בדיני חילול שבת עבור חולה

הרב יצחק שיף

 

האם רצוי לעבור על איסור קל שאינו לצורך ריפוי החולה, במטרה למנוע איסור חמור?

שאלה: רופא שהוצרך להדליק חשמל בשבת עבור חולה מסוכן, והמצב באותו חדר הוא שבהדלקת מתג החשמל יידלקו כמה נורות או כמה פלורוסנטים כאחת, בעוד שאין צורך אלא בנורה אחת. האם מותר לו להדליק את המתג במצב זה מכיון שפעולה זו מוכרחת עבור נורה אחת, אע"פ שיידלקו גם נורות מיותרות, או שחובה עליו להוציא את הנורות המיותרות ממקומן קודם ההדלקה ורק אח"כ להדליק את הנורה הנדרשת? [הדברים אמורים כשאין המצב בהול, ויש שהות להוריד את הנורות המיותרות].

שאלה נוספת: בדרך כלל בפתיחת דלת המכונית נדלקת נורת חשמל, אלא שיש אפשרות להזיז את מתג החשמל, ואז, כשתיפתח הדלת ותיסגר, לא תידלק ותכבה הנורה. נהג המסיע במכונית בשבת רופא או חולה מסוכן, ואין צורך לחולה או לרופא באור הנורה - האם צריך להזיז את המתג בכדי למנוע הדלקת וכיבוי הנורה בפתיחת הדלת וסגירתה, או מכיון שהרופא או החולה צריכים לפתוח את הדלת למטרת הפיקוח-נפש - אין לחוש לחשמל הנדלק, מאחר וזה נעשה באונס, ושמא אף אסור להזיז את המתג?

תשובה: לכאורה צריך להוציא את הנורות המיותרות לפני ההדלקה, שכן שנינו במסכת יומא פג,א: מי שאחזו בולמוס וצריך לאכול, מאכילין אותו הקל הקל. כלומר אם יש אפשרות להצילו באיסור קל, אסור להצילו באיסור החמור, וכן נפסק להלכה בשו"ע או"ח, סוף סימן תרי"ח. וא"כ גם במקרה דידן, לכאורה צריך קודם להוציא את הנורות המיותרות מפני שאין בזה אסורי תורה - רק איסורי דרבנן1 , ומאידך בהדלקתן עובר על איסורי תורה2 .

לאחר העיון, נראה, שאין הנידון שלנו דומה לגמרא ביומא שהובאה לעיל, מפני ששם, הן באיסור החמור והן באיסור הקל, מתרפא החולה. כגון שצריך הוא לאכול דבר מה ויש לפנינו טבל ונבילה, שכל אחד מהם יכול להביא רפואה לחולה, בזה אנו אומרים שאם אפשר לרפאותו באיסור קל, מדוע שיעבור על איסור חמור. מה שאין כן בנידון שלנו, אע"פ שבהורדת הנורות המיותרות יש רק איסור דרבנן, אבל אין בזה שום ריפוי לחולה, וכל מטרתו אינה אלא להקל מהאיסור החמור שבהדלקה - בזה לא שמענו שמותר לעבור על אסור כל שהוא. והטעם לכך: פיקוח הנפש וחביבות חייו של האדם היא המתירה לעבור אסורים, כפי שלמדה הגמ', "וחי בהם" - ולא שימות בהם, וכל איסור שאינו לתועלתו של החולה מדוע יהא מותר לעבור עליו. ואף על פי שיצטרך לעבור על איסור חמור, מ"מ האיסור החמור הותר לרפואתו של החולה, הכלל הוא - מה שמוכרחים עבור תועלת החולה - הוא שהותר, ומה שלא מוכרח עבורו - לא הותר. 3

ויסוד הדבר מבואר ב"פרשת דרכים", [לבעל משנה למלך] דרוש י"ט, והוכיח כן במישור מגמ' יומא הנ"ל. נחלקו תנאים, כשיש לפנינו טבל או תרומה, מה עדיף להאכיל את החולה. לדעת ת"ק טבל קל יותר, מפני שאפשר לתקנו ע"י מעשר, ולדעת בן תימא תרומה קלה יותר מפני שמותרת לכהן. ופירש רש"י שם, שמדובר שיש לפנינו כמות מסוימת של טבל, ולא סגי לחולה בחלק החולין [אם נעשר את הטבל], אלא הוא צריך לאכול את כל הכמות, וממילא אם נעשר - יאכל חלק חולין וחלק תרומה, ואם לא נעשר - יאכל רק טבל, ובזה נחלקו ת"ק ובן תימא מה עדיף, שיאכל טבל או תרומה. והקשה הפרשת דרכים - מדוע לא נפריש תרומה ולאחר מכן נערב את התרומה ונבטלה ברוב חולין, שהרי מן התורה חד בתרי בטיל, ואין כאן תרומה מדאורייתא? [ואף על פי שאין מבטלין איסור לכתחילה, בכל זאת, לא מבעיא לשיטות שזה אסור רק מדרבנן, ודאי עדיף שנעשה זאת מאשר שיאכל טבל או תרומה, אלא אפילו לשיטת הראב"ד שאיסור זה הוא מן התורה, בכ"ז איסור קל הוא מאשר טבל או תרומה, שהללו הם לאו מפורש בתורה ומיתתן בידי שמים, משא"כ איסור זה אינו לאו מפורש ואין חיובו מיתה]. ומכאן חידש, כי רק איסור אשר מביא תועלת ורפואה לחולה הוא שמותר עבורו, כגון שאוכל מאכל אסור והמאכל מרפאהו, אבל כאן אין תועלת לחולה אם אנו מבטלים התרומה ברוב, וכל מטרתו היא רק להקל מאסור טבל או תרומה - בזה לא התירו חז"ל אפילו איסור דרבנן, דאינו צורך פיקוח נפש, ועדיף שיאכל טבל שזה מוכרח לו והותר עבורו.

