הרב יצחק זילברשטיין

מעמדו של הלוקה בנפשו ביחס לענישה ומשא ומתן

שאלה:

נודה לכת"ר אם יואיל להשיב על שאלתנו בנושא הנדון.

א. כיצד מתייחסת ההלכה למעשיו של הלוקה בנפשו, כאשר הוא פוגע ברכוש הזולת, או מתנהג באלימות ופוגע בבני אדם?

ב. האם דנים הסנהדרין למיתה את השוטה שרצח? ומה דינו של בריא שרצח ודנוהו סנהדרין למיתה ולפני שהמיתוהו ירד מדעתו, האם יהרגוהו בהיותו שוטה?

ג. בכמה ארצות נהוג לבצע ניתוח מוח כגון LOBOTOMIA בפסיכופאט מסוכן אנס, כדי להגן על הציבור מפגיעתו, מהי דעת ההלכה בנדון?

ד. הלוקים חלקית בנפשם, כגון מפגרים הסובלים מפגור קל, זקנים הסובלים ממחלת השכחה (דמנציה) שטיון, או חולי נפש המבינים בטיב משא ומתן אך סובלים ממחשבות שוא, וממחשבות רדיפה.

מהו מעמדם ההלכתי ביחס לעדות, מקח וממכר, קידושין וגירושין, עריכת צוואה, והאם הם בני ענישה?

ה. נרקומן ואלכוהוליסט, מה מעמדם ביחס לכל האמור לעיל?

ד"ר י. קסטנר          ד"ר ר. נייסר

רופא מחלקה           מנהל ביה"ח

תשובה לשאלה א.

שלש מטרות לעונש:

א. "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" (דברים י"ז), וכתב החינוך במצוה מ"ז "כי מלך במשפט יעמיד ארץ שאילולי יראת המשפט יהרגו בני-אדם זה את זה, על-כן צוונו הא' יתברך להמית הרוצח".

ויש לציין שבן נח מצווה על ז' מצוות, אחד מהם "דינים", כלומר, הקמת בתי דין שיענישו את העושים עול. וכתב הרמב"ם (מלכים ט', י') שלכן הרגו שמעון ולוי את אנשי שכם משום ששלטה שם ההפקרות (אנרכיה) ואיש הישר בעיניו יעשה. וכשחשקה נפשו של שכם בן חמור לאנוס את דינה, לא מחה איש בידו, ולכן נתחייבו תושבי שכם מיתה.

ב. כפרה:

כמבואר בשור שהמית אדם "השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כ"א), והכונה שבעליו של השור חייב מיתה בידי שמים, ועל ידי שמשלם דמי המת ליורשיו מתכפר לו. (יעויין בבא קמא ט"ו ודף מ"ב), כמו כן מתודים חייבי מיתה טרם הורגים אותם כדי שיתכפר להם עונם.

ג.הרתעת העברין:

שור תם שהזיק קנסה תורה את הבעלים שישלם חצי נזק, וזאת לא מן הדין, שהרי סתם שור בחזקת שימור הוא, אלא קנס הטילה התורה על המזיק כדי להרתיעו להבא (ב"ק ט"ו).

הבה נדון מאיזו סיבה ניתן להעניש את השוטה. (דברנו נאמרים בשוטה מוחלט1 ולא בלוקה בנפשו באופן חלקי).

שנינו במסכת חגיגה (ב:) חרש שוטה וקטן פטורים מכל המצוות האמורות בתורה, וכתב שם רש"י (ד"ה חוץ) דלאו בני דעה נינהו ופטורים ממצוות. עוד שנינו במסכת בבא קמא (פז.) חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהם חייב והם שפגעו באחרים פטורים. ולכן שנינו (שולחן ערוך חו"מ תי"ח) השולח את הבעירה (אש) ביד חרש שוטה וקטן ושרף גדישו של חבירו הם פטורים, והמשלחם חייב.

לאור האמור לעיל, סיבה א' להטלת העונש "למען ישמעו ויראו" לא קיימת אצל שוטה, מאחר, וכולם מבינים שהשוטה אינו בר-דעת ולא אחראי למעשיו, ולכן אי הענשתו לא מתפרשת כהפקרות ואיש הישר בעיניו יעשה.

סיבה ב' "כפרה" גם לא שייכת אצל השוטה משום שאינו בר-דעת וחטאו אינו חטא (ומבואר ב"פרי מגדים" בפתיחה הכוללת, שלא יענש לא לעולם הזה ולא בעולם הבא) וממילא לא זקוק לכפרה. ושנינו בנדרים (דף לו.) שוטה לאו בר כפרה.

אמנם כתב "פתח הדביר" (הביאו שדי חמד ה' עמוד ק"ט): "כאשר יתרפא השוטה, טוב שיעשה תשובה על מה שעשה בעת שטותו", ויתכן שזאת משום שגם בעת מחלה פועל האדם עפ"י תכונותיו ואופיו, ועם ישראל שהם רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים (יבמות ע"ט.) אינם אלימים אף בעת מחלה. או משום שיצאה תקלה מידו ומגלגלים חובה ע"י חייב. וכך נפסקה הלכה (באו"ח שמ"ג) קטן שהזיק טוב שיחזור בתשובה כשיגדל. ונראה לי שהכונה לתשלומי נזקין, כגון לשלם על הגדיש ששרף, אולם תשלומי כפל שהם קנס שהטילה התורה על הגנב, לא חייב לשלם, מאחר וקנס מטיל רק בית-הדין, והיות ולא עמד כלל לדין, אין חובה עליו לשלמו.

אולם סיבה ג' "הרתעת העבריין" קיימת גם אצל שוטה. וכך נפסקה ההלכה בחושן משפט (שמ"ט ה') קטן שגנב מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין, ואם אינו בעין פטור. ראוי לבית-דין להכות הקטנים כפי כח הקטן, על הגניבה כדי שלא יהיו רגילים בה. וכן אם הזיקו שאר נזיקין. וכן כתב המשנה ברורה (בסימן שמ"ג). וידועים דברי הגאון מוילנא כי הרתעה וחיזוק הן הסיבות הבלעדיות אשר בעבורם התירה תורה לאב להכות את בנו, ואין לעשות כך בשום אופן כנקמה על פגיעה בכבודו של האב, וכדומה.

ולכן שוטה שהכאות ועונשים ירתיעו אותו חייבים לענשו כדי להגן על החברה שלא תנזק מהשוטה, אולם אותם פתאים שאם יכו בהם לא ידעו על מה הם מוכים, פשוט שאין להענישם. אלא להכניסם מאחורי מנעול ובריח כדי שהצבור לא ינזק מהם.

"שמוע שמעתי אפרים מתנודד, יסרתני ואוסר כעגל לא לומד, השיבני ואשובה כי אתה אלוקי" (ירמיהו ל"א י"ז).

וביאור נאה בדברי הנביא ביאר הגאון "בית הלוי". כנסת ישראל מתרעמת לפני השכינה ומדמה עצמה לעגל צעיר אשר לא לומד, ואינו יודע שאסור לו לצאת מן התלם בשעת החריש, וכאשר בעליו מרביצים לו, כשעוזב את התלם, הוא מתחיל להשתולל ואינו מבין שהוא מוכה על עוזבו את התלם, ומשום כך מקבל הוא מנה נוספת של מכות קשות, והוא ממשיך להשתולל כי אינו מבין מה זה ועל מה זה. כך בני ישראל כאשר הם עוזבים את דרך התורה ומקבלים הם את עונשם על כך, דומים הם לאותו עגל אשר לא לומד ללכת בתלם ונענש ומתפרע ושוב נענש על עצם ההשתוללות, ואינו מבין על מה הוא מוכה. וכנסת ישראל מבקשת מהקב"ה, השיבני ואשובה, רבש"ע הראה לנו את הדרך הנכונה ונדעה אותה כי אתה אלוקי.

ונראה כי אותו פתי שאינו מבין על מה הוא מוכה, אין לו כל תועלת במכות שיקבל ולכן אסור להכותו אלא יש להושיבו מאחורי מנעול ובריח כדי להגן על הציבור מפניו.

 

לשאלה ב': האם דנים הסנהדרין למיתה שוטה שרצח?

תשובה:

שנינו במסכת סנהדרין (דף י"ז.): "סנהדרין שראו כולם לחובה, זכאי". כלומר, סנהדרין שהחליטו כולם שהרוצח חייב מיתה, יוצא זכאי. והדברים מפליאים, הרי רוצח זה ודאי בן מות הוא, ומשום מה יוצא הוא זכאי? תשובה על כך כתובה בהגהות מהרי"ץ חיות, וז"ל: "בכל דבר יש צדדים לזכות, על פי אופנים רחוקים, להצילו מעונש מות, לאמור, אולי לא היה אז שכלו ברור, ובחסר דעה אין על פעולתו משפט מוות... וכיון שבית-דין זה ראו מיד לחובה ולא נודע להם שום זכות על צד היותר רחוק, אם כן מוכח שבית-דין זה אינו בקיא, ואין דינם דין, או שהחליטו המשפט במהירות, בלי עיון ובלי ביקור ובחינה היטב. ומזה יצדק המאמר השני גם כן: "אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ" היינו כיון שצריכים לחפש בכל עת אחר זכות הרוצחים... מפני זה צריך על כל פנים להיות בהם חכם אחד, אשר יוכל לזכות את החייב. ולא שיהיה נחתך הדין כמוהו, ח"ו, רק צריך שיהיה חריף אחד אשר יוכל לטעון לזכותו... ואז יהיו הרוב מכריעים."

למדנו מדבריו שאם שכלו של הרוצח לא היה ברור, פטור מעונש מות. ויתכן, שלמשא ומתן ולגיטין הוא נחשב לבר דעת, ובכל זאת פטור ממות. ואולי משום שנאמר בתורה (שמות כ"א י"ד) "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות". ודרשו חז"ל במכלתא, בערמה, פרט לחרש שוטה וקטן, כלומר דוקא כשרצח מתוך ערמה. ולמעט אם רצח כשדעתו לא ברורה. ולא שהרוצח מתוך דעה לא צלולה, ינקה גם בידי שמים, שכבר אמרו חז"ל (במסכת כתובות ל.) אעפ"י שד' מיתות בית דין בטלו. דין ד' מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, וכו'. אלא שלא נמסר דינו של רוצח למיתת בית-דין, כי אם רצח מתוך שכל ברור. וזהו מתפקידם של הסנהדרין למצות ולחקור אם קיימת אפשרות לפטרו ולזכותו ממיתת בית-דין.

והנה כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות סנהדרין) "אין מעמידים בסנהדרין אלא אנשים חכמים ונבונים... יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות"... וכבר דנו רבותינו ז"ל לשם מה חייבים הסנהדרין לדעת רפואות? והרבה תשובות נאמרו בדבר. ולאור דברינו לעיל יתכן לומר סיבה נוספת לכך, והוא משום שעל פי חכמת הרפואה ניתן להוכיח אם הרוצח סובל ממחלת נפילה3 , קורדייקוס4 וכדומה, וזאת על פי סימנים חצוניים אשר הרופאים המומחים מבחינים בהם.

והנה על אף שאמרנו ששוטה לאו בר עונשים, קיים מקרה שהורגים שוטה.

והוא במקרה שמטורף נתקף ב"אמוק" והסתגר בחדר עם אדם אחר ומאיים להרגו. ואין כל דרך לשחרר את הנתקף כי אם על ידי הריגת הרודף, ממיתים את המטורף. ולא מדין עונש, שהרי שוטה פטור ממצות ואינו בר עונשים. אלא מחמת מצות הצלת הנדרף. זאת יש ללמוד ממסכת סנהדרין (ע"ב): "קטן הרודף (אחר קטן חברו) ניתן להצילו (את הנרדף) בנפשו (של הרודף) ואף שאינו בר התראה". ונראה שהוא הדין בשוטה רודף. וגם נראה שאפילו אם הנרדף שוטה גם אז הורגים את הרודף להצלתו של הנרדף.

ומעתה נדון בשאלה האם ממיתים בריא שרצח ונדון למיתה וירד מדעתו לפני שהמיתוהו.

בשאלה זו דן העמק הלכה (ח"א ל"ב) על פי הסוגיא בסנהדרין (דף מ"ג) שם נאמר, כי בטרם הורגים את החייב אומרים לו התודה שכן אמר יהושע לעכן: תן תודה!

וכך כתב הרמב"ם (סנהדרין פ' י"ג ה"א) רחוק ממקום ההריגה כעשר אמות אומרים לו התודה, וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. לאור זאת קיימת לכאורה סיבה לא להמית את השוטה מאחר ותחסר לו הכפרה על ידי הודוי.

יתרה מזו. המיתה באה גם לשם כפרה, וזאת כאשר יודע הרוצח שיש דין ויש דיין בעולם. וקיימת הנהגה של מדה כנגד מדה וכאשר עשה כן יעשה לו, אזי המיתה מכפרת עליו. אולם שוטה שאינו בר דעת, לא נשיג במיתתו מטרה זו, ואם נמיתהו לא יבין מה זה ועל מה זה, לכן לא נתנה התורה את נפשו בידנו כדי שנמיתו.

ולא כך היא שיטת בעל הצפנת פענח, לדעתו, חיוב מיתתו של הרוצח נובע מכח המצוה של: "ובערת הרע מקרבך" (כלומר כשם שחובה עלינו להרחיק ממחננו מקור של זוהמא המרעיל את האויר, כך גם בדברים רוחניים הרוצח מרעיל את האויר ומטמא את הארץ כמו שנאמר ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו).

ודבר זה נאמר רק ברוצח ולא בשאר חייבי מיתות בית דין, ולכן יש להרגו למרות ששוטה לאו בר כפרה. וזוהי גם שיטתו של המנחת אלעזר. מתוך דבריהם למדנו בריא שהזיק או גנב והוטל עליו עונש ונשתטה גובים מנכסיו את הקנס והעונש שהוטל עליו. שונה היא המיתה, לדעת "עמק הלכה", שמטרתה היא גם כפרה ושוטה לאו בר כפרה.

ונאמר בתורה (שמות ל"ב) "למה יאמרו מצרים לאמר: ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים". וביארו המפרשים שאחת ממטרות העונש הוא למען ישמעו ויראו. וכאשר יהרגו בהרים הרי שתוחמץ מטרה זו של העונש מכיון שאף אדם לא ידע מעונשם. מוסר ההשכל למדנו מדברים אלו שחסה התורה גם על חייו של שוטה רוצח. והנהגת העולם מסורה לידי השי"ת ורק חלק זעיר מדיני-נפשות ניתן תוך הגבלות חמורות ביותר לידי בית דין.

 

תשובה לשאלה ג':

שנינו בשלחן ערוך (חושן משפט ב' א'): "כל בית דין - אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל - אם רואים שהעם פרוצים בעבירות, ושהוא צורך שעה, דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש".

וכתבו סמ"ע וה"פתחי תשובה" (א') שלאו דוקא אם העם פרוצים, אלא אפילו אם יחיד פרוץ בעבירות וקיים חשש שקלי-דעת ילמדו ממנו, יש כח ביד בית דין לענוש דין מות או כל שאר עונש הנראה להם. אולם קיים תנאי דבר זה, והוא: "ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שמנום בית דין עליהם". כלומר, הסמכות לענוש לצורך השעה נתונה בידי גדול הדור. או בידי טובי העיר שאנשי העיר קבלו אותם עליהם לדון ביניהם.

לאור זאת הרשות ביד גדול הדור או בידי טובי העיר שאנשי העיר מינו אותם עליהם, לענוש את האנס המסוכן הן בעונשי הגוף והן בעונשי ממון ואפילו להמיתו. ולכן אם מטרת ניתוח-המוח הוא למען "ישמעו ויראו", הרשות בידיהם לעשותו, אולם אם המטרה היא להגן על הציבור מפגיעתו, עדיף לחבשו בבית האסורים לכל חייו מאשר לנתחו ולהפכו לנכה ולחסר דעה במקצת. בנוסף לחשש הסכנה שבנתוח-מח.

 

שאלה:

מעשה בגנב שהובא לבית חולים על ידי המשטרה, כשהוא חסר הכרה ולא מגיב ונראה כאילו משותק. המשטרה חשדה שהוא מתחזה כך, כדי להפטר מעונש. הרופא התורן הזריק לו מים מזוקקים באזור הבטן בתוך העור. וכתוצאה מהכאבים החזקים "הבריא"... והוחזר למשטרה. האם היה מותר להכאיב לו?

 

תשובה:

לגדול הדור, או לטובי העיר, שהמנום הציבור בית דין עליהם, מותר להורות לרופא לעשות זאת. אולם מבלי רשותם יש להמנע מכך.

 

תשובה לשאלה ד':

התשובה לשאלה ד' היא בבחינת "מים שאין להם סוף" ותורתנו ארוכה מארץ מדה. ננסה נא במסגרת קצרה זו, להביא מעט מזער, דוגמאות של סוגי שוטה שדנו בהם רבותינו, והכשירו אותם לגיטין, קדושין ולמקח וממכר.

 

א. "מעשי-שטות" עלולים לנבוע ממדות רעות, ולא מתוך מחלת-נפש.

מעשה באדם נשוי שלכל דבר היה כפקח גמור, זוכר ויודע הכל ומדבר ושואל כענין. פרט לזה שאמר על עצמו שהוא משיח. ומתוך כך תקפו בולמוס לקרא בתורה. והיה נלחם על כך. ואירע שנטל ספר תורה וברח עמו ונסע מעיר לעיר ואמר שהוא צריך לתקן את העולם. והיה חוטף חפצים ומטמינם עד שהבעלים יתרמו לקופת גמילות חסדים. והיה מטפס ועולה על גבי אילנות במקום שנמצאים אנשים כדי לדרוש בפניהם. ולפעמים אף התהלך ערום ואמר שהוא כאדם הראשון לפני החטא. והוא המשיח. עד שבא לבית אביו בכפר והתחיל לעבוד את האדמה והבריא, ולא היה ניכר בו שום סימן של שוטה. לא בדבור ולא במעשה. התחילו בני משפחת האשה לשדלו וללחוץ עליו שיתן גט. חקרוהו בית הדין וראו שהוא כפיקח לכל דבריו, בהבנה גמורה. אך בתוך רוב הדברים שבחקירה ובדרישה אמר, שבלבו פנימה, עדיין הוא סבור שהוא המשיח. אם כי הוא מבין שהמעשים שעשה היו של שטות. אולם היה נאלץ לעשותם משום שלא היה יכול להתאפק. נסתפקו בית דין אם כשר הוא כעת ליתן גט לאשתו כפקח. או שמא עדיין דינו כשוטה.

והנה התורת גיטין (סוף סימן קכ"א) כתב שהשוטה בדבר אחד אף שבשאר כל המעשים מתנהג כפיקח דינו כשוטה לגיטין וקדושין. ולכאורה מאחר ועדיין סבור שהוא משיח יש לדונו לשוטה.

אולם מחדש האגרות משה (אבהע"ז ק"כ ענף ג') שיש לדון במקרה זה, ויתכן שאין דינו כשוטה אלא גאותו הטעתה אותו שהוא ראוי להיות משיח. ומכח גאוה זו נמשכו מעשיו השטותיים. וכל דבר שאדם עושה בגלל איזו שיטה וחשבון שהכניס למוחו אף שהיא סכלות גמורה לא נחשב לשוטה. שהרי הרבה עובדי עבודה זרה עושים מעשה שטות ויש שמקריבים בניהם ושורפים אותם באש וכל דרכי האמורי (שנאמרו במסכת שבת דף ס"ז) הם מעשי שטות, וכי נאמר שהם שוטים? ודאי שדינם כפקחים אלא שרשעים הם. וכך דינו של אדם זה, אעפ"י שסבור שהוא משיח אין זו אלא גאוה יתירה.

(בנוסף לכך יש לחשוד בו שאומר כך מתוך ערמה מאחר ויודע ששוטה פסול לגט, לכן אומר שהוא עדיין סבור שהוא משיח, כדי שלא יכריחוהו ליתן גט), עד כאן דברו.

ונראה לענ"ד להביא ראיה לסברת ה"אגרות-משה" שמעשי שטות עלולים לנבוע ממדות רעות, ולאו דוקא מלקוי נפשי, מהנאמר במסכת בבא בתרא (דף קנ"ה:), מעשה ביתום שמכר קרקעות של אביו למורת רוחם של בני משפחתו. התחכמו בני המשפחה ולמדוהו שיתנהג כשוטה ובשעה שבא להתדיין לפני רבא אכל היתום תמרים, וזרק את הגרעינים לרגליו של רבא, פסק רבא שהמכירה בטלה מאחר והמוכר שוטה. לאחר הפסק, נגשו לסופר כדי שיכתוב את הפסק על הקלף, שאל היתום את הסופר מה שכרך? השיב לו הסופר: ב' זוזים. שאלו היתום, מגילת אסתר מחירה ב' זוזים ושטר זה מחירו ב' זוזים? שמע זאת רבא ואמר: המכירה שרירה וקיימת, ויתום זה אינו שוטה. ומה שזרק הגרעינים, אין זאת אלא מתוך חוצפה יתירה שיש בו...5

וכעין זה נשאל ה"דברי חיים" באחד שלכל דבריו התנהג כפקח, אלא ששטות אחת דבקה בו, שאמר שהוא "גדול-הדור", ודנו בית הדין אם דינו כפקח או כשוטה. השיב ה"דברי חיים" שלצערנו, הרבה חושבים כך בלבם, אלא שלא כולם אומרים זאת בפיהם...

 

מקרע כסותו, בגלל סיבה.

מעשה באשה נשואה שנשטית, ובעת שטותה דברה הרבה ובלילה לא נתנה שינה לעיניה כחמשה לילות, ולפעמים היתה קורעת בגדיה או מהלכת בבית וראשה פרוע, ואמרה שעושה זאת מחמת הצער שבעלה נטש אותה וברח. נפסק בבית-יצחק (אבהע"ז ח"ב ב'), שהעושה שטות ויכולים לתלות הדבר בפחד ובמרה שחורה וכדומה אינו נחשב לשוטה.

 

ב. שוטה לדבר אחד.

במסכת חגיגה (דף ג:) שנינו: "תנו רבנן, איזהו שוטה, היוצא יחידי בלילה. והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו". ושיטת התוספות היא, שכונת הגמרא שאם הוא שוטה באחד הדברים יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר. מאחר ואנו רואים שדעתו משובשת בדבר אחד יש להניח שדעתו משובשת לכל. כל זה כאשר לא ידוע לנו בבירור איך הוא בדברים אחרים. אבל כשידוע לנו שהוא פקח לדברים אחרים אין דינו כשוטה.

הרמב"ם (בפרק ט' מהלכות עדות ה"ט) כתב: "...ולא שוטה שהוא מהלך ערום אלא כל שנטרפה דעתו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול, ובכלל שוטים יחשב". לכאורה מפורש בדבריו שאם רק בדבר אחד הרי הוא שוטה, דינו כשוטה לכל דבר.

ונחלקו הפוסקים בכונתו, ה"תבואות שור" (יור"ד א' נ"א) סובר שאם ברור לנו שהוא פקח ממש, מעשיו בחשבון, ומדבר דברי חכמה בהשכל ובדעת, גם הרמב"ם מודה שדינו כפקח. ודברי הרמב"ם נאמרו רק בשוטה לדבר אחד, שמדבר ושואל כענין ותו לא, שאין זו הוכחה מוחלטת שהוא ממש פקח. בזה אנו סבורים שדינו כשוטה. ומדברי הסמ"ע (בחו"מ ל"ה כ"ו) משמע שהוא מפרש את הרמב"ם אף במקרה כזה שדבריו ממש בחכמה, בכל זאת אם באחד הדברים דעתו משובשת בכלל שוטים יחשב. אולם מאחר שהרמב"ם כתב את דבריו דוקא בהלכות עדות, ולא בשאר דיני התורה כגון קדושין, גירושין, קנינים ושליחות אף שהם הלכות קודמות בספר הרמב"ם, שמע מינה שרק לעדות פסול, משום שאינו בר-מצוה, והתורה לא חייבה מצוות לחצאים, ומאחר שלחלק מהדברים הוא נחשב לשוטה, הרי שגם לדברים שהוא כפקח להם פטור הוא, ומשום כך פסול הוא לעדות, שרק החייב במצוות נאמן לעדות. אבל לגבי שאר דברים כגון קנינים ומקח וממכר דינו כפקח, כמבואר ב"אגרות-משה" (אבהע"ז ק"כ ענף ב').

 

ג.שוטה המקבל טיפול התנהגותי (THERAPY BEHAVIOR).

קיימת שיטת ריפוי ע"י טיפול התנהגותי, כלומר, המטפל בחולה נותן לו פרס על התנהגות חיובית, ועונש על התנהגות ודיבורים שליליים.

ואירע מעשה באדם נשוי שוטה שהוצמד לו מטפל כזה, אשר הכהו על דיבורים של שטות ועודד אותו על דיבורים של פיקחות. המלוה הזה לוה את השוטה מספר חדשים עד שהגיע להשגים, שבנוכחותו דיבר תמיד לענין. המטפל ליוהו לבית דין מסוים ושם השיב השוטה לענין על שאלות בית הדין (לאור נוכחות המטפל). לשאלת בית הדין מי האיש המלוה? השיב, שזהו קרוב משפחה. לאור זאת החליט בית הדין, שהיה מודע לבריאותו הלקויה, ופסק שהוא בריא ורשאי לגרש את אשתו. לאחר שגירש הבעל את אשתו פטרה המשפחה את המטפל והבעל חזר לשטותו.

הדברים הובאו לידיעת הגאון בעל "מחנה חיים" ע"י קצין קהילת קיטב, וה"מחנה חיים" השיב: (ח"ב אבהע"ז ל"ד) הענין חמור מאד, וכמעט לא אוכל להאמין הנהיה כדבר הזה...

להתיר אשת איש ע"י מקל רודה, אשר לימד לאיש שוטה לומר תשובה הגונה. ובפרט הלא האשה צריכה להמתין ג' חדשים טרם שנשאת לאיש, הכי שתקו הגאונים אם לא שנתברר להם שהיה חלים (בריא) בשעת נתינת הגט? וחוששני לדבר, שלא להיות בכלל "מוציא לעז על הגט" ח"ו, על-כן לא אשיב דבר על הנידון הנ"ל.

מבואר בדבריו ששוטה המסוגל להבין מהם דיבורים חיוביים, ומהם שליליים, בכל זאת מאחר ובהעדר המטפל שב הוא לשטות הרי דינו כשוטה.

 

ד. מתנהג כפקח אך מדבר דברי שטות.

מעשה באדם נשוי שמדבר הכל לענין ולא ניכר בו שום מעשה שטות, אך יש לו פחד משדים ואומר בכל פעם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכשנשאל למה אומר כן השיב משום שהשדים מסיתים אותו לומר דברים רעים ומבלבלים אותו במחשבות רעות. וגם מפחד להכנס ל"שרותים", מפני השדים. השאלה הובאה לפני ה"בית-יצחק" (אבהע"ז ח"ב ד') ותשובתו: קיים הבדל בין עושה מעשים של שטות לבין המדבר דברי שטות בנושא אחד בלבד, ובשאר הנושאים מדבר דברי טעם ככל האדם. הסיבה היא שלכל אדם עולים במחשבותיו דברים משונים וזרים, אלא שבעל שכל בריא וחזק אינו מעלה את מחשבותיו על שפתיו, וזה שהוא בעל שכל חלש מוציא את מחשבותיו בפיו. ויתכן שראה באיזה ספר שאדם צריך לשמור עצמו מהשדים ועל-כן הוא אומר בשכמל"ו. וכתב הנודע ביהודא בשו"ת "אור הישר" בגלל דיבורים לא נהפך האדם לשוטה. ודבר פשוט הוא שאדם המאיים לעשות דברים רעים לא נהפך להיות שוטה בשל-כך "דעביד איניש דגזים".

 

ה. פתי, שוטה, נטרפה דעתו.

בשלחן ערוך חושן משפט סימן ל"ה סעיפים ח' ט' י' נאמר: שוטה פסול (לעדות) ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים, אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול, ובכלל שוטים יחשב.

הנכפה, המוכרח ליפול לארץ מחמת חולי המשגע אותו לעתים, בעת כפייתו פסול, ובעת שהוא בריא כשר... יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה.

הפתאים ביותר שאינם מכירים דברים שסותרים זה את זה, ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם... הרי אלו בכלל השוטים. ודבר זה לפי מה שיראה לדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.

חרש פסול... חוץ מעדות אשה לפי שבעגונה הקילו, עכ"ל.

הסמ"ע (כ"א) מבאר את ההבדל שבין פתי לשוטה. שהשוטה דעתו משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים. מה שאין כן פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר, אבל מצד אחד גרע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם, והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינים אותו שאר בני אדם. ולכן סיים וכתב דבכלל שוטה יחשב. והיינו לדין פסול. אבל אין שם שוטה עליו, עכ"ד.

הפתי הוא זה המוגדר בימנו "מפגר" בין שנולד עם פגור שכלי ובין כשהפגור נגרם לו עקב מחלה או נזק שנגרם לו במוח. והשוטה הוא מי שמוגדר בימינו כחולה נפש.

קיימים מקרים של פתאים שהפוסקים הכשירו את מעשיהם, שקדושיהם וגיטם תופסים. כמו באותו מקרה של אשה שדעתה קלושה, אמנם לא עשתה מעשה שטות, ולבושה והולכת ככל אדם, אך כאשר מדברים עמה מבחינים שדעתה קלושה, וכאשר נשאה לאיש בדקה אותה אמה בהפסק-טהרה, אולם בעלה לא יכול היה לגור עמה כי אם כמה חדשים בלבד. על כן פרש ממנה וביקש ממנה שתקבל גט. בבית הדין שאלו אותה אם עשרים וחמש הם יותר מחמשה עשר? ולא ידעה לענות. ודבר אין לה עם אדם אך שהיא נזהרת מנבלה וטרפה. ויושבת בכפר גלמודה. בית הדין פסק שהיא כשרה לקבל גט משום שדירתה בכפר גרמה לה שדעתה תהיה קלושה. ואלמלי היתה גרה בעיר ודעתה היתה מעורבת עם הבריות היתה כאחד האדם (יעוין "בית-יצחק" אבהע"ז ח"ב ג'). ומסתבר שלמרות שאינה נחשבת כפתי ממש (כי אם "פגור-סביבתי" בלשון הרפואה) בכל זאת לעדות פסולה עדיין.

ה"חרש" למרות שדינו כשוטה, בכל זאת תקנו חכמים, שחרש יוכל לישא אשה וקדושיו של החרש תופסים מדרבנן, ומעשה בנערה כבת כ' חרשת וסובלת מפיגור קל, יודעת לנקות, וקצת לספור, והוריה בקשו להשיא אותה לדודה, שהוא כבן ששים שנתאלמן מאשתו ולא זכה להקים זרע. הדוד היה מוכן לשאתה לאשה (מדין קדושי חרשת) והוחלט לשאול בדעת-תורה, האם דעת תורה מסכימה שטובים עבורה הנשואים לדוד הזה.

התשובה היתה שלילית.

וזאת, משום שנאמר בתורה במצות יבום: (דברים כ"ה ח') וקראו לו זקני עירו ודברו אליו. ואמרו חכמינו במסכת יבמות (דף ק"א:): "ודברו אליו" מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו. שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה. כלך אצל שכמותך, ואל תכניס קטטה לתוך ביתך". אם התורה הקדושה לא מייעצת לנשואי ילדה עם זקן. אין במקרה זה - כאשר היא לא פקחית - להשיאה לזקן (אמנם ידוע שרות נישאה לבועז ונולד שורש המשיח, מנשואין אלו, וידוע גם שה"חתם-סופר" נשא לעת זקנותו אשה צעירה ונולד ה"כתב סופר". אין ראיה מאנשים שהם משכמם ומעלה ועושים זאת מתוך הכרה בגדלות התורה), ועוד יתכן שהוא לא ראוי להוליד ילדים, ולכן לא הוליד מאשתו הראשונה.

ה"שוטה" הוא לא רק זה ההולך ערום ומשבר כלים, שכולם מבחינים בו שאינו בר דעת. אלא גם מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים. שוטה זה אינו ניכר בגלוי שהוא חולה, אדרבה הרואהו יתרשם שהוא מדבר לענין ושואל ומשיב כהלכה, אלא שדעתו נטרפה והיא משובשת תמיד בדבר מהדברים.

מהו "דעתו-נטרפה"?

אפשר לפרש "דעתו נטרפה" מלשון: "בשר בשדה טרפה", כלומר, דעתו שסועה כמו: "טרף טרף יוסף". שכלו חצוי ופצוע (בלשון הרפואה "שיזופרניה"). ההתנהגות ילדותית ואינה מתאימה מבחינה רגשית למה שהשכל מבין, כאילו חיה רעה טרפה אותו וחצתה אותו לשנים.

ואפשר גם לפרש דעתו נטרפה מלשון "ביצים-טרופות", כלומר, מבולבלות, וכמו "טרף בקלפי" בלבל את הגורלות בקלפי. כלומר, שכלו מבולבל.

ושנינו במסכת נדה (י"ג): החרשת והשוטה... ושנטרפה דעתה, אם יש להן פקחות, מתקנות אותן (בודקות אותם אם אינם נדה, ומטבילין אותן) והן אוכלות בתרומה.

מקשה הגמרא: ושנטרפה דעתה, היינו שוטה? מתרצת הגמרא שנטרפה דעתה, מחמת חולי!

כלומר, השוטה היא "חולת נפש", ואילו זו שנטרפה דעתה, אינה לוקה בנפשה, אלא שדעתה מטורפת, כלומר דעתה מבולבלת (מלשון "טרף בקלפי", כלומר בלבל את הקלפי, או מלשון "ביצים טרופות") מחמת חולי (Delirium), וכמו שמצוי, שעקב דלקת בריאות או תפקוד לקוי של בלוטת התריס או חמצון לקוי של המוח, או מחמת מחלת לב עם דופק אטי מתבלבלת הדעת. וידוע שישנם זקנים המבולבלים בלילה בגלל אי ספיקת לב המתפתחת ומתגברת בלילות ואז דעתו מתבלבלת ונכנס לאי שקט. ולמעשה נפסק דינו של מטורף כדין השוטה למרות שהלקוי הוא זמני והפיך.

קיים גם מקרה נוסף של שטות והוא "נטרף לבו" שכונתו אבד את צלילות דעתו, וכמו ששנינו "שתה כוס יין רביעית ונטרף לבו" (במדבר רבה).

ומסתבר שזקן שדעתו מבולבלת הוא בכלל "נטרפה דעתו", ואם אינו מתמצא היכן נמצא ואינו מכיר את קרוביו, הרי דינו כשוטה. ופסול לכל. אולם אם יודע את ההווה, אלא שסובל משיכחה ואינו זוכר היכן היה אתמול ומה עשה לפני כמה שעות, דינו כפקח. אולם לעדות פשוט שפסול.

 

ו.מהו ביאור המבוהלים והנחפזים?

בסמ"ע (כ"ב) נאמר: "נראה שהם האנשים שאינם מתונים בעניניהם, אלא כל מעשיהם עושין במהירות. ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה. מכל מקום זה גם כן בשם שגעון ושטות יחשב", עד כאן לשונו.

במונחים של הפסיכיאטריה מדובר על אדם עם קוים פסיכופטים שאינו מסוגל לחשב את מעשיו ולרדת לסוף ענינם ומשום כך מסתכסך עם אנשים ואינו רואה בשעת מעשה את הנולד ואת התוצאות. ולכן עובר עבירות, מרים יד, אימפולסיבי. "נחפז" עושה מעשיו תחת דחף ובהילות, כי הפחדן בדרך כלל חושב יותר ומהיר. אולם אותם האנשים שיש בהם דחף לפעול ולעשות בחפזון כגון נרקומנים, אלכוהליסטים, מאחר שהם מכורים לסמים מאבדים את האישיות שלהם ואת השליטה על מעשיהם. ואז מסוגל הוא להזיק לזולת.

מדות אלו הם היפך ממה שחז"ל מגדירים את אנשי החכמה. לדוגמא, בועז בבא אליו רות אמר לה: "ליני פה עד הבוקר", "בוקר" פירוש מלשון "בקורת" כמאמר המגיד מדובנא, חכמה נתונה לבקורת. והנחפז הוא היפך זה ודינו כשוטה.

 

מדברי חז"ל מדוע נכשל שאול במלכותו.

כתב האלשיך (שמואל א'): "שאול בבואו לעשות איזה דבר לא היה תחילה שם שכל בעצם להשכיל אם יעשנה או אם יחדל. כי אם נחפז ועושהו, ואחר כך היה רואה שטעה ואינו יכול לתקן. כי על כן טעה שהקריב העולה טרם יבא שמואל שאמר לו: "תוחיל לי עד בואי אליך" וכן במלחמת עמלק, שאם היה שם שכל, והבין טרם עשות הדברים לא היה משאיר את אגג ואת המקנה. ועל ידי כן סר ה' מעליו וימאסו ממלך. אך דוד לא כן, כי אם "ויהי דוד משכיל לכל דרכיו טרם יעשה דבריו משכיל ומבין תחלה אם יעשנה".

"ורוח ה' סרה מעם שאול, ובעתתו רוח רעה מאת ה' ויאמרו עבדי שאול אליו הנה נא רוח אלוקים רעה מבעתך" (שמואל א' ט"ז י"ד).

הנה עבדי שאול מיד שמו לב על רוח רעה והדיאגנוזה של תחלת המחלה מוגדרת באלשיך הק' שהיא פחיזות ובהילות. כלומר, הבהילות והפחיזות הם שגרמו לתופעות החולניות.

 

תשובה לשאלה ה.

והנה שיכור שהזיק, מבואר דינו ב"ים של שלמה" הק' שחייב לשלם. וכך פסק רע"א בהגהותיו לחו"מ, ולכן הנרקומן והאלכוהוליסט חייבים לשלם על נזקים. וכשרים הם לכל, פרט לעדות שלזה פסולים:

א. משום שהם בכלל "המבוהלים והנחפזים", כמו כן הפסיכופט הסובל מהפרעה באישיות מחפש את ההנאות הרגעיות למרות שיודע שיסתבך, נוטה לשקר, מגיב בחריפות על דברים פעוטי ערך ומשולל ערכים מוסריים.

ב. אינם עוסקים בישובו של עולם. ודומים למשחקים בקוביה שפסולים לעדות.

סיכום:

לשאלה א: שוטה או פתי או זה שדעתו נטרפה עליו, אם ההכאות ועונשים ירתיעו אותם מלעשות פשעים, חייבים לענשם כדי להגן על הציבור. אולם אותם שוטים שאם יכו בהם לא ידעו על מה הם מוכים. פשוט שאסור להענישם, אלא להכניסם מאחורי מנעול ובריח כדי שהציבור לא ינזק מהם. וכאשר יתרפא השוטה טוב שיעשה תשובה על מה שעשה בעת שטותו.

לשאלה ב: שוטה שרצח פטור מעונש, פרט לשוטה "רודף" כלומר, מטורף שתפס בן ערובה ומאיים להורגו ואין דרך אחרת להציל את הנרדף, כי אם בהריגת הרודף, הורגים אותו. נשטתה הרוצח לפני שהמיתוהו, לדעת ה"עמק הלכה" אין הורגים אותו מאחר ותחסר לו הכפרה והודוי, ולדעת ה"צפנת פענח" ממיתים אותו משום שנאמר: "ובערת הרע מקרבך".

לשאלה ג: אם מטרת הנתוח למען "ישמעו ויראו" מותר לבצע את הנתוח בתנאי שיסכים לכך גדול הדור, או טובי העיר שאנשי העיר קבלום עליהם. ואם מטרת הנתוח היא להגן על הציבור מפגיעתו, יש לחבשו בבית האסורים לכל חייו מאשר לסכנו או להפכו לנכה וחסר דעת.

לשאלה ד: מפגרים הסובלים מפגור קל, אם הפיגור נובע מחמת הסביבה, כגון שהוא גר בכפר או שאינו בא במגע עם אנשים וכדומה, יתכן שכשר הוא למקח וממכר, לקדושין ולגירושין ולעריכת צואה. והוא בר עונשים. אולם לעדות מסתבר שהוא פסול. מפגר שאינו מבין את מורכבות החברה, כגון מי שזרק גרעיני תמרים לרגליו של ראש בית הדין, פסול לכל. מאחר וגם אינו מסוגל להעריך מהו חפץ רב ערך לעומת המועט ערך. זקנים הסובלים ממחלת השכחה ואינם זוכרים את ההווה, לדוגמא, אינו מכיר סביבתו, מכריו, דינו כאדם שנטרפה דעתו. אבל אם זוכר את ההווה, אלא שאת העבר שוכח ואינו זוכר מה עשה אתמול, כשר לכל פרט לעדות. והרי הוא בר ענישה.

לשאלה ה: נרקומן ואלכוהוליסט, פסולים לעדות, וכשרים למקח וממכר, קדושיהן וגרושיהם וצואותיהם תופסים. והרי הם בני ענישה.

 

1 . הגדרת שוטה בהלכה, ראה להלן, תשובה לשאלה ד'. - העורך.

3 . epilepsy. וראה רמב"ם הלכות עדות פרק ט' הלכה ט.

4 . ראה מה שכתב פרופ' יהודה לוי, מהו "קורדייקוס?", אסיא ל"ח, 45-44. - העורך.

5 . לכאורה יש להבדיל בין מעשים הנובעים ממדות רעות כגון זריקת הגלעינין, שגם אדם בריא חצוף מסוגל לעשות, לבין מחשבות שוא שהם מהווים לעיתים סימן מובהק למחלת רוח פסיכוטית. - העורך.