סיכון עצמי לצורך קיום מצוה

הרב יצחק שיף

א) חולה שאמרו עליו הרופאים, כי רוב הסיכויים שיעבור את צום יום הכפורים ללא החמרה במצבו, אבל ישנם סיכויים קטנים שאם לא יאכל יסתכן. מצד הדין מותר לו לאכול, כי אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב (ראה ביה"ל ריש סי' תרי"ח). האם מותר לו להחמיר על עצמו ולצום, מפני שרוב הסיכויים שלא יסתכן וזכות המצוה תגין עליו, או שמא חייב לאכול מפני שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, וכיון שע"פ דין מותר לו לאכול - חייב לעשות כן.

ב) חולה אשר שני רופאים אומרים שאם לא יאכל ביוכ"פ - יסתכן, והרבה רופאים אומרים שאינו מסוכן ויכול לצום, האם יכול להחמיר על עצמו ולצום כאשר רוב מכריע של הרופאים סבורים שאינו מסוכן, או שכיון שספק נפשות להקל ומותר לו לאכול - חייב לעשות כן.

תשובה

איסור להחמיר בסכנה גלויה

חולה שיש בו סכנה, אסור לו להחמיר על עצמו ולא לחלל שבת לרפואתו, וחסידות של שטות היא, ועובר על אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (ר"ן יומא פב,א; מג"א סי' שכח,ו; מ"ב סי' תריח ה' ובפרמ"ג). ואסור לו להחמיר על עצמו, אף לסוברים דבקידוש ה' רשאי להחמיר, שבחולי אין כאן קידוש ה'. אמנם י"ל שכל זה הוא רק כשהסכנה ברורה, אבל בסכנה מועטת, אף שמותר לחלל שבת עליה, שמא אינו נקרא מאבד עצמו לדעת אם סומך עצמו על הרוב. והנה בפרמ"ג או"ח סי' ד' א"א ב' כתב, דאסור לנגוע בנקביו קודם נטילת ידים משום סכנה, ואף שיהיה רק ספק, ולדעת הרמב"ם כל ספק מדאורייתא לקולא, בכ"ז כאן אסור בודאי, מן התורה, משום ונשמרתם לנפשותיכם, ולא מוקמינן ארוב ואחזקה כמבואר בחולין ט,ב לענין מים מגולים דחמירא סכנתא מאיסורא. ומבואר דאסור לאדם לסכן עצמו גם על מיעוט נגד רוב וחזקה. אלא שיש לומר דכל זה רק כשאינו מקיים מצוה, אבל כשמקיים מצוה שמא יש לו גדרים אחרים, שהרי מצינו שלוחי מצוה אינם ניזוקים כשלא שכיח הזיקא, ויבואר להלן.

סתירה בשאלת החמרה בסכנה מועטת במקום מצוה

בשו"ת בנין ציון סי' קל"ז הקשה, איך לפי חכמים ביבמות יב,ב משמשת בלא מוך, והרי זה סכנה? ואף שהוא רק מיעוט, הרי קי"ל שאין הולכים בפיקו"נ אחר הרוב? ותירץ שדין זה שלא הולכים אחר הרוב היינו כשיש ודאי סכנת נפשות לפנינו כגון נפל עליו הגל דאז חוששים אפילו למיעוטא דמיעוטא, אבל כשעתה אין פיקו"נ ורק חוששים לסכנה העתידה, בזה אזלינן בתר רובא. דאל"כ איך מותר ללכת בים ובמדבר, דהם ממקומות שצריך להודות עליהם, ואיך עובר על ונשמרתם,  אע"כ שבשעה שהולך אין סכנה - והולכים אחר הרוב. ומבואר בדבריו שכל מקום שהוי סכנה לחלל שבת - דאין הולכים אחר הרוב, אסור להכנס לספק המועט משום ונשמרתם, ורק הכא ליכא פיקו"נ כלל לחלל עליו שבת. וכן משמע בקובץ שיעורים כתובות ל"ט, בסוגיא דג' נשים, עיי"ש.