ונראה לי להביא ראיה ליסוד זה של הפרשת דרכים מן הגמרא מנחות ס"ד, א: בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין, ושלש בעוקץ אחד, מאי עדיף, שתיים מייתינן ליה דחזו ליה, או דלמא שלש מייתינן דקא ממעטא בקצירה, ופשטה הגמ' שם שלמעוטי בקצירה עדיף, ויוריד השלש שבעוקץ אחד, שבזה יש רק מלאכה אחת של קוצר, אע"פ שיש ריבוי בשעורין, ולא יקצור השתיים, שבזה יש שתי מלאכות של קצירה. וכן נפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' שכ"ח ס' ט"ז. והנה הר"ן בביצה י"ז, א הביא את דעת הרשב"א שריבוי בשיעורין אסור רק מדרבנן, והקשה עליו מגמרא זו - מה הספק של הגמ' אם לקצור את השתיים או את השלש, והרי השלש בעוקץ אחד הם רק ריבוי בשיעורין ואסור רק מדרבנן, ופשיטא שיעשה כן מאשר יחלל שבת בשתי מלאכות של קצירה. ועיי"ש שחלק על הרשב"א, שריבוי בשעורין אסור מן התורה.

וליישב דעת הרשב"א נ"ל שהגמ' הבינה שאמנם בקצירת השלש יש רק אסור דרבנן, אבל הרי הגרוגרת השלישית מיותרת לגמרי, שהרי החולה נצרך רק לשתי גרוגרות, וא"כ יש מקום לומר שמה שמוכרח עבור החולה הוא שהותר בשבת, ולכן יקצור השתי תאנים, אף שיש בזה אסור דאורייתא - ולא את השלש, אף שהוא אסור רק מדרבנן. ויש להוסיף, שגם לסברת הר"ן שעדיף לקצור את השלש - כוונתו, כיון שסו"ס שתים מתוך השלש הוא מוכרח עבור החולה, ובין כך צריך להוריד את העוקץ מן העץ עבור אלו השתיים - לכן הקשה שעדיף שיעשה כן לשיטת הרשב"א שהריבוי אסור רק מדרבנן - אף שהשלישית מיותרת לגמרי, (וזוהי גם מסקנת הגמ', שצריך לקצור את השלשה, אף שהשלישי הוא מיותר - מפני שעצם הקצירה נדרשת לחולה עבור השתיים). אבל באופן שעושה רק את הדבר המיותר, כמו בציור של הפרשת דרכים שבביטול ברוב אין שום תועלת לחולה, בזה גם הר"ן יודה שאסור לעשות כן, אע"פ שזה איסור קל, כיון שאין בו שום תועלת לחולה.

עוד יש למצא סימוכין לסברת הפרשת דרכים מדברי הראב"ד שהובא בר"ן יומא פ"ג, א, נשאל הראב"ד: אם יש חולה מסוכן וצריך לשחוט לו תרנגולת בשבת, למה לא נאמר לנכרי לנחור לו את התרנגולת ונאכילנו נבילה שאיסורה קל יותר משחיטה בשבת, כי שחיטה איסורה בסקילה ונבילה בלאו. והשיב הראב"ד - זה החולה, איזה איסור עומד ומעכבו, ודאי איסור שבת ולא איסור נבילה, תדע, שאם לא היה שבת לא היינו מבקשים לו נבילה, ומפני כן, רק האיסור שעומד ומעכבו הוא ששב להיות היתר גמור, ולא איסור אחר, עכ"ל. למדנו מדבריו שרק איסור אשר מעכב את רפואתו של החולה - הוא שהותר עבורו, ולא איסור אחר אע"פ שהשני קל יותר. ואין אנו אומרים שכיון שהאיסור השני קל יותר נמצא שהוא עומד בפניו, ולא האיסור החמור, אלא תחילה אנו רואים מהו האיסור העומד בפניו, ורק אותו אנו מתירים בלא התחשבות בחומר האיסור. וא"כ גם בנידון של הפרשת דרכים, רק אכילת טבל היא אשר עומדת בפניו מפני שבזה הוא מתרפא, אבל ביטול התרומה ברוב - אינו לתועלתו ולא שייך לומר שעומד בפניו, וכל כולו אינו אלא להמעיט באיסור טבל, וכשם שאין מחפשים עבורו נבילה, אף שאיסורה קל יותר, כך לא נתיר איסור אחר שלא לתועלתו אף שהוא קל יותר, (ועיין במנחת חנוך מצוה רצ"ו שהבין כך בכוונת הראב"ד). ואע"פ שהר"ן שם תמה על דברי הראב"ד, שמ"מ כיון שהוא איסור קל יותר מדוע לא ניתן לו נבילה - י"ל דדוקא שם מפני שגם הנבילה מרפאת אותו, לכן אם אפשר לחזר אחריה להקל באיסור, שפיר צריך לעשות כן, אבל דבר שאינו לצורך החולה כלל, בזה יודה שלא צריך לחפש אחריו להקל באיסור.

