הרב יצחק זילברשטיין

האם מותר לגלות לחתן על מחלת הכלה?

שאלה:

מעשה בבחורה, בת עשירים, כלה המאושפזת בבית חולים. היא סובלת ממחסור בטסיות דם (טרומבוציטים) שהם תאי-דם האחראים לתהליך הקרישה. כתוצאה מכך מופיעים שטפי דם פנימיים באברי החזה-ריאות, לב והבטן וכו', ללא כל סיבה נראית לעין, או כתוצאה מחבלה קלה ביותר1. הטיפול במחלה זו הוא בתרופות המעודדות את לשד העצמות ליצור כמות מוגברת של טרומבוציטים. אם הטיפול אינו מצליח יש לבצע כעבור חצי שנה ניתוח לכריתת הטחול - כי הטחול הורס כדוריות דם, וכשכורתים אותו נפסק תהליך זה. התרופות מלוות בתופעות לוואי כדלקמן:

א. יצירת זהומים כתוצאה מהורדת מנגנון ההתנגדות של הגוף.

ב. תגובות מנטליות נפשיות, עד הפרעות פסיכיאטריות.

ג. השמנה, הופעת שיער בפנים והתכערות, ועוד אפקטים קוסמטיים.

ד. אולקוס.

ה. שברים בעצמות.

ו. חולשת שרירים.

ז. סכרת.

ח. הפרעות באלקטרוליטים.

ט. שונות: הפרעות בוסת, הזעה מרובה, דלקת בלבלב, קטרקטים בעין, לחץ חזק בתוך הגולגולת, נמך מפרקים, דלקת ורידים, התנוונות של בלוטות יותרת הכליה.

יש לציין שהאפקטים הם בשיעור של 2-5% סיכוי כל אחד, אך בסך הכל יש כמעט מאה אחוז סיכוי לאיזה שהוא סיבוך אחד מהנזכרים. יש לציין גם שבמשך הטיפול נאסר על האשה להכנס להריון, ויתר על כן עקב הטיפול המורכב, אסור להשתמש בגלולות מניעה, ועל הכל, אם הטיפול אינו מצליח נזקקים לניתוח שאף כי הוא קל סכנתו עמו, וקיים גם סיכוי קטן של 5% שהמחלה תהפך ח"ו לממאירה, ואין לדעת זאת מראש1 .

השאלה היא האם לגלות לחתן על מצב כלתו, אף אם הוא אינו שואל, ומהי ההלכה כאשר הוא שואל?

ד"ר א. צ. תל-אביב

 

תשובה:

א. בחפץ חיים הלכות איסורי רכילות כלל ט' ציור ג' נאמר: אם אחד רואה שעומדים להתחתן עם חתן בעל חסרונות עצומים, והכלה אינה יודעת מזה, ואילו ידעה לא היתה מתחתנת עמו - חייבים לגלות לה זאת. והדבר נכלל במה שנאמר בתור: "לא תעמוד על דם רעך". אולם יש להקפיד שיתקיימו בזה כמה תנאים:

א. דוקא כשהחסרון גדול מצד חולי גופו, אבל לא "חולשה".

ב. אסור להגדיל את המחלה אלא למסור הפרטים באופן מדוייק.

ג. שיכוין לתועלת הצד השני ולא מתוך שנאה לחתן. כמו כן כשידוע שהכלה תתעלם ממחלת החתן ותתחתן עמו למרות מחלתו, - אסור אז לספר לה.

ד. אם החסרון של החתן הוא מצד מיעוט חכמת התורה, אסור לגלות זאת לכלה, מאחר והיא עצמה אשמה בכך שלא בררה אודותיו ע"י חכמי התורה שינסו חכמתו.

לאור סייג א' עלינו לברר בכל מחלה אם אכן הינה בגדר "חסרון עצום", שאילו ידעה זאת הכלה היתה נרתעת ונמנעת מלהנשא.

ושמעתי מרבותי שחתן בעל כליה אחת הוא בגדר "חסרון עצום" וחייבים להודיע על כך לכלה. ואף שהוא בריא וחזק כאולם ומתפקד כהלכה, בכל זאת מאחר ואילו חלילה יתקף בדלקת הרי הוא בסכנה, אם כן מצבו בגדר "חסרון עצום".