ומאידך בכמה מקומות מצינו לכאורה שמותר לאדם להכניס עצמו לסכנה כשמקיים מצוה. בעירובין כא,ב מובא מעשה ברבי עקיבא שהיה בבית האסורין וכל יום היה ר' יהושע מביא לו מים לשתייה ונטילת ידים, פעם אחת בא שומר בית האסורים ואמר לו, וכי למחתרת צריך אתה כ"כ הרבה מים, ושפך לו חציין, ונשאר לו רק מעט מים, או בכדי לשתות או בכדי נטילה, אמר ר"ע מוטב שאמות מיתת עצמי בצמא ולא אתחייב מיתה שאעבור על דברי חברי לאכול בלא נט"י. ועיי"ש בתוס' דאף שמעיקר הדין היה פטור מנט"י בכ"ז היה מחמיר על עצמו. והקשו האחרונים מדוע הכניס עצמו לסכנה, ובפרט לשיטת הרמב"ם שאפילו במקום קדוש ה' (אם נפסק הדין שיעבור ואל יהרג) אסור להחמיר וליהרג, והר"ז מתחייב בנפשו.

ובתפארת ישראל ברכות פ"א מ"ג תירץ, שכיון שאין ודאי סכנה ולא שכיח הזיקא, מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגני, ור"ע שהכניס עצמו בספק סכנה, היה סומך את עצמו שלא יניחו שומר בית האסורים למות בצמא, ובזה רצה לבאר שם שר"ט היה משתבח שפעם היה בדרך והטה לקרות כדברי ב"ש וסיכן עצמו מפני הלסטים - שג"כ היה רק ספק סכנה ולא שכיח הזיקא, וקיום מצוה של ק"ש מגינה. גם במהר"ץ חיות על הגליון בעירובין תירץ מעין זה, שדברי הרמב"ם שאסור להחמיר היינו דוקא כשהסכנה גלויה כגון שאונסו לעבירה ואם לאו, יהרגנו, משא"כ כאן שלא היתה סכנה גלויה דלמא יזדמן לו מים כאשר היה באמת, בכה"ג יכול להחמיר. משמע, שמותר להכנס לסכנה מועטת במקום מצוה, וצ"ע מאי שנא ממשמשת במוך שמבואר בראשונים שאסור להסתכן אף במיעוט אם היתה סכנה מיידית, אפילו סכנה מועטת.

להחמיר במקום סכנה - האסור והמותר

יסוד דין שלוחי מצוה אינם ניזוקים מבואר בגמ' פסחים ח,א בדין חמץ שנפל עליו הגל, אע"פ שלכאורה חייב לבדוק (עד ג' טפחים שהכלב יכול לחפש אחריו), בכ"ז כיון שיש סכנת עקרב (שדרך העקרבים להיות תחת מפולות) לא יבדוק. והקשתה הגמ' דשלוחי מצוה אינם ניזוקים, ותירצה, דחיישינן שמא נאבדה לו מחט ואחר שיגמור לבדוק החמץ, יחפש את המחט וכיון שאינו עוסק אז במצוה - יכול להינזק. ושם בגמ', כותל שבין ישראל לעכו"ם אינו בודק כלל (לדעת פלימו) - דחיישינן לכשפים. וגם בזה הקשתה הגמ' דשלוחי מצוה אינם נזוקים, ותירצה דהיכא דשכיחא היזקא שאני, שהרי שמואל פחד ללכת בשליחות ה' שמא ישמע שאול ויהרגנו, ולא סמך על הא דשלוחי מצוה אינם ניזוקים, כיון דשכיחא הזיקא.

