בגדרי פקוח נפש בשבת
הרב יצחק שיף
שאלה
א. רופא אשר צריך להימצא בשבת בבית חולים כדי לטפל בחולים מסוכנים, וסמוך לשבת הוא מתבקש לטפל בחולה שאינו מסוכן, או שנתבקש לבשל אוכל עבור אביו ואמו, ואם יקיים מצוות אלו יצטרך אח"כ ליסע בשבת כדי להגיע לבית החולים בזמן הראוי, כיצד ינהג? האם יפטור עצמו מהמצוה הבאה לידו ביום שישי מפני שתגרום לו לחלול שבת, או שיקיים את המצוה, ואח"כ יסע כדין כל פיקוח נפש הדוחה שבת?
ב. מה הדין באופן זה בשבת עצמה, כלומר, שבשבת עצמה הוא קרוי לצורך מצוות (טיפול באביו ואמו או חולה שאינו מסוכן), ואם יקיים יהיה נאלץ אח"כ ליסע לבית החולים, האם מותר לו להכנס למצב של חלול שבת עבור פקוח נפש - או לא?
תשובה
במסכת שבת יט, א: אין מפליגין בספינה ג' ימים לפני שבת, ולדבר מצוה מותר. ברי"ף וברמב"ם הסבירו טעם האיסור משום ביטול עונג שבת (הנגרם בימים הראשונים להפלגה - עקב טלטולי הספינה במים המלוחים). אבל שיטת בעל המאור דטעם האיסור מפני שהים הוא מקום סכנה ובודאי שיצטרכו לחלל את השבת (כדין פיקו"נ הדוחה שבת), ומפני זה המפליג ג' ימים סמוך לשבת הוא נראה כמתנה לחלל את השבת. (בד"א בג' הימים שלפני שבת, שאז צריך אדם לדאוג עבור השבת לפיכך נראה כמתנה לחללה, אבל ג' ימים ראשונים עדיין שייכים לשבת שעברה ולא חל עליו חיוב לדאוג לשבת הבאה, ומש"ה אינו נראה כמתנה לחללה). וטעם ההיתר להפליג לדבר מצוה, ביאר בריב"ש סי' ק"א, דכיון שכל האיסור רק משום מראית העין (דעצם החלול שבת הרי נעשה לצורך פקוח נפש) שנראה כמתנה לחלל את השבת - לא גזרו כשמפליג לדבר מצוה.
ובשו"ע סי' רמ"ח נחלקו הפוסקים בדעת בעה"מ אם ההיתר לדבר מצוה הוא אפילו כשודאי יחלל שבת או רק בספק אם יהיה חלול. המחבר התיר אפילו בודאי (עפ"י הריב"ש הנ"ל והתשב"ץ ח"א סי' כ"א). אמנם המג"א הביא דעות שכל ההיתר הוא רק כשיש ספק אם יחלל שבת, ואם הוא ודאי - אסור.
להלכה הכריע בביאור הלכה סע"ד ד"ה ופוסק, דאם החלול שבת יהיה רק בדרבנן, כגון בהפלגה לים שהוא למעלה מעשרה וגם אינו דומה לדגלי המדבר, בזה נקטינן כהשו"ע שאפילו אם ודאי יחלל - מותר, כשמפליג לדבר מצוה. אבל אם החלול יהיה בדאורייתא - אסור להפליג כשיודע שבודאי יחלל שבת.
ומעתה בנידון שלנו - אם יודע הרופא בוודאות שבעקבות קיום המצוה בע"ש יצטרך ליסע בשבת - אסור לו לעשות זאת, כיון שהחלול הוא באסור תורה. ואם הוא מסופק שמא יגיע עוד בע"ש - מותר.
אמנם עי' בספר "שדי חמד" מערכת יוהכ"פ סי' א', שדן באדם שיודע שאם יצום בצום גדליה שוב לא יוכל לצום ביוכ"פ מחמת פקו"נ, ורצה לדמות זאת למחלוקת הפוסקים, אי שרי להפליג בע"ש לדבר מצוה כשיודע בודאי שיצטרך לחלל שבת בהיתר של פיקו"נ. וסיים דאפילו למחמירים בהפלגה - בזה יהיה מותר (לצום צום גדליה) משתי סיבות. א. דבדין דאין מפליגין הוא מבטל המצוה (בע"ש) בשב ולא תעשה, מש"ה אמרינן שלא יקיים את המצוה כדי לא להכנס לחלול שבת, ואילו כאן הוא עובר בקום ועשה בזה שאוכל בצום גדליה (ובפרט שאיסור זה שנראה כמתנה לחלל יוכ"פ הוא רק מדרבנן ואילו לאכול בצום גדליה הוא מדברי קבלה). ב. דבהפלגה לים ידוע לכולם שיצטרך לחלל את השבת מש"ה נראה כמתנה לחללה, אבל כאן אין אדם אחר יודע שמחמת תעניתו בצום גדליה לא יוכל לצום ביוכ"פ, ואין זה נראה כמתנה לחלל יוכ"פ. לפי זה יש לומר שבנידון שלנו לכו"ע (גם לתי' ראשון שבשדי חמד) אינו נראה כמתנה לחלל שבת, דזה שייך רק כשהמעשה שלו גורם ישירות את החלול, כגון שמפליג לים ומזה גופא נוצרת הסכנה וצריכים לחלל שבת, מש"ה כל מי שמפליג בע"ש לים - נראה כמתנה לחללה, כמו"כ בצום גדליה - אמנם לא ניכר לכלם שלא יוכל לצום ביוכ"פ - אבל אליבא דאמת הצום גורם בעצמותו שלא יוכל לצום פעם שניה, לכן יש לומר שנראה כמתנה לחלל, אולם הכא, ההליכה למצוה בע"ש אינה יוצרת מצב של סכנה שיצטרכו בגללה לחלל שבת, אלא שישנם חולים אשר עבורם צריך הרופא להיות בשבת בבי"ח ומפניהם הוא מחלל את השבת. אלא שאם היה באפשרותו, היה נוסע לבי"ח בע"ש וכעת שהלך לדבר מצוה - אין זה באפשרותו, ולא נראה כמתנה לחלל בזה שעושה את המצוה בע"ש.
ועדיין יש לעיין כשהולך לדבר מצוה בשבת עצמה (השאלה השניה שהובאה לעיל), דעד כאן לא שמענו להתיר אלא במפליג בע"ש, שכל הנידון משום שנראה כמתנה לחלל שבת, בזה י"ל שאם ע"י המצוה אינו גורם ישיר לחלול - לא נראה כמתנה, משא"כ בשבת עצמה אין האסור רק משום מראית העין שנראה כמתנה אלא איסור ממש. דכבר הקשו האחרונים שלכאורה בעה"מ סותר את עצמו, שבסוגייא כאן התיר לדבר מצוה להפליג בע"ש, אף שבשבת יצטרך לחלל משום פיקוח נפש, ואילו בשבת קלד,ב, לענין מילת תינוק ביום שמיני שחל בשבת ונשפכו המים החמים שהכינו ע"מ לרחצו אחר המילה, שלפי הרמב"ן צריכים למולו בשבת ואח"כ יחממו מים אחרים מכיון שיהיה מסוכן ופיקוח נפש דוחה שבת. ושיטת בעה"מ שידחו את המילה ליום ראשון כדי שלא יצטרכו לחלל שבת אחר המילה, ולא אמרינן שיקיים המצוה כפי שאמרנו במפליג בע"ש לדבר מצוה. ותירצו (עיי' בשד"ח שם ובקה"י מסכת שבת) דיש לחלק בין ע"ש לבין שבת עצמה, דבע"ש עדיין לא חל החיוב לשבות אלא צריך לדאוג בע"ש שיוכל לשבות בשבת, מש"ה כל האיסור רק משום מראית העין שנראה כמתנה לחלל את השבת - ולדבר מצוה לא גזרו בזה. אולם בשבת עצמה שכבר חלה עליו החובה לשבות, אם עושה פעולה אשר תגרום חלול שבת נחשב שמעתה הוא כבר מתחיל לחלל (ואינו רק מראית עין), מש"ה אסור אפילו לדבר מצוה. [ועיי"ש בראשונים שהוכיחו שדוחים מצוה דאורייתא אע"פ שאח"כ יהיה החלול רק בדרבנן, מהא דאמרינן במסכת ביצה שאין לשחוט ביו"ט כל שאח"כ לא יוכל לכסות משום שהעפר הוא מוקצה]. וא"כ היה צריך לאסור על הרופא ללכת לדבר מצוה בשבת אם יודע שאח"כ יצטרך ליסוע, דנחשב שמעתה כבר מתחיל בחלול- ולא הותר לדבר מצוה. [ובזה גם הרמב"ן, שהתיר למול ואח"כ לחמם מים, יודה שאסור, דשאני מצות מילה דקבוע לה זמן ביום השמיני ואפילו בשבת מש"ה אינה נדחית, משא"כ שאר מצוות, כפי שביאר הר"ן, שמודה הרמב"ן שאין שוחטין ביו"ט אם אין עפר מוכן לכסוי הדם].
אמנם גם בזה יש לומר, שדוקא במילה פסק בעה"מ שתידחה המילה מפני שהיא עצמה גורמת את סכנת התינוק, ונמצא שבמעשיו הוא מכניס עצמו לחילול שבת, ומש"ה נחשב הדבר שכבר בשעת המילה הוא אינו שובת, וה"ה שחיטה ביו"ט היא אשר גורמת לכיסוי הדם שאח"כ, מש"ה כבר בשחיטה מתחילה העבירה, משא"כ אצלינו אין המצוה עצמה גורמת את החלול שבת שאח"כ (אלא מה שישנם חולים אחרים בבי"ח), ואין להחשיב הדבר שבעשיית המצוה כבר אינו שובת, וא"כ שפיר י"ל שיעשה המצוה ואח"כ אם יש פקו"נ - יחלל שבת.
האם מותר להעדיף את מצוה השבת על פני המצווה שבפניו
אחר שנתבאר שאין איסור בזה שמכניס עצמו לחלול שבת, יש לעיין, האם חייב הוא לקיים את המצוה בע"ש ולהכניס עצמו לחלול שבת, או שיכול לומר שברצונו לשבות בשבת ולא לקיים המצוה של ע"ש - כי חמורה מן מצות אלו.
הנה ב"חיי אדם" כלל ס"ח בענין זהירות במצוות כתב, דאם יש לאדם מצוה לקיימה היום, ומצוה חמורה הימנה למחר, ויש באפשרותו לקיים רק אחת מהן, לא אמרינן בזה אין מעבירין על המצוות; אלא יקיים את החמורה מחר: כגון באיש צבא שיש לו פקודה ללכת למשמר בערב יוכ"פ - ואז לא יוכל להניח תפילין ולקרא ק"ש. אמנם יש באפשרותו להחליף את המשמר ליוכ"פ ואז לא יוכל לצום - מוטב שילך בעיוכ"פ ויבטל ק"ש ותפילין, בכדי שיצום ביוכ"פ.
ומעתה קשה על השו"ע (סי' רמ"ח שפסק כריב"ש והתשב"ץ שמותר להפליג בע"ש לדבר מצוה אף שיחלל שבת באיסור דאורייתא), מדוע לא עדיף לקיים העשה של שבת מאשר המצוה, העומדת לפניו?
ונראה לומר שדין ההפלגה בע"ש אינו דומה כלל לנידון החיי אדם, דהתם באיש צבא עומדות לפניו שתי מצוות ועל אחת מהן הוא אנוס, דגם אם לא יניח תפילין יש לו פטור של אונס, וגם אם לא יצום ביוכ"פ יש לו פטור של אנוס והנידון הוא איזה מצוה לקיים - בזה אמרינן שיתפוס את החמורה, משא"כ הכא הרי עומדת לפניו בע"ש מצוה המוטלת עליו ואינו אנוס עליה כלל, א"כ הוא חייב לקיימה, ואף שעי"ז יכנס לחלול שבת - מ"מ באותו זמן הוא אנוס, וכיון שמפליג לדבר מצוה לא גזרינן בזה שיראה כמתנה לחלל את השבת, ומפני כן אסור לו לדחות את המצוה המוטלת עליו כיון שאינו אנוס בה כלל.
וכן מצינו בענין עוסק במצוה פטור מן המצוה בסוגייא במסכת סוכה כח,ב, שמותר להטמא לקרובים בערב פסח אף שאח"כ לא יוכל להקריב קרבן פסח - מצוה חמורה שהיא בכרת, דכיון שמצוה של טומאת קרובים היא ראשונה העומדת בפניו אינו רשאי לדחותה, ומצוה שניה נידונית רק כרשות, כמבואר בראשונים שם.
ולפי"ז אפילו אם המצוה העומדת בפניו בע"ש היא רק מדרבנן והחלול יהיה בדאורייתא (לפי שיטת השו"ע) ג"כ מותר להפליג, כיון שבמצוה הוא מחויב ועל השבת הוא אנוס. [ועיי' בשדי חמד שם לענין צום גדליה שג"כ נקט סברא זו שיצום בצום גדליה כיון שכעת הוא מחויב בה ואח"כ אם לא יוכל לצום ביוכ"פ הוי אונס. אמנם שם אם יאכל בצום גדליה הרי הוא עובר איסור בקום ועשה ובנדון שלנו הוא רק ביטול בשוא"ת]. אמנם בשבת עצמה (כשעומדת בפניו מצוה, ואם יעשה יצטרך אח"כ לחלל שבת באונס) יש לומר שהדין שונה, דכיון שבשבת הוא כבר מחויב ועומד במצוות של שבת לא אמרינן שיקיים את המצוה הקלה יותר, כיון שהוא כבר מחויב במצוה של שבת החמורה ומדוע יעשה מצוה קלה יותר.
ומעתה בנידון דידן:
א. במצות העומדות לפניו בערב שבת - אף אם זו מצוה דרבנן, חייב לקיימה, אף אם אח"כ יצטרך ליסע לבי"ח בשבת, מפני שזו חובה המוטלת עליו בשעה זו קודם השבת ואין הוא פטור מלקיימה, ואף שלא יוכל לשבות - הוי אנוס, ודמי לעוסק במצוה דפטור מן המצוה, אף שהשנייה חמורה יותר. (ואין בזה איסור של נראה כמתנה לחלל שבת כפי שביארנו לעיל, ובפרט שדעת השו"ע לפסוק כריב"ש ותשב"ץ, דאפילו היכא שמכניס עצמו לסכנה ובודאי יחלל שבת - ג"כ לא גזרו לדבר מצוה).
ב. כשבשבת עומדת לפניו מצוה שאם יקיימה יצטרך אח"כ לחלל שבת, אף אם מותר לו להכניס עצמו לחלול שבת, כיון שאין המצוה בעצמותה גורמת זאת, כפי שביארנו לעיל - מ"מ יפסיד את העשה של שבת, ומכיון ששבת חמורה משאר מצוות - עדיף שיקיים שבת, [ואף שמקיים מצות "והשבותו לו" בזה שמרפא את החולים - מ"מ לא המצוה דוחה את השבת, אלא חשיבות חיי החולה היא שדוחה, וזו לא מצוה בפני עצמה שעבורה נעשה חשבון מצוות אם לשמור שבת או לעשות מצוה קלה יותר]. ואף שבין כך יחלל הרופא אח"כ שבת בטיפול אצל החולים - בבית חולים, מ"מ כל רגע ורגע מקיים עשה בזה ששובת, ומדוע יקיים מצוה קלה בעוד שיודע שאח"כ יצטרך בגלל זה ליסוע ובזמן הנסיעה אינו שובת.
ג. אם החלול שבת יהיה רק באיסור דרבנן והמצוה העומדת לפניו בשבת היא דאורייתא (כיבוד אב ואם, או טיפול בחולה שאב"ס - "והשבותו לו" וכדומה) יתכן ובזה עדיף לקיים מצוה דאורייתא המוטלת עליו אף שמדרבנן אינו שובת.