין לרופאים נאמנות בתורת ודאי.

הרמב"ם89 כתב דההורג חבירו חייב ולא חיישינן שמא טריפה היה, ולא פוטרים את הרוצח, "עד שיודע בודאי שזה טרפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם". וצ"ע למה צריך את שניהם, גם שנדע שיש בו מכת טרפות, וגם עדות רופאים, ש"מכה זו אין לה תעלה באדם", ואפשר לבאר ע"פ מ"ש לעיל בשם הרמב"ן שיש חילוק בין אדם לבהמה90 , ויש טרפות הקיימות בבהמה ואילו באדם יש להן תרופה, וכ"כ התוס'91 , ולכן צריך שנדע שזו טרפות, וגם שיעידו הרופאים על המכה באדם זה שאין לה מרפא.

והוכיח מזה המהר"ם שיק שנאמנות הרופאים היא לכה"פ מדין רוב, ולא ספק, שהרי כאן צריך לדבריהם ש"מכה זו אין לה תעלה באדם" כדי לחייב את הרוצח מיתה, ובלא זה היה פטור.

אכן ה"צמח צדק"92 דחה ראיה זו, כי מלשון הר"מ שאין פוטרים את הרוצח עד שיודע שההרוג היה טרפה "ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם" משמע שרק באומרים כן פוטרים את הרוצח, אך אם יסתפקו בדבר אין פוטרים, ולכאורה צ"ע מדוע קטלינן ליה מספיקא.

ובאר ה"צמח צדק" ע"פ הגמ'93 דמה שההורג את הטרפה פטור הוא משום ד"מחתכי סימנים", והיינו שניכר לכל שהוא גברא קטילא, ולכן אם הרופאים מסתפקים בדבר אין זה נחשב כ"מחתכי סימנים", ואפילו יש ספק וצדדים שהוא טרפה.

ולפי"ז גם לנו אין ראיה שנאמנות הרופאים היא בתורת רוב, דאפילו אינה בתורת רוב מ"מ אם אומרים שיש תרופה למכה זו אין זה "מחתכי סימנים" ואפי' שאין זה רק ספק. ורק באומרים שאין תרופה למכה זו פוטרים את הרוצח, דאף שהדבר בספק מ"מ כיון שאנו איננו יודעים שום תרופה לדבר חשיב "מחתכי סימנים".

 

פרק ה. סיכום השיטות.

העולה מדברינו הוא שבפנינו שלש שיטות בענין נאמנות הרופאים.

1. שיטת החת"ס, נו"ב, פנים מאירות, פמ"ג, ב"ח, נודע בשערים, מהרי אסד, שו"ת הר"ן, רמ"א בד"מ, שנאמנות הרופאים בתורת ספק, ורק כשיש רגלים לדבר נאמנים בתורת ודאי, וכן בדבר כללי נאמנים בתורת ודאי. אכן במכה חיצונית גם לשיטה זו הנאמנות בתורת ודאי. ואפשר שידיעה ע"פ צילום ובדיקות אחרות ג"כ נחשבת כידיעה בדבר חיצוני.

2.שיטת המהר"ם לובלין, מהר"ם שיק, מעיל צדקה, רדב"ז, עבודת הגרשוני, שנאמנות הרופאים בתורת רוב, ולכן כשאפשר לבדוק ולברר צריך לבדוק.

3.שיטת הב"י, מהרי"ק, תפא"י, חכם צבי, מהרש"ם, שבו"י, ותוס' הרא"ש, שנאמנות הרופאים היא בתורת ודאי.

והנפקא מינה בזה:

א.לענין חלול שבת לכו"ע מחללים עפ"י דבריהם, דאף בספק פיקו"נ מחללים שבת, ואפי' בדבר שבימי חז"ל לא נחשב כפיקו"נ ולדעתם היום הוא פיקו"נ יש לחלל שבת מספק, וה"ה שאר איסורים במקום פיקו"נ, וכשאומרים שאין בדבר פיקו"נ ואין צורך לחלל שבת, או לעבור איסור, לדעת הסוברים שנאמנותם בתורת ספק או רוב, אין נאמנים, דאין הולכים בפיקו"נ אחר הרוב, ולסוברים שנאמנותם בתורת ודאי, נאמנים.

ב.לענין איסורים שלא במקום פיקו"נ, כגון בנדה לברר אם הדם ממכה או דם נדות, לסוברים שהנאמנות בתורת ודאי, יהיו נאמנים. ולסוברים שהנאמנות מדין רוב, ג"כ נאמנים אך במקום שאפשר לברר יש לברר, ולסוברים שנאמנותם בתורת ספק, אין להקל ע"פ דבריהם, אך כשדבריהם להחמיר יש להחמיר מספק באסור תורה. וכל זה בדבר פנימי, אך בדבר שיש בו ראיה לכו"ע נאמנים, וה"ה בדבר כללי.

ג.לענין הוצאת ממון: במכה חיצונית לכו"ע מוציאים ממון על פיהם, אך במכה פנימית לסוברים שנאמנותם בתורת ודאי, מוציאים על פיהם. ולסוברים שמספק או רוב, אין להוציא ממון, דאין הולכין בממון אחר הרוב94 .