מאידך שמעתי על חולה הסובל מאולקוס, שאין לגלות זאת מאחר והמחלה ניתנת לריפוי ואעפ"י שהחולה מוגבל בינתיים במאכל וכו' בכל זאת מוגדר הוא כ"חלוש" ולא כ"חסרון עצום". על מחלת סכרת חמורה כשקיים חשש עקרות, שמעתי שחייבים לגלות.

לפי זה בנידון שאלתנו אסור לספר לחתן על האפקטים הקוסמטיים, כגון: השמנה והתכערות, וכמו כן אין לגלות על האולקוס והפרעות בוסת, הזעה וקטרקטים בעין. ויש לדון על כל חשש מחלה אם הוא בכלל "חסרון עצום" או לא.

בשאלה נזכר שקיים חשש קטן של כ-5% שהמחלה תהפך ח"ו לממאירה, האם לספר על כך או לא?

יש ללמוד זאת ממעשה בחתן שאחיו סבל ממחלת הנפילה - וכידוע קיים חשש קטן של תורשתיות במחלה זו - והכלה לא ידעה מזה. נשאלה השאלה, האם חייבים לגלות על כך לכלה או לא? לאחר בירור נודע שאחוז התורשתיות הוא כ-4%, והורה אחד מגדולי ההלכה, שמאחר והאחוז הוא קטן אין לגלות. ואם כן יתכן שכך הדין גם בעניננו, שאין לגלות חשש קטן של מחלה ממאירה2 .

לאור סייג ג' נמצא שאם יש להניח שהחתן בין כה וכה ישא את הכלה, ולא יטה אוזן לחששות הרופא, אסור לגלות לו. וכן כשהחתן יודע שכלתו חולה ובכל זאת אינו טורח לברר סיבת המחלה ומהותה, אין לרופא לגלות לו זאת מעצמו.

 

ב. בטול נישואין עלול לגרום סכנה לחיי אשה חולנית.

ויש להוסיף סייג נוסף מה שלא נזכר בדברי החפץ חיים והוא:

לפעמים, עלול לקרות שאם יגלו לחתן על מחלת הכלה, ויפרד הקשר שביניהם חסתכן הכלה ומרוב צער שלא תנשא לו, וגם תחוש שאחרים ימנעו מלשאתה ותשאר עגונה, תגבר מחלתה, וביחוד כשהיא בין כך חלושה וחולה. במקרה כזה אין לספר לחתן. שהרי החיוב לספר לו נובע ממצות "לא תעמוד על דם רעך", ובמקרה כגון זה קיימת גם מאידך מצות "לא תעמוד על דם רעך" מצד הכלה, שלא תסתכן או תתקף בדיכאון המוגדר אף הוא כפקוח נפש.

וכעין זה דן באגרות משה אבהע"ז ס"ז. בשאלה: אם מותר לשאת אשה חולת כליות שרופאים אסרו עליה לעת עתה להכנס להריון, וחיי אישות מותרים לה רק על ידי אמצעי מניעה, כגון: טבעת ראובער. - מסקנתו היא, אף שהתירו חלק מהפוסקים לאשה שההריון סכנה לה, לשמש במוך היינו דוקא כשהיא כבר נשואה ובעלה נתחייב לה חיובי אישות, והגרושים קשים הם. אבל לשאת לכתחילה אשה כזו שחיי אישות מותרים לה רק בסיוע אמצעי מניעה, מן הראוי לאסור. אולם אם כבר נתקשרו זה לזו עד כדי כך שאם יתבטלו הנישואין תגיע האשה החולנית לסכנה, - ממשיך "האגרות משה" - יש מקום להתיר הנשואין וישתמשו באמצעי מניעה, בתנאי שלא יפרסמו את ההיתר ברבים.

ויש ללמוד מזה לשאלתנו, שמן הראוי לאסור את הנשואין בינתיים כל משך זמן הטיפול שההריון אסור עליה, וימתינו בנישואיהם עד גמר הטיפול. עוד יש ללמוד מהנ"ל שבמקרה שביטול הנישואין עלול להביא אשה חולנית לידי סכנה, יש לשקול היטב אם מותר להודיע לחתן על מחלת הכלה.

 

ג. הדרך המובחרת לייעץ לכלה שתגלה בעצמה.

הדרך המובחרת ביותר בנידון שאלתנו היא לייעץ לכלה שתגלה בעצמה לחתן את מחלתה. ואם תסתיר ותעלים ממנו עוברת היא על איסור "לא תונו איש את עמיתו", כמבואר בקרית ספר, הלכות מכירה. וכבר דנו הפוסקים בחתן הנושא אשה בחזקת בתולה, ולמעשה אין הדבר כך, וכתבו שהכלה עוברת על איסור הונאה, מאחר וחז"ל קבעו "אין אשה כורתת ברית אלא עם מי שעשאה כלי". ומעשה בחתן שסבל ממחלת הנפילה, והכלה לא ידעה זאת, ציוה עליו החזון איש לגלות לה. (וכשבאה הכלה לפניו, ברכם החזו"א שילדיהם שיחיו לא יחלו במחלה זו, וכך הוי). ומעשה בחתן חולה סכרת שבקש להעלים מהכלה דבר מחלתו עד לאחר האירוסין, ואסר עליו החזון איש לעשות זאת.

לא גלתה הכלה את דבר מחלתה, דעת ה"חלקת יעקב" ח"ג קל"ו שהרופא חייב להודיע לבן הזוג על מחלת הסרטן של הצד השני, כשברור שהוא לא יחיה יותר משנה, ואפילו כשלא נשאל הרופא, משום שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך", ויש להוסיף על דבריו שאם צד אחד מעלים מחלה מהצד השני קיימת סיבה נוספת לגלות את אזנו של הצד השני על המחלה, כדי למנוע מהמעלים איסור "לא תונו", וכל זה לפי הסייגים שכתבנו לעיל, בתוספת הסייג שהוספנו באופן שלא יהיה כרוך בפיקוח נפש.

אולם ישנם רופאים האומרים שאם יגלו אודות מחלות, יאבדו החולים אימונם ברופאיהם, ואחרים אף הוסיפו שהדבר עלול גם לגרום לעתים לפקוח נפש כאשר ימצאו חולים שימנעו מלספר סודם לרופאיהם ויקבלו טיפול מזיק או טיפול שאינו נכון.

לאור זאת הדרך המובחרת היא, שאפילו במקרה והרופא נשאל על ידי אחד הצדדים, על מחלת הצד השני, יאמר לו הרופא: "לא אוכל לגלות טרם אקבל את רשותו של החולה על כך" ובזה מגלה הוא טפח ומכסה טפחיים, ויוצא חובת "לא תעמוד על דם רעך" מצד השואל, וגם אינו מגלה על החולה יותר מדי. וכעין זה יעץ ה"באר מים חיים", כלל ט' ציור שני "בהרבה מקרים מסופקים, ישתמט המשיב ויאמר כך: איני יודע איך ליעצך כי אינני יודע היטב איך מצבו".

 

1 . תמונה זו מתאימה ל.P.T.I המטופלת בסטרואידים. ראה:Harrison's Principles of Internal Medicine, 10th Ed. (1983) p. 1894-1899.  - העורך.

2 . לענ"ד מחלה זו חמורה הרבה יותר מאשר מצב של כליה אחת.

א. כל זמן שהיא לא נרפאה קיים חשש לדימומים פנימיים כולל דימומים תוך מוחיים (ראה הריסון שם [הערה 1] עמ' 1895).

ב. אם הטיפול אינו מביא לריפוי והטיפול חייב להמשך, עצם הטיפול הממושך בסטרואידים הינו מסוכן ביותר להרבה מערכות בגוף כולל סיכון חמור של הרס עצמות השלד.

ג. הסיכוי הקטן מ-5% לממאירות איננו סיכוי למהפך ומעבר למחלה אחרת אלא משמעותו המשך המצב המסוכן למרות כל הטיפולים. (כולל טיפולים בתרופות המדכאות את מערכת החיסון הדומות לתרופות הניתנות במחלות ממאירות). כאשר עצם המשך המחלה הוא המביא בסופו של דבר למות החולה.

לכן מסתבר שאילו הרופא השואל היה מפרט יותר בתיאורו (הלוקה גם באי דיוקים אחדים) היתה מסקנת הרב זילברשטיין שליט"א שונה. - העורך.