וכן נפסק בשו"ע הלכות פסח סי' תלג. והקשה שם בחק יעקב מדוע רק בכשפים אמרה הגמ' דכיון דשכיחא הזיקא לא יבדוק. ואילו בתחת מפולת החשש הוא רק מפני מחט ולא משום דשכיחא הזיקא. ותירץ - וכ"ה בסמ"ג - דסכנת עקרב מקרי לא שכיחא הזיקא משום שאין עקרב לפנינו, ויש ספק שמא אין עקרב כלל תחת המפולת, ואפילו יש עקרב שמא לא יזיקנו, ומש"ה חשיב דלא שכיח הזיקא, משא"כ בעכו"ם כיון שכבר נמצא וספק שמא יראנו חשיב שכיח הזיקא, וכן בשמואל כיון ששאול נמצא והחשש שמא ישמע ויהרגנו חשיב שכיח הזיקא.

והביאור בזה נראה, דשכיח הזיקא שאני, אינו רק מפני שהוי מיעוט היותר מצוי, דכיון שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב - ה"ה במיעוט שאינו מצוי אסור להסתכן כמבואר לעיל. ומה שהתירו לשלוחי מצוה, הוא רק באופן שאין סיבת הסכנה לפנינו - היינו דאין רגלים לדבר שיש כאן מצב סכנה כהא דעקרב, ומכיון דהוי מיעוט - שפיר מותר. אבל אם יש רגלים להסתפק, כיון שנמצאת כאן סיבת הסכנה - לא מהני מה שהוי מעוט דאין הולכים בפקו"נ אחר הרוב.

וזוהי כוונת התפארת ישראל ומהר"ץ חיות, דאמנם יש קצת סכנה במקרה של רבי עקיבא שמא לא יהיה לו מים, אבל כיון שאין רגלים לדבר שלא יביאו לו מים לשתייה, דהרי עד כה הרשו להביא לו מים, ורק כאן היה חשש לשומר שרוצה הרבה מים לעשות מחתרת אבל הרשהו לשתות מים - ואמנם כך היה שהביאו לו מים, בכה"ג הוי מיעוט, ולא שכיח הזיקא, ואמרינן דשלוחי מצוה אינם ניזוקים.

וכמו כן אצל ר' טרפון, אמנם פעמים שיש לסטים בדרכים אלו, אבל אין לנו שום סיבה להניח שגם עכשיו הם נמצאים כאן, וחשיב שאין הסכנה גלויה ולא שכיח הזיקא, דומיא דעקרב, ובמקום מצוה אמרינן שלא יהיה ניזוק. וממילא מיושבת הסתירה, דבמשמשת במוך חשיב שכיח הזיקא כי סיבת הסכנה נמצאת לפנינו, שהרי היא קטנה וכו' וכל ביאה עלולה לגרום שתתעבר ותסתכן, ואין שום סיבה נוספת אצל אותם קטנות שמתעברות מאשר כל קטנה אחרת, ולכך אף שהוי מיעוט - לא אזלינן בפיקו"נ אחר הרוב, ואסורה לסכן עצמה אף במקום מצות עונה [ורק לחכמים מותר משום שומר פתאים ה' כיון דכך הוא מנהג דרך ארץ - אבל בציור שאינו דבר טבעי לכו"ע אסור לסכן עצמו אף במיעוט].

סכנה ברורה, ואין שום רגלים לומר שינצל - מותר להחמיר ולעשות המצוה

בתשובת הרקאנטי מובא מעשה שהיה אצל ריב"א שאמרו לו הרופאים אם תצום ביו"כ ודאי תמות, ואם תאכל שמא תחיה - והעדיף לצום. ועיי' באליהו רבה תרי"ח שביאר שאין זו סתירה לדברי הרדב"ז שחולה הצריך לאכול, חייב לאכול - דהתם אם יאכל יחיה ואם לא יאכל ימות, אבל כאן גם אם יאכל ספק גדול אם יעזור לו, ובכה"ג אף שמדינא אפשר לו לאכול מטעם ספק נפשות להקל - בכ"ז יכול להחמיר על עצמו. ובמטה אפרים תרי"ח סי' ז' הקשה (באלף למטה) סו"ס הרי תועיל לו האכילה לחיי שעה, וגם משום חיי שעה מחללין שבת ואיך החמיר על עצמו - ותי' דהיה לו ספק אם יועיל לו גם לחיי שעה ונשאר בצ"ע.