 

1 . מסכת חולין סוף נח. "והלכתא בזכר כל שנים עשר חודש", רמב"ם הלכות שחיטה פרק י"א, הלכה א', שו"ע יו"ד סי' נ"ז סעיף י"ח.

2 . הלכות שחיטה פרק י' הלכה י"ג.

3 . דברים י"ז, י"א.

4 . שכן כתב: "יראה בדרכי הרפואה שבידינו" ולא הוציא עצמו מן הכלל - - העורך.

5 . יו"ד סי' ה' ס"ק ג, נשים סי' כ"ז ס"ק ג'.

6 . תנא דבי אליהו, הובא במסכת סנהדרין צ"ז, ובמסכת עבודה זרה ט.

7 . המציאות של הידע הרפואי היתה שונה אז ולא המציאות של טבע המחלה. והחזו"א בביאור

שני שם מסתפק שאולי גם המציאות הטבעית השתנתה עיי"ש, וראה הערה 32. - העורך.

8 . חלק א' סי' צ"ח.

9 . הובא בשדי חמד מערכת טי"ת כלל ה'.

10 . מסכת חולין דף מ"ב: ד"ה "ואמר".

11 . מסכת חולין דף מ"ז. ד"ה "כל".

12 . חולין פרק ג' סי' ט"ז.

13 . חידושי הרשב"א חולין מז. ד"ה כל.

14 . מערכת טי"ת סוף כלל ה'.

15 . מסכת נדה דף ל"ח:

16 . שו"ע אבן העזר סי' קנ"ו סע' ד' בהגהות הרמ"א.

17 . הובא בב"י אהע"ז קנ"ו ד"ה כתוב בתשובת הרב שלמה בן הר"ש בר צמח.

18 . שאלה רע"א, [ועיין גם בכתבים סימן קס"ז].

19 . ס' כ"ד.

20 . שבת פרק י"ט, בועז ס"ק א', בכורות פרק ג' ס"ק ד'.

21 . מג"א סי' קע"ג ס"ק א', וסי' קע"ט ס"ק ח'.

22 . שו"ת חת"ם סופר יו"ד סי' ק"א.

23 . חלק ג' סי' ע', הובא בפ"ת יו"ד סי' קט"ז.

24 . רות חיים קע"ג.

26 . מסכת יבמות דף ע"ב.

27 . יו"ד קט"ז ס"ק מ"ג.

28 . שבו"י חלק ב' סי' ס"ה, הובא בבאר היטב יו"ד סי' מ"ח ס"ק ב'. ובדרכי תשובה שם (הערה 27).

29 . יו"ד סי' י"ד אות ה'.

31 . על פי הסבר השדה חמד (הערה 14 לעיל).

32 . בחזו"א מובאים שני הסברים אפשריים בדעת הרמב"ם:

א. ההבדל בין זמן חז"ל לזמן הרמב"ם הוא בדרכי התרופות שנתגלו בזמן הרמב"ם ולא היו ידועים בזמן חז"ל (ובכל זאת לענין טרפות קובע הידע הרפואי באלפיים שנות תורה).

ב. נשתנו הטבעים ורפואות שהיו מועילות בזמן הרמב"ם לא היו מועילות בזמן חז"ל. (והמצב הטבעי הרפואי באלפים שנות תורה הוא הקובע לענין טרפות). - העורך.

33 . הכותב נוקט בפשיטות שלא יתכן שיהיה היום לרופאים ידע שלא היה בידי חז"ל. אמנם הדבר אינו פשוט כל-כך. ראה חזו"א (הערה 32) בהסבר הראשון [לגבי ידע תרופתי]; ר' אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי השם, הובא בהקדמה לספר עין יעקב של ר' יעקב בר שלמה אבן חביב. וילנא (ראם) תרנ"א; מכתבו של הרב הרצוג זצ"ל הובא ב"אסיא" ל"ה (ט, ג) שבט תשמ"ג עמ' 50-49; ציונים שהובאו ב"אסיא" שם עמ' 45 הערה 45; ובמאמרו של ר' שלמה אומן הי"ד, בין תורה למדע, המעין כ"ג, ג, ניסן תשמ"ג עמ' 7-1. - העורך.

34 . מסכת יומא פרק ח' משנה ו', ובגמ' דף פד:, פה:

35 . או"ח ס' של"א סעיף ט'.

36 . טור או"ח סי' שכ"ח.

37 . במשבצות זהב, סי' שכ"ח ס"ק ב'.

38 . סי' של"א ס"ק ל"א.

39 . או"ח סי' שכ"ח סעיף ו'.

40 . מסכת יומא דף סג. במשנה, ודף פד. בגמרא.

41 . ס"ק ז'.

42 . וא"כ לכאורה ניתן ללמוד מזה שגם סכנה רחוקה מאד (כגון זו שלכאורה אינה נראית לנו כסכנה), בכל זאת נחשבת כפיקוח נפש גם במקרים אחרים שהסיכון דומה. וצ"ע לדינא. - העורך.

43 . יו"ד סי' רמ"ד.

44 . סוף סי' תס"ח.

46 . אמנם יש להבדיל בין איסור דרבנן שנקבע (בין השאר!) עקב חשש רחוק, כנדון הפמ"ג כאן, לבין היתר לחלל שבת עקב חשש רחוק כנדון הפמ"ג שהובא למעלה. - העורך.

47 . שבת פרק י"ט.

48 . סי' צ"ב אות כ"ד.

49 . סי' כ"ה סק"ט.

50 . של"א ס"ק ל"א.

51 . מסכת נדה דף כ"ב.

52 . שורש רנ"ט א'.

53 . ח"ב סי' ל"ב.

54 . יו"ד קצ"א.

55 . יו"ד קצ"ט, ס"ב.

56 . יו"ד קצ"ט, סק"י.

57 . תוספתא נדה פרק ד'.

58 . ח"א סי' י"ג.

59 . יו"ד קפ"ח ס"ד.

60 . קפ"ח סק"ה.

61 . סי' מ"ו.

62 . סי' קי"א.

63 . ח"א סי' י"ב.

64 . ונראה שזו גם דעת הרדב"ז סי' ת"י, המעיל צדקה סי' ל"ד, והעבודת הגרשוני, וכן באר המהר"ם שיק יו"ד רמ"ד דנאמנות הרופאים הינה ע"פ רוב, וכבר הזכרנו דעתו, ונראה שגם הוא סובר כשיטה זו.

65 . טור יו"ד סי' קפ"ז.

66 . רואה דם מחמת תשמיש.

67 . הובא בהגמ"י פ"ד מאיסורי ביאה.

68 . יו"ד קנ"ח.

69 . ח"א סי' ס"ה.

70 . יו"ד קנ"ג, קע"ה.

71 . אה"ע סי' ו'.

72 . שם (70) ובקע"ג, ובחידושיו לחולין מ"ז.

73 . קע"ה.

74 . כמבואר באה"ע קמ"ה ס"ז, ואף שבתשובות מיימוני הל' אישות סי' ל' הובא ברמ"א אה"ע קמ"ה ס"ט, כתב דבזה"ז לא סמכינן על אומדנא, משמע עכ"פ שזה בעיה מיוחדת בזה"ז אבל באופן עקרוני סמכינן על הרופאים.

75 . ח"א סי' י"ב.

76 . הובאה בב"י קצ"א.

77 . לא הבנתי הדברים. שכן אינני מכיר שום דרך רפואית לודא שחיה איננה טריפה (באחת מי"ח טרפויות) ללא בדיקת פנים. [ואפילו האמצעים החדישים ביותר שלא היו קיימים עד לשנים האחרונות,.Sc.T.C,.S.U וכדומה, אינם מספקים ודאות הניתנת להמצא בבדיקה אנטומית, ועל כל פנים אין לנו ספק שבהכנת אפר הפרה האדומה בימי הנביאים ולאחריהם לא השתמשו באמצעים אלו] וראית הגמ' מכך שאנו מחזיקין הפרה כאינה טריפה ללא בדיקת פנים. ואם כן לכאורה אין מקום לא לקושית הפ"מ ולא לראייתו. - העורך.

78 . ח"א סי' כ"ד.

79 . חולין פ"ד סי' י"ד, הובא במהרש"ם ח"א סי' י"ג.

80 . סי' מ"א.

81 . פרק ט' סוף משנה א'.

82 . סנהדרין ע"ח. ד"ה שרגלים לדבר.

83 . הלכות רוצח פ"ד הלכה ה'.

84 . פרק ט' סוף הלכה ג'.

85 . למהר"י אסד, סי' קצ"ג.

86 . לכאורה כל זמן שלא הוכח ההפך אין ראיה שהאומד הוא רק בתורת ספק, אף מר' אבהו. ורק שהוכחה הטעות לדעת ר' אבהו לא גרע מבא הרוג ברגליו, שגם עדות ודאית ברורה נקבעת כלא נכונה. - העורך.

87 . יו"ד י"ב.

88 . וכ"כ חילוק זה הכו"פ קפ"ח. ובאר דהפסוק "ורפא ירפא" הנותן היתר לרופא לרפא, אמור רק בפצעים חיצוניים שבהם יש לרופא ראיה, ובזה נתנה בו התורה אמון מלא. אך בחולי פנימי שהתורה לא מסרתו לרופא אין לו נאמנות בתורת ודאי. ולמעשה גם בחת"ס משמע חילוק זה, שכתב בהא דאין הרופא נאמן לענין נדה, "וכי עיניו ולבו היו שם".

89 . פ"ב מרוצח הלכה ח'.

90 . ראה ציון 79 לעיל.

91 . חולין מ"ב: ד"ה ואמר.

92 . יו"ד ס"ד.

93 . סנהדרין ע"ח.

94 . עיין סנהדרין ג: תוד"ה דיני ממונות לא כ"ש, ב"ק כז: תוד"ה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, ובאביעזרי לגרא"מ שך שליט"א, מה"ת, הלכות איסו"ב פט"ו הכ"ז. - העורך.