אמנם, מצינו אחרונים שנראה מדבריהם שלא כספר פרשת דרכים:

א. בשו"ת אבני-מלואים סי' י"ח הביא את דברי הפרשת דרכים הנ"ל ותמה עליו מאותה סוגיא ביומא פ"ג, א (גם הפרשת דרכים בעצמו נתקשה בקושיא זו ונשאר בצ"ע), שם מבואר שאם אפשר לעשר את הטבל ויהיה מספיק לחולה בחלק החולין - צריך לעשר אפילו בשבת, דאף שהפרשת תרומה בשבת היא שבות, כמבואר במשנה ביצה ל"ו, ב, בכ"ז עדיף שנעבור על איסור זה מאשר שיאכל טבל. ואי נימא כהפרשת דרכים שכל איסור שאינו לתועלת החולה - לא הותר כלל, מפני מה מותר לעשר בשבת. ומוכח לכאורה מגמ' זו שאף שהאיסור אינו לתועלת החולה, בכ"ז אם הוא קל צריך לעשות זאת, ולא יעבור החולה על איסור חמור.

ב. בהערות של המהרש"ם לספר "מגן אבות" הסכים לפסק של המגן אבות, שכשחולה צריך לאכול בשר בשבת, מוטב למלוח את הבשר מאשר שיאכל החולה את הבשר בלא מליחה, אף שאיסור דם שבישלו אינו אלא מדרבנן, עיי"ש. מוכח מדבריו ג"כ שאף שאין תועלת לחולה במליחה עצמה, והיא באה רק כדי להקל מאיסור אכילת דם, בכ"ז כיון שהוא איסור קל יותר כמבואר שם - עדיף לעשות כן, ולכאורה כ"ז דלא כפרשת דרכים.

גם צ"ב דברי הפרי מגדים בהלכות שבת סי' שכ"ח באשל אברהם אות ט' שם, הביא להלכה דברי הפרשת דרכים דכל שאינו לצורך החולה, אסור לעשותו, והוסיף שם שזה נאמר רק לגבי אחרים המאכילים את החולה, שלהם אסור לבטל את התרומה ברוב מפני שאינו לצורך לחולה, אבל החולה בעצמו מוטב שיבטל התרומה ברוב ויעבור על איסור קל מאשר שיאכל טבל. ולכאורה הדברים קשים להבנה, שהרי כלל נקוט בידינו, שכשם שלחולה עצמו מותר לעבור על אסורי תורה להציל נפשו, מכח הפסוק וחי בהם, כך גם אחרים מצווים על כך ומותר להם לחלל שבת כדי להציל נפש, כי נפשו של אדם חביבה יותר מן המצוות, ואם נתחדש בפרשת דרכים שאיסור שאינו לצורך החולה, לא הותר, מדוע לחולה עצמו מותר לעשות זאת?

ונראה, שאין כלל מחלוקת אחרונים בדין זה, ודברי כולם עולים בקנה אחד, ומזה גם מוצא דברי הפמ"ג. ולבאר זה נקדים ב' הנחות:

א. מהלכות פקוח נפש הנלמדות מהפסוק וחי בהם, אין שום היתר לעבור על איסור שאינו לצורך החולה, אפילו הוא קל יותר. אולם ישנו כלל נוסף הנאמר בשאר מקומות - גם שלא בפיקוח נפש - שאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, שמוטב שאדם יעשה איסור קל כדי להציל את חבירו מאיסור חמור, כמו שהתירו לכהן לעבור על עשה דהשלמה, בכדי שמחוסר הכיפורים יוכל להקריב קרבן פסח, והתירו לאדם לעשר שלא מן המוקף, בכדי למנוע אחרים מאכילת טבל, כמבואר כל זה בתוס' שבת ד, א, ד"ה וכו'. וה"ה אצלינו - אף שמהלכות פיקוח נפש הנלמד מהפסוק וחי בהם, אין היתר לעבור על שום איסור שלא לצורך החולה - בכ"ז מדין חטא כדי שיזכה חברך יש מקום להתיר ואף לחייב לעבור על אסור קל, אף שאינו לצורך החולה, כדי להימנע מאיסור חמור.

וכן מבואר באבני מלואים הנ"ל הטעם שמותר לאחר לעבור איסור שאינו לצורך החולה, משום שאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ולא מטעם וחי בהם4 . ולפי זה יש לומר, שמה שמבואר בגמ' שמותר לעשר בשבת כדי שלא יאכל החולה טבל, וכן מה שהתיר המהרש"ם למלוח את הבשר כדי שלא יאכל החולה דם, אין זה מדין הקל הקל, שהוא פרט בהיתר של פיקוח נפש, אלא מוטב שנעשה איסור קל מאשר יאכל החולה איסור חמור.

וישנם כמה נפק"מ בין אם ההיתר מהלכות פיקוח נפש, או מהכלל חטא כדי שיזכה חברך, כמבואר להלן.

1. בשו"ע הלכות שבת סי' רנ"ד ס"ו מבואר, שאם אדם הכניס פת לתנור בשבת, אין אומרים לאחר לרדות הפת כדי להציל את המכניס מחיוב סקילה באפיית הפת. ואף שאיסור רדייה הוא רק דרבנן, בכ"ז כיון שהמכניס עשה זאת בפשיעה אין אומרים לאחר חטא כדי להציל את חברו הפושע, ומבואר שם בפוסקים שגם שוגג מקרי פשיעה, שהיה לו לדעת. ולפ"ז אם היתה פשיעה בזה שלא עישרו או מלחו את הבשר קודם שבת - אסור לעשות זאת בשבת. אבל אם ההיתר לעשות מכח וחי בהם, פשיטא שצריך לעשות כן אע"פ שהיתה פשיעה.