ולפי מה שאמרנו לעיל יתכן שגם כאן שייך לומר שמצוה מגינה, שהרי זה ברור אם נדע בודאות שהאכילה לא תועיל - שאסור לאכול, מש"ה כיון שהיה נראה לריב"א שאין שום רגלים לדבר לומר שהאכילה תעזור, (אע"פ שיתכן שיארע שתועיל לו) - חשיב כלא שכיח הזיקא והמצוה תגין, היינו שלא יהיה הפרש במחלה אם יאכל לבין אם יצום.

שוב מצאתי ברדב"ז חלק ג' סי' תמ"ד ששאלוהו אם ריב"א נהג כדין, וענה, שאין ללמוד ממנו, דאפילו ספק ספיקא של פיקוח נפש דוחה שבת ויוכ"פ, ואסור להחמיר והוי שופך דמים, וריב"א ידע בעצמו שאפילו אם יאכל לא יועיל לו שלב יודע מרת נפשו, ולכן אמר ברי שלי עדיף משמא שלכם. וסיים, שאף בזה אינו מידת חסידות.

ונראה שלפי הנ"ל מובנים דברי החזו"א או"ח סי' נ"ט ס"ק בענין צרכי קטן, שהם כחולה שאין בו סכנה שנאמר ברמ"א שכ"ח סעי' י"ז, שקטן שאין לו מה לאכול אומרים לעכו"ם שיבשל עבורו. ואומר החזו"א שם וז"ל: ואפשר דכוונת השו"ע בשיש לו מה להאכילו, אבל כפי הצורך יש להאכילו תבשיל שזהו מזונו הטוב וגם בזה מתירים שבות של אמירה לגוי. וגם בזה, בזמנינו, הוי חסרון התבשיל גורם לקלקול מעיים. ואם יודעים בנסיון או ע"פ הרופאים שגורם קלקול במעיים יש לחושבו ספק סכנה. ומי שמקיל בדבר אין מזניחים אותו, ומי שבטח בה' וקובע מזונות בנו באופן שאין מבשלים בשבילו בשבת וכבר הורגלו בכך אין מזניחים אותן עכ"ל. ומבואר בזה שיכול לחלל שבת, דסו"ס הוא ספק נפשות, אבל יכול גם להימנע מכך ואינו כמסכן את הילד. וההסבר הוא, שזה מקרי שאין הסכנה לפנינו, שהרי לא לכל תינוק גורם חוסר התבשיל (זמן מועט) לקלקול מעיים, ורק יש תינוקות רגישים במיוחד שעלולים להסתכן עקב זה, ומכיון שאין שום סיבה לתלות שגם תינוק הנ"ל הוא מאלה - אף דחשיב חשש סכנה מ"מ זה חשש בלא שום רגליים לדבר (שגם תינוק זה הוא מאלה) ובכה"ג אינו מסכן עצמו, אלא שלפי מה שנתבאר לעיל, דין זה נאמר רק כשמקיים מצוה דשלוחי מצוה אינם ניזוקים וגם כאן הכוונה שבזה ששומר השבת לא ינזק. [כאן הדבר קצת שונה כי הסכנה היא בילד ואת המצוה מקיים האב, אבל גם זה נכלל בשלוחי מצוה אינם ניזוקים, דהרי מקור הדבר הוא במי שעולה לרגל - "ולא יחמד איש את ארצך", וילפינן שלא יארע לו שום נזק לא לממונו ולבהמותיו - וכ"ש שלבני ביתו. וקצת תימא על האבני נזר בעניני יוכ"פ סי' תנ"ד, שנקט בפשיטות שבזה לא אמרינן שלוחי מצוה אינם ניזוקים], אבל פשיטא דאם ידוע לו שתינוק זה הוא רגיש - אסור לו לחסוך ממנו את התבשיל, דבזה מקרי שמביאו לספק סכנה וחשיב שכיחא הזיקא, וגם החזו"א לא איירי בכגון זה.

