פרופ' אברהם ס. אברהם
הקדמה להלכות נדה
מבנה אברי הלידה באשה - הרחם1 הוא אבר חלול, בעל קירות שריריים עבים, דומה לאגס שטוח והפוך. לגוף הרחם, בחלקו העליון, נפתחות בשתי זויותיו שתי החצוצרות המובילות מהשחלות להרחם. צואר הרחם פתוח לרחם דרך פיו הפנימי ולנרתיק דרך פיו החיצון, ובולט ונכנס לתוך חלל הנרתיק. התעלה הפנימית של צואר הרחם פתוחה בדרך כלל כשלושה מ"מ, ונפתחת יותר בעת הוסת והרבה יותר בעת הלידה. הרחם נמצא באגן הקטן ונשען על תחתית האגן. מלפניו, ומובדל ממנו לחלוטין נמצא כיס השתן (כך שכשהאשה שוכבת פרקדן, כיס השתן נמצא מעל הנרתיק ובין הנרתיק וגוף הרחם), ומאחוריו וכן מובדלת ממנו, החלחולת.
הנרתיק2 הוא שריר חלול, העוטף בקצהו העליון את צואר הרחם, וקצהו התחתון מהוה פתח אל חצר הפות3 (היינו השטח שמסביב פי הנרתיק בחוץ - "אותו מקום"). קצהו העליון מתקמר בדמות כיפה ומקיף את צואר הרחם מכל הצדדים, רק בחלקו התחתון של הצואר, בקצהו התחתון, מהוה הנרתיק כעין קמט הסוגר במידה פחות או יותר שלמה את פתח הנרתיק לחוץ, והוא הנקרא בתולים. השפכה עוברת מכיס השתן, הנמצא לפני הרחם, על פני הקיר הקדמי של הנרתיק. כשהאשה שוכבת פרקדן, הפתח לכיס השתן נמצא למעלה בחצר הפות וקרוב לדופן הבטן, ומתחתיו הפתח לנרתיק, ומתחת לפתח הנרתיק ומחוץ לפות נמצא פי הטבעת.
ואלו דברי הרמב"ם4 המבוססים על המשנה והגמרא בנדה5 : כל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השינים ה"ז טמאה ואע"פ שעדיין הדם בבשרה, שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. ועד היכן הוא בין השינים, עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה. ובין השיניים עצמו כלפנים. משל משלו חכמים באשה, הרחם שנוצר בו הולד הוא הנקרא מקור. והוא שדם נדה וזבה יוצא ממנו וקוראין אותו חדר לפי שהוא לפני ולפנים. וצואר הרחם כולו, והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה, קוראין אותו פרוזדור, כלומר שהוא בית שער לרחם. ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו לפי האצבעות. ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדור בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה. והשבילים שבהן מתבשלת שכבת הזרע שלה, מקום זה הוא הנקרא עליה. וכמו נקב פתוח מן העליה לגג הפרוזדור ונקב זה קוראין אותו לול. והאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה, עכ"ל. וכותב שם המגיד משנה: ורבינו ביאר תכונתן כפי בקיאותו בחכמת הניתוח.
ואמנם יודע אני שרבים דברו על הרמב"ם הנ"ל, ובכל זאת נשארו בעיות בהתאמת דבריו להידוע לנו היום ברפואה. ונראה שלדעתו הפרוזדור כולל גם צואר הרחם וגם הנרתיק, כשבין השיניים הוא הפתיחה של צואר הרחם לתוך הנרתיק, ולכן זה המקום שמגיע האבר בזמן ביאה, והאבר נכנס לפרוזדור (דהיינו חלקו הנקרא נרתיק) ואינו מגיע עד ראשו (דהיינו לסופו של הנרתיק הנמצא מעבר למקום כניסת צואר הרחם לתוך הנרתיק), אלא רחוק ממנו לפי האצבעות. אך אינני יודע איך להסביר דבריו על מה שהוא קורא עליה, דהיינו שבילים ולול, לפי הידע שלנו היום. כי אין האבר נכנס לפנים מן מקום כניסת השבילים, דהיינו החצוצרות, לרחם. והנה ראיתי שכותב רבינו חננאל6 : דעליה היא מקום השתנת מי רגלים וקרובה לפרוזדור מן המקור, עכ"ל. אך גם זה אינני מבין מהגמ' בנדה שם שהלול פתוח בין עליה לפרוזדור, הא אין קשר בין מערכת השתנת מי רגלים ואברי האשה.
כותב הסדרי טהרה7 : נמצא שלשה גבולים יש למטה מפי החדר, דמן סוף החדר עד בין השיניים ובין השיניים בכלל נקראים פרוזדור, ומבין השיניים ולמטה גם שם יש חלק מן הפרוזדור נכלל בכלל בית החיצון ולפעמים קורא אותו בשם פרוזדור וכו', וממקום שכלה פרוזדור עד שפתוח הרחם (נ"ל שצ"ל הערוה, דהיינו הפות) נקרא בשם בית החיצון וכו'. הנה מ"ש הרמב"ם שבשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות, אינו ר"ל שהאבר נכנס בשעת גמר ביאה לפנים מבין השיניים, והא לעיל כתב עד היכן מגיע רק עד בין השיניים ולא לפנים ממנו וכו'. לכן העיקר כמ"ש המ"ב סי' מט דמ"ש הרמב"ם ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אינו ר"ל דמ"מ נכנס האבר לפנים מן בין השיניים אלא עד בין השיניים, ומפני שבין השיניים אינו רחוק מן הרחם רק מעט כתב כן וכו', ור"ל כשמגיע האבר עד בין השיניים אז הוא רחוק מעט מראשו שבפנים וכו'.
וראה גם במאירי8 שכותב בסוף פירושו וז"ל: ואע"פ שאין דבריו מסכימים עמהם מכל וכל ולא עם דברי המפרשים, כך הסכמתי בו עם קצת חכמי הרפואה הבקיאים בניתוח האיברים וציורם, עכ"ל (ואינני יודע איך להסביר את פירושו, וכנראה שהטעו אותו אותם חכמי הרפואה). ועיין בשו"ת מנחת יצחק9 .
וכותב החת"ס10 וז"ל: אחרי החקירה מפי ספרים וסופרים חכמי וספרי הניתוח, א"א לנו להכחיש המציאות שאינו כפירש"י ותוס' וציור מהר"ם לובלין, ואין לנו אלא מ"ש הרמב"ם בחיבורו ובפי' המשנה, אלא ששם בפי' המשנה יש איזה גמגום בסופו וכו'. ולכן לא הטרחתי כלל בביאור דברי רש"י ותוס' בשמעתין כי א"א להולמן לפי המציאות האמיתי ואתה דע לך, עכ"ל. וכן הוא כותב בשו"ת11 וז"ל: אבל אחר בקשת המחילה מרבותינו הקדושים לא צדקו דבריהם בזה, כי האמת עם הרמב"ם כאשר יעיד הנסיון עפ"י חכמי וספרי הניתוח אשר לפנינו מספרי בני ישראל, כמו מעשה טוביה וספר שבילי אמונה וכו'. ויש לפני עוד ספרים מדויקים מרופאים מומחים אשר לא מבני ישראל המה, בכמה וכמה ציורים, כולן יעידון ויגידון כהרמב"ם ז"ל, ומיניה לא נזוע, גם שאלתי לרופאים וכו', עכ"ל.
ועיין בחזו"א12 שכותב: דמדלא הזכיר הרמב"ם פירוש על בין השיניים וכמו שפרש"י, נראה יותר דהוא פתח המקור וא"צ לפרשו שכינויו מובן, וצ"ע.
והלום ראיתי את הקונטרס הגדול שכתב הגרמ"מ כשר ז"ל13 , שם הוא מפרש את כוונת הרמב"ם לפרוזדור שהוא כולל בין החיצון וגם צואר הרחם. ואחרי שהוא דן באריכות בדברי הגמרא, הרמב"ם, ראשונים אחרים ואחרונים, כותב: ונתברר לי הרבה ספקות ופקפוקים שאי אפשר להבינם מתוך הכתב אך ורק מתוך המציאות וכו'. נוכחתי לדעת שיש דברים תמוהים בספרי האחרונים בענינים אלה, משום שלא היה ברור להם מצב האברים בגוף כמו שכתב החת"ס, ולכן נכשלו בפירושים לא נכונים שהם נגד המציאות וכו', עכ"ל. ועיין גם בדברי הגרש"ז אויערבאך שליט"א בקונטרס בעניני נדה14 שגם דן בענין.
בזמן שהרופא בודק את האשה באצבעו בלבד, הוא מגיע עד פי החיצון של הרחם, אך ברור שלא יכול להיכנס לתוך תעלת צואר הרחם שפתוח רק כשלושה מ"מ. לעומת זאת בסוף ההריון כשצואר הרחם נפתח, הוא יכול להכניס את אצבעו דרך תעלת צואר הרחם עד פיו הפנימי ולמשש את ראש העובר בתוך הרחם. ועיין בדברי החת"ס15 שכותב: כי לעולם לא תגיע אצבע הנשים הן אשה הבודקת עצמה וכו' והן המילדת שבדקה, לעולם לא יגעו בפתח הקבר שהוא המקור אלא בבית החיצון וכו', ואין המילדת יכולה להכניס אצבעה לפנים בשום אופן עד שתפתח בטבע, וזה נקרא פתיחת הקבר, עכ"ל. וכ"כ המהרש"ם16 והמנחת יצחק17 .
הוסת -
הוסת הינו תוצאת השפעתם המחזורית של הורמונים שונים על רירית הרחם. בשעת התפתחות הזקיק (שכלול בו הביצים), רירית הרחם הולכת ומתעבה, כלי דם שבה מתרחבים ומתארכים, והרחם גדל ומתרחב כהכנה לקבלת הביצית אם הופרתה. הביוץ, דהיינו פקיעת הזקיק ושחרורה של הביצית, קורה בממוצע ארבעה עשר יום (שנים עשר יום עד ששה עשר יום) לפני הוסת הבא. אם לא הופרתה הביצית אחרי הביוץ, כל ההכנות האלו נעשות מיותרות, מתבקעים כלי הדם שמתחת לרירית הרחם, עם נשירה של השכבה השטחית של הרירית. הדם והריר יוצאים מהרחם לתוך הנרתיק ולחוץ, והאשה רואה דם נדה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: ומ"מ הדם מטמא אותה בנדה אפילו ביום לידתה וכן גם זקנה מופלגת וכדומה (ואין תולין כלל את הדם בדברים אחרים) אע"פ שאין להן כל אלה, וטובלות מטומאתן בברכה, עכ"ל.
חיי הזרע אחרי הביאה הוא כשלושה ימים, בו בזמן שחיי הביצית הוא בין שש עד עשרים וארבע שעות.
ניתן היום ע"י תרופות לגרום לאיחור של הביוץ או לאיחור בהתחלת התפתחות הזקיק (שבעצם גם גורמת לאיחור של הביוץ) ולאריכת המחזור18 , כך שניתן, בנשים שסיבת עקרותן הוא המחזור הקצר והביוץ שהוא עוד לפני טהרתה במקוה, לאחר את הביוץ לזמן שהוא אחרי ליל הטבילה19 .
1 . uterus. ובלשון המשנה (חולין ג, ג; בכורות ד, ד) אם. ובברייתא (חולין נ"ה:) "היא האם היא טרפחת היא שלפוחית". גם המונח קבר משמעותו רחם בלשון המשנה והתלמוד, (משנה עדויות ז', ד'; בבלי נדה כא.).
בעברית המודרנית התקבל המונח רחם כנראה ע"פ דעת דר' יוסף אבן-אודם (בשוט לשון, דין ודברים בעניני הלשון הרפואית העברית לזכר ד"ר ד. א. פרידמן, הרצליה, תשי"ט, עמ' 43-39) על פי השפה הסורית והערבית, (אף שבתקופה הקדומה לא הבדילו בין הרחם (Uterus) לבין הלדן (Vagina), וכנראה שזו גם הוראת המלה בלשון המקרא. - העורך.
2 . לדן (Vagina). - העורך.
3 . Vagina Vestibulum. - העורך.
4 . הל' איסורי ביאה פ"ה ה"ב-ה"ד.
5 . יז ע"ב וכן מ ע"א והלאה.
6 . על ב"ב כד ע"א, מודפס בסיני כרך כג ניסן תש"ח.
7 . סי' קצד ס"ק כו.
8 . נדה יז ע"ב.
9 . ח"א סי' קכו.
10 . חידושיו על נדה יח ע"א ד"ה כאן.
11 . יו"ד סי' קסז.
12 . הל' נדה סי' צב סוס"ק כח.
13 . נועם, כרך ח תשכ"ה, עמ' רצג.
14 . נדפס בסוף ספר אמרי אברהם להגאון אחיו שליט"א ס"ק לח.
15 . שו"ת יו"ד סי' קעט.
16 . שו"ת ח"ב סי' מ.
17 . ח"ג סי' פד.
18 . ראה ספר אסיא א', עמ' 151-149; מדע כ"ה, 2, עמ' 77-72. -- העורך.
19 . הקדמה זו (ללא הערות העורך) היא חלק מנשמת אברהם על שו"ע יו"ד. -- העורך.