2. כל מה שהתירו לאחר לעבור איסור קל כדי להציל חבירו מאיסור חמור, הוא רק כשחבירו לא יכול לעשות את האיסור הקל בעצמו, כגון במקרה של הגמ' שכיון שאחזו בולמוס אינו מסוגל בעצמו לעשר את הטבל לכן התירו לאחר, אבל אם היה בעצמו יכול לעשות - לא היינו מתירים זאת לאחר, מכיון שאין זה מצילו מאיסור חמור של אכילת טבל, שהרי באפשרותו לעשר ויעבור רק על איסור דרבנן. אבל אם ההיתר לעשר היה מכח וחי בהם - אין שום נפק"מ מי עובר את האיסור כיון שחביבות נפשו של אדם מתירה איסורין, ולא משנה כלל מי עוברו.

ומעתה יובן חילוקו של הפרמ"ג. הרי מצינו בש"ע סי' רנ"ד ס"ו שאע"פ שלא התירו לאדם לרדות את הפת בשבת כדי להציל את חבירו מאיסור סקילה - מפני שפשע, בכ"ז הוא בעצמו, כלומר זה שהניח את הפת בתנור, ודאי צריך לרדותה קודם שיבא לידי אסור סקילה אע"פ שפשע, כי מוטב שיעבור על איסור דרבנן מאשר יעבור על איסור דאורייתא. וא"כ ה"ה אצלינו, אע"פ שסבור הפרשת דרכים שאין אומרים לאחר לבטל את התרומה ברוב, היינו, שאין כאן את ההיתר שאומרים לאחר חטא כדי שיזכה חברך, [כפי שיבואר להלן], אבל ודאי שהוא עצמו, מוטב שיעבור איסור קל כדי שלא לאכול טבל או תרומה.

ב. כל ההיתר לעבור איסור שאינו לצורך החולה - הוא רק במאכלות אסורות.

יש להבין את דברי האבני מלואים, מה שייך לומר כאן חטא כדי שיזכה חברך, והלא אין זה אסור כלפי החולה, שהרי הותר לצורך פיקוח נפשו (כשהוא בעצמו אינו יכול לעשר)? ומה שמצינו בכל מקום שאומרים לאדם חטא, היינו במקום שבזה מציל את חבירו מעשיית איסור, כגון שהיה אנוס כמו מחוסר כיפורים שאינו יכול להקריב קרבן פסח, או שמעשר שלא מן המוקף למנוע מאחר איסור טבל, שאם יאכל הלה את הטבל יהיה בזה איסור גמור לכן מצוה להצילו. אבל כאן יש היתר מרווח לאכילת הטבל, מכח הפסוק "וחי בהם" - לפיכך נראה לומר, שדין זה נאמר רק במאכלות אסורות, שבהם אע"פ שיש היתר לאכלם, מ"מ אכילתם מאוסה היא ואיסורם חמור טפי, הגם שאוכלם לפיקוח נפש5 .

ולכן רק במאכלות אסורות התירו לאחר לעבור איסור דרבנן בכדי לתקן את המאכל, משא"כ בשאר איסורים כגון שרוצה להציל את חבירו מחילול שבת - אין היתר לאחר לעבור איסור, משום שאין החולה נחשב מחלל שבת, שהרי עושה זאת בהיתר של וחי בהם. וכן מבואר להדיא בשו"ת שאילת יעב"ץ ס' קל"ה, שהקשה שם כקושית הפרשת דרכים, מדוע לא נבטל את התרומה ברוב, (והוסיף, דבשלמא לשיטת הראב"ד, דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא, לא קשיא, כי באיסורי תורה לא אמרינן חטא כדי שיזכה חברך, אבל לשיטות שזה רק דרבנן מדוע לא נעשה כן, כשם שמותר לעשר בשבת למנוע מהחולה אכילת טבל). ותירץ שבזה שיבטל התרומה ברוב יעבור על שלשה איסורים מדרבנן: הא' - לעשר בשבת, כמבואר במשנה ביצה לו, ב; הב' - אין מבטלין אסור לכתחילה וזה גם בחול; הג' - לבטל איסור ברוב אסור בשבת משום "מתקן" כמבואר במג"א סוף סימן שכ"ג. ומשום הכי לא דחינן איסורי דרבנן טובא מקמי חד דאורייתא שלא יאכל טבל, שהרי בפיקוח נפש הכל שרי והתירא הוא לחולה, ומה שהתירו לעשר בשבת הוא משום חולה עצמו שתהא דעתו מיושבת עליו ולא יהא ליבו נוקפו לאכול איסור גמור, משא"כ בכה"ג דעבדי איסורי טובא ואכתי מדרבנן אסור לחולה - לא ניחא ליה בהכי טפי, ולא שרי למיעבד ליה, דכולי האי למה, הא אשתרי ליה למיכל איסורא משום פיקו"נ והתירא הוא לגביה, וכיון שכל הני איסורי דרבנן קיימי באפיה - הדר הו"ל כלא אפשר, עכ"ל. ומבואר בדבריו שלולא שהיה מאכלות אסורות - לא היינו אומרים לאחר חטא באיסור דרבנן של שבת, כדי שהחולה לא יחלל שבת באיסור דאורייתא, מפני שהחולה עושה זאת בהיתר והאחר עושה באיסור (היינו בדבר שאינו צורך החולה), וכל ההיתר לעשר בשבת הוא משום חומרא דמאכלות אסורות שאיסורן חמור טפי, ויש חשש שמא יקוץ בהן החולה ויסתכן, כפי שאמרו הראשונים טעם ששוחטין לו בשבת ואין מאכילין אותו נבילה6 .