האם אפשר לסמוך על העובדא שהרבה חולים כנ"ל צמים ולא ניזוקו

שאלה

חולה שהרופאים אומרים שצריך לאכול ביוכ"פ (ואפילו רק בספק סכנה מועטת), והחולה טוען שישנם הרבה חולים באותו מצב ובכ"ז צמים ביוכ"פ ולא אירע להם כל רע מחמת הצום - האם מותר לסמוך ע"ז, כיון שבכמה מקומות בש"ס הוזכר דדבר שדשו בו רבים לא נחשב כסכנה.

תשובה

מצינו בגמ' כמה מקרים שמותר לאדם להכנס לסכנה משום "שומר פתאים ה'". ביבמות יב,ב: שלש נשים משמשות במוך, הובאו לעיל דברי חכמים שמשמשת כדרכה, ומן השמים ירחמו ושומר פתאים ה'.

וכן בנידה לא, תנא, המשמש מטתו ליום תשעים (לעיבורה של האשה) כאילו שופך דמים. מנא ידע (מתי נתעברה ומתי יום התשעים) אלא אמר אביי משמש והולך ושומר פתאים ה'.

וכן בע"ז ל,ב: אוכל תאנים בלילה ואינו חושש שמא נקר בו נחש והטיל ארסו שם, ושומר פתאים ה'.

ועי' בשבת קכט,ב: אין מקיזים דם ביום שלישי משום דקיימי מאדים בזווי (והוי סכנה), ובערב שבת אע"פ שג"כ קיימי מאדים בזווי בכ"ז כיון שדשו בה רבים שומר פתאים ה'. (וברש"י שם - הורגלו בו מפני דוחקן שיהיו קרובים לסעודת שבת שיש בו דגים ודגים מועילים להקזת דם).

וביבמות עב,א: אמר ר' פפא, הלכך (כיון שבני ישראל לא מלו עצמם במדבר, שלא נשבה להם רוח צפונית), ביומא דעיבא וביומא דשותא (יום המעונן ויום שיש בו רוח דרומית) - לא מלים ולא מקיזים דם, והאידנא כיון שדשו בה רבים שומר פתאים ה'.

ונראה שיש שינוי בין ג' המקרים הראשונים לבין ב' האחרונים, שבענין מילה וכן בהקזת דם הוסיפה הגמ' כיון שדשו בה רבים, אבל בלא זה היה אסור להכניס עצמו לסכנה, ואילו במשמשת במוך, וביום תשעים, ואוכל תאנים - אף שלא דשו בה רבים אמרינן שומר פתאים ה'. והביאור בזה, דהנה הקשה הקובץ שעורים על ג' המקרים הראשונים, מ"ש מכל חולה שמחללין שבת ולא סמכינן דשומר פתאים ה', ותירץ דכיון שהוא מנהג דרך ארץ אינו חייב להימנע מכך - וחשיב כאינו יכול להישמר בעצמו, ולכן משומר מן השמים. משא"כ כשיכול לשמור עצמו, כגון חולה בשבת שאפשר לו לעשות הרפואה ע"י חלול שבת (שהותרה אצל פיקו"נ) שוב אינו משומר מן השמים וחשיב כמאבד עצמו.

אמנם היתר זה הוא רק בדברים טבעיים, אשר הם מנהג דרך ארץ, ואינו חייב להימנע מהם, כמו מצות עונה ואכילה בלילה, אבל חולה שיכול להיזקק לרפואתו לא ימנע מחמת השבת, מפני שהותרה בפיקו"נ, משום כך אין היתר זה אמור בענין מילה כשאין רוח צפונית, שהרי אדרבא המצב הטבעי הוא שיש רוח צפונית בכל יום (עיי' רד"ק יהושע ה'), וכשאין רוח צפונית היא מצב מיוחד ואין חיוב להכנס לסכנה אשר פוטרת אותו ממצות מילה דומיא דחלול שבת. ומש"ה בעינן לסברא כיון שדשו בה רבים, ושוב אינו נחשב סכנה כלל. וכמו"כ לענין הקזת דם, שהרי אינו חייב להקיז דם דוקא ביום שישי, וכל מטרתו רק לחסוך בסעודת דגים, ולכן חשיב כיכול לשמור עצמו והיה אסור להסתכן - ולכן בעינן להא דדשו בה רבים ואינו סכנה - מאחר ורואים שלא ניזוקו.

ומעתה בנידון דידן. הצום אינו מדברים הטבעיים שעושה אדם, שהרי בימים רגילים ודאי היה אוכל, ומאחר שפיקו"נ מתיר לאכול גם ביוכ"פ, לא נאמר בזה שומר פתאים ה', וכל הנדון הוא רק משום שדשו בה רבים (אם אכן כל החולים צמים ולא ניזוקים). ובזה י"ל שסברא זו היא רק בסכנה חיצונית, שאינה תלויה בגוף האדם, כגון שרואים הרבה אנשים טסים באוירון או יורדים לים - דכל האנשים שוים בסכנה, משום שאינה תלויה בגוף האדם רק מסיבות חיצוניות, דומיא דגמ' לענין הקזת דם ומילה, שהסכנה נובעת מהמאדים או מהרוחות, דהם דברים חיצוניים ושוים בכל בני אדם, ולכן אם כולם עושים ולא ניזוקים - שוב לא חשיב כסכנה, אבל החולים הנ"ל - הרי הסכנה היא בגופם, וא"א להשוות הגופות זה לזה דיש בריאים יותר ויש חלשים יותר, ואין ראיה שאם האחרים לא ניזוקו שגם הוא לא ינזק. וכן משמע בחיד"א (בשו"ת חיים שאל סי' נ"ח, נ"ט) שהביא את דברי רבינו מנוח (הובא בבית יוסף יו"ד רס"ב), שאין לעכב את המילה מחמת רוח צפונית, כיון שאין החסרון בגוף התינוק וגם דשו בו רבים (וכן נפסק להלכה).

וביאר החיד"א שצריך את שני התנאים - גם שדשו בו רבים, וגם שלא יהיה החסרון בגוף התינוק. ולכאורה אם דשו בו רבים מה איכפת לן איזה חסרון גורם סכנה, אם הרוחות או מחמת גופו, אלא ע"כ שכל חסרון שבגופו א"א לומר דשו בו רבים דלא כל התינוקות שוים, וכנ"ל.

עוד יש לומר שבענייננו לא מקרי דשו בה רבים, דזה נאמר רק בדבר שרגיל בכל העולם ואין האנשים מקפידים עליו כלל, כמו מילה ביומא דעיבא, והקזה בע"ש, שאין מי שנמנע מזה, אבל א"א לומר שכל החולים שבעולם במצב זה אינם נמנעים מן הצום ביוכ"פ, שיש הרבה חולים שלא צמים כשהרופא אומר שהוא חשש סכנה, ואף שיש הרבה שכן צמים - אינו נקרא דשו בה רבים.

ועיי' בתרומת הדשן סי' רי"א, שדן בענין קטלנית, שישנם הרבה שנושאים אשה קטלנית (ולא קרה להם מאומה), האם אפשר לסמוך על כך או לא, ולבסוף מיקל רק משום עיגון הנשים הנ"ל, אבל בלא זה לא היה סומך על דשו בה רבים. ובאמת לדינא פסק בשו"ע אהע"ז סי' ט', שאסור לישא קטלנית ולא סומך על היתר זה, וגם הרמ"א שם סמך על תרה"ד רק כשרואים שהבעלים הראשונים מתו מסיבות אחרות ולא מסיבת אשה זו.

האם מותר להחמיר במקרים שיש מחלוקת בפוסקים אי הוי פיקו"נ

שאלה

בספק נפשות, כגון רופא אומר צריך ורופא אומר אינו צריך - שספק נפשות להקל - אסור להחמיר, כמבואר במטה אפרים סי' תרי"ח ס' ט"ו. ויש לדון במקרים שיש מחלוקת הפוסקים, כגון שיש שני רופאים האומרים שצריך לאכול, ויש שני רופאים אחרים האומרים שאינו צריך - והאומרים שאינו צריך הם יותר מומחים מהראשונים (גם הראשונים הם מומחים אבל השניים הם מופלגים יותר בחכמה), שלדעת הרמ"א סי' תרי"ח סי' ב' מאכילין אותו ולא אזלינן להחמיר בתר המומחים, ואילו לדעת המג"א והא"ר (הובא במשנ"ב שם ס"ק ח') הולכים להחמיר אחר המומחים ואסור לו לאכול. כיצד ינהג, האם כיון שסו"ס הוי ספק נפשות - חייב לאכול ולא להחמיר על עצמו, או כיון שיש פוסקים הסוברים שאינו סכנה כלל - אף שמותר לאכול - מותר גם להחמיר?

תשובה

במטה אפרים סי' תרי"ח סע"ב כתב בדין זה דהמיקל (לאכול) לא הפסיד, ומשמע שראוי להחמיר ולצום כיון שאינו מותר בפשיטות.

אמנם, בשו"ע הרב סי' תרי"ח הביא בפשיטות כששני רופאים אומרים צריך, אף שיש הרבה שאומרים אינו צריך והם מומחים יותר, בכ"ז מאכילים אותו, כיון שיש שניים האומרים צריך, ואח"כ כתב שכל מקום שמותר לאכול - כופין אותו, ומשמע שגם במקרה זה כופים אותו, דסו"ס הוי ספק נפשות, אף שלדעת הרבה פוסקים אין מאכילין כלל בכה"ג דאזלינן בתר רוב ובתר בקיאות.

וכן משמע בש"ך (בשם תרומת הדשן) יו"ד סי' קנ"ו שהביא את מחלוקת הראשונים - בהנך מקומות שהפסק הוא יעבור ואל יהרג, אי מותר להחמיר על עצמו, וכתב הש"ך דלכאורה צריך לומר דספק נפשות להקל ואסור למסור עצמו, אלא שדחה זאת דשאני הכא דהוא קידוש ה', לא אמרינן ספק נפשות להקל. משמע שבלא סברא זו של קידוש ה' - אסור להחמיר כשיש מחלוקת הפוסקים, דגם בזה אמרינן ספק נפשות להקל.

ונראה, דאמנם אף במחלוקת הפוסקים אסור להחמיר, ומה שמבואר במטה אפרים שיכול להחמיר (במחלוקת הפוסקים אי אזלינן בתר בקיאות), הוא מפני שנראה לו להכריע להלכה כדעת הפוסקים שהולכים להחמיר אחר הבקיאין יותר, אלא שמי שמיקל כהרמ"א לא הפסיד. אבל כשיש מחלוקת פוסקים ללא הכרעה - אסור להחמיר כפי שמשמע בש"ך.

סיכום

1. כל מקום שמותר לעבור על איסורים משום פיקוח נפש - אין להחמיר ולהמנע מן האסור, כיון שמסכן את נפשו.

2. אם אין רגליים לדבר שתהיה סכנה במקרה זה, ואינו אלא חשש בעלמא, אמרינן בזה דמצוה מגנא ושלוחי מצוה אינם ניזוקים, ואם אינו מקיים מצוה או שבלאו הכי יקיים המצוה, גם בזה אסור, כיון דסוף סוף הוא סכנת נפשות.

3. אם הסכנה אמנם ברורה, אבל אין שום רגליים לדבר לומר שעי"ז שיעבור העבירה ינצל, אף שהוא חשש בעלמא שמא ינצל, מותר להחמיר ולעשות המצוה, דגם בזה אמרינן שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ולא יורע מצבו עקב המצוה.

4. אף שישנם הרבה חולים במצבו אשר צמו ולא אירע להם מאומה - לא אמרינן בזה דהוי כדשו בה רבים ואינה סכנה.

5. במצבים מסוימים, אשר נחלקו הפוסקים אם נחשב החולה למסוכן או לא, או שנחלקו אם מותר לסכן עצמו או לא - ג"כ אסור להחמיר על עצמו, דספק נפשות להקל (פרט למקומות אשר יש בהם קידוש ה' - עיי' ש"ך קנ"ו), אא"כ יש למורה הוראה אפשרות להכריע כדעה המחמירה.

 

הערות

1 . ועיי' בספר פינת אבן בוחן למהר"י עמדין ז"ל שהיה זו שעת שמד ואז לכו"ע יכול להחמיר על מצוות אע"פ שפטור. ולפ"ז אינו דומה לנידון דידן.

2 . ונראה שבמקום שלא מקיים מצוה - אף שאין סיבת הסכנה לפנינו - כיון שסו"ס יש ספק סכנה אסור להכניס עצמו לכך, שהרי משום כך אסור לבדוק החמץ תחת המפולת שמא יחפש אחר מחט בזמן שאינו עוסק במצוה ועלול להסתכן, ועל סכנה כזו מחללין את השבת, כגון אדם שנמצא בשבת תחת מפולת בצורה שאין המפולת עצמה מהווה סכנה ורק יש ספק אולי יש עקרב תחת המפולת והוי מסוכן - מסתבר שמותר לחלל שבת לפקח את הגל, שהרי מסיבה זו לא בודק שם חמץ, וכשאינו עוסק במצוה אינו נשמר, וזה שנמצא תחת הגל לא חשיב שעוסק במצות עשה ששובת בשבת שהרי הוא אינו יכול לפקח בעצמו את הגל, ומה ששלוחי מצוה אינם ניזוקים הוא רק בכדי שיוכל לקיים את המצוה (עיי' באבני נזר או"ח ב' סי' תנ"ה), ואף הבנין ציון יודה שמותר כאן לחלל השבת משום שבמקומות שהוא איירי כגון יורד לים ומשמש עם קטנה עכשיו ודאי אין סכנה, והחשש הוא בעתיד שמא יבא, וכיון שע"פ רוב אינה באה - לא חשיב סכנה, אבל כאן יתכן שכבר כעת נמצא שם העקרב ורק אנו לא יודעים ובזה ודאי מותר לחלל שבת. אבל אם הוא עוסק במצוה אמרינן שבזכות המצוה לא ינזק כאן שאין סיבת הסכנה לפנינו, ועל פי רוב אינה נמצאת.

3 . ועי' בשו"ת חיים שאל שם בדין השו"ע, דלא התיר בקטלנית אף שדשו בה רבים. והקשה, מ"ש מיומא דעיבא שנקט כרבינו מנוח (מהא דסתם בשו"ע ולא הזכיר את הנמוקי יוסף שראוי לחוש לא למול ביומא דעיבא), ובקטלנית ג"כ דשו בה רבים. ותירץ שבמילה הגמ' עצמה מעידה שדשו בה רבים משא"כ בקטלנית, אדרבא, הגמ' מעידה שזה סכנה וההיתר הוא רק באחרונים ולא ברור אי חשיב שדשו בה רבים ולא סמכינן ע"ז במקום סכנה.

ואח"כ תירץ עוד שבמילה סמך השו"ע על רבינו מנוח בכדי לא לדחות המילה מיום השמיני, משא"כ בקטלנית שלא מפסיד בזה שום מצוה. ונראה ששני התירוצים אמת, וצריך לשתי הסברות - גם שיהיה ברור שדשו בה רבים וגם שתהיה סיבה ראויה שיצטרכו להכנס לסכנה, דאל"ה לא ראוי לסמוך על שומר פתאים ה' כיון שיש חולקים על רבינו מנוח.