זכינו, שדעת האחרונים שוה בזה, שאין היתר לעבור איסור צדדי, מהלכות פיקו"נ, ורק במאכלות אסורות מותר לאדם אחר לעבור איסור, מדין חטא כדי שיזכה חברך.

והא דלא יבטל התרומה ברוב ולא אמרינן חטא כדי שיזכה חברך, אף שהוא לענין מאכלות אסורות, י"ל שזה שייך רק בגוונא שע"י האיסור דרבנן שעושה האחר, נתבטל לגמרי האיסור, כגון שהפריש ותיקן את הטבל, או שמלח את הבשר ותיקנו מהדם, בזה מודה הפרשת דרכים שאומרים לאחר חטא כדי שיזכה חברך. אבל כאן גם אחר הביטול עצם האיסור נשאר, כפי שהאריכו האחרונים להוכיח מהא דחוזר וניעור, [וכן מבואר בשו"ת חתם סופר או"ח סי' קכ"ט, שהטעם שאין מבטלין אסור לכתחילה - מפני שאין התורה חפצה שיאכלו איסורים ע"י טצדקי, משמע מזה שמציאות האיסור נשארה כאן], לא התירו לאחר לעבור איסור דרבנן שאינו לצורך החולה כיון שלא מתקן לגמרי את האוכל, וביותר מזה, הרי רק תיקן את האיסור דאורייתא של תרומה, מפני שחד בתרי בטל - אבל מדרבנן צריך לבטל באחד במאה, וכאן הרי יש פחות ממאה, כי כבר הופרשה תרומה גדולה וכן תרומת מעשר, וכיון שאין האוכל נתקן לגמרי, לא הותר לבטל ברוב.

והנה לכאורה יש לפשוט מהגמרא ביומא שמותר להדליק את הנורות המיותרות. דאיתא ביומא פ"ד, ב: ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה ומעלהו (בשבת), ואע"ג דקא צייד כוורי. ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, ואע"פ דקא מיכוון למיתבר בשיפי (פירש"י, נסרים שצריך להם, א"נ קסמין להדלקה), כלומר, אף שנהנה ממלאכת שבת, שבהצלת התינוק צד גם דגים, ומקבל משבירת הדלת עצים למלאכה, בכ"ז מותר לו. ונחלקו הראשונים האם מותר לכוון לצוד את הדגים עם הצלת התינוק, וכן במקרה השני אם מותר לכוון להרויח את העצים הנ"ל, או שאסור לו לכוון, אלא שאם צד דגים מותר לקחתם, וא"צ לזורקם למים. [ומחלוקת זו תלויה בגירסת הגמ' אם לגרוס אע"פ דקא מיכוון למיתבר בשיפי, או שהגירסא אע"פ שמיתבר בשיפי, יעויין במשנה ברורה סי' שכ"ח ס"ק ל"ח, והשעה"צ אות י"ז שם]. משמע לכאורה מהגמ', שאע"פ שעושה מלאכה צדדית שאינה קשורה לפיקוח נפש, כיון שנעשה הכל במעשה אחד שפיר דמי, ורק המחלוקת אם מותר לכוון או לא - אבל ודאי שלא צריך להימנע מכך. וא"כ גם במקרה שלנו כיון שבמעשה אחד נדלקים כל הנורות, אע"פ שא"צ אלא לאחת מהן, מותר לו להנות גם משאר האורות, ומדוע יהיה צורך להורידן קודם ההדלקה. אומנם בספר "אמרי-בינה" סי' י"ז בהלכות שבת, כבר עמד על גמ' זו והקשה שדברי הר"ן סותרים אהדדי, דהר"ן (בסוף פרק "האורג" במסכת שבת) סובר שבמקרה שנפל תינוק לים מותר לכתחילה לכוון גם לצוד דגים, וביאר שם שהתירו לו חכמים לעשות זאת כדי שלא ימנע בשום ענין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו, וזה סותר למה שאמר הר"ן ביצה י"ז, א, לענין ריבוי בשעורין, כיון שפיקוח נפש בשבת היא רק "דחויה" ולא "הותרה", אסור מן התורה להרבות בשעורין כל שאינו לצורך החולה, ומשום כך כשאמדוהו הרופאים לשתי גרוגרות, ויש שתיים בעוקץ אחד, ובמקום אחר יש שלש בעוקץ אחד, אסור מדאורייתא לקוץ את השלש אף שאת השתיים מן שלש הוא צריך לפיקוח נפש, א"כ מדוע מותר לו לכוון לצוד את הדגים.

ותירץ שם ה"אמרי-בינה", במקרה של צידת הדגים, שהוא מוכרח לפרוש את המצודה להעלאת התינוק, ובהכרח שהמצודה תצוד גם דגים, נמצא שהמלאכה תיעשה גם בלא כוונתו, וא"כ כוונתו לצוד את הדגים הרי היא ככוונה בלא מעשה (כיון שהמעשה מותר בהכרח), ולכן היה מקום לאסור רק מדרבנן על שכיון לכך - ולזה חידש הר"ן שהתירו לו חכמים לכוון לכתחילה כדי שלא ימנע בשום ענין מן ההצלה, משא"כ בריבוי בשעורין, כיון שיש לו אפשרות לקוץ את העוקץ עם השתיים בלבד, אם קוצץ את השלש, נחשב הדבר כאילו עושה מלאכת איסור בפני עצמה, שהרי יש בידו להפריד בין המוכרח ושאינו מוכרח ע"י קציצת השתיים בעוקץ השני, ומשום כך חשוב כמעשה איסור, ואסור מן התורה. ולפ"ז בענייננו, אם אמנם אין הרופא יכול להוריד את הנורות המיותרות - א"כ מעשה ההדלקה הוא מוכרח עבור הנורה האחת, ושאר ההבערות נעשות בעל כרחן, והרי זה היתר גמור ומותר להנות משאר האורות (אמנם אם מותר לכוון או לא. תלוי במחלוקת הראשונים שהובאה לעיל, ופסק המשנה ברורה לא לכוון), אבל כשאפשר לו להוריד את המיותר, א"כ אין הדלקתן מוכרחת והרי זה מעשה איסור.

נמצינו למדים:

א. העושה מלאכה לצורך פקוח נפש אסור לעבור איסור צדדי, שאינו לצורך רפוי החולה.

ב. כאשר האיסור לצורך פקוח נפש הוא במאכלות אסורות אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו כשבחטאו מתיר האיסור לגמרי, אף באיסור צדדי.

ג. והחולה עצמו, בכל האיסורים, יעבור איסור קל, אף צדדי, להציל מאיסור חמור.

 

לאור זה, נעבור לפתרון השאלה הראשונה:

א. הרופא העומד להדליק את החשמל בחדר, מחויב לדאוג קודם לכן שלא תידלקנה הנורות המיותרות, שהרופא כאן כחולה עצמו, ומכיון שבדרך כלל מספיק להבריגן החוצה מעט כדי שלא יידלקו, צריך לעשות כן, [ולא יוציאן לגמרי משתי סיבות. א. למעט באסור "סותר", מפני שכל שלא הוציאן לגמרי יתכן ואין בזה סתירה, כי עדיין הן מחוברות היטב; ב. בזה הוא ממעט בטלטול מוקצה, מפני שכל סיבוב בהברגה - הוא טלטול חדש].

ב. אם אפשר לרופא לטלטל את הנורות כלאחר יד, כגון באחורי אצבעותיו, או בפרקי ידיו (המחבר את כף היד והזרוע), צריך לעשות כן למעט באיסור מוקצה.

ג. ואם אינו יכול להוציא את הנורות, ידליק את האור כרגיל, ולא יתכוון בהדלקתו לשאר הנורות אלא למה שצריך, ואחר שכבר דולקות - מותר לו להנות מהן (דהיינו להשתמש לאורן דברים שלא היה יכול לעשות לאור הנורה האחת).

ד. אדם אחר (אשר אינו מתכון להדליק את החשמל) אסור לו להוציא את הנורות בכדי למנוע מהרופא את הדלקתן, מפני שאם יכול הרופא לעשות זאת בעצמו - אין היתר לאחרים לעבור איסור עבורו כפי שנתבאר לעיל, ואם אין יכול הרופא לעשות זאת בעצמו - הרי מותר לו לכתחילה להדליקן, ולא שייך בזה חטא כדי שיזכה חברך.

ובהתאם לכך, גם בשאלה השניה:

א. הרופא אשר פותח את דלת מכוניתו למטרת הפיקוח נפש - צריך לפני כן להזיז את המתג בכדי למנוע הדלקה, וכן בסגירת הדלת בכניסתו למכונית, היות ובזה עובר רק על איסור טלטול מוקצה, בעוד שבפתיחת הדלת וסגירתה עובר הוא באיסורי "מבעיר" ו"מכבה". [ואף שגם הכיבוי הוא רק איסור דרבנן, מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, בכל זאת הוא חמור מטלטול מוקצה, כמבואר במשנה ברורה סי' של"ד ס"ק פ"ב לענין גחלת של מתכת הנמצאת ברשות הרבים ויש חשש שינזקו ממנה, מותר לכבותה בשבת, ובכל זאת אם אפשר לטלטלה משם צריך לעשות כן מפני שמוקצה קל יותר מכבוי].

ב. אם יכול הרופא להזיז את המתג כלאחר יד, כגון באחורי אצבעותיו או במרפקו, צריך לעשות כן למעט באיסור מוקצה.

ג. לנהג אין רשות להזיז את המתג בכדי למנוע מהרופא איסור בהדלקה, אלא אם כן החליט הוא לפתוח את דלתו של הרופא תחילה. ויש להעיר שכשנמצאים בתוך המכונית וצריכים לצאת, ותידלק הנורה, יש לפתוח ראשונה את הדלת שהרופא או החולה יוצאים ממנה - שאז יש היתר להדלקת החשמל כיון שהוא מוכרחת מאליה, אבל אם הנהג יפתח את דלתו ראשונה - נמצאת הדלקת החשמל באיסור, שלא לצורך.

 

רופא אשר נאלץ לחלל שבת מתוך איומים

שאלה: רופא אשר נמצא תחת איומים של מות, ודורשים ממנו בשבת לבצע ניתוח אשר מצד דיני התורה אסור לעשותו בשבת (כגון שהיה בו רק סכנת איבר, ואסור לעבור איסור דאורייתא להצילו, כל שאין בזה סכנת נפש), ויש באפשרותו של הרופא להינצל ע"י חלול שבת קל יותר כגון כיבוי החשמל, או קריאה לעזרה במכשיר חשמלי וכדו', האם מותר לו או לאחר לעשות כן אע"פ שאין הם אנוסים על האיסורים הללו, או שיבצע את הניתוח מחמת פקוח נפשו.

תשובה: במנחת חינוך מצוה רצ"ו נסתפק במי שאנסו אותו לאכול נבילה שדינו יעבור ולא יהרג, אמנם יכול הוא לאכול דבר שאיסורו קל יותר, כגון פירות שביעית וג"כ יתפייס בזה האנס, האם חייב להציל עצמו באיסור הקל להימנע מן האיסור החמור, או שנאמר שכיון שהאנס אנסו רק על החמור, א"כ באיסור אחר - הרי זה כעובר מרצון. ולמד דין זה מן הראב"ד שהובא לעיל, ששוחטין לחולה בשבת ולא מאכילין אותו נבילה, כי רק האיסור העומד בפניו, הוא שהותר, ולא איסור אחר. והר"ן שם חולק על הראב"ד וסובר שיש לחזר אחר האיסור הקל אפילו שלא עומד בפניו - ותלה המנחת חנוך שאלה זו במחלוקת הראב"ד והר"ן.

לעיל הובאו דברי הפמ"ג סי' שכ"ח בדינו של הפרשת דרכים, שאע"פ שלאחרים אסור לבטל את התרומה ברוב, בכ"ז החולה עצמו צריך לעשות זאת בכדי להימנע מאסור חמור. [ומשמע מדבריו שאע"פ שיש שיטות שאסור מן התורה לבטל את התרומה, בכ"ז כיון שאין זה לאו מפורש וקל יותר מטבל ותרומה, צריך לעשות כן, אע"פ שאין בזה היתר של פיקוח נפש, כיון שאינו לצורך המחלה.] א"כ ה"ה בספק הנ"ל של המנחת חנוך, אף שאינו אנוס על אכילת שביעית, בכ"ז כיון שאיסורו קל יותר אמרינן מוטב שיעשה הוא עצמו איסור קל ולא יעבור על איסור חמור.

אמנם עי' בביאור הלכה, סי' שד"מ סעיף א' ד"ה מצומצמת, שדן בענין איש צבא שהוכרח לעשות מלאכה דאורייתא עד שבת בבוקר, ולא היה לו פנאי לעשותה בערב שבת - עד בין השמשות, האם יעשנה בין השמשות כיון שהוא ספק שבת ועדיף מאשר מחר בשבת, או דילמא שעדיף שיעשנה מחר כיון שהוא אנוס על כך, ואם יקדים לעשותה מאתמול הרי זה כעושה מרצון, וצידד לומר שכיון שבין כך באותה שבת צריך לעשות את המלאכה, עדיף שיעשנה בין השמשות, אבל אם לא היה באותה שבת היה לו אסור להקדים, שההקדמה נחשבת כרצון, ונשאר הביה"ל בספק, ולכאורה לפי הפרמ"ג ודאי שצריך לעבור על האיסור הקל, כשם שהתיר לו לבטל את התרומה, אף שאין בזה היתר של פיקוח נפש. ויש לדחות שאין זה דומה לפרמ"ג, דכוונת הביה"ל שבבין השמשות עדיין לא היה אנוס כלל, לכן נחשב כאילו עושה עבירה שלא במקום פקוח נפש, משא"כ כשכבר הגיע זמן האונס, יודה הביה"ל לפרמ"ג שצריך לעשות את האיסור הקל - בכל גווני. עכ"פ את ספיקו של המנחת חינוך, נוכל לפשוט מן הפרמ"ג כאמור לעיל.

נמצא, כי הרופא בעצמו - מותר לו וצריך לחפש את האפשרות הקלה ביותר בכדי לא לעבור על איסורי תורה בניתוח, ולכן מותר לו לטלפן לעזרה הגם שיש בזה איסור תורה - מפני שבזה מחלל שבת רק פעם אחת, ובניתוח יעשה כמה וכמה מלאכות. אמנם לאחרים מותר לחלל שבת רק באיסורי דרבנן, שבהם אמרינן חטא כדי שיזכה חברך, כדי להציל את הרופא מאיסור תורה שנעשה באונס, אבל אסור לאחר לחלל שבת באיסורי תורה כדי להציל את הרופא - הגם שהם קלים יותר כמבואר ברמ"א בסימן שכ"ח סי' י' "מי שרוצים לאונסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו שבת כדי להצילו", עיי"ש.

הערות

1 . בהוצאת הנורות אין שום איסור דאורייתא, ורק שני אסורי דרבנן. א. סותר שלא ע"מ לבנות - כל נורה אשר מחוברת בהברגה אל בית הנורה, נחשבת כחלק מן הבית, שיש בו בנין וסתירה, כשם שמצינו בדלתות הבית שנחשבות כחלק מן הבית, והמפרקן הוי "סותר", כמבואר ריש פרק כל הכלים. אמנם מכיון שאין סתירה זו ע"מ לבנות - אסור רק מדרבנן. [ויש לעיין אם איסור זה של "סותר" הוא רק כשמוציא את הנורה לגמרי ממקומה, אבל אם מבריג החוצה מעט את הנורה בכדי שלא תידלק - אין בזה סתירה כלל, והרי זה כמוציא חלק ממסמר המחובר לקיר, שכיון שסוף סוף הוא עדיין מחובר היטב - לא חשיב כסותר, וה"ה כאן עדיין הנורה מחוברת היטב ולא נחשב כסותר. ומאידך יש לומר שכיון שהברגה זו היא משמעותית שבזה שוב לא תידלק - לא דמי למסמר והרי זה כסותר, וצ"ע]. ב. טלטול מוקצה - הנורה היא מוקצית מכיון שאסור לפרקה בשבת, ואין לה שום שימוש של היתר, והרי היא ככל מוקצה מחמת גופו שאין לטלטלו כלל, ואף אם תהיה המנורה כלי שמלאכתו לאיסור, בכל זאת הטלטול כאן הוא לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו, שהרי אינו חפץ להשתמש במנורה ולא במקומה, ואף שרוצה לסלקה ממקומה - אין זה נקרא צריך למקומו, כפי שמתבאר בראשונים פרק "מי שהחשיך", שאסור לפרק משא מוקצה מן החמור, אף שהמשא מצער את החמור ואין רצונו של הבעלים שהמשא יישאר שם, בכ"ז כיון שכרגע אין צורך להשתמש במקומו של המוקצה (גב החמור), אין היתר לטלטלו.

2 . הדלקת חשמל בשבת, כרוכה בשתי אבות מלאכה. א. "מבעיר", שהרי בכל נורה נדלקת אש, כמבואר בארוכה באחיעזר ובספר "מאורי האש" להגרש"ז אויערבך שליט"א, וגם בפלורסנט ישנם ניצוצות אשר מהן נדלק האור, והוא ג"כ איסור דאורייתא של מבעיר. ב. מלאכת "בונה" - בזה שמחבר את החוטים ותיקן את זרם החשמל במנורה, לדעת החזון איש אורח-חיים סי' נ' סק"ט. אמנם במקרה שלנו - שמדליק כמה נורות במתג אחד - יהיה חלוק בין שתי המלאכות הנ"ל. מצד מלאכת בונה אין שום נפק"מ במספר הנורות שהרי באותו זרם הוא מדליק את כל הנורות ללא הבדל, ואין שום תוספת בנין עבור הנורות המיותרות, משא"כ מצד מלאכת מבעיר - בכל נורה ונורה ישנה אש אחרת, ובהדלקת המתג הוא כמדליק כמה מדורות לפי מספר הנורות. ומסתבר לומר שאין זה כמרבה בשיעורים, שנחלקו בו הר"ן והרשב"א במסכת ביצה יז, א, אם הוא אסור דאורייתא או שאסור רק מדרבנן, מפני ששם ישנה רק מלאכה אחת עם כמה שיעורים. כגון שלש תאנים המחוברות לעץ בעוקץ אחד, מלאכת הקצירה היא רק אחת - בעוקץ האחד - רק ישנם כמה שיעורים לקצירה זו, כפי מספר התנאים, בזה סובר הרשב"א שתוספת השיעורים אסורה רק מדרבנן, אבל כאן ישנם מספר מלאכות כפי מספר הנורות, שבכל נורה ישנה הבערה אחרת שאינה קשורה לחברתה, רק שכולם נבערות כאחד, והרי זה מרבה במלאכות, ובזה כולם מודים שנחשב כעושה בפעם אחת שלש מלאכות.

3 . ואין להביא ראיה לסתור, מדיון הראשונים בחולה שצריך בשר בשבת, אם להאכילו נבילה שאיסורו רק בלאו, או לשחוט לו, שאיסורו בסקילה, והכריעו להלכה שעדיף לשחוט לו - אין זה דומה, שהרי שם שהשחיטה היא גם כן לצורך החולה, שהרי אינו יכול לאכול חי, ואף שישנה אפשרות אחרת של נבילה, אבל גם אפשרות זו של שחיטה היא לתועלתו והותרה משום פיקוח נפש - לכן דנו מה עדיף אם לשחוט או לא, משא"כ איסור שאינו לתועלת החולה כלל, אינו בא בחשבון כלל כיון שאין לו היתר בפיקוח נפש, ומה בכך שהוי איסור קל.

4 . ומפני זה חילק בין אסורים דרבנן לבין אסורי דאורייתא, דרק אסור דרבנן התירו לאחר לעבור אבל לא אסור תורה אף שהוא קל יותר [וגם בזה כבר חלקו עליו האחרונים, כמבואר בשדי חמד חלק הכללים אות ו' כלל כ"ו, ע"פ הראשונים שביארו שגם אסורי תורה התירו לאחר, וכוונתו מהתוס' שהובא לעיל שהתירו עשה דהשלמה, ושחרור עבד אף שהם איסורי תורה].

5 . וכן מבואר בבית יוסף סי' שכ"ח בשם הגה' מרדכי בביאור הטעם ששוחטין לחולה ואין מאכילין אותו נבילה, מפני שאכילת איסור מגונה והקב"ה לא מכשיל בזה אפילו בהמתן של צדיקים, ומשום כך חששו כמה מהראשונים שמא יקוץ החולה באכילת הנבילה - ויסתכן. ובמשך חכמה ואתחנן, דמאכלות אסורים מטמטמים, אף כשאוכל בהיתר פיקו"נ.

6 . אמנם דבריו של השאילת יעב"ץ שבביטול התרומה יש שלשה איסורים - תמוהים מאוד, דזה נכון רק בשבת, כפי שביאר שם שיש איסור הפרשה ואיסור תיקון, אבל ביום חול הרי יש רק איסור אחד, ביטול התרומה ברוב, והגמ' הלא איירי גם בחול כשיש לפניו טבל או תרומה ולא סגי לו בחולין מה עדיף אם להאכילו טבל או תרומה, (אלא שהגמ' אמרה שאם אפשר לעשר וסגי לו בחולין צריך לעשר, גם בשבת), ובזה אכתי קשה שנבטל את התרומה ברוב שאין בזה אלא איסור דרבנן אחד ושפיר